שלום וברוכים הבאים להסכת על אומנות החיים- פילוסופיה מעשית מבוססת על הפילוסופיה הסטואית. שמי ברק קידר. אני עוסק בייעוץ פילוסופי, מלמד ומתרגל פילוסופיה סטואית. אתם מוזמנים לאתר שלי stoaisrael.com וכן לדף הפייסבוק של אומנות החיים-פילוסופיה מעשית, והאינסטגרם בשם stoaisrael שם יש פוסטים מעניינים. היום אלווה אתכם לתוך ציטוט שאולי יסייע לכם ולו במעט בנבכי החיים.
היום נדבר על פרדוקס סטואי שבמחשבה ראשונה הוא נשמע מגוחך ולא הגיוני. אבל אני מבטיח שבסוף הפרק, הוא לא יראה כך ואפילו תוכלו למצוא בו ערך. אז שנצלול?
הסטואים היו ידועים היטב בימי קדם בזכות השימוש במטאפורות, כמו גם בפיתוח מושגים שלאחרים נשמעו פרדוקסליים למדי, או אפילו שטותיים בעליל. קיקרו הרחיק לכת וכתב ספר שלם בשם פרדוקסים סטואים אפשר למצוא תרגום שלו לעברית של אברהם ארואטי יחד עם הספר חלומו של סקיפיו בהוצאת נהר.
עם זאת, אני טוען שהסטואים לא היו טיפשים, והבינו היטב כיצד חלק מהמושגים שלהם יראו למי שלא מתרגל פילוסופיה סטואית. עם זאת, הם השתמשו ברעיונות "פרדוקסאליים" כאלה ובמטפורות מוזרות ככלי פדגוגי כדי למשוך אחרים לשקול את הפילוסופיה שלהם ברצינות, במקום לצמצם אותה למה שהיום היינו מכנים גרסת הסטיקר של רק ציטוטים בלי הקשר, הסבר או עומק.
אפשר לטעון, שאחת המטאפורות המפורסמות ביותר שפורסמו על ידי הסטואים הקדמונים היא זו של "האדם הטובע", שאמורה להמחיש את הנקודה שכולנו חוטאים, או חסרי מידות טובות באותה מידה. עם זאת, נקודה שקשורה באופן "פרדוקסלי" לרעיון שבכל זאת אפשר לתרגל, כלומר אפשר להתקדם כסטואי. אבל אם סגולה היא הכל או כלום או שיש לך או שאין לך, מה ההיגיון בלומר שאפשר להתקדם?
באחד מספריו של קיקרו, שכאמור לא היה סטואי, אבל הוא מקור טוב ללמוד על הסטואים, הוא תאר את העניין באמצעות מילותיו של קאטו וזה הולך כך:
"כי כשם שטובע אינו מסוגל לנשום אם הוא קרוב לפני המים, כך שיוכל לצאת בכל רגע, מאשר אם הוא היה כבר בתחתית... בדומה לכך אדם שעשה התקדמות מסוימת לקראת מידות טובות הוא בכל זאת בסבל מזה שלא התקדם כלל." (דה פיניבוס, IV.48)
קאטו ממשיך:
"אני מודע לכך שכל זה נראה פרדוקסלי; … עם זאת, למרות שהסטואים מכחישים שניתן להגדיל את החטאים או המידות הטובות, הם בכל זאת מאמינים שניתן להרחיב כל אחד מהם במובן מסוים". (דה פיניבוס, IV.48)
שני הקטעים האלה עמוסים מאוד, נפרק אותם בזהירות, ואז אציג את המטאפורה שלי כדי להסביר למה, התכוונו הסטואים לדעתי.
מלכתחילה, בציטוט הראשון קאטו מודה בקלות שיש דבר כזה התקדמות לקראת מידות טובות. הוא רק אומר שאם עדיין לא השגנו סגולה טובה אז כולנו אומללים באותה מידה, גם אלו שרחוקים מהמטרה וגם אלו שקרובים אליה. אני רואה בזה דרישה לענווה: כן, כן, אנחנו המתרגלים, הפילוסופים. אבל עדיין כולנו חסרי מידות טובות, ולכן אין טעם להרגיש זחוחים לגבי אותם אנשים שאינם מתקדמים או להיות שיפוטיים כלפיהם. בטח כדי שלא נהיה עם שיפוט לוקה כלפי עצמנו ונחשוב שאנחנו חכמים.
בציטוט השני, קאטו מודה שהמסקנה הסטואית אולי נראית פרדוקסלית, אבל מכיוון שהוא מאמין שהיא הושגה בהיגיון, אז חבל על הפקפוק לכאורה: אם משהו נכון הוא נכון, ללא קשר לכמה שזה נשמע מוזר לבלתי מאומן.
אבל הנקודה המכרעת מגיעה לקראת סוף הציטוט השני, כאשר קאטו מסביר שלמרות שהסטואים חושבים שלא ניתן להגדיל מידות טובות (ולצורך העניין, גם מידות רעות), כן ניתן "להרחיב את היקפן".
ניתן דוגמא מעולם אחר:
מי שזוכר קצת משיעורי פיזיקה, קחו לדוגמא שינוי במצב צבירה של חומר לדוגמא מים, השינוי מתרחש כאשר תנאים חיצוניים מסוימים - כגון טמפרטורה - משתנים מעבר לסף שגורם לשינוי פתאומי למדי בתכונות הפיזיקליות של החומר. אל דאגה לא נדבר פה על פיזיקה, רק דוגמה קטנה:
קחו למשל את המעבר של מים מנוזל לגז. אם נחמם מים, הם מתאדים. אפילו אם נשאיר אותם עומדים, לאט לאט הם יתאדו.
מה שאומר שהמולקולות עוברות, מנוזל לאדים.
יתכן שהסטואים התכוונו למשהו כזה כשאמרו מידות טובות הן הכל או כלום ובכל זאת אפשר להתקדם לקראתן. מים רותחים ב-100 מעלות, ומעבר מנוזל לגז הוא הכל או כלום, במובן זה שהמולקולות עדיין נוזליות או שכבר עברו לאדים. עם זאת, סיר המים בהחלט "התקדם" לקראת רתיחה, מכיוון שהוא היה רחוק ממנו כשהטמפרטורה הייתה, נניח, 60 מעלות מאשר כשהיא הגיעה ל 75 מעלות, וכן הלאה עד 100 מעלות.
אז אולי כדאי שנחשוב על יעד - אם זה אפשרי עבור בן אדם, כעל מעבר ממצב צבירה אחד לשני: אדם נורמלי כל הזמן מתקדם, ואז בשלב מסוים המתרגל עובר להיות חכם באופן מלא. אבל כל עוד הוא רק מתרגל הוא עדיין לא חכם ובמצוקה כמו שקאטו אמר כי עדיין לא הגיע למקום שהוא רוצה להיות.
אפשר אפילו ליישם את המושג על פילוסופיות אחרות, כמו בודהיזם. אני בור במידה רבה בספרות בודהיסטית, אבל ההבנה שלי היא שהמצב של "הארה", או "התעוררות" דומה לשינוי איכותי שדיברתי עליו קודם, כלומר, שוב, מעבר ממצב צבירה אחד לשני. אבל הבודהיזם המוקדם אומר במפורש שיש ארבעה שלבים שמובילים בסופו של דבר להארה. אז אדם לא מואר בזמן שהוא עובר את ארבעת השלבים, וכן ברור שאחד מתקדם לקראת הארה כל הזמן.
כמובן שלא צריך להתעסק בכל רעיון סטואי עתיק כדי להיות סטואי מודרני, וגם לא רעיון טוב לקבל כל מושג סטואי קדום (למשל, כריסיפוס בהחלט טעה כשחשב שהלב הוא מקום מושבה של המחשבה!). אבל זה רעיון טוב לא לפסול מושגים מוזרים למראית עין רק בגלל שהם נראים, במבט ראשון, כמוזרים או שטותיים. אני בהחלט לא חכם אלא מתרגל, אז במובן מסוים חסרה לי סגולה. ובכל זאת, אני מקווה, אני מתרגל, שמתקדם באופן פעיל לקראת המידות הטובות. שום דבר לא פרדוקסלי בזה.
אני דווקא מעריך את הפרדוקס של האדם הטובע. מכמה סיבות.
הראשונה, יש הבדל אם אני על סף פני המים או בקרקעית. כמו אמר קאטו בציטוט "כשם שטובע אינו מסוגל לנשום אם הוא קרוב לפני המים, כך שיוכל לצאת בכל רגע, מאשר אם הוא היה כבר בתחתית" מבחינת הייאוש לעומת המוטיבציה. אני מאוד קרוב וככל שאני מתקרב יותר להיות מעל המים, יש לי יותר רצון להתקדם. אז אפרופו הראש מעל למים, אני אוהב לשחות. איכשהו, ה 500 מטר האחרונים בשחיה קלים יותר מאשר ה 500 מטר הראשונים. אפילו שכבר נוצלה לא מעט אנרגיה והשרירים עייפים יותר. אבל אני יודע שככל שאני מתקדם, אני קרוב יותר לייעד. זה מקל פסיכולוגית ופיזיולוגית.כי אחרי 500 מטר, הגוף חם יותר ויעיל יותר ואני באיזשהו שוונג- אינרציה להתקדם. כך גם המוטיבציה גדולה יותר אם את קרובה לפני המים מאשר כשאת בקרקעית.
סיבה שניה, היא האתיקה. הרי לשם כך המידות הטובות. כזכור לכם אתיקה ביוונית עתיקה היא הרגל. אם אני מפתח הרגלים טובים של מידות טובות, ככל שאני מתקדם, יש יותר ויותר מקרים בהם אני נוהג נכון. אבל מבחינת הפרדוקס של האדם הטובע, אני עדיין לא חכם. זה לא משנה כמה טוב אני וכמה טוב אני עושה לסביבתי ולעצמי, אם עשיתי למישהו עוול, מבחינת אותו אדם, עשיתי לו 100 % עוולה. אין נסיבות מקלות מבחינתו של הפגוע בשל התנהגות טובה שלי כלפי אחרים. אותו אחד שנעשה לו עוול, לא חווה את הטוב שעשיתי לאחרים. לכן זה הכל או כלום. אבל ככל שאתקדם ואתאמן, אעשה פחות ופחות עוול ואהיה יותר ויותר שלו ומאושר. אני מכיר אדם, בלי שמות כמובן, שראיתי תכונה נפלאה בו. הוא ימהר לעזור לקשיש לחצות כביש, הוא יעזור כשמישהו צריך תרומה. אבל במסגרת המקצוע שלו, הוא לא יבחל בלרמות ולשקר כדי להשיג מה שהוא רוצה.
בואו ניקח את הקונספט הזה צעד קדימה.
יש סרטון קצר ביוטיוב מתוך הרצאה של ויקטור פרנקל. תחפשו:
Viktor Frankl & Man's search for meaning
שם הוא מתאר שבגילו המופלג הוא למד טיסה. מדריך הטיסה לימד אותו שכאשר אתה בונה מסלול טיסה, יש לך מקום ממנו אתה יוצא ויש יעד אליו אתה טס, אבל זה אף פעם לא בקו ישר. אלא יש תיקונים בדרך. אם טסים ממזרח למערב, נניח מישראל לאמסטרדם, אז יש בדרך רוחות, לחצי אוויר, מערבולות אויר אז מכוונים את המסלול ליעד "מעל" ליעד שנרצה להגיע אליו. אז פרנקל מצטט את גתה שאמר "אם תתייחס לאדם כפי שהוא, הוא יישאר כפי שהוא. אבל אם תתייחס אליו כאילו הוא מה שהוא צריך להיות ויכול להיות, הוא יהפוך למה שהוא צריך להיות ויכול להיות.".
אז אם נתייחס לעצמנו רק ככאלה שלא השיגו מידות טובות, נשאר כך. אבל אם נתייחס לעצמנו ככאלה שיכולים וצריכים להתקדם באימון לקראת חוכמה, בטוח נתקדם, נשפר את חיינו את האושר שלנו וסביר גם של סביבתנו.
זה מביא אותי לעוד נקודה.
יש עיוות קוגניטיבי של דפוסי היפר חשיבה. מעין חשיבת יתר שיוצרת עיוות קוגניטיבי. זה הרסני למדי. לדוגמא כאלה שחושבים ב"הכל או כלום". אני ככלל לא חסיד של דפוסי חשיבה של שחור ולבן כי יש הרבה גוונים וצבעים בעולם. לדוגמא כאלה שאומרים, "אם אתה לא איתי אתה נגדי". שאם משימה לא הצליחה לחלוטין, היא כישלון. למשל בתחרויות. איכשהו יש תופעה מוזרה שהמקום השלישי שמח יותר מהמקום השני. אפילו ששלושת המקומות הראשונים מקבלים מדליה, המקום השלישי יודע שהיה מאוד קרוב שלא לקבל בכלל מדליה והוא אסיר תודה שהצליח בעוד שהמקום השני יודע שהוא פספס את הזהב ומתבאס שפספס, במקום לשמוח שהוא שני וניצח את השלישי.
חשיבת יתר כזאת לעיתים מתורגמת לפרפקציוניזם דחייני או מתסכל. מתסכל כי לא ניתן להשיג תוצאה מושלמת, ודחיינות, כי אם אני לא יכול לעשות משהו הכי טוב, אני לא יעשה אותו בכלל. אז גם זה עלול להוביל לתסכולים ודכאונות.
פרפקציוניזם, לא מביא לשלמות. רק לאכזבות. מכירים את אלה שאומרים שהתכונה הרעה שלהם היא פרפקציוניזם מתוך מחשבה שזה יציג אותם טוב. אז לא. זה מציג אותם רע לפחות לדעתי. פרפקציוניזם בעיני היא לא תכונה טובה.
המטרה שלנו צריכה להיות להתקדם. לא להיות מושלמים. כי אם נחשוב שאנחנו עם הראש מתחת למים ואם הוא לא מעל למים, אז אין טעם, אז מה זה משנה אם נתקדם או לא. אנחנו נטבע.
גם לאפיקטטוס יש התייחסות לפרפקציוניזם. הוא אומר בספר הראשון של השיחות פרק 2 (37) בסגנון של דיאלוג -שאלה ותשובה. וזה הולך כך:
"...ייתכן שהמעשה הכביר והנעלה הוא מנת חלקם של אחרים, של סוקרטס והדומים לו.
אם כך הוא הדבר, אם מטבענו לכך נוצרנו, על מה זה אין כל בני האדם או רובם נעשים דומים להם?
וכי כל הסוסים נעשים קלי רגלים, וכל הכלבים - כלבי גישוש?
ומה איפה עלי? הואיל ולא חונכתי מלידה בסגולות נעלות, בשל כך אמנע מכל התאמצות ?
חלילה וחס! אפיקטטוס לא יעלה על סוקרטס ; אך אפילו הוא נופל ממנו טוב לי בכך. שהרי גם מילון לא אהיה, ובכל זאת אנני מזניח את גופי, אף קרויסוס לא אהיה, ואף על פי כן אינני פוסק מלדאוג לנכסי; ובקיצור, אין אנו נמנעים ממאמץ בשום תחום אך ורק מפני שנואשנו מלהגיע בו לתכלית השלמות."
מילון שאפיקטטוס מדבר עליו היה אתלט יווני מפורסם במאה השישית לפנה"ס וקרויסוס היה מלך לודיה ביוון, גם במאה השישית לפנה"ס והיה מפורסם בעושרו.
אפרופו מילון האתלט על פי האגדה, הוא התאמן על ידי נשיאת עגל על כתפיו מדי יום מלידתו ועד שהפך לשור בגודל מלא. אומרים שהוא גם נשא שור על כתפיו דרך האצטדיון באולימפיה. על פי הדיווח המסורתי על מותו, מילון המזדקן ניסה לקרוע בידיו עץ אבל איכשהו העץ נסגר על יד אחת שלו, ומילון לא הצליח להשתחרר עד שהותקף ונטרף על ידי זאבים.
נחזור לאפיקטטוס, גם הציטוט מהפרק הקודם הולם פה. הוא מהמדריך של אפיקטטוס (51) שאמר "ואתה, אף על פי שאינך עדיין סוקרטס, מכל מקום חובה עליך להיות כמי ששואף להיות סוקרטס".
ככה מתקשר לנו הפרק הנוכחי עם הפרק הקודם. המעשים שדמויות מופת עושים, בהחלט צריכים להיות לנגד עינינו. אבל לא מתוך מקום של אידאל בלתי מושג. אלא מתוך מקום לשאיפה לשיפור המידות הטובות שלנו. אומנם על פניו הדימוי של האדם הטובע יכול להיות מתסכל ומייאש. כי הרי אנחנו לא חכמים על פי הגישה הסטואית כל עוד לא הגענו לרגע בו כל המידות שלנו טובות. אבל הסטואים כאמור האמינו שיש ערך להתקדמות. יש ערך לעשייה בזמן אמת והוא גדול על פני האידאל הלא מושג. זה כמו בדיאטה, אם חטאנו במשולש פיצה או מגש שלם, זה אומר שהלכה הדיאטה ויאללה קרחנה? לא. נמשיך להקפיד מחר.
אז עד כאן להפעם. תודה שהאזנתם. נשתמע בפרק הבא אם ירצה הגורל. היו בטוב.
Comments