שלום וברוכים הבאים להסכת על אומנות החיים- פילוסופיה מעשית מבוססת על הפילוסופיה הסטואית. שמי ברק קידר. אני עוסק בייעוץ פילוסופי, מלמד ומתרגל פילוסופיה סטואית. אתם מוזמנים לאתר שלי stoaisrael.com וכן לדף הפייסבוק של אומנות החיים-פילוסופיה מעשית, והאינסטגרם בשם stoaisrael שם יש פוסטים מעניינים. היום אלווה אתכם לתוך ציטוט שאולי יסייע לכם ולו במעט בנבכי החיים.
השבוע ראיתי כל כך הרבה פוסטים ודיווחים על הופעתו של אסי כהן בדמות "שאולי" שהופסקה וקהל שצעק לו ויצא בהפגנתיות. הדבר הראשון שעלה לי לראש בהקשר לסיפור הזה הוא ההיקף של התגובות והתייחסויות. נראה שכל אחד היה חייב להגיד משהו. אבל לא חייב שיהיה לנו דעה על כל דבר. עם זאת אני מקבל שאנחנו עם דעתן ואסי כהן הוא קומיקאי מוערך ואהוב. והנה בכל זאת גם אני מדבר עליו. כן, אני מודע לארוניה. אני מניח שככל שהדמות או הנושא יותר פופולריים, כך יהיו יותר שיבחרו לדון בעניין ולהביע את דעתם, או להביע תמיכה.
אבל מה שחשוב לי, הוא הזווית הסטואית בהקשר של המקרה.
ראשית נתאר את המקרה ואני מסתמך כרגע על דיווח מתוך אתר YNET.
הכתב רן בוקר דיווח כך:
"מקרה לא נעים בהופעה: עדי ראייה בטקס של עיריית ת"א דיווחו כי צופה מהקהל צעק לעבר הקומיקאי "בושה" במהלך הופעתו - לאחר שזה סיפר בדיחות על בעלי חיים. לאחר מכן, גבר ניגש אליו ולחש באוזנו של כהן, והוא סיים את ההופעה מוקדם מהצפוי. צופים מאוכזבים סיפרו ש"במקום ללכת בשקט, קומץ אנשים עשו בלגן". גורמים תלו את האשמה בארגון לא נכון של האירוע"
זו היתה הכותרת המודגשת. ראשית, אני מאוד אוהב שעיתונאים משתמשים במונחים כמו "גורמים תלו את האשמה", "צופים מאוכזבים סיפרו". מי אלה הצופים המאוכזבים ומי אלה הגורמים שדיווחו. כמה כאלה יש? האם להסתמך עליהם או לא. אבל לא נהרוס סיפור טוב עם עובדות.
בעניין הזה אני פעמים מדמיין לעצמי שכאשר בגלי צה"ל מראיינים אנשים מהשטח, בהקשר לאירוע כלשהו, סתמי או משמעותי, למעשה מדובר בחיילים של התחנה שיושבים באולפן ומדובבים טקסט מוכן מראש. כאילו שיש תפקיד כזה בצה"ל. חיילים שעושים קולות שונים כמתראיינים לגלי צה"ל. סביר שהתיאוריה שלי לא נכונה, אבל אני מעדיף אותה על המחשבה שהם באמת מקליטים אנשים רנדומליים ברחוב. זה יותר משעשע בכל אופן.
נחזור לשאולי.
בכתבה של רן בוקר ב YNET כתוב "הקומיקאי נאלץ לרדת מהבמה אחרי שספג הערות מהקהל שככל הנראה לא חיבב את בדיחותיו על בעלי חיים. על פי עדי ראייה, אחד מהצופים צעק לכהן "בושה" במהלך ההופעה. כהן, שהופיע בתור דמותו של שאולי, ביקש להדליק את האורות ולשוחח עם האדם, אולם לדברי עדי ראייה האדם עזב את האולם ואיתו מספר אנשים נוספים.
בהמשך עדי ראייה נוספים דיווחו כי אדם ניגש לכהן לבמה, לחש משהו באוזנו, והקומיקאי נפרד מהקהל וירד מהבמה זמן רב לפני שההופעה הייתה אמורה להסתיים בפועל. רבקה, אחת מהצופות במופע כתבה בחשבון הפייסבוק שלה: "אני באמת לא הבנתי אותך שאולי. זה היה לא מצחיק, בוטה וגס. מה מצחיק בזה שזה בכלל לא נורא להפריד עגל מאימו, כי עגל הוא חיה מטומטמת. מה מצחיק שבשר הפרה מותר לאכילה, כי גם היא חיה מטומטמת שאוכלת ומחרבנת בעת ובעונה אחת. מה מצחיק? לא, באמת לא הבנתי. תסביר לי בבקשה. אסי כהן, הכרתי אותך (לא באופן אישי) כאומן מוכשר עד מאוד, קומיקאי, חקיין ושחקן דרמטי מוכשר, שהרבה פעמים מעביר מסרים משמעותיים ובעלי ערך.
"אז מה היה בעל ערך בהופעה הזו?" הוסיפה, "מה השתבש אצלך? גם אם הכותבים לא טובים מספיק, היכן שיקול הדעת שלך? הקהל הזדחל החוצה די מהר וגם אני איתו. אני ממש מקווה שסיימת את ההופעה מול אולם ריק, פשוט לא הייתי מסוגלת להישאר עד הסוף".
למרות דבריה של רבקה, יש מי שמצייר תמונה אחרת לגמרי מההופעה של כהן הצופה יהונתן כתב: "הייתי שם. היה קומץ של כבדים בקהל שאין דברים כאלה. במקום לשבת או ללכת בשקט עשו בלגן. הייתה הופעה נהדרת ומצחיקה, חבל".
עד ראיה הוסיף: "היו כמה, אולי 15 איש להערכתי שהביעו מחאה בקול רם. נשמעו צעקות והערות תוך כדי המופע. כל רגע מישהו יצא בהפגנתיות וניכר היה שגם אסי קצת איבד מהריכוז ומהשטף. מישהו אכן ניגש אליו, אדם מבוגר להערכתי, וביקש לומר לו משהו. לחש לו משפט באוזן ואחריו אסי השתחווה, אמר תודה ולילה טוב. זה היה מביך כלפי אסי קודם כל". גורמים המעורים בפרטים תלו את האשמה בארגון לא נכון של האירוע, בטענה שלא תיאמו מראש את המסרים של האירוע עם הופעתו של כהן, שנאלץ לרדת מהבמה בשל המקרה הלא נעים. מעיריית תל אביב ואסי כהן לא נמסרה תגובה.".
עד כאן הדיווח החדשותי המרעיש. סליחה על הציניות…
נקפוץ לסטואים ונחזור אח"כ לענייני "שאולי".
הסטואיות ידועה לשמצה כתומכת בדיכוי רגשות ועם חוסר חוש הומור. כמובן שזה לא נכון אבל זה הדימוי. ועדיין, נראה כי הסטואים, העתיקים והמודרניים כאחד, מעדיפים לצחוק על המציאות, ואכן חושבים שזו גישה הרבה יותר טובה מאשר לבכות עליה. מי שרוצה יכול להתרענן בפרק 20 "למה החומה הסינית לא צבועה באדום". שם יש ציטוט מתוך סנקה וגם אפיקטטוס. אבל אזכיר רק את זה של סנקה מתוך ספרו -On Tranquillity על מנוחת הנפש 15:
"...האופל מתרבה, כאילו אָבדו מידות טובות מן העולם, כיון שאין לקוות למצוא אותן וגם אין תועלת בהן. לכן עלינו לכוף את עצמנו לבל נקוץ מפני המידות המגונות של המון העם, כי אם נשחק עליהן." הערת ביניים קטנה- סנקה אומר פה מה שאנחנו שומעים הרבה גם היום - שאנחנו נתקלים בהמון עוול. שאין אמון במידות טובות כי אין שכר בצידן והנוכלים מצליחים. שאין בושה בקרב רודפי הכבוד. אבל סנקה לא בא לבאס וגם אני לא. הוא אומר שעלינו לצחוק עליהם. נמשיך בציטוט:
"עלינו ללכת בעניין זה יותר בעקבות דמוקריטוס ולא בעקבות הרקליטוס. זה בכה בכל שעה שהתהלך בקרב העם, וזה שחק; לזה נראו כל המעשים כענין של יסורים מעוררים חמלה, ולזה כעניין של טפּשות. צריכים אנחנו להקל עלינו משא המאורעות ולסבול אותם ברוח נדיבה; יותר כדאי לאדם לשחוק על הכל מלבכות על הכל. הוסף על זה, כי לעומת הגזע האנושי זכות יתירה היא להיות שוחק מלהיות מתאבל עליו; בלב השוחק עוד נשארה קצת תקוה טובה, והאחר מצטער כאדם סכל על דברים שהוא מתייאש מתקונם. ובשים לב לכלל הדברים, הן גדול בדעה מי שאינו מתאפק משחוק על מי שאינו כובש את דמעותיו, באשר הדברים משפיעים רק מעט מאד על נפשו, ומכל מחזות החיים אין דבר נראה גדול וקשה ורע כל־כך בעיניו יתבונן נא איש בכל דבר בפני עצמו, אשר עליו הוא שמח או מתעצב, וימצא כי אמת בפי החכם בּיאון: ”כל מעשי בני־אדם דומים למשחקי הבל, וחייהם אינם נשגבים ונעלים יותר מהגיונותיהם הכלים לריק“. אבל דרך עוד יוֹתר טובה היא, לקבל את מידות ההמון ואת תעתועי היחידים ברוח שאננה, שלא לשחוק עליהם ושלא לשפוך דמעות, כי להיות מדוכא בצרות אחרים – אלו הם יסורים בלי סוף; ולשמוח בצרות אחרים, הוא עונג שאינו ראוי לאדם. כן היא גם הבעת רגשות שאינם צריכים... עד כה השתרשה מידה מגונה זו, להיות תלוי בדעת אחרים, עד שאף דבר טבעי כמו הצער נעשה לענין של חקוי".
עד כאן סנקה בתרגום של הרב דוקטור אהרן קמינקא. שימו לב שסנקה מסיים פה בהתייחסות לתסמונת העדר. אלה שבוכים כי כולם בוכים עד שהשתרשה מידה מגונה להיות תלוי בדעה של אחרים, עד שאפילו הצער נעשה חיקוי. כאילו סנקה חזה שכולנו נבחר להגיב על האירוע של אסי כהן.
ה"המון" שמתייחס אליהם סנקה, הם אנשים שאינם עוסקים בפילוסופיה, ועד כמה שהוא נשמע מעט אליטיסטי, הנקודה שלו מנוסחת היטב, שימו לב לחלק בציטוט שאומר: צריך הבנה של איך הדברים עובדים, כדי לצחוק, במקום לבכות, על האבסורדיות שבמציאות.
לסטואים גם היה הומור שחור. אני מזכיר גם את אפיקטטוס שאמר: "אני צריך למות. אם זה עכשיו, טוב אז אני אמות עכשיו; אם מאוחר יותר, אז עכשיו אני אוכל את ארוחת הצהריים שלי, כי הגיעה השעה לארוחת הצהריים - ואני אנסה למות מאוחר יותר."
נחזור רגע לאסי כהן.
ולביקורת של הדמות המומצאת רבקה שנכחה לכאורה בהופעה והגיבה בפוסט. היא כתבה לפי רן בוקר העיתונאי המדווח "אני באמת לא הבנתי אותך שאולי. זה היה לא מצחיק, בוטה וגס. מה מצחיק בזה שזה בכלל לא נורא להפריד עגל מאימו, כי עגל הוא חיה מטומטמת."
סנקה כתב בציטוט ממקודם: "לשמוח בצרות אחרים, הוא עונג שאינו ראוי לאדם" גם רגשות מאולצים, הוא הוסיף מאוחר יותר.
עכשיו יתכן שבגלל שאסי כהן היה בדמות "שאולי", הוא לעג כמו שהדמות הייתה לועגת ולכאורה זו לא דעתו של אסי כהן.
זה הזמן ל-גילוי נאות לגבי 2 דברים עלי. הראשון - אני מאוד אוהב סטנד-אפ. אני חושב שהאבחנות שעושים קומיקאים, הם פילוסופים ומהנים כאחד. הומור בעיני היא דרך חיים שהלוואי והיתה נוכחת יותר בחיינו. אני מסכים עם סנקה שכתב "זכות יתירה היא להיות שוחק מלהיות מתאבל … ; בלב השוחק עוד נשארה קצת תקוה טובה, והאחר מצטער כאדם סכל על דברים שהוא מתייאש מתקונם".
להבנתי סטנדאפיסטים מורגלים בקהל עויין. במועדונים מסוימים בארה"ב זה חלק מהעניין והסטנדאפיסט יורד על הקהל שמעיר הערות ביניים. יש על זה אפילו פרק ביצירת המופת סיינפלד…
אז למה אסי כהן נאלם דום? שאולי הוא מגננה מצוינת לאסי כהן שהוא כריזמטי ובעל נוכחות משמעותית. הוא יכול היה להגיב כאסי או להישאר בדמות "שאולי" ולהגיב חזרה. אני מודה שאני קצת מאוכזב שהוא לא הגיב ובחר לרדת מהבמה. אני לא אומר את הדברים כמי שחובב דרמות, או מאבקים. אלא כמי שמאמין בדיון ושיח. אני גם מאמין באדיבות, אבל לזה נגיע עוד מעט.
לפני הגילוי נאות השני, שאלה קטנה. איך יודעים שמישהו טבעוני? חכו 2 דקות הוא כבר יגיד לכם. אז אני בעצמי טבעוני כבר המון שנים. מטעמים מוסריים וסביבתיים. אבל אני לא מסיונר ולא מטיף. אני לא אציע את דעתי בעניין, אבל אם מישהו ישאל, אני אתן לו הסבר מקיף ומנומק למה אני טבעוני. אצלי זה עניין שכלתני ולא בגלל רגישות. ולמרות שזה לכאורה שם אותי בעמדה מורכבת בסיפור הזה, הסטואיות מפשטת לי אותה.
מצד אחד, אני חושב שלעג כלפי טבעונים, מגחיך נושא מוסרי שבעיני הוא משמעותי. ואז הוא מבטל כל דיון או או בחינה אמיתית של הסיבות לטבעונות והצגת הטבעונים ככת, עושה דה לגיטימציה, מבלי לבחון כאמור את הטיעונים. הסטואיות תגיד לבחון את הטיעונים וכל אדם בשל מעשיו וכוונותיו. אם נקטלג את הטבעונים, נפגע בעצמנו בכך שלא נבחן את הרשמים נכון ואפילו נסתכן בלעשות עוול. זה נכון לכל קטלוג קבוצה. יש לעיתים אמת בצידם של תפיסות גם שונות משלי. מצד שני, אני חושב שלהשתיק אנשים גרוע לא פחות ואולי אפילו יותר. לצעוק לקומיקאי באמצע הופעה "בושה", לסתום לו את הפה ולצאת, זה חסר אדיבות.
הסטואיות מפשטת לי את הדברים כי אני יודע לצחוק גם על עצמי ואני מסכים עם סנקה : "צריכים אנחנו להקל עלינו משא המאורעות ולסבול אותם ברוח נדיבה; יותר כדאי לאדם לשחוק על הכל מלבכות על הכל".
הסטואיות נועדה לשיפור האופי שלי והיא מלמדת כמו שמרקוס ידידי אמר בספר9 "אם תוכל, שנה את זולתך בעזרת הוראה. אם אינך יכול לעשות זאת, זכור כי משום כך ניתנה האדיבות". בקיצור גם אסי כהן ובטח הקהל המתקומם, יכלו להיות קצת יותר סטואים. בארה"ב הם מכונים snowflakes פתיתי שלג. בגלל שהם תופסים עצמם כל כך ייחודיים. זה גם אומר שכל מגע ימיס אותם. גישת פתיתי השלג, היא מאוד לא סטואית. גם מהיבט הרגישות הנעלבת, שסנקה אמר שעדיף לנו לצחוק. גם מבחינת, חוסר היכולת שלהם לסבול את הזולת, את הדעות הנראות בעיניהם כלא לגיטימיות. אין בכך אדיבות ואין דיון. זה לא אומר שבחלק מהדברים אין טעם בדעתם, אבל הגישה, היא לא סטואית מההיבט שבני האדם הם חיה חברתית. פתיתי שלג צריכים להיערם. אם הם ימסו, הם יאבדו מהייחודיות שלהם. אין בגישה השיפוטית הזאת כל אדיבות. ואדיבות, היא תכונה חשובה על פי הסטואים.
בספר שביעי (63) "כל נפש," אומר הוא, "לא תופרד מן האמת אלא בעל כורחה. הוא הדין אפוא גם לגבי הצדק, המתינות, האדיבות וכל כיוצא באלה. רב עד מאוד ההכרח לזכור זאת כל העת, הואיל וכך תהא נוח יותר לכל הבריות."
מרקוס פה אומר לעצמו שכל נפש, נפרדת מהאמת לא מבחירה. אל כתוצאה מטעות. כך גם מי שנוהג בחוסר צדק, בחוסר מתינות ואופן לא אדיב. מי שיזכור את זה ינהג ביותר סבלנות וסובלנות כלפי הבריות. מרקוס אומר שכך תהא יותר נוח לכל הבריות.
למשל 3.11.3
"לפיכך יש לומר בכל עניין: דבר זה בא מעִם האל, דבר זה הִנו תולדה של צירוף מקרים, סבך הגורל, הסתברות שכזו ויד המזל ועוד — דבר זה בא עלי מרעִי, מקרוב משפחתי ומעמיתִי, ובוודאי אין הוא יודע את אשר יאה לו על פי הטבע. אולם אנוכי יודע זאת ולכן נוהג עמו אחווה, כמצוות חוק הטבע, אדיבות וצדק; בה בעת אשאף אמנם להשיב לו כגמולו, ובלבד שלא אחטא לו מבחינה מוסרית."
אז מרקוס פה אומר לנו שכל עניין התרחש, או כתוצאה מצירוף מקרים, או סיבה ותוצאה ושרשרת אירועים מקדמת דנן, מהאלים. אבל המעורבים במקרה הם קרובים אלי כבני אדם ואם הם טועים זה כי הם נוהגים בבורות למה שנכון. אבל אני שמתרגל סטואיות, אומר מרקוס, יודע את זה ולכן נוהג כמצוות חוק הטבע- אדיבות וצדק. נניח ו"שאולי" טעה שלעג, הקהל לא בעמדה להראות לו את הדרך הנכונה באותה עת. על כן, חוק הטבע הוא לנהוג בצדק ואדיבות. להפריע להופעה, זה עוול - אי צדק, השתקת הקומיקאי ובכך נטילת זכותו לדיבור ולהופיע. וזה נעשה שלא באדיבות.
כמו כן, הציטוט שהזכרתי קודם:
ספר 9 "(11) אם תוכל, שנה את זולתך בעזרת הוראה. אם אינך יכול לעשות זאת, זכור כי משום כך ניתנה לך האדיבות. גם האלים מגלים אדיבות כלפי אנשים כאלה, ואף משתפים עמם פעולה להשגת מטרות אחדות: בריאות, עושר, תהילה; מה ייטיבו עם בני האדם! הן אפשר גם לך לנהוג כך, או שמא אמור: מי עוצר בעדך?"
מי עוצר בעדו של האיש מהקהל מלנהוג באדיבות. מי אילץ אותו לנהוג בחוסר אדיבות? מי הפעיל אותו? "שאולי" הפעיל אותו? 2 דברים הפעילו את האיש שצעק בושה. הראשון, השיפוט שלו עצמו והשני האופי שלו שלא תורגל באדיבות. אני מזכיר לכם את הציטוט מהפרק על כוחו של השכל: בספר 6.52 "בך הדבר תלוי… שלא לעמוס ִטרדה על נפשך, כי המעשים בעצמם אינם פועלים על כח השופט אשר בנו". "שאולי" לא אמיתי, הוא לא מי שהפעיל את הכוח השופט של הבחור המזועזע מהקהל.
ספר 11. 18
(9) תשיעית: האדיבות היא בלתי מנוצחת, אם אמיתית היא ואינה לגלגנית או מעושׂה. הן מה יעולל לך החצוף שבחצופים, אם תנהג עמו אדיבות לאורך כל הדרך וכן, בהינתן ההזדמנות, תוכיחנו בעדינות ותשנה דרכיו בנחת ובנועם — אף באותו הרגע עצמו שבו ינסה להרע לך: "לא, ילדי; נוצרנו לשם מטרה אחרת. לא אני הוא זה שנפגע, ילדי, כי אם עליך בא הפֶּגע." הראה לו בזהירות ובכלליות כי כך הם פני הדברים, וכי אף הדבורים אינן עושות כדבר הזה, וכמותן כל היצורים שמטבעם חיים בחֲבַרוֹת. אל לך להסביר זאת על דרך האירוניה, אף לא על דרך התוכחה, כי אם בחיבה ולא כמי שנדקר בנפשו או כמטיף מוסר, אף לא כדי שאחד מעוברי האורח ישתאה למעשיך — לא כי, על אף נוכחותם של אחרים, פנה אליו כאילו הייתם לבדכם."
שיעור חשוב מלמד אותנו פה מרקוס ללמד את הזולת באדיבות, בלי תוכחה, בלי הטפת מוסר. להסביר להם למה הם פגעו בעצמם. מי שעושה עוול לאחר, פוגע בעצמו. מרקוס פה גם אומר, לכל מי שחושב שהדרך לשנות עמדה של אחרים, היא בבוטות, פרובוקציה, התנשאות שיפוטית או תוכחה מוסרית, שהם טועים. הדרך היא הוראה באדיבות. כהסתכלות על האדם שמולנו כמי שחלק מאותה כוורת כמוני. יש אצל מרקוס בכמה מקומות התייחסות לדבורים בהקשר הזה. בציטוט ממקודם הוא אומר "הראה לו בזהירות ובכלליות כי כך הם פני הדברים, וכי אף הדבורים אינן עושות כדבר הזה, וכמותן כל היצורים שמטבעם חיים בחֲבַרוֹת." מרקוס לא אומר, להתנשא על מי ששונה ממני ולצעוק עליו. וזה לא שמרקוס היה תמים. הוא לא חשב שכל האנשים טובים ונחמדים. הוא אומר:
ספר 9
"(42) כל אימת שתיפּגע מחוצפתו של פלוני, חקור־נא מיד את עצמך: כלום אפשר שלא יהיו חוצפנים בעולם? אי אפשר; לפיכך, אל תבקש את הבלתי אפשרי. הן אותו האיש הִנו אחד מאותם חוצפנים, אשר מן ההכרח כי יהיו בעולם. הֱיֵה נכון לחשוב כך גם לגבי הנוכל, הבוגד וכל עושי העוונות למיניהם. הרי לכשתזכיר לעצמך כי אי אפשר שלא יהיו אנשים כאלה, מיד תהיה אדיב יותר כלפי איש איש מהם." זה אומרת שאף על פי שיש כאלה טיפוסים, אדיבות היא הדרך הנכונה, גם כלפיהם.
עכשיו אני בטוח שיש כאלה שיגידו, באדיבות לא משיגים כלום בחיים. אז אני חולק עליהם. זה נכון שפרובוקציות מעלות למודעות, הרי תראו כמה מדברים על האירוע עם אסי כהן. יגידו שמהפכות לא קורות באדיבות. כאנקדוטה אספר שעוד בתחילתה של המהפכה הצרפתית, אמר הפילוסוף האנגלי אדמונד ברק, שהיא תהפוך להיות מדממת. מי שמכיר קצת היסטוריה יודע שהיא הפכה למאוד אלימה ומדממת והיוותה תשתית לעריצותו של נפוליאון. אז שינוי לא חייב להיות אלים או פרובוקטיבי. מה שעושה את ההבדל זו המידה הטובה של גבורה ואומץ. להתמיד בדרך וחינוך עושה מהפכה טובה יותר מפרובוקציה. יותר יציבה ואמידה.
נסיים בשלושה דברים קטנים. הראשון, תהיו אדיבים. זה בשבילכם. השני הוא המנטרה של מרקוס שהצעתי לכם:
בספר 6.52 "בך הדבר תלוי… שלא לעמוס ִטרדה על נפשך, כי המעשים בעצמם אינם פועלים על כח השופט אשר בנו". אל תעמיסו על עצמכם פגיעות וטרדות. תבחרו בשלוות הנפש. ואוסיף, להפעם, אנחנו לא חייבים שתהיה לנו דעה.
אז עד כאן להפעם. תודה שהאזנתם. נשתמע בפרק הבא אם ירצה הגורל. היו בטוב.
Comments