פרק 47 מונגש בטקסט - האם אלוהים רע?

שלום וברוכים הבאים להסכת על אומנות החיים- פילוסופיה מעשית מבוססת על הפילוסופיה הסטואית.

שמי ברק קידר.

אני עוסק בייעוץ פילוסופי, מלמד ומתרגל פילוסופיה סטואית.

אתם מוזמנים לאתר שלי stoaisrael.com וכן לדף הפייסבוק והאינסטגרם של אומנות החיים-פילוסופיה מעשית, שם יש פוסטים מעניינים.

היום אלווה אתכם לתוך ציטוט שאולי יסייע לכם ולו במעט בנבכי החיים.

האם אלוהים הוא רע?

השאלה הזאת, מתבקשת פילוסופית ותיאולוגית לאור הדברים הרעים שמתרחשים בעולם. אם אלוהים, יצר את הכל, אז הוא יצר את הרוע. או לפחות לא מונע אותו. אבל אתם כבר מכירים אותי, מי שמאזין לפחות ואתם יודעים שמה שאותי מעניין, הוא החלק האתי. פילוסופיה ותיאולוגיה, כבודם במקומם מונח, אבל מה עושים עם זה?

מה עושים עם הידיעה שאלוהים טוב או רע או לא זה ולא זה? ראשית, אני מבטיח שהתשובה לשאלה הזאת תבוא מהר מאוד כבר בעוד כמה שניות, בציטוט קצר מתוך אפיקטטוס, אבל מה עושים עם זה, ימשיך את הפרק שלנו עם מספר ציטוטים ממרקוס אורליוס. אז שנצלול?

הציטוט שנתחיל בו, כמה שהוא קצר, ככה מצאתי הרבה תרגומים ופרשנויות לציטוט הזה. אני לא אלאה אתכם בכל הפרשנויות והתרגומים השונים. כי מה שחשוב בעיני מה שאפשר לקחת ממנו. אבל כן ניתן טעימה, כדי להבין למה הוא מורכב. ראשית נסביר שהוא לקוח מתוך המדריך של אפיקטטוס - "אנכיירידיון". תלמידו של אפיקטטוס אריאן כתב את ה"שיחות" ואת המדריך המקוצר. יש 4 ספרים בשיחות של אפיקטטוס. מתוכם נגזר התקציר. אבל, במקור היו כנראה 8 ספרים לשיחות של אפיקטטוס, אבל אלינו הגיעו רק- 4. אז אולי אם היו לנו את כל ה-8, היינו מבינים טוב יותר את המשפט שעוד רגע אצטט ולא היינו צריכים לפנות לפרשנויות ותרגומים שונים.

אקריא את הציטוט מ 2 תרגומים שונים. המשפט הולך כך: "כשם שאיננו מציבים מטרה כדי להחטיאה, כך טבעו של הרע אינו נוצר ביקום". זה פרק כז במדריך והתרגום העדכני ביותר של אברהם ארואטי.

פרופסור נתן שפיגל תרגם את המשפט כך : "כשם שאין מציבים מטרה על מנת להחטיאה, כך אין טבע הרע קיים בעולם".

אני יודע שקשה לשמוע הבדל כשמקשיבים ככה, אבל אסביר את ההבדל. ראשית החלק הראשון של המשפט די מוסכם. לא מציבים מטרה כדי להחטיא. דהיינו כל מי שמציב מטרה מתכוון לפגוע בה. ההבדל מצוי בין התרגומים בעברית בכך שנתן שפיגל תרגם את החלק השני שטבע הרע לא קיים בעולם. וארואטי תרגם שטבעו של הרע אינו נוצר ביקום. נראה הבדל זניח, בין קיום להיווצרות. אבל חשוב לשים לב, שאין כוונה שהוא נוצר במקום אחר גם.

ראשית נתייחס להסבר של נתן שפיגל על המשפט הזה. הוא אומר שיש להבין את המשפט הזה כך: הקוסמוס או האל, שואף למטרה שהיא הטוב והסדר ההגיוני. ומכאן שאינו יכול לשאוף לדברים המנוגדים למטרה זו. אפשר אפוא להסיק מכאן שאין דברים רעים מטבעם, ואין הרע מצוי בטבע.

גם באנגלית יש תרגומים רבים וגם בקרבם הרוב התעסקו בנקודה של מציאות הרוע בעולם, או היווצרותו בעולם.

שימו לב שפרופ' שפיגל ז"ל כותב הקוסמוס או האל. בעוד שאפיקטטוס לא מזכיר את האל בהקשר הזה. אבל מותר להניח שאפיקטטוס היה מאמין. אני מציין את הנקודה הזאת כי ההיבט האתי והפיזיקלי יכולים לעבוד פה אם אתם מאמינים או לא.

הפואנטה היא, שיש לראות את אלוהים או הטבע כמו הקשת שאינו מציב מטרות כלשהן, כדי לפספס אותן, לא יוצר שום דבר רע כשלעצמו.

דהיינו הרוע הוא רק תוצר של פספוס הטוב. התמונה שמישהו מכוון למטרה ומחטיא אותה לא מגיע למטרה אחרת, אלא פשוט מפספס את המטרה אליה הוא מכוון: הרצון כמובן יגיע למקום כלשהו, ​​אבל זה איפשהו מסויג בכך שהוא לא המטרה, ואינו בעלי מעמד אוטונומי בעצמו. המצב זהה בקוסמוס: כוונת הטבע היא לטוב; ניתן לסייג את הרוע רק על ידי קביעה שהוא לא טוב, ולכן אין לו קיום משלו.

דברים אינם ערוכים בצורה כזו שגורמת להם להתקלקל בהכרח. היקום לא נמצא שם ומחפש הזדמנות לבעוט בך כשאתה למטה. זו לא הדרך שבה דברים מתנהלים בפועל. למעשה לרוב הדברים מסתדרים די טוב, לא? תמיד אפשר למצוא על מה להתעצבן או להתלונן עליו, בעיקר אם הרצונות שלנו גדולים וקשורים לדברים חיצוניים שלא בשליטה שלנו. אבל לרוב, יש לנו הרבה דברים בשליטתנו. אנחנו יכולים להחליט איך אנחנו רוצים לגשת לעניינים ואיך לראות אותם.

אנחנו יכולים להחליט אם אנחנו רוצים לעבוד על האישיות שלנו, על מבנה הרצונות והסלידה שלנו, בחירות ודחיות, נקודות מבט על דברים. כל זה בשליטה שלנו ולכן זה למעשה מקום די טוב להיות בו היקום הזה. דברים לא מסודרים רק כדי לדפוק אותנו. זו לא איזושהי קונספירציה, כמו הדרך בה האדם הפרנואיד חושב, שרודפים אותו. שכל הרמזורים מתחלפים בכוונה לאדום איך שהוא מתקרב. למעשה מציעים לנו הזדמנות פז לקחת את מה שיש לנו ולעבוד על זה, ולמעשה להיות מאושרים.

יש עוד הרבה מה לומר על זה, כי זה גרר הרבה פרשנות לאורך הדורות, בין השאר בגלל המסגור החידתי משהו של המשפט. אבל אני חושב שזו דרך טובה לפרש את זה כשאתה מסתכל על התפיסה הזו בכללותה.

אחד הכישורים הגדולים ביותר של האדם הוא כוח הרצון שלו, קבלת ההחלטות שלו, המשמעת שלו. רובנו לא היינו נמצאים במקום בו אנו נמצאים ללא עבודה קשה או יכולת לשנות את הנסיבות שלנו. ולכן אנו מצפים שהעולם תמיד יגיב בטוב. שיקרה מה שאנחנו רוצים. שדברים פחות או יותר ילכו בדרכנו. שכל הרמזורים יהיו ירוקים כשאני מגיע.

זו, אני חושב, הסיבה שכל כך קשה לקבל את הדברים כשאני אומר שאין רוע בפני עצמו. במיוחד כשאנחנו צעירים. במיוחד אם אנחנו שאפתנים ומשהו משתבש לנו.

לקבל דברים זה קשה. לקבל את המציאות זה קשה. לא רק קשה כי זה אומר לסבול דברים שאנחנו לא אוהבים, אלא כי זה מרגיש כמו חולשה. מה אני אמור לעשות, פשוט לתת לדברים להתרחש?

זו אמונה שגויה ומזיקה שדברים חייבים להיות כמו שאנחנו רוצים שיהיו, או חייבים להיות כמו שציפינו. וזה מונע גם משהו חיוני באמת: לעבוד עם מה שבאמת יש לעבוד איתו.

יש משפט שמיוחס לפסיכולוג יונג: That which one resists persists בתרגום חופשי שלי, מה שאדם מתנגד לו, מקבל תוקף ומתמיד.

בהרחבה יונג דיבר על כך:

...שבתקופת הנעורים, אנו פוגשים בכל המקרים תכונה אחת מסוימת: מאפיין שפחות או יותר הנצמד לרמת התודעה של הילדות, התנגדות לכוחות הגורליים בסביבתנו שיערבו אותנו בעולם. משהו בנו מבקש להישאר ילד, להיות לא מודע או, לכל היותר, מודע רק לאגו; לדחות כל דבר זר, או להכפיף אותו לרצוננו; לא לעשות כלום, או לפנק את התשוקה שלנו לתענוג או כוח. בכל זה יש משהו מאינרציה של החומר; זוהי התמדה במצב הקודם שטווח התודעה שלו קטן יותר. שכן כאן האדם עומד בפני ההכרח להכיר ולקבל את השונה והמוזר כחלק מחייו שלו, כמעין "גם-אני".

מה יקרה לו אם הוא פשוט ישנה את עצמו לאותו "גם-אני"-לכאורה זר ויאפשר לאגו הקודם להיעלם אל העבר?

מי שמגן על עצמו מפני מה שחדש ומוזר וחוזר אל העבר נופל לאותו מצב נוירוטי כמו האדם המזדהה עם החדש ובורח מהעבר. ההבדל היחיד הוא שהאחד התנכר מהעבר והשני מהעתיד. באופן עקרוני, שניהם עושים את אותו הדבר: הם מחזקים את טווח התודעה הצר שלהם במקום לנפץ אותו במתח של ניגודים ולבנות מצב של תודעה רחבה יותר ויותר.

אנשים הולכים בדרך מסוימת, אירועים יתרחשו כפי שהם מתרחשים. דברים פשוט קורים.

לא רק זה, זה הדברים הקטנים. יורד גשם כשאני בחוץ בלי מטריה. אנשים לא נחמדים, תקלה ברכב, החדשות מבאסות.

הפתרון לכל זה הוא לא להילחם בזה ולשרוף על זה אנרגיה. כי That which one resists persists.

כמו שאפיקטטוס אמר: אל תבקשו שאירועים יקרו כפי שאתם רוצים אותם, אלא רצו אותם כפי שהם קורים והחיים שלכם יהיו טובים.

לא חייבים לאהוב את זה כדי לחיות עם מה שקורה- אפשר להשתמש בזה לטובה כמו שדיברנו בפרקים קודמים, בפרק על החיים כמבחן ובפרק של לחצות את האלפים עם פילים. אבל חשוב לשים לב שזה מתחיל מלראות את זה בבירור ולקבל את זה ללא תנאי.

ואז אנחנו מגיעים למונח Amor fati הוא מונח שטבע ניטשה, אבל הסטואים המודרנים משתמשים בו לתיאור התפיסה - אהבת הגורל. אהבה למה שקורה.

לסטואים היתה אנלוגיה לזה: אנחנו כמו כלב קשור לעגלה נעה, יש לנו שתי אפשרויות. אנחנו יכולים להיאבק ברעיון המטופש של שליטה ולנעוץ את הרגליים האחוריות בקרקע, לאתגר כל צעד ולהיגרר בכוח. או שנוכל לצאת לנסיעה, ליהנות ממנה ולקחת את החופש שלנו במקום בו הוא מצוי באמת.

אתם יכולים להגיד, אני לא רוצה להצביע בבחירות כי אין מישהו מהמתמודדים שאני מסכים איתו לחלוטין. ואז לא תשתתפו בדמוקרטיה. גורלכם יהיה מושפע ממישהו שלא בחרתם בו בהכרח. לא תממשו את החופש שלכם במקום שיש לכם אפשרות כזאת.

העולם סביבכם, זה מה שהוא. האירועים שקורים, הם מה שהם. האנשים בחייכם, הם יעשו מה שהם עושים.

קבלו אותם. תבינו אותם. תהיו עם אמפתיה כלפיהם.

נקודה נוספת:

הסטואים תופסים את ההתפתחות כחוק טבע. כשאנחנו באיזשהו צער או מצוקה מאירוע כלשהו, אנחנו צריכים להתנחם בכך שזה שלב בהתפתחות כחלק משרשרת סיבות ותוצאות טבעית ובחוקיות הטבע. זה נועד לשלמות העתידית של היקום.

בפרק הזה בחרתי לתת למרקוס אורליוס להגיד את דעתו. על כן, ריכזתי מספר ציטוטים שלו בנושא. הוא ידע להסביר את עצמו.

הוא כתב בספר החמישי (טז): "...ַהִסָּבּה שבשבילה נוצר דבר מוָרה גם להיכן נטית הדבר, ושם צפונה גם תכליתו. ובמקום התכלית, שם גם ההגון והטוב לֹכּל. והנה הטוב ליציר משכיל הוא ההשתתפות בציבור, כי כבר הורו חכמים, שלכך נוצרנו. האם לא ברור הוא, שהיצירים הנמוכים נבראו בעבור העולים עליהם בערכם, והמֻעלים - אחד בעבור רעהו?

יז. שגעון הוא לבקש מה שאי־אפשר- לרשעים שיחדלו מֶרשע".

מכאן נובע הצידוק של הרע והמכוער בעולם. הם תוספת הכרחית לטוב וליפה. לדוגמא, המוות הוא חיוני ומכאן גם חיובי אפילו אם לנו הוא נראה שלילי.

בספר 12 (23) כתב לעצמו מרקוס: "כל פֻעלה שתהיה, המגיעה עד קיצה בשְׁעָתּהּ הנכונה, אין רע לה במה שבא קצּה. החיים בשֵלמותם, שהם החבור־המסודר מכל המעשים, אם הם ָכּלים בזמנם, אין רע להם במה שהם ָכּלים, כמו שגם האדם המגיע לסוף שלשלת פעלוֹ אינו סובל רעה. ואת הזמן הנכון ואת גבולות החיים מציב הטבע; אם בימי הִזקנה הם – הטבע הוא של האדם בעצמו, ובכל ֹאפן הוא טבע הכלל. בהשתנות החלקים, מתחדשת ֵתֵּבל ומחליפה כח, ומה שהוא לתועלת ַלכּלל הוא תמיד יפה ודבר בעתו. לפי זה גם קץ החיים אינו רע לשום אדם, ומה גם כי אינו דבר של בושה, אחרי שאינו תלוי בחפצנו ואינו מתנגד לצרכי החברה. אדרבה, לדבר טוב יחשב, בהיותו מועיל לכּלל ומסכים לֻחקיו. (והחלק החשוב בציטוט) מי שמַכוֵּן דעתו לרעיון האלהי ונושא נפשו להשלים חפצו, הוא עם האלהים יתהלך".

קשה לאנשים לקבל את המוות וגם קשה להם לקבל את השינוי כמו שאמרנו. אבל זה חוק טבע ואפילו לטובת הטבע. זה חשוב לראות בזה גם משהו טוב, אפילו אם לא אוהבים את זה.

גם אדם נבזי הקיום שלו הכרחי ביקום. אפילו שאני לא אוהב את הנבזיות. כריסיפוס מראשי הסטואה ביוון, נתן דוגמא שגם בשירה יש חרוזים פחותי ערך מאחרים אבל הם מצטרפים כחלקים לֹיפי המשׁכלל של השירה בשלמותה, כן גם הרעות שבעולם, ובייחוד החטאים והעוונות עוזרים לתכלית של הטבע.

זה אומר שנפש האדם חוטאת כשהיא מתלוננת על המאורעות בטבע. כמו-כן, חוטאת הנפש, אם היא מתעבת אחד מבני האדם או אף יוצאת כנגדו כדי להמיט עליו רעה.

בספר 11 (20) אומר מרקוס: "הלא דבר מוזר הוא, כי דוקא החלק המשכיל אשר בך אינו סר למשמעת והוא מתרעם על המקום אשר קבעו לו? ובכל־זאת הן לא הוטל עליו דבר למשא, זולתי מה שהוא לפי טבעו. ובזה הוא מסרב, אם לצד שכנגד הוא מבקש נתיבה! כי כל צעד לפֻעלת רַשע, להוללות, לקצף, ליגון או לפחד, הוא באמת עלבון הטבע. בכל פעם אשר שכלך מתרגז על איזה מקרה הוא כמו בורח ממעמדו הראוי לו…"

זאת אומרת שעלינו לקבל באהבה מה שפוקד אותנו ולהשלים בשמחה עם מנת-חלקנו, "כי בכל מתגלה הטוב והאושר שהם בהישג יד בכל מקום, מעולם ועד עולם". שמת לב שזה דומה למה שיונג אמר. על בני אדם שלא מקבלים את הזר להם ובכך לא מרחיבים את תודעתם. נשארים עם האגו הצר.

היחס בין טבע העולם וטבעו של הפרט מן הראוי שיחדור אל לבנו לאחר שהוא נתפס בדעתינו.

מרקוס אמר לעצמו שאם יש אחדות, סדר והשגחה בטבע, הוא צופה בהערצה ובמנוחת הנפש ובבטחון אל המושל בכל. דהיינו בחוקי הטבע והיקום. שימו לב שהוא אומר שזה נותן שלווה לנפש. וזה מה שחשוב בתפיסה הזאת. זה טיעון מספיק טוב בעיני לתרגל את ה amor fati גם אם הוא עדיין לא סגור אצלכם.

מרקוס גם נותן הצדקות נוספות כמו :„אין לכעוס על המעשים בעולם; הרי אין הם מרגישים בזה”.

אהבת הגורל, הופכת לחוויה של עונג אצל מרקוס ופליאה מהעולם.

כתוצאה מהתחושה של אחדות בעולם, מי שמתרגל - או פילוסוף לצורך העניין, מקבל צורת חשיבה חדשה של אהבת היקום. בתוך זה גם צידוק המוות. תחשבו מכמה רעות משתחררים אם רואים את הצידוק שבמוות, שהוא חלק מהטבע. התפיסה הסטואית היא שהכל נשאר בעולם, גם לאחר המוות. אנחנו רק מתחלפים. מתפרקים לחלקים וליסודות המרכיבים את העולם.

חשוב לציין שהתפיסה הזאת אצל מרקוס, היא בסיס לתורת המידות. לאתיקה ולמוסר. זה לא שהוא רואה בה אמת שאין בלתה. למרות שהוא בוודאי האמין בה.

ספר 12 (11): "מה גדול ֹכּחו של אדם, כי רק בו תלוי להמנע מלעשות שום דבר זולתי מה שהוא כרצון אלהים, ולקבל באהבה מה שחלק לו אלהים." - זה נותן עוצמה לאדם. כוח להחליט לבחור בשלוות הנפש - לקבל באהבה מה שחלק לו אלוהים.

ספר 6 (39) " ִהְסַתֵּגּל לענינים אשר נפלו בגורלך, ולאנשים אשר הביא המקרה לך לחברה. ַהְרֵאה חבה באמת ואמונה."

ספר 7 (22): " יתרון לאדם לאהוב אף את המועדים בדרכם את השונאים אותו".

לסיום תהיו סבלניים עם עצמכם כי ברור שגם למרקוס עצמו היה קשה עם זה והוא התעקש עם עצמו. איך אני יודע שהיה למרקוס קשה עם זה, תקשיבו מה הוא כתב,

בספר 10 : "מתי, נפשי, תגיעי לכך, שתהיי טובה, תמימה, יחידה ופשוטה, יותר ַזָכּה מהגוף הסובב אותך? מתי תלמדי להתענג על אהבת חסד וחנינה? מתי תגיעי להיות שֵמָחה בחלקך ושֵבעה רצון, בלי הצטרכות, בלי צער ובלי תשוקה לשום דבר אשר בו רוח־חיים או שאין בו רוח־חיים? מתי תגיעי לזה, שלא תבקשי אושרך בזמן – לַבלות חלק יותר גדול ממנו – או במקום, או במדינה רצויה לך, או באויר יותר נעים, או בחברת־אנשים מֻסגלה ביותר – כי־אם תסתפקי במה שיש לך ותשמחי על מה שנפל בחבלך, ותרגישי כי הכל יש לך, והכל לטובתך, וַמתּת אלהים הכל, ולטובתך ינתן לך גם בעתיד מה שהוא כרצונו ומה שימצא לנכון למען החסד, למען שֵלמות החיים, למען הטוב והצדק והֹיפי, למען היצירה הכללית ומה שמכונן אותה וסובבה וגורם אחרי כלותה להתחדש ביצירות דומות לה? מתי תגיעי לידי כך, שתתרועעי עם אלהים ואנשים מבלי שתהיינה לך תרעומות כנגדם או שימצאו הם בך עון?"

אז נמזג רגע את יונג עם מרקוס ונאמר שלקבל את הזר, החיצוני לי ולאהוב את הגורל, זה להרחיב את התודעה שלנו ולגדול ולצמוח. זה מביא לאושר ושלוות הנפש.

אז עד כאן להפעם. תודה שהאזנתם. נשתמע בפרק הבא אם ירצה הגורל. היו בטוב.