top of page

פרק 39 בהסכת מונגש-בטקסט: על המושג "רשומון"



שלום וברוכים הבאים להסכת על אומנות החיים- פילוסופיה מעשית מבוססת על הפילוסופיה הסטואית.

תודה לבית אריאלה על אפשרות השימוש באולפן שלהם. שמי ברק קידר.

אני עוסק בייעוץ פילוסופי, לומד ומתרגל פילוסופיה סטואית.

אתם מוזמנים לאתר שלי stoaisrael.com וכן לדף הפייסבוק של אומנות החיים-פילוסופיה מעשית, שם יש פוסטים מעניינים.

היום אלווה אתכם לתוך ציטוט שאולי יסייע לכם ולו במעט בנבכי החיים.

בפרק היום ננדוד מזרחה ונדבר על סיפור שהועבר באופן מרשים ב 2 מדיומים שונים. בסוף נחבר לסטואים בציטוט.

שמעתם על המונח "רשומון"? המונח נוצר בעקבות סרט שזכה בפרסים רבים לרבות אוסקר על הסרט הזר הטוב ביותר בשנת 1951. הסרט רשומון שיצר אקירה קורוסאווה, ראוי לצפיה בעיני גם היום. יש בו מעבר לרעיון ולעלילה, יש משחק מרשים של צילום שתורם לעלילה, משחקים עם אור. ויש סגנון משחק שחיקו אותו אח"כ רבים.

העלילה מתחילה כאשר סמוראי נמצא מת בחורשת הארזים ובמבוקים. אחד אחרי השני מתארים עדים את מה שהתרחש כפי שראו. הסרט מבוסס על 2 מהסיפורים הקצרים של סופר בשם Akutagawa, Ryūnosuke שנחשב לאבי הסיפור הקצר היפני. שם הסיפור העיקרי הוא "בחורשה" והשני "רשומון". קראתי את הגרסה האנגלית "IN THE GROVE". דהיינו "בחרושה" וממנה אביא את הדוגמאות בפרק היום כי בואו נודה, סרט עובר פחות טוב בהסכת. יש הבדלים בין הסרט לבין הסיפור הקצר והם בעיקר בשל המדיה השונה. אבל שניהם מעבירים את המסר המשמש בסיס למונח שנוצר בעקבות הסרט "רשומון". נגיע לזה.

החלק המעניין בסיפור, שנראה כמו סוג של סיפור בלשי, הוא ככל שהעדים מתארים את המקרה, כל גרסה, נראית אפשרית והגיונית, על אף שהיא שונה. בניגוד לסיפור מתח בלשיים, כל אחד מהעדים בסיפור שלפנינו, דווקא מפליל את עצמו, או את עצמה.

הסרט חשף את העולם למונח רשומון ששינה את ההבנה שלנו לגבי "אמת", "צדק" ו"הזיכרון האנושי". המונח מראה איך כל אחד נותן משמעות ופירוש שונה לאותו אירוע. אבל כל פרשנות היא סבירה בפני עצמה. כך שהמונח רשומון מבליט את חוסר האמינות של עדים למציאת אמת.

ראשית, כדי שנהיה במצב של רשומון, מן הסתם צריך שלא תהיה הוכחה נחרצת למה באמת קרה. הדבר הנוסף הוא שיש צורך בסגירת מעגל בהבנה מה באמת קרה. בהרבה מהמקרים, אנו פונים לבר סמכא שיכריע אודות האמת. אם זה בלש, במקרה של סיפור בלשי, או שופט שנותן פסק דין.

הרבה מבינים את המונח רשומון כערעור לעצם המונח אמת. שבכלל יש דבר כזה אמת אחת אבסולוטית. אפילו שמעתי כמה אנשים משתמשים במונח עידן של מות האמת. אבל אני עדיין מאמין באמת. יש אמת אחת. אני גם לא מתחבר לשימוש במנוח "האמת שלי" כמו שאנשים לעיתים נוטים לומר. נוח לי יותר כשאומרים, "זאת האמת כפי שאני רואה אותה". כי גם יש הסתייגות שאני לא יודע הכל וגם הבנה שיש בכלל משהו אובייקטיבי שלא קשור אלי. נחזור ל"רשומון". כל אחד מהיוצרים, גם אקירה קורוסאווה וגם הסופר אקוטגאווה, משתמשים במדיה שלהם להמחיש את בעיית האמינות של העדים. כאשר לנו הקורא או הצופה, אין שום רמז מי מהעדים הוא האמין ביותר. אי אפשר לדעת במי לבטוח. לכולם יש טיעונים טובים ולא טובים. אני מבין את אלה שמתוסכלים מזה, כי יש לנו סיפור בלשי מבלי שיש בלש שפורס בפנינו את האמת לאחר ניתוח כל הראיות כמו בסיפורי אגתה כריסטי המצוינים או שרלוק הולמס.

כך גם קורוסאווה וגם אקוטגאווה, ממחישים את המורכבות של תפיסת האמת.

נספר רגע לשם ההמחשה את העדויות מתוך הסיפור "בחורשה". כל העדויות הן מונולוג ולא דו שיח עם מי שחוקר אותם. זה שימוש במדיה הספרותית כדי להעצים את התחושה של הקורא בראיית המציאות בעיניים של המעיד.

בהתחלה מרואיין חוטב העצים שמצא את הסמוראי. הוא מתאר שראה את הסמוראי עם פצע בחזה, דם על העלים ליד שכבר התייבש, חבל ליד הגופה. לא נראתה בסיבה חרב, או הסוס של הסמוראי, אלא רק מסרק.

נזיר בודהיסטי מעיד שראה לפני האירוע את הסמוראי הולך לצד אשתו רכובה על סוס. הוא מדגיש שמאחר והוא בודהיסט הוא שם לב לפרטים, וכך הוא מתאר את סוג הסוס, שהאישה הייתה עם כובע וצעיף מעל לכובע שכיסה את פניה. את כלי הנשק של הסמוראי.

השוטר מעיד בפני המפקח שלו, שהוא תפס את השודד הידוע טאג'ומארו. לאחר שהשודד נפל מסוס. ברשותו אשפה עם חיצים כמו של הסמוראי ולכן מתבקש שטאג'מורו הוא הרוצח.

עד כאן התיאור של עובדות יבשות שההסכמה היחידה היא שהסמוראי נמצא מת, עם פצע דקירה בחזה, ללא חרב לידו אלא רק חבל.

העדות הבאה היא של האמא של אשת הסמוראי. היא מצרה על החתן שלה ומתארת אותו כאדם נוח ולא יתכן שהוא התגרה במישהו. הבת שלה היא רק ב 19 ושובבה אבל רק בעלה ידע אותה. היא מתארת בפרוטרוט את המראה של ביתה. האמא משמשת כמעין עדת אופי.

אז עובר הסיפור לעדותו של טאג'ומארו השודד. הוא מייד מודה שהרג את הסמוראי. מרגע שראה את פניה של האישה כאשר מעט רוח הרימה את הצעיף. הוא התאהב בה. לדבריו היה חייב לזכות בה. השודד גם מצדיק את תפיסת עולמו ואומר למפקח : "בשבילי הרג אינו עניין כל כך גדול כפי שאתה עשוי לחשוב. כאשר אישה נתפסת, יש להרוג את הגבר שלה בכל מקרה. בהרג, אני משתמש בחרב שאני עונד לצידי. אני היחיד שהורג אנשים? אתה, אתה לא משתמש בחרבות שלך. אתה הורג אנשים עם הכוח שלך, עם הכסף שלך. לפעמים אתה הורג אותם באמתלה שאתה פועל לטובתם. זה נכון שהם לא מדממים. אבל בכל זאת הרגת אותם. קשה לומר מי חוטא גדול יותר, אתה או אני."

השודד גם מתאר שלא התכוון להרוג את הבעל. "לפחות יכולתי לספק את תשוקתי אליה מבלי לקחת את חייו של בעלה. כן... בלי ליטול את חייו. לא היה לי שום רצון להרוג אותו. עמדתי לברוח מהחורשה, להשאיר את האישה מאחור בדמעות, כשהיא נצמדה בטירוף לזרועי. ברסיסים שבורים של מילים היא ביקשה שבעלה או אני נמות. היא אמרה שעדיף המוות מאשר הבושה ששני גברים יידעו את בושתה. היא התעקשה שהיא רוצה להיות אשתו של מי שישרוד. ואז תשוקה זועמת להרוג אותו תפסה אותי. " השודד מתאר איך שיחרר את הסמוראי וניהל איתו קרב חרבות מאתגר. אף אחד לא הגיע איתו לכזה מאבק מאתגר. אבל אז בלהט הקרב, ברחה האישה. הוא מוסיף שמאחר והוא יודע שדינו כבר לא יהיה לטובה, אין לו מה לשקר. דהיינו השודד מתאר דו קרב הוגן שבכלל לא היה רעיון שלו וגבורתו ניצחה.

האישה מעידה.

לאחר שכפה עצמו השודד עליה בעוד בעלה כבול. היא ראתה את עיניו של בעלה. הוא לא אמר מילה כי פיו היה חסום. אבל מעיניו היא ראתה רק בוז כלפיה.

"ההבעה בעיניו הייתה בדיוק כמו קודם. לא רק בוז קר בעיניו, הייתה גם שנאה. בושה, צער וכעס... אני לא יודעת איך לבטא את לבי. קמתי מעלפוני על רגלי, ניגשתי אל בעלי. "טקג'ירו," אמרתי לו, "מאחר שהדברים הגיעו לכאן, אני לא יכולה לחיות איתך. אני נחושה למות... אבל גם אתה חייב למות. ראית את הבושה שלי. אני לא יכולה לעזוב אותך חי כמו שאתה." זה כל מה שיכולתי לומר. ובכל זאת הוא המשיך להביט בי בתיעוב ובוז. הלב שלי נשבר, חיפשתי את החרב שלו. זה כנראה נלקח על ידי השודד. לא חרבו ולא קשתו וחיציו נראו בחורשה. אבל למרבה המזל החרב הקטנה שלי הייתה מונחת לרגלי. כשהרמתי את זה מעל הראש, שוב אמרתי, "עכשיו תן לי את החיים שלך. אני אלך אחריך מיד." כששמע את המילים הללו, הזיז את שפתיו בקושי. מכיוון שפיו היה גדוש בעלים, כמובן שלא ניתן היה לשמוע כלל את קולו. אבל במבט חטוף הבנתי את דבריו. בבוז, מבטו אמר רק, "תהרגי אותי.". היא מתארת שדקרה אותו ולאחר מכן לא הצליחה להתאבד בעצמה.

ואז, יש לנו את עדות הסמוראי המת בעצמו באמצעות מדיום כלשהו או מעלה באוב.

הוא מתאר שלאחר שאשתו חוללה ע"י השודד ובעודו קשור, הוא ניסה במבטו להגיד לאשתו לא להקשיב לשודד שניסה לדבר חלקות לאשתו לשכנע אותה לבוא איתו. שהשודד ניסה לשכנע אותה להתחתן איתו, כי בעלה לא יוכל להיות איתה יותר לאחר מה שקרה. הסמוראי מתאר שהופתע שאשתו ענתה לשודד "אז קח אותי איתך לכל מקום שאתה הולך." המשיך הסמוראי והעיד: "כשיצאה מהחורשה כמו בחלום, ידה בידו של השודד, החווירה לפתע, והצביעה עליי קשור לשורש הארז, ואמרה: "תהרוג אותו! אני לא יכול להתחתן איתך כל עוד שהוא חי." "הרוג אותו!" היא בכתה פעמים רבות, כאילו השתגעה." הסמוראי מתאר שאשתו ברחה אז. והשודד לקח לו את החרב והקשת עם אשפת החיצים. חתך את אחד מהקשרים בחבל ונמלט. "אני זוכר את מלמולו, "הגורל שלי הוא הבא" אמר השודד. ואז הוא נעלם מהחורשה. שחררתי את שאר הקשרים שלי, הרמתי את גופי התשוש מרגלי הארז. מולי זרחה החרב הקטנה שאשתי הפילה. הרמתי אותו ודקרתי את החזה שלי."


אז יש לנו פה 3 עדים - הסמוראי, אשתו והשודד שכל אחד מהם טוען שהוא הדוקר.

האישה כי לא יכולה היתה לחיות עם הבושה. הסמוראי שלא יכול היה לחיות עם מעשיה של אשתו. השודד שמפאר את עצמו כמנצח בדו קרב בעידוד האישה.

אין דרך לדעת מי מייצג את האמת נכון יותר.

יש מחקרים נוירולוגיים שהוכיחו שכאשר אנחנו מייצרים זיכרון, הפרשנות שלנו לדברים חזותיים, מושפעת מניסיון קודם שלנו והשיפוט הקיים שלנו. מי שזוכר דיברתי בעבר על התפיסה של הסטואים על קבלת רשמים מן המציאות ועל הדרך בה הם מועלים לשכל החושב, כבר עם השיפוט שלנו. חלק משיפוטיות מצטרפת לרשמים החזותיים שמתקבלים אצלנו, הם ייחודיים לכל אדם ואדם. וחלק הם יותר אוניברסליים. למשל אנשים אגואיסטים, מעצבים את הזכרונות שלהם עם פיאור מעשיהם. כמו שהשודד לקח אחריות על הרג הסמוראי, אבל תוך תיאור קרב חרבות מהולל בדו קרב הוגן בו הוא ניצח.

גם אם נייצר זכרון אובייקטיבי לחלוטין, כאשר נזכר בו, הוא כבר ישתנה בהתאם לשיפוטיות שלנו וניסיון שלנו בעת שחזור הזיכרון. אז אנחנו נזכרים באירוע כשהוא כבר מתובל בתוספות שלנו גם בעת יצירת הזיכרון וגם מעת העלנו את הזיכרון.

כך שאפקט הרשומון יכול להתרחש תמיד ובכל מקום. יש לנו רשומון חי בישראל עם סיפור תאיר ראדה ז"ל. יש את זדורוב שהודה ושיחזר. יש את א.ק שנחקרה ובן הזוג שלה לשעבר אדיר חבני שהודה בראיון טלוויזיוני מה שעולל לה ונמצאו שערות בזירה שאולי שייכות לו. ולאחרונה התקשורת הוסיפה לנו ראיון עם עדות של מישהו שטוען שא.ק תקפה אותו. אני לא מקנא בשופטים בבואם להכריע. סביר שכל הכרעה תהיה סוג של השערה קרובה לאמת במידה מסוימת- ללא ספק סביר. כמו שאמר שרלוק הולמס

“When you have eliminated all which is impossible, then whatever remains, however improbable, must be the truth.”

"כאשר שללת את כל מה שבלתי אפשרי, אז מה שנשאר, לא סביר ככל שיהיה, חייב להיות האמת."


אבל לי לא נוח עם המשפט הזה. כי באמת אפשר לשלול את כל מה שבלתי אפשרי?

כמו שאמרתי, אני לא מאלה שטוענים שאפקט הרשומון מוכיח שאין אמת. אני גם לא על תקן בלש שיפתור את השאלה הבלשית. אני כן חושב שיש אמת אחת אבסולוטית. אבל אנחנו לא חשופים לה תמיד. גם בגלל התוספות שלנו לרשמים מהמציאות וגם בגלל שאנחנו לא יכולים להכיר את כלל המציאות בשל מגבלה אנושית טבעית.

מרקוס ידיד המערכת כתב לעצמו בספר מחשבות לעצמי 4( 22) "אל תתעה ללא מטרה. יהא הדחף אשר יהא, עשה צדק; בכל רושם ומחשבה שמור את תפיסתך הוודאית."

הוא למעשה אומר לעצמו, אל תתעה ללא מטרה, מתוך שאיפה למיקוד החשיבה שלו בהגיון הלוגי. זה שהולם את המציאות. את המציאות שאדישה לדחפים שלי, לרצונות שלי ושיפוטיות שלי. אל תוסיף על ההגיון, כל מני תשוקות וחשקים. "יהא הדחף אשר יהא". עשה צדק הוא אומר, מתוך כוונה שאני חלק מן המציאות והדחפים שלי לא קודמים למה שקורה מחוצה לי. זה שאני רוצה במשהו, לא צריך להיות עם עוול למישהו אחר בצידו. בכל רושם ומחשבה שמור את תפיסתך הוודאית- דהיינו תמיד החשיבה שלנו צריכה להיות בהלימה עם המציאות- האמת. ברור שאין לנו סיכוי להצליח בזה תמיד. אבל ככל שנצמד לאמת ולא רק למה שאנחנו רוצים. נחווה פחות רשומון. ואז המשפט של שרלוק הולמס הופך לרלוונטי יותר. "כאשר שללת את כל מה שבלתי אפשרי, אז מה שנשאר, לא סביר ככל שיהיה, חייב להיות האמת.".



מרקוס עוד אומר בספר 6 (21) בעיני אחד הציטוטים היפים: "אם יכול אדם להוכיחני ולהבהיר לי, כי שגיתי במהלך מחשבתי או במעשי, אשנה דרכי בשמחה. הלא מחפש אני את האמת, ובגללה איש מעולם לא ניזוק, אמנם מי שדבק בטעותו ובבורותו שלו הוא הניזוק."

אחד מהמשפטים שכתב לעצמו מרקוס בספר 2, מתורגם מעט שונה לעברית בתרגום הישן של אהרון קמינקא ובתרגום החדש יותר של אברהם ארואטי. אצל קמינקא נאמר: "הכּל רק דמיון. הן ידועים בזה אמרי מוֹנימוֹס (הפילוסוף הציני). וברורה גם תועלת המאמר, אם מחזירים אותו למדת האמת שבּו".

אצל ארואטי "הכל כפי שיפוטך. ברורים הדברים אשר נאמרו למונימוס הציני; ברורה אף תועלתו של הנאמר, אם אך יבין אדם את תמצית העניין כל עוד טמונה בו אמת." ספר 2 (15).

אז הכל דימיון, או הכל לפי שיפוטי? נלך רגע לתרגום האנגלי:


Remember that all is opinion. For what was said by the Cynic Monimus is manifest: and manifest too is the use of what was said, if a man receives what may be got out of it as far as it is true.


נסביר… : מרקוס מצטט את מונימוס הציניקן והוא אומר לנו שהכל דעה. במידה והאמור היה נכון (דהיינו הדעה היא נכונה והולמת את האמת), אם אפשר היה להוציא מזה משהו אמיתי, אז ברורה התועלת שמקבלים ממה שנאמר…

אני לא מכיר את האיש, מונימוס הציניקן אבל מבדיקה קטנה, הוא היה ספקן גדול. ובתור אחד שכזה, הוא הטיל פקפוק מתוך הנחה שאין קריטריון לאמת.


הכל רק דמיון או שיפוט או דעה… והתועלת היא אם מחזירים אותו למידת האמת שבו. או התועלת היא אם יבין האדם את תמצית העניין כל עוד טמונה בו האמת. מרקוס אומר לנו שיש תועלת בכך שהכל דעה. כל עוד אני רואה מה אמת בה. ולעיתים האמת בה, היא איך תופסים את המציאות. בוא נגיד שמישהו נחמד אליי כי הוא נחמד.

אני חושב שהוא נחמד, ואני חושב שזה דבר טוב שמישהו נחמד אליי. אבל אני מגלה שהיו נחמדים אלי כי רצו משהו. מה שוודאי הוא שהם חושבים שצריך להיות נחמד כדי להשיג משהו. או אם נחזור לרשומון, כל אחד מהעדים נתן את העדות עפ"י תפיסת עולמו. הוודאות היא שכך שאפשר ללמוד מה תפיסת העולם של כל אחד מהם.

אני מזכיר שבעבר ציטטתי ממרקוס שאמר שההווה הוא הדבר היחיד שאני יכול לאבד, לא עבר ולא עתיד. אז נכון להווה כרגע והכל הוא דעה נכון לכרגע, אני צריך לבחון עכשיו מה אני לומד ומה עושה עם הדברים. לא מה היה. מה אני יכול לעשות עם זה עכשיו.

איך שאני רואה את זה, כל שקורה נראה דרך העדשה שלי, בזמן הנוכחי, וכל דעה שאני שומע או עדות, היא בפריזמה של מי שמביע אותה. את זה אני יכול ללמוד ובזה אני יכול למצוא תועלת. אז זה גם תלוי בי למצוא לזה שימוש.

הלקח שאני מקבל כאן הוא ששום דבר לא מוצק אבל מה שזה לא יהיה, אתה יכול למצוא להוציא משהו שימושי.

לטעמי, זה הפתרון לרשומון ולבעיית מה האמת. להניח מראש שהכל דעה ומעל לכל לבחון מה חשוב ומשמעותי בדעה. מה מעשי.

יש ספר של הפילוסוף ארתור שופנהאואר שנקרא "38 דרכים לנצח בויכוח". הוא תורגם לעברית והוא נפלא. בחלק הראשון באופן אקדמי, שופנהאואר מדבר על לוגיקה ודיאלקטיקה ועל טיעונים. אבל אח"כ הוא עובר לשיטות שונות לנצח בויכוח. הוא אומר שם שיכול להיות שהיריב שלנו מיומן מאוד ברזי הויכוח ולא נשים לב תוך כדי דיון שהצדק עמנו בשל המיומנות של היריב. לכן אף אף פעם לא לסגת בויכוח. כי אולי תוך כדי נמצא טיעון מנצח ואולי נשים לב שהיריב שלנו טועה בשלב מאוחר יותר. אבל לא בגלל זה אני מספר לכם על הספר של שופנהאואר. אלא בגלל שלאחר שהוא נותן לנו 38 דרכים איך לנצח בויכוח, הוא כותב, שמעטים הדברים שבאמת שווה להתווכח עליהם. אפשר למזג את דעתו של מרקוס לעניין ולומר, שמה שחשוב הוא איזה תועלת אפשר להפיק באמת מדיון ועד כמה הוא באמת משפיע על החיים של מישהו. מה שחשוב בספר של שופנהאואר, הוא לחפש מה התפיסה של בר הפלוגתא בויכוח. מה גרעין האמת.

אני מזכיר שחרף ההצעה למצוא את התועלת ושהכל דעה, מרקוס עדיין אומר שזה חטא אם הנפש "חונפת ומתחפשת ועוזבת האמת במעשה או בדבּור".

הוא מדגיש לעצמו "רק תסַתּפּק בכל שעה במעשים הצודקים לפי טבע הדברים, וְּגבוַּרת־ָהֱאֶמת על לשונך בכל מה שאתה דוֹבר – אז תחיה חיים טובים.". לא סתם הכינוי שלו מילדות היה וריסמוס - במובן של דובר האמת. זאת בשל היושרה והישירות שבו.

השופטים במשפט זדורוב החוזר, צריכים לבחור למי הם מאמינים על בסיס הרבה עדויות רשומון והרבה עדויות פורנזיות. אבל אני מדבר על ההתנהלות שלנו על החשיבה שלנו שלא תהיה מתובלת במה שלא צריך, כמו אשת הסמוראי שהחליטה לדבריה לדקור אותו כדי שלא יחיו עם הבושה על בסיס מה שהבינה מהמבט שלו. היא הוסיפה את השיפוט שלה והניסיון שלה והפרשנות שלה בעת חוויה טראומטית שהוא לא יכול לחיות עם השנאה שדמיינה שיש לו כלפיה. או בעלה שהחליט ליטול את חייו על בסיס הבושה וקוד הכבוד של הסמוראי והפרשנות של מה שהוא חושב שהיא עשתה ואמרה. זו הבחירה של כל אחד לחפש את האמת או לבחור לנהוג על בסיס הדחפים, או השיפוט המיידי. מי מהם שהיה מחפש את האמת והצדק, היה בוחר בדרך אחרת.




תודה שהאזנתם. תודה לבית אריאלה. נפגש בפרק הבא אם ירצה הגורל. היו בטוב


90 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

Comentários


bottom of page