שלום וברוכים הבאים להסכת על אומנות החיים- פילוסופיה מעשית מבוססת על הפילוסופיה הסטואית.
שמי ברק קידר.
אני עוסק בייעוץ פילוסופי, מלמד ומתרגל פילוסופיה סטואית.
אתם מוזמנים לאתר שלי stoaisrael.com וכן לדף הפייסבוק והאינסטגרם של אומנות החיים-פילוסופיה מעשית, שם יש פוסטים מעניינים.
היום אלווה אתכם לתוך ציטוט שאולי יסייע לכם ולו במעט בנבכי החיים.
הפרק היום יעסוק ב-3 ספרים שכתב סנקה. שכותרתם : "על הכעס". הם חולקו ל 3 ספרים כי ככל הנראה נכתבו בתקופות שונות. בנוסף יש גם באחד ממכתבי המוסר לחברו לוקיליוס, מכתב שלם גם על הכעס. לקרוא את הספרים הללו, זה חוויה. אמנם יש חזרתיות מסוימת בספרים, אבל יש לחזרתיות ערך. הם ממוענים לאחיו של סנקה, אך כמובן נועדו לקהל הרחב, כמו ספרים רבים אחרים בתקופה ההיא. הוא מתחיל בכך שהוא עונה לאחיו. כך הוא פותח את הספר בתשובה על איך אפשר לשכך את הכעס. זו מטרתו העיקרית של הספר. אנחנו נדבר היום על 2 מתוך 3 הספרים על הכעס. נשלב ציטוטים תוך כדי ויהיה מעניין ויעיל. אז שנצלול?
סנקה כותב כבר בהתחלה הכעס הוא מידה מגונה ושגעונית. שהיא סיבה למכאובים, תשוקה בלתי אנושית לשפיכת דמים, רק כדי להזיק לאחרים. חלק חשוב בפירוט התכונות הרעות של הכעס, שסנקה מפרט שזו תכונה שלא שמה לב לתוצאות.
סנקה מציין שיש חכמים שכינו את הכעס "שגעון קצר". כי הכועס לא שולט ברוחו. הכעס מביא לחוסר כשרון לבחון מה נכון ואמיתי. הוא נותן גם כהרגלו משל קטן להסבר ואומר שהכעס "דומה לחורבה רעועה, כשהיא נופלת על אחרים היא עצמה נהרסת".
סנקה מציין שאת שאר המידות הרעות, ניתן להסתיר, אבל הכעס בולט מאוד. נסו להיזכר במקרים בהם ראיתם אנשים כועסים, כל אחד בדרכו, באופן בולט יותר או פחות, על כולם ניתן לראות את הכעס. בחלק מהמקרים זה אפילו מחזה איום ומכוער כשאדם משנה פניו כל כך. גם הדיבור נפגם.
הכעס מתפרסם בעוז כותב סנקה ומעצים את עצמו. שאר התשוקות ניכרות אבל הכעס כולו בולט.
סנקה טוען שאין נורא לגזע האנושי כמו הכעס. הוא מסביר את זה שאפשר לראות כאלה שמתו בחרב או ברעל, אנשים שמלכלכים אחד על השני, האשמות שווא, ערים שנהרסו ולאומים שלמים שנכחדו. סנקה לא חוסך לאורך 3 הספרים תיאורים מזוויעים שנגרמו בכעס. כולם סיפורים היסטוריים. אם פגיעה בין בני אדם ובין אם פגיעה בלאומים שלמים.
שמעתם למשל על מלחמת הכדורגל? Guerra del fútbol בספרדית… מלחמה שנמשכה 4 ימים ב 1969. המלחמה התחוללה בין הונדורס לאל-סלבדור. לכאורה, המניע למלחמה היה עימות שבא לאחר הפסד במשחק כדורגל; למעשה, הסיבות לפריצת המלחמה קשורות יותר להבדלים הפוליטיים בין המדינות, שהעיקרי בהם היא ההגירה בין אל סלוודור להונדורס. אף כי הקשר לכדורגל הוא לכאורה מועט, בפועל הוא היווה את הטריגר למלחמה.
בסופו של דבר, שתי המדינות "הפסידו" במלחמה: אף אחת מהן לא השיגה ניצחון צבאי ומספר ההרוגים (כ-2,000) התחלק כמעט שווה בשווה בין שתי המדינות.
המלחמה הובילה להשעייה של שתים עשרה שנים מהשוק המרכז אמריקאי המשותף, מפעל שיתוף פעולה אזורי שיזמה ארצות הברית.
הכוח הפוליטי של הצבא בשתי המדינות גדל.
המצב החברתי החמיר באל סלוודור כשהממשלה הוכיחה שהיא לא מסוגלת לספק את הצרכים הכלכליים של האזרחים שגורשו מהונדורס. לימים, הייתה המתיחות החברתית ששררה במדינה בין הסיבות לפרוץ מלחמת האזרחים שם.
נחזור לסנקה. צנזרתי בפרק את הסיפורים היותר קשים שמביא סנקה כדוגמא. סנקה מגדיר שכעס הוא התשוקה לנקום על עוול שנעשה, או כמו שפוסידוניוס הגדיר, תשוקה לשלם גמול למי שהזיק לנו לפי מחשבתינו. דהיינו כשנראה לנו שהזיקו לנו. פוסידוניוס היה סטואי שהשפיע מאוד על סנקה.
הכעס הוא התעוררות הרוח להזיק למי שהזיק לי או שרק חשב להזיק לי.
שוב אני פונה לכדורגל לדוגמא למרות שאני לא אוהד את הספורט. דמיינו משחק כדורגל . אז דמיינו את הקהל, שכועס על הקבוצה היריבה והמאבק בין אוהדי 2 הקבוצות. הקהל כועס על הקבוצה היריבה שהיא לא נאותה להפסיד. סנקה נותן את אותה הדוגמה רק על הקהל במשחקי הגלדיאטורים. הם כועסים על המתמודד שלא בקלות נכון להיהרג. ההמון רואה בזה עלבון ומצופה הופך למתנגד. אף אחד לא אמר שקהל שקבוצת כדורגל או בכל ספורט אחר צריך להפוך מצופה למתנגד.
כמו ילדים שמועדים ורוצים שנכה את הרצפה שהכאיבה להם. אנחנו רגילים לרצות את הילדים גם כי זה קצת משעשע אותנו וגם כי זה לעיתים עוזר לכאורה שאנחנו מענישים את מה שפגע בהם, למרות שהפגיעה לא מכוונת ואולי אפילו לא קיימת בכלל.
עצם זה שאנחנו לעיתים כועסים לא על עוול שנעשה לנו אלא על כוונה לעשות לנו עוול, מעידה שלא המעשה הוא מה שמכעיס אותנו. מי רק חושב לעשות לנו רע כבר לטעמנו הוא עשה אותה.
הכעס הוא תשוקה להעניש, אבל מה קורה כשאנחנו כועסים על מישהו שאנחנו לא יכולים להעניש, אם זה כי הוא תקיף מאוד, או חזק מאיתנו, או אולי בוס או בוסית. זה מביא לכך שהכעס נשאר ללא ביטוי של ענישה לאחר. כלומר נשארנו עם הכעס בלי הענישה. אז אנחנו רק מאחלים כל מיני ברכות למי שאנחנו חושבים שעשה לנו עוול.
סנקה כותב שהחיות נעדרות רגש - כמו כעס, כי זה רגש שמתעורר במקום בו יש שכל. לחיות יש יצרים זעם, נטיה פראית, שאיפה להתנפל אבל כעס אין להן.
בכעס הוא אומר הכוונה היא לדחיפה וגירוי. החיות לא יכולות לכעוס כמו שהן לא יודעות לסלוח.
ההבדלה מחיות היא לא בכדי. כי אין להן את המידות הטובות האנושיות. לאדם יש "הגמוניקון" - שזה השם ביוונית עתיקה ל"שכל המנהיג" שיש לאדם. הסטואים העריכו אותו כסגולה הגדולה ביותר של האדם. כמו שלחיות יש קול אבל לא שפה כמו שלנו, כך הכוח המנהיג שלהן הוא לא כמו של האדם שיכול לברור ולחשוב על החשיבה של עצמו. כך גם אין בהן כעס, אלא התנפלות ופראיות.
סנקה כותב שכמו שיכול להיות אדם ששותה ואדם שתיין כך יכול להיות אדם כועס ואדם כעסן. כמו אדם מפחד לעומת פחדן.
דהיינו יש כאלה שבאופיים נוחים יותר לכעוס. ביניהם מכליל סנקה את אלה שנטייתם לקפדנות. אני בטוח שאתם מכירים כאלה. אביא דוגמא מאוחר יותר.
יש כעסנים שמתרצים מהר, יש כאלה שמתמידים וסובלים מקשיון עורף. יש כאלה שמאיימים, כאלה ששותקים, כאלה בעלי תנועות ידיים רבות וכאלה שמקללים בלי הרף. ועוד רבים הסוגים של ביטויי הכעס.
סנקה עונה על השאלה האם הכעס הוא לפי הטבע והאם הוא מועיל במצבים מסוימים?
ראשית, האדם נועד לקשרים חברתיים טבע האדם הוא לחיות בחברה. על כן טבע האדם הוא לקרב אליו אחרים בעוד שהכעס מרחיק. האדם בבסיסו רוצה להועיל אבל הכעס להזיק. יש אנשים שמסכנים את עצמם למען האחרים, אבל הכעס גורם לאנשים לסכן את עצמם כדי להזיק לאחרים. על כן, סנקה טוען שהכעס הוא לא דרך הטבע. הוא חסרון.
התשוקה להעניש לא קיימת באדם השלו. "כל חיי-האדם עומדים על החסדים ועל קרבת הלבבות". כתב סנקה ואפשר לשמוע שהתרגום הוא של אהרן קמינקא.
סנקה שואל ועונה האם אין שום צורך בעונשים בעולם? אז יש צורך, אבל כוונתם צריכה להיות רצויה ומכוונת על פי השכל הטוב. עונשים לא צריכים להזיק אלא להביא למרפא. ההשוואה למרפא חוזרת גם בדוגמא של מחלות מסוימות, אותן מנסים לרפא קודם בתזונה ושינוי הרגלים, אבל אם המצב מחמיר ולא עוזר, אז נוקטים באמצעים חריפים יותר. כך גם בענישה עפ"י החוק, אין עונש זהה בעבירות שונות. המטרה היא להרחיק את הפושע מהחברה שלא יפגע עוד ולשקמו.
לכן סנקה אומר שטבע האדם הוא לא להעניש וגם הכעס הוא לא דבר טבעי כי מטרתו להעניש בלי שיפוט נכון.
האם הכעס מועיל לפעמים? שואל סנקה. הוא הרי מעורר את הנפש ומרומם. בלעדיו אין הגבורה צולחת בעתות קרב. "הוא מפיח בה (כלומר בנפש) להבה ונותן בה עוקץ עד כדי למסור עצמו באומץ לב לסכנה." לכן אומר סנקה יש כאלה שחושבים שצריך רק לרסן קצת את הכעס. להכניס אותו לגבולות התועלת שבו.
אבל קל יותר להכחיד דברים משחיתים מאשר לנהל אותם משכבר נכנסו. הכעס גובר על השכל מרגע שהוא מתעצם ולא נותן שינהלו אותו או יפחיתו מעוצמתו.
ככלל טוען סנקה שהשכל חזק כל עוד לא משתלטים עליו יצרי - הלב. השכל נעשה עבד וייצר הדוחף אותו. משלב מסוים אין דרך לחזור אחורה. כמו גופים שנופלים בלי רצון חופשי. אין מה שמעכב אותם בנפילתם והם כבר לא יכולים לחזור לאחור והם חייבים להגיע למקום שלא כיוונו אליו מלכתחילה.
על כן המסקנה של סנקה היא למגר את ניצני הכעס להתנגד לו ברגע שהוא מתחיל ולפני שיסיט אותנו מהמסלול הנכון. כי מרגע שתחל ההתרגשות ויגבר הכעס ואנחנו גם לא נדע מתי הנקודה בה הוא כבר ישבית את השכל, הוא לא ישחרר ויביא למקום שהוא רוצה. והמקום שהכעס יביא אותנו הוא לא מה שבעת שיקול דעת היינו מסכימים לו. "צריך לעצור בעד האויב כבר בראשית הגבול!" אומר סנקה.
אין לרגש ולשכל מדור נפרד ומוגבל לכל אחד מהם. שניהם הם רק שינויים במצב הנפש לטובה או לרעה. איך יצליח השכל לשוב ולהתרומם מרגע שהשתלט הרגש-הכעס? או איך יצא מהערבוביה כשהיסוד הרע קיבל שליטה?
סנקה אומר שהגבורה לא צריכה את הכעס. אין בכעס שום דבר מועיל. הגבורה מספיקה מצד עצמה להניע לפעולה. הדוגמא שנותן סנקה היא של גופים נופלים ומגיעים למקום שלא לשם כיוונו, הגבורה היא יותר כמו ירייה מבליסטרה או תותח, למקום שאליו כיוונו.
סנקה מתווכח עם אריסטו שטען שהכעס עוזר לגבור במלחמה. שהכעס צריך להיות חייל ולא מפקד.
סנקה טוען שזה לא נכון, כי אם הוא שומע למפקד, דהיינו השכל, הוא לא כעס. כי אם הוא לא מקשיב למפקד, ולפקודה לעצור הוא משרת גרוע. הכעס לא אוהב ששמים לו גבול. אז הוא משחית. או שהוא לא כעס או שהוא לא מועיל.
דהיינו לא יקח לעצמו השכל עזרה מרגשות בלתי נשלטים. הטענה שהרגש הזה מועיל כל עוד הוא מקבל את מרות השכל, היא לא נכונה אם הוא מסרב לקבל את מרות השכל.
לדוגמא מביא סנקה את העמים הגרמניים, הקימברים והטווטונים הפראיים שהיו נוהגים לפלוש בזעם וכעס. אבל רובם אפילו לא כיסו את גופם להגנה. הם היו חסונים ופראיים ובוודאי מזרי אימה. אבל הם נוצחו על ידי הלוחמים בשירות הרומים, ההיספנים והגאלים והסורים שהיו פחות טובים מהלגיונות הרומיים הממושמעים. ההתנפלות הכעוסה היתה בעוכריהם של הפולשים והחלישה אותם. על כן אין למצוא תועלת בכעס אף לא בשעת קרב ומלחמה. אומר סנקה שהכעס "נוטה למעשי מהומה, ובעוד שהוא רוצה להביא סכנה על אחרים אינו נזהר בפני עצמו. הגבורה היותר נאמנה היא הצופיה הרבה מסביב ומתנהגת בזהירות ומתקדמת לאיטה, אבל בשיטה ישרה."
צריך אם כן, לתקן את דרכי החוטא. אם בתוכחה או בתוקף, בנעימות או בעוצמה ואם צריך גם יענישו אותו אבל בלי כעס. אם צריך, מרחיקים מחברת בני אדם כדי שלא ישחיתו את הקרוב או יפגעו שוב. אבל בלי שנאה. כי האם כועסים או שונאים את מי שחולה ומרפאים אותו?
סנקה מביא כדוגמא את סוקרטס שאמר לעבד "הייתי מכה אותך אלמלא הייתי כעוס". הוא דחה את תוכחת העבד לשעה בה לא יכעס. כי באותה עת הוא ערך תוכחה לעצמו על עצם זה שכעס.
לא מתקנים עוונות ע"י עוון.
נקודה נוספת שמעלה סנקה כביקורת על הטענה שהכעס עיתים מועיל כמו שטען אריסטו. הוא אומר שהכעס הוא מהיר וקצר. הוא כמו נחש שרק התעורר ממרבצו אז הארס הכי מזיק, אבל אם ימשיך בהכשה, השיניים תקהינה. הכעס לעיתים עושה נזק בדרכו אבל תש כוחו מלהמשיך בעוד שהשכל ימשיך ובוודאי הגבורה.
כשהשכל שופט, הוא נותן גם זמן לסנגורים. הוא חוקר והוא בודק. אבל הקוצף ממהר לשפוט. השכל רוצה לשפוט והכעס כבר להעניש. הכעס לעיתים מתייחס לדברים לא רלוונטים בהעדר שיפוט השכל. או על דברים שוליים ולא מתייחס לעיקר. דוגמא לכך התכונה של קפדנות יתרה שמייחס אותה סנקה לכעס גם. הוא מספר על איש בשם גניוס פיזון. שהיה עיקש וחיבב את קפדנותו שלו עצמו כי חשב שזה סימן לדעה חזקה ואיתנה. המילה שלו ופקודותיו היו חשובות לו בלי פשרות. מסופר שחזר איש צבא ממשימה בלי בן הזוג שלו למשימה (באותה עת ברומא כששניים הלכו למשימה, היתה להם אחריות זה על זה), גזר עליו פיזון מוות כי חשד שהוא הרג את חברו למשימה ולא ערך בירור מה קרה באמת. הוא אפילו לא הסכים לאפשר לנידון למוות לחפש את חברו. כבר הוציאו את הנאשם החוצה לגזור את דינו והנה מגיע החבר שנחשב למת. הסנטוריון עצר את ההוצאה להורג והחזיר את הנידון למוות בפני אותו פיזון כדי שיזכה אותו כי נמצא שלא היתה הצדקה לפסיקה כנגדו. נכנסים בשמחה השלושה, 2 אנשי הצבא והסנטוריון שעצר את ההוצאה להורג ומתמלא פיזון זעם ומצווה להרוג את שלושתם. את הנידון למוות שברור כבר שלא פגע בחברו, את החבר ואת הקצין שעצר את ההוצאה להורג. את הראשון הוא ציווה להרוג כי כבר חרץ את דינו והוא קפדן בנוגע למילתו. את החבר כי בגללו לכאורה, נגזר דין מוות לאיש הצבא הראשון ואת הסנטוריון כי הוא קיבל פקודה להוציא להורג ולא ביצע אותה. סנקה מסכם את הסיפור באומרו "הוא התחכם איך ליצור שלשה חטאים, מפני שלא יכול למצוא אחד".
זה הזכיר לי את הסרט הישראלי "אהבה קולומביאנית". שהזוג נאלץ לעשות חתונה נוספת כדי לרצות את כבוד האב של החתן שלא הסכים עם בחירות הזוג בקבלת הפנים בחתונה. הוא הוכנס כאחר כבוד לאירוע בחתונה שניה שעשו כדי לתקן את הראשונה. או המערכון של הפרלמנט בו שאולי מסרב ללכת לחתונת בן דודו מאיר כי קיבל הזמנה ב SMS והתרצה להגיע רק לאחר ההבטחה שיתנו לו הזמנה ביד בכניסה לאירוע. הדמות מהסרט אהבה קולומביאנית, האבא של החתן, שמשחק אותו שמיל בן ארי, שנפגע כבודו ומציב לכלתו הפוגענית אולטימטום פיוס-התנצלות בלתי אפשרי מבוססת על איש אמיתי. בראיון אמר היוצר רשף לוי "כן, זה סיפור אמיתי. אבל זה נורא שאני בכלל מדבר על זה. זה קרה במשפחה המורחבת שלי, אני חצי תימני וחצי פולני, וזה קרה לדוד שלי מדרגה שנייה. עכשיו בגלל הסרט נהיה לי ריב גדול איתו וגם אני צריך להתנצל. אני רוצה באמת לנצל את הבמה הזאת ולהתנצל בפניו, סליחה".
הדוגמא של פיזון מוכיחה שהכעס לא רוצה שישלטו בו. האמת הופכת לא רלוונטית כשאדם כועס.
סנקה ממשיך לענות על כל מיני אמונות שגויות על הכעס וכותב:
"אל יחשוב אדם גם כן, שהכעס מוסיף קצת לגדלות הנפש." … "כל בני האדם ששגעון רוח מנשא אותם מעל למחשבות אנושיות, מאמינים, שאיזה דבר רם ונעלה ממלא את רוחם". סנקה אומר שאין בסיס איתן לרוממות הרוח הזו. אין לה כל בסיס. כך יפול בקלות מה שאין לו בסיס. אין לכעס על מה להסתמך כי מוצאו לא מדבר חזק כמו השכל והדעה הנכונה. הכעס רחוק מגדלות הנפש כמו שהחוצפה רחוקה מן הנאמנות, עזות הפנים מהגבורה והאכזריות ממיצוי הדין. יש הבדל בין רוממות רוח לבין גאווה. הכעס לא שואף לעשות דברים נעלים ויפים.
לפעמים דברים של אנשים כעוסים נשמעים כמו נפש גדולה. ההתלהמות, נשמעת לפעמים כאמת. הדוגמא לכך נותן סנקה למשפט "ישנאו, ובלבד שיפחדו". זה חרוז מתוך טרגדיה ישנה שקליגולה הקיסר המטורף נהג להגיד. סנקה שואל, ישנאו אותי ואז מה? יקשיבו לי? לא. שיסכימו איתי? בוודאי שלא. התנאי הוא שיפחדו ממני. זה משפט שלא מגיע מבינה גדולה. זו בסך הכל פראות. אבל קליגולה בוודאי הרגיש מרומם שאמר את הציטוט הזה שוב ושוב. והוא בוודאי גם האמין בו.
"אין לתת אמון בדברים הנאמרים מתוך כעס; הם יוצאים ברעש גדול ומאיימים על השומע, אבל מאחוריהם שוכנת רוח נבהלת".
קליגולה גם כעס על השמים מפני שלא הראו פנים צוחקות לרגל המשחקים שיזם והבהילו ברעמים. ואז הזמין את יופיטר למלחמה. כמה גדול היה הטירוף שחשב שיפגע בראש האלים או שלא יפגע בעצמו מראש האלים. סנקה מציין שלדעתו זה מה שהביא את הקושרים נגד קליגולה להתנקש בו. כי הם ראו שאין לשאת עול של אדם שאף את עולו של יופיטר הוא לא נושא.
גם רדיפת הכבוד יכולה להראות כמביאה גדלות נפש. היא לא מסתפקת בתפקיד - של שררה זמני. היא רוצה לשלוט תמיד ושיעשו פסלים לכבודה.
ככל שנותנים לתשוקות להתרחב ולגדול, הם צרות, בזויות ונמוכות. "רק הטוב והחסד הם נעלים ונשגבים, ואין דבר גדול בעולם, אם אינו מביא גם שלווה לבעליו"
בספר השני על הכעס:
מצהיר סנקה כי השאלה שיש לברר היא ה"אם יסוד הכעס הוא בשיקול דעתנו או בדחיפה מן החוץ". דהיינו האם הוא מרצון חופשי שלנו או שמשהו חיצוני מפעיל אותו ולעיתים אפילו מתעורר מבלי ששמנו לב. מה שקורה גם עם עוד רגשות פרט לכעס. עכשיו ברור שמשהו חיצוני מפעיל את הכעס, אבל סנקה אומר שהשאלה היא האם רק כתוצאה מהעוולה שנראה לנו שנעשתה לנו, או שיש גם מקור בנפש שלנו.
סנקה מפשט את זה ואומר: "התבונן אדם במעשה, התרעם על זה, חרץ משפט, ומבקש נקם- כל אלה לא יוכלו להעשות, אם אין הגיון הרוח משתתף במה שהתרחש לאדם".
תחשבו רגע למה השאלה הזו חשובה בכלל? כי אם אנחנו לא שותפים ביצירת הכעס, אלא רק גורם חיצוני. לא תהיה לנו כל יכולת לעשות משהו בנידון. השכל לא יוכל לשלוט. זה נכון לכל הרגשות שלנו. מכירים את אלא שאומרים שהם כועסים כי הרגיזו אותם? אז לא, הם שותפים מלאים בכעס. אפילו ברובו.
מבדיל סנקה בין מקרה בו אנחנו מצטמררים וגופנו רועד כשנכנסנו למים קרים, או שהשיער סומר ברגעים מסוימים, או סומק בלחיים במבוכה. על כל אלה השכל לא יכול להשפיע. מרגע שהתרגשתי, הצמרמורת תגיע ולשכל אין מה לעשות בנידון.
אבל הכעס הוא לא הכרחי. השכל יכול לשלוט בו ואפילו למנוע אותו. יש דברים שמעוררים את הנפש. גם כעס, אבל הוא לא כמו אינסטינקטים מסוימים שמתעוררים אצלנו. לפעמים יכול להתעורר פחד מסרט אימה, או התרגשות ממשהו שאנחנו יודעים שהוא לא אמיתי. אלה אינסטינקטים. סנקה מבדל את אלה וטוען שהם לא צריכים להיקרא התפעלות רגשנית. ההיפעלות הרגשית היא התמכרות והשתעבדות למקרים כאלה שמעוררים אותנו. כמו למשל השתעבדות של הנפש לפחד מקהל. הרי זו סוג של התמכרות של הנפש בה בכל פעם שנצטרך לדבר מול קהל נפחד.
הכעס הוא גם התמכרות למשהו שנמצא כבר בנפשנו ומתעורר ממשהו חיצוני וגורם לנו להתנפל. זאת אומרת שלא תהיה התנפלות אם נתקן את התמכרות הנפש למשהו שהיא דוחה אותו. סנקה קורא לזה "אין התנפלות בלתי הסכמת הרוח ההוגה". דוגמא חיה מהיום. ששוחחתי עם מישהי. סיפרתי לה מה מישהו אמר לי והייתה לי פואנטה להגיע אליה. אבל מיד שמתי לב שהטונציה שלה הפכה תוקפנית והשיחה קיבלה תפנית לא למקום שאליו היתה מיועדת השיחה. מאותו רגע לא היה אפשר לנהל שיח רציונלי והגיוני. לאחר מכן היא אמרה "אני לא אוהבת שאומרים שאמרתי משהו וזה לא נכון". זה ממחיש שהיא כעסה ממשהו שהפעיל אותה מבחוץ, אבל מבסיס קיים פנימי בנפשה. זה גם ממחיש, איך למרות שהכעס שלה לא היה זעם והתנפלות, עדיין לא אפשר שיח רציונלי.
סנקה ממש מסדר את זה היררכית. קודם ההכנה להתרגשות- מה שקיים בנפש ואז מגיע שינוי ממשהו חיצוני. ואז תנועה הקשורה ברצון אבל לא בדעה שקולה, כאילו רק צורך לנקום על העלבון. או להעניש בעבור הפשע לכאורה. והחלק האחרון היא כבר השבתת התבונה לחלוטין ונסיון להעניש ולנקום מעבר להכרח. אז בשיחה כמו שתיארתי, מן הסתם לא הגענו לנקמה ועונשים מעבר לצורך. אבל מה קורה בשיח ששני הצדדים מתחילים לכעוס. שני הצדדים מחריפים מעבר לצורך את הדיון. בחלק מהמקרים זה יגמר בסדר, בחלק מהמקרים זה יתעצם, יוספו עוד עלבונות, כעסים וחרטות.
סנקה אומר שאת החלק הראשון שקיים בנפש, לא נוכל למנוע בעזרת השכל כמו שלא נוכל שלא לפהק כשמפהקים לידינו. וכמו שלא נוכל שלא לעצום עיניים שמקרבים אליהן אצבע. השכל החושב לא שולט על האינסטינקטים. אפשר אומר סנקה "שהרגל וזהירות התמידית יפחיתו השפעתם". אבל בחלק השני שמשהו חיצוני מעורר, השכל בהחלט יכול לשלוט. אם השכל שולט, אין צורך לדבר על החלק השלישי של ההשתלטות המוחלט של הכעס על התבונה.
דרך אגב, סנקה מתאר מקרים של אכזריות קיצונית שהיא כבר לא כעס. לפעמים אפילו עונג מהתאכזרות. דברים ששמורים לדוקו פשע. אבל הם כתוצאה מדברים שהפכו להרגל. "רגש החנינה משתכח מן הלב וכל קשר מידה אנושית ניתק ברוח האדם השוקע בסוף באכזריות נמרצה". בואו ניקח דוגמא מימינו. פוטין למשל בשלטון כבר הרבה שנים. אדם בעל כוח רב ובלי איזון לכוחו, בוחר לעשות מעשים בפראות ובאכזריות
כי זו דברתו. אם היה מאוזן עוד קודם על ידי שכלו או אחרים, לא היתה מלחמת אוקראינה היום. סנקה מביא לדוגמא את חניבעל מקרתגו. שמגיל צעיר הורגל בדם, רציחות ושפיכות דמים. כך שאין להתפלא שכאשר המזל היה לטובתו זמן רב, האכזריות התעצמה והיתה לו טבעית.
סנקה מתאר שתמיד יש סיבות לכעוס. אנשים רבים כמעט על כל דבר אפשרי. "כמספר האנשים, רב שם מספר החטאים". בעד בצע כסף, האחד מכשיל חברו. "על המאושר צופים בשנאה, על האומלל בבוז" כתב סנקה. על מי שמעלינו, אנחנו מתלוננים, על מי שתחתינו אנחנו מטילים עול.
אם יתחיל לכעוס החכם, לא יפסיק לעולם. כי הכל מלא חטאים ופשעים. זה בין מדינות, בין אוכלוסיות וקהילות, בין עדות, אמונות, דתות ועוד. תמיד יש מחלוקות וסיבות לכעוס ואם נכעס על כל הסיבות, זה יהיה טירוף הדעת.
המסקנה של סנקה היא: "הלא טוב יותר שתחשוב, כי אין לכעוס על שגיאות בני אדם!" הוא משווה את החטאים לשגיאות, כמו אדם שמועד בחושך. סנקה אומר לנו ש :"לא רק השגיאות הן דבר הכרחי כי אם אהבת השוגגים". כדי שלא נכעס אנחנו צריכים למחול לטבע האדם ככלל. יתרה מכך וזה חלק חשוב. אנחנו עצמנו בהינתן הזדמנות הולמת, נעשה את אותן שגיאות שאחרים עושים. בפוטנציאל, אנחנו מועדים לכל חטא ופשע אפשרי.
"המשכיל לא יכעס על החוטאים. מדוע? בעבור שיודע הוא, כי אין אדם נולד משכיל, כי אם נעשה משכיל" (במשכיל הכוונה היא לחכם).
החכם צריך לתקן שגיאות אחרים ללא כעס ושנאה.
החכם יעשה את מה שמוטל עליו בלי עזרת דבר רע, ולא ישתף פעולה עם שום דבר שצריך לדאוג שמה הוא יתעצם ויגבר עלינו. זו גם תשובה למי שחשב שקצת כעס הוא מועיל. כי אם הן אומרים שצריך להפחית מהכעס, עד מידה, אז כבר הם מודים שהוא עלול להשתלט. אפשר להשיג את שאיפתנו גם בלי כעס.
אבל לא באתי רק לבאס. אלא יש לסנקה גם כמה תרופות. כמו כל דבר בפילוסופיה הסטואית, צריך להתאמן על זה.
נתחיל בכלל שמנחה סנקה. יש לשים לב ל 2 דברים. לא להגיע לכדי כעס, ולא לחטוא מתוך כעס. בדיוק כמו הגוף, שיש לשמור על הבריאות בכל עת ולהשיב את הבריאות כשיש צורך.
אז נתחיל בחינוך. חינוך עצמנו וגם אחרים. אבל החינוך שלנו, צריך להיות לזהירות. לשים לב ולפקח על הדברים שיכולים לעורר כעס. יש אנשים בעלי נטיה גדולה יותר לכעוס. אבל מעבר לנטיה טבעית שהתרופה לה צריכה להיות זהה לתרופה אצל אחרים, יש סיבות טבעיות שגורמות לכעס. לדוגמא אדם רעב, מישהי שעבדה משמרת לילה והיא מחוסרת שינה. אנשים שסובלים מכאב. אנשים עם דאגה גדולה בליבם. כל אלה הם התחלות וסיבות. אבל ההרגל הוא מה שפועל הכי הרבה מתוך סיבה פנימית לכעס. הוא מזין את הסיבות החיצוניות כמו שאמרנו.
קשה לשנות אופי שהוא כולו הרגלים. ויש דברים שאיתנו מלידה, אבל הבנת הדברים וידיעתם כהוויתם, יכולה להועיל. למשל, להימנע מאלכוהול מי שיודע שזה מביא אותו לידי התנהגות לא רצויה. לא להגיע לארוחה רעב מידי אם יודעים שזה עושה אדם עצבני. גם עבודה צריך להגביל, לקחת הפסקות. לנפוש מעת לעת. לא להתיש את עצמנו. לא לקחת משימות שמעבר לגבול יכולותינו. זה לגבי לנהל את עצמנו בהתאם למודעות של מה גורם לנו לעצבנות. כמו שסיפרתי על חברתי שלא אוהבת שמדברים עליה דברים לא נכונים. גם אני לא אוהב את זה. לא יודע מי כן יאהב כזה דבר. אבל ההפעלה של זה אותנו, משתנה מאדם לאדם. אדם צריך לנהל את עצמו וכשיש מודעות למה שמפעיל אותו מבחוץ, אז אפשר לעצור בזמן עד לכדי הפחתה מוחלטת של מה שמפעיל אותנו.
סנקה ממש ממליץ לחנך צעירים ככה. שלא יהיו עם הרגלים לא טובים. לשים לב לגורמים שיכולים להתפתח אצלהם לכעס. כמו עם דברים אחרים. אם הם מצליחים, לשמוח איתם ולשמח, אם הם הופכים לזחוחים, לעצור את זה כי התפארות מביאה ליהירות. לא לאפשר להם לוותר, אבל גם לא לנצח בכל מחיר ולעשות נזק ליריב. גם אנשים מפונקים מידי, גדלים להיות רתחנים וכעסנים שדברים לא מסתדרים כרצונם או שהם לא מקבלים את מבוקשם. סנקה מתאר תכונות נוספות ותופעות שמובילים לקפדנות וכעסנות, אם לא שמים לב אליהם.
זה לגבי הילדים. אבל לגבינו:
אנחנו צריכים להסתכל קדימה. יש דברים שכבר הורגלנו בהם וקשה לשנות. אבל את נקודות ההנחה שלנו אנחנו יכולים לפרש מחדש. אפילו אם ברור לנו שמישהו עשה לנו עוול, לא לקבל את זה מיד. כי יש דברים שהם לא נכונים, יש להם נסיבות מקלות, הם נכונים רק למראית עין. כך מגיע סנקה לעצה הכי חשובה. מתינות! לחכות רגע. "לפעמים הזמן מגלה את האמת." הוא אמר. לא בקלות ליפול למה ששומעים ורואים. אנחנו ממהרים להאמין במה שלא נעים לנו לשמוע ועוד לפני שאנחנו בוחנים את העניין, אנחנו ממהרים לכעוס. אפילו רק חשד מעורר בנו כעס. לפעמים אפילו פרצוף שמישהו עושה מעורר בנו חשד וכעס. ויש סיכוי גדול שהפרשנות שלנו מוטעית.
אם כבר כעסנו, אי אפשר להחזיר את זה אחורה. אבל אם צדקנו ברושם הראשוני והכעס מוצדק, עדין אפשר להעניש, או לנקוט פעולה, אבל אז נהיה שקולים ובלי כעס. לכן סנקה מציע 2 שלבים. הראשון, הוא המתנה בסבלנות לפני חריצת דין. השלב השני, להיות סנגור של הצד השני. ממש לחפש במה הצד השני צודק או מה מניעיו, מה כוונותיו. אל תהיו רק המאשים והתליין. כאשר המאשים מתעורר, תחפשו בכוונה את הסנגור. אולי לא צריך את התליין ואולי מספיקה שיחה נעימה.
סנקה מספר על יוליוס קיסר. שלאחר ניצחונו, ביקשו להצטרף אנשים מהפלג של פומפיוס שהפסיד. הביאו בפני יוליוס קיסר מכתבים שכתבו אותם אנשים ליריבו, ויוליוס קיסר שרף את המכתבים. כי אפילו שהוא נהג למתן את הכעס שלו, הוא בחר להימנע לגמרי מסיבות שיוכלו לעורר בו כעס. הוא העדיף לחנון את היריבים מאשר לדעת מראש מה חטאו כלפיו. יש דברים שעדיף לא לדעת בכלל.
זה גם אומר, שאנחנו צריכים שלא למרר את עצמנו בדברים פעוטים. לא הזמינו אותי לאירוע, או ששלחו לי את ההזמנה ב SMS ולא הביאו לי אותה ביד כלאחר כבוד. ביקשתי שמשהו יעשה והוא נעשה ברישול. המנה במסעדה קרה. ועוד ועוד ועוד. סנקה אומר שזו רעות רוח להתעורר מדברים קטנים כאלה. "אדם חולה ובעל גוף עלוב, מי שמצטנן בכל רוח מצויה". מי ששואף לגדולת רוחו, מתרעם פחות על דברים קטנים. אנחנו כועסים מדברים שלא באמת יכולים להזיק לנו. אלא אנחנו מזיקים לעצמנו בשל דברים קטנים.
מהדברים שבאמת חטאו כלפינו ועשו לנו עוול, אנחנו צריכים להגיד לעצמנו שגם אנחנו טועים, אולי יש בכלל חלק מקדים שאני תרמתי לו שבשל כך בחרו לעשות לי עוול. זה לא מצדיק, אבל זה בטח ממתן את הכעס.
לסיום שימו לב ש: "התרופה היותר טובה לכעס היא לדחות אותו".
"אם מראה לך אדם את כעסו, התחרה אתו מצדך במעשי חסד" הריב מפסיק אם צד אחד לא משתתף בו.
ונקודה אחרונה להיום, סנקה גם אומר, תסתכלו במראה לא רק בהקשר של האם אתם בעצמכם לא הייתם עושים את הטעות שעשה זה שאתם כועסים עליו. אלא מילולית, תסתכלו במראה, אני בטוח שלא תאהבו את איך שאתם נראים כשאתם כועסים. זה אולי משהו קטן, אבל תנסו כשאתם כועסים, מהר לחפש להסתכל על עצמכם. זה יעזור גם בדחיית הכעס וגם בכך שלא תרצו להראות מעוותים מהיופי הפנימי שבאמת יש בכם.
אז עד כאן להפעם. תודה שהאזנתם. נשתמע בפרק הבא אם ירצה הגורל. היו בטוב.
Comments