פרק 49 מונגש כטקסט- עוד על הכעס ועוד

שלום וברוכים הבאים להסכת על אומנות החיים- פילוסופיה מעשית מבוססת על הפילוסופיה הסטואית.

שמי ברק קידר.

אני עוסק בייעוץ פילוסופי, מלמד ומתרגל פילוסופיה סטואית.

אתם מוזמנים לאתר שלי stoaisrael.com וכן לדף הפייסבוק של אומנות החיים-פילוסופיה מעשית, והאינסטגרם בשם stoaisrael שם יש פוסטים מעניינים.

היום אלווה אתכם לתוך ציטוט שאולי יסייע לכם ולו במעט בנבכי החיים.

לפני כמה שנים עשינו אירוע משפחתי. קרובי משפחה שהיו בדרך לאירוע, מצאו את עצמם מעורבים בתאונת דרכים. רכב אחר התנגש בהם מאחור בעת שעצרו לפני מעבר חציה. כשיצאו מהרכב 2 הצדדים המעורבים בתאונה להחליף פרטים. הם גילו ששניהם בדרך לאותו אירוע. עד כמה שהאקראיות משעשעת כי זה גם קרה בחיפה, לא עיר קטנה, כך שמה הסיכוי? אבל הדבר המעניין בהקשר שלנו, הוא שהכעס אוטומטית בוטל כשהבינו הצדדים שהם בדרכם לאותו אירוע. תארו לעצמכם סיטואציה דומה. תסכימו איתי שהכעס יהיה גדול יותר על זר מאשר על נניח קולגה לעבודה או מכר אחר שיש לכם איזשהי חיבה או הערכה אליה או אליו. סנקה אומר, שאת התרופות לכעס כל אחד צריך למצוא לעצמו לפי התכונות שלו או שלה. הוא מסביר, שיש כאלה שפועלים עליהם תחנונים. יש כאלה שמתעצבנים יותר שמישהו מתכופף בפניהם. יש כאלה, שמתפייסים שמאיימים עליהם. יש כאלה שמתרצים ע"י תוכחה, או וידוי, או שאם הם מתביישים במעשיהם. יש כאלה שרק הזמן ירגיע אותם.

סנקה אומר, ששאר העוונות מוותרים רק על השכל, בעוד שהכעס גם על השכל מוותר וגם על בריאות הגוף. כל שאר העוונות מתעצמות לאט לאט לעיתים בלי לשים לב. אבל הכעס מדליק את כל הנפש והגוף.

סנקה אומר שהכעס מצוי בכל העמים בכל שלב בחיים. אבל לעיתים הוא תוקף עמים שלמים. זו אולי הרגש היחיד שבאמת יכול לסחוף המונים כנגד משהו.

אחד מהפתרונות לכעס, הוא להעמיד אותו לדין. להאשים אותו ולמצוא אותו חייב בדין יחד עם כל מה שאנחנו מחשיבים כרע. זו ההתחלה למציאת תרופה לכעס. אם בדעתנו, הוא יהיה דבר להימנע ממנו. שימצא אצלנו בראש במגירה יחד עם פגיעה באחר, רצח, גניבה וכל מה שאנחנו מחשיבים כרע. אנחנו צריכים שלא להגיע למצב של כעס, שנית לכבוש אותו אם הגיע ואפילו נשתדל לפייס כועסים.

כמה הכעס מבריח אנשים מהכועס, כמה נשלחו למוות בגללו. כמה הפסידו איפה שיכלו להרוויח רק בגלל שכעסו. כמה אבלים וכמה גרושים?

הכעס יוצר שנאת אחים. זו הסיבה שסנקה בחר לכתוב 3 ספרים על הנושא. הוא מוצא בו שורש לכל כך הרבה רעות חולות. הוא בסיס למלחמות ורדיפות. הכעס הוא רגש הנענש בזמן שהוא מעניש. סנקה רואה בו בוגד בטבע האנושי ששואף לאהוב ולהועיל והכעס לשנוא ולהזיק.

אבל בעל נפש גדולה שמכבד את עצמו, לא נוקם במי שהעליב אותו, כי הוא לא נעלב. סנקה מדמה את זה לחצים שנסוגים לאחור לאחר שפגעו במשהו קשה. אבל הכעס הוא כמו להכות משהו קשה. כואב גם למכה. נפגש גדולה היא חזקה ואי אפשר להכות אותה.

דמיינו שאף אחד לא יכול להקניט אתכם או להכעיס אתכם. זה נפלא. כך נפש נפש נעלה תמיד שלווה, במנוחה וכובשת כל כעס.

כדי שהנפש תהיה שלווה, היא צריכה להשקיע את כוונותיה במה שבמסגרת יכולותיה. אם אנחנו מעמיסים על עצמנו מעבר למה שאנחנו מסוגלים לשאת, זה יביא אותנו למצוקות. אם זה בעבודה או בבית. אפילו התמודדות עם מישהו שיעמיס על נפשנו. אני יודע שלעיתים אין ברירה, אבל צריך לאמן את הנפש לדעת להתמודד וזה מתחיל במודעות האם זה מעבר ליכולותי או לא. אם כן, לבקש עזרה. למצוא דרך להתמודד מבלי להעמיס. כי החלופה היא שהעול יתיש אותנו, נכעס, ונעשה את המוטל עלינו פחות טוב. ההשלכות הן משמעותיות. "לפעמים יקרה, שיהיה לשוא רצונו הטוב של האדם, אם לא קיבל עליו מה שהוא יכול לעשות." בכל מעשה שאנחנו רוצים לעשות, אנחנו צריכים לבחון את עצמנו, את המעשה ועבור מי אנחנו עושים אותו. אם לא נצליח נהיה מלאי חרטה ותרעומת.

תרופה נוספת ומשמעותית שנותן לנו סנקה:

סנקה מביא לדוגמא חיות בר שבויתו. אפילו פראיות. כי חברה משפיע על הסובבים. אם יושבים בחברה ושותים. מישהו שותה יותר מידי ומשתכר, סיכוי סביר שעוד יושפעו מהכמויות שהוא לוגם. סנקה אומר כך גם בקרב אנשי זימה. והוא מדמה שכמו בבריאות הגוף נדבקים מאדם לאדם, כך גם הנפש יכולה להידבק ולהיות מושפעת. כמו ברע גם בטוב, מידות טובות משפיעות לטובה על הסובבים גם. כך עלינו להיות בחברה שמשפר אותנו. אבל מעבר לכך, כמו שאמרנו קודם על לקחת עול שגדול על מידותינו, כך גם להיות מודעים שיש עוולות שלא נוכל לשאת אותם כמו אחרים. שנהיה מושפעים מאחרים מעבר למה שנוכל לשאת. אז גם להשתדל לא להיות עם מי שיעורר את כעסנו או ישפיע עלינו לכעוס.

סנקה ממליץ שאם כבר נקלענו לויכוח או ריב, נמהר להפסיק אותו לפני שיגדל ויתעצם. כי הקטטה ניזונה מעצמה. אבל קל יותר להתרחק מריב מאשר לצאת מתוכו.

סנקה גם ממליץ לנו ללמוד איזשהו שעשוע לשם הפסקה כשהיא נדרש. הוא מביא לדוגמא את פיתגורס שהיה לוקח הפסקות לנגן בנבל. כדי שהנפש לא תשא עול כבד עלי ותצא לאתנחתא מעת לעת.

סנקה מספר על אפלטון שכעס על עבד וכבר הרים את ידו להכות את העבד. אך עצר, החזיק את היד באוויר והשאיר אותה מורמת. עבר במקרה ידידו ושאל אותו מדוע הוא עומד עם היד למעלה. ענה לו אפלטון "חפצי לייסר אדם כועס" הוא כבר שכח את הכעס על העבד כי הוא בחר לכלות את חמתו ומצא מישהו ראוי יותר לעונש, רק בגלל שכמעט העניש מתוך כעס. הוא בחר לתת לאחרים להעניש שהכעיסו אותו, ובלבד שלא יעשה זאת בעצמו כשהוא לא שקול.

לעומתו מספר סנקה על סוקרטס. שהוא היה מרכך את קולו וממעט במילים כשהיה כועס. מי שהכיר אותו ידע שהוא באותו רגע עוצר את רוחו. הקרובים שלו הוכיחו אותו. לא על זה שהוא עצר את הרגשות שלו, כי זו היתה בחירה שלו, להימנע לדבר מתוך כעס. אלא עצם זה שכעס. והוא נתן רשות לקרוביו להוכיח אותו. סנקה אומר שאנחנו צריכים לבקש מאוהבינו, שישתמשו כנגדנו בחופשיות דווקא כשאנחנו כועסים ולא יאפשרו לנו להתמיד עם הכעס. כל עוד אנחנו מפוקחים ולא הושבתנו לחלוטין ע"י הכעס, רצוי לנו שאוהבינו יוכיחו אותנו כשאנחנו כועסים. שלא יגדל ויצא משליטה. כמו הנהג התורן. שאמור להיות פיקח לנהוג ולהוציא את חבריו שהם שתו יותר מדי. זו דוגמא של סנקה לא שלי. טוב לבקש עזרה ממי שאנחנו סומכים עליו, אם אנחנו יודעים שאנחנו עלולים להיכנס למצב בו יגבר עלינו הכעס. ככלל טוב לדעת איפה לא להתפתות ואיפה לעצור במצבים שאנחנו יודעים שיגברו עלינו.

סנקה מביא דוגמאות רבות על עריצים שנהגו באכזריות כלפי אנשים ועמים רק כי יכלו. אם זה שליט שהצעיד את צבאו במדבר בשוגג עד אשר רעבו חייליו כי פשוט כעס על אחד מעמי המדבר שבכלל לא עשה לו כל עוול. או על כורש שכעס על הנהר שסחף את אחד מסוסיו. ציווה המלך לפגוע בנהר וחפרו 7 יובלים חדשים כדי לרדד את הנהר, עד שצבאו הותש ונאלץ לוותר על המשימה המקורית שלו ועל הקרב. דוגמאות נוספות אכזריות מדי מכדי שארצה לחזור עליהן. אבל לעומתן, מציג גם סנקה גדלות רוח של חלק מהמנהגים שלא היו נוחים לכעוס. כמו פיליפוס, אבא של אלכסנדר מוקדון. שכאשר באו אליו מאתונה, אחד מחברי המשלח. היה ידוע בחוצפתו. הוא כונה פרהסיוס מהמילה פרהסיה. ביוונית עתיקה משמעות המילה פרהסיה היה דיבור חופשי בפני קהל. היום השם עבר גלגול לא רחוק למשעות קרובה. אבל לגבי אותו אתונאי, כשנשאלו חברי המשלחת ע"י פיליפוס מלך מוקדון מה הוא יכול לעשות עבורם, ענה פרהסיוס, "לתלות את עצמך". מן הסתם אנשי המלך זעמו על העלבון. אבל פיליפוס לא התרגש ולאחר שהוצא החצוף, הוא שמע את שאר חברי המשלחת. כך גם אוגוסטוס הקיסר הראשון של רומא. היה לו ידיד שהיה כותב את ספרי דברי הימים של אותה עת. הוא נהג ללעוג לקיסר. כאשר היה מקריא בציבור את ספריו, הוא היה שורף את אלה שבהם תועדו מעשי הקיסר, על מנת שלא ישמרו. הקיסר נשא וסבל הכל, ולא התרעם. סנקה מביא את הדוגמאות הללו כדי שכל אחד ישווה את עצמו.

אם להימנע ולהתרחק מזעם שלא להיות כאותם עריצים. או לשם דוגמא הפוכה. שנוכל להגיד, מי אני שאסור להעליב אותי אם את אוגוסטוס העליבו והוא מחל. אני בטוח שתוכלו למצוא דוגמאות כאלה עדכניות מחייכם. כי זה צריך להיות מחייכם. מה שמוכר לכם כטוב ומה שמוכר לכם כרע. למה לשאוף וממה לשאוף להתרחק.

סנקה כותב כי מי "שבז למקניטים אותו, מוציא את עצמו מן ההמון וקונה לו מקום למעלה ממנו". האדם המתעלה הוא חובק בזרועותיו את האושר היותר נעלה. ולא רק מבני אדם הוא מתעלה אלא מעל לאלת המזל פורטונה. מעל לשרשרת הסיבות והתוצאות, הדטרמיניסטית שגורמת לדברים להתרחש. סנקה מדבר אל פורטונה ואמר: "תוכלי לעשות כחפצך; קטונת מלהעיב את שמירת רוחי. שכלי לא יתנך לעשות זאת, כי בידו הפקדתי את חיי."

אז עד כאן להפעם. תודה שהאזנתם. נשתמע בפרק הבא אם ירצה הגורל. היו בטוב.