top of page

פרק 38 בהסכת מונגש-בטקסט: על הדהוד הטעות



שלום וברוכים הבאים להסכת על אומנות החיים- פילוסופיה מעשית מבוססת על הפילוסופיה הסטואית.

תודה לבית אריאלה על אפשרות השימוש באולפן שלהם. שמי ברק קידר.

אני עוסק בייעוץ פילוסופי, לומד ומתרגל פילוסופיה סטואית.

אתם מוזמנים לאתר שלי stoaisrael.com וכן לדף הפייסבוק של אומנות החיים-פילוסופיה מעשית, שם יש פוסטים מעניינים.

היום אלווה אתכם לתוך ציטוט שאולי יסייע לכם ולו במעט בנבכי החיים.


אני מניח שכולם מכירים את ההפרעה הנפשית המכונה נרקיסיזם. תופעה מוכרת שלא מצריכה השכלה פסיכולוגית או פסיכיאטרית כדי לאבחן שמישהו או מישהי שלוקים בנרקסיזם, האדרה והערכה עצמית מוגזמת, חשיבות עצמית מופרזת ועוד. יש טענה ומחקרים תומכים שבקרב הדורות האחרונים התופעה מתרחבת. בין היתר בשל הרשתות החברתיות, חינוך מפנק והתעצמות של תופעות הערצת כוכבנים ומשפיענים.

עוד נחזור לזה.

נראה לי שתמחיש לנו יפה את העניין המיתולוגיה על נרקיס, המקור של המונח נרקיסיזם.

במיתולוגיה הרומית נעשה מיזוג בין סיפורים שמשרתים את העניין. כי יש מספר גרסאות לסיפור מהמיתולוגיה על נרקיס.

הסיפור הראשון הוא על נרקיס. הוא היה בנה היחיד של נימפת־מים, שנאנסה על־ידי אל־נהר בעודה בתולה. יופיו הנדיר בלט מילדותו. אחד מהנביאים אמר לאמו כי נרקיס יאריך ימים רק “אם את עצמו לא יֵידע”.

בהגיעו לגיל ההתבגרות נמשכו אליו בהמוניהם נערות ונערים כאחד, והוא דחה את כולם ביהירות מלאת בוז.

הסיפור השני שמוזג ע"י אובידיוס הרומי, הוא על הנימפה אקו.

זאוס ראש האלים, היה שוכב עם הנימפות ומעלה את חמתה של אשתו האלה הרה. דרך אגב, תמיד בסיפורים על מעלליו של זאוס, הרה מענישה את הצאצאים של זאוס, או את הנשים עימן הוא שוכב. כאילו שהיתה להם ברירה. בכל זאת מדובר בראש האלים.

אבל במקרה של אקו, יש הבדל קטן. היה לה כישרון בדיבור והיא היתה נוהגת לדבר ארוכות עם הרה כדי לעכב אותה ולאפשר לנימפות ששכבו עם זאוס להימלט.

הרה הענישה את אקו ולקחה לה את הכישרון ללכוד את תשומת הלב של אנשים במילים. כך אקו יכלה רק לחזור על דברי אחרים. מכאן המנוח "אקו"- הד. היזון חוזר של דברים ללא כל תוכן עצמי.


אקו כמו רבים ורבות אחרים, התאהבה בנרקיס. היא ביקשה לחזר אחריו ועקבה אחריו ביער. נרקיס צעק "מישהו ישנו כאן?" ואקו ענתה מיד "כאן". היא יצאה ממחבואה, היא הושיטה זרועות לעבר נרקיס. הוא נחרד ונמלט ממנה. הוא צעק "קחי ידייך ממני, במוות אבחר אך ידך לעולם לא תשלוט בי". והיא ענתה "תשלוט בי". אקו המושפלת, נסוגה לאט לאט לתוך עצמה, עברה לישכון במערות והיא נמקה מרוב צער ובושה עד שגופה נעלם.


מחזר נוסף של נרקיס ביקש לנקום בו על אהבתו הנכזבת וביקש מאלת הנקמה והצדק נמסיס להעניש את נרקיס.

נמסיס הענישה את נרקיס כי גם הוא יסבול אהבה נכזבת. נרקיס הגיעה לבריכה צלולה וכאשר התכופף לשתות, ראה לראשונה את בבואתו והתאהב בה. הוא התמכר לבבואה שלו עד שלא ישן, ולא שתה, למרות שהיה מול מאגר מים צלולים.

גרסאות מסוימות גורסות שהבין בסוף שזו בבואה שלו ובשל אכזבה שהוא מאוהב בעצמו הוא מת. יש גרסה שהוא התכופף לנשק את הבבואה של עצמו, נפל וטבע. אני מעדיף את הגירסה שהוא פשוט מת מצמא כאשר הופנט מבבואתו במים ולא שתה בכלל. במקום מותו צמח פרח הנרקיס.


לטעמי זה גאוני האיחוד שעשה אובידיוס בשני הסיפורים הללו. בשניהם יש היזון חוזר. במקרה של אקו, ללא כל תוכן עצמי משלה ויש כאלה שלוקחים את הסיפור הזה גם לתיאור צלע אחת בזוגיות שמבטלת את עצמה לטובת בן זוגה (בד"כ אישה).

במקרה של נרקיס אין כל תוכן חיצוני ההיזון החוזר הוא לעצמי המואדר -לדמות חיצונית, ללא כל תוכן מעבר לדימוי. אין כל משוב מהזולת ולכן גם אין ביקורת. אין בחינת מציאות ראוייה.

בואו נעשה תרגיל מחשבתי קטן. דמיינו שבא שד (הרבה תרגילים מחשבתיים מתחילים בזה שמגיע שד). השד הזה המרושע מחליט שכל מה שתראו מעתה, אלה תמונות שצילמתם בטלפון שלכם. אתם לא רואים יותר דרך העיניים שלכם, אלא רק רואים תמונות שצילמתם. זה יכול להיות נופים. אירועים חברתיים, אנשים אהובים. רגעים משמעותיים, נקודות מבט מעניינות. אולי דברים מקצועיים. זה יהיה נורא, אבל חלקכם תתנחמו ברגעי אושר שצילמתם. אבל נניח שבטלפון שלכם יש רק סלפי. זה מה שקרה לנרקיס. זה מה שקורה לנרקסיסטים. הם רואים רק את הסלפי של עצמם. הפרח נרקיס צומח בביצות והוא הכי יפה. אבל רק בסביבתו כי הוא רואה רק את יופיו שלו עצמו ולא רואה את היופי שסביבו.

לא בכדי לאקו לא היה סיכוי. היא הדהדה מישהו מהדהד רק את עצמו ולא בכדי היא התפוגגה לאיתה עד העלמות הגוף. לא בכדי נרקיס מת מצמא. הוא לא ניזון משום דבר אמיתי.

הנביא אמר לאמו של נרקיס, כי הוא יאריך ימים רק אם את עצמו לא ידע, כי החיים ניזונים מבחוץ. ברגע שידע נרקיס את עצמו, הוא כאמור, הפסיק לאכול ולשתות.

בדיוק כמו האלגוריתם של הרשתות החברתיות. הם מזינים אותנו בדברים שעניינו אותנו מבלי שנבקש. הטכנולוגיה גם התפתחה לרמה שמה שנשוחח עליו יופיע לנו אח"כ ברשת בפרסומות ועוד. זה כבר מוכח. בואו נניח שאני תומך במפלגה מסוימת ואני רואה פוסטים ברשת הקשורים לאותה דעה פוליטית שאני תומך בה. האלגוריתם יתן לי רק דעות כאלה. אני לעולם לא אקבל דעות שונות משלי. עכשיו נניח גם שאני גזען, אקבל בעיקר פוסטים שתומכים בשנאה. היא תזין את עצמה תתעצם ותגדל. לא יהיה מה שיאזן אותי, אלא אסבול מנרקיסיזם של היזון חוזר של דעותי ללא בחינה והד של שונים ממני. הפרייה נוצרת משני גופים שונים. אובידיוס עשה את אקו ונרקיס הפכים בלתי נפגשים. הוא רואה את עצמו והיא רק אחרים. אף אחד מהם לא מביא תוכן שיכול להפרות את השני. הוא רואה רק את עצמו והיא לא רואה את עצמה אלא רק אחרים.


זה מביא אותי לנושא של היום, למרות שאפשר בקלות לגזור מהסיפורים הללו הרבה דיונים ונושאים, אני מבקש להסב את תשומת לבכם דווקא נקודה קטנה ופשוטה שעולה מהתופעה.

אף אחד לא אוהב להודות בטעות בטח לא מי שסובל מנרקיסיזם וכאמור התופעה הולכת וגדלה.

נרקסיסטים צריכים להאמין שהם צודקים, גם כשזה ברור שהם טועים מאוד.

דמויות ציבוריות, כמו סלבריטאים ופוליטיקאים, משפיענים למיניהם אם הם מקבלים תמריץ יתר על ידי שבחים, מסתכנים בהפיכתו להרגל. כפי שאמר פעם אריסטו, הרגלים הופכים ל"טבע השני" שלנו. הם מתמצקים לתכונות אופי אם אנחנו לא נזהרים. אני מעדיף את הציטוט מתוך הרקליטוס, הפילוסוף הקדם סוקרטי שהשפיע מאוד על הסטואים ועל מרקוס אורליוס. הוא אמר: "אופיו של האדם הינו גורלו ואף ייעודו." כאשר ביוונית עתיקה, מילולית כשהרקליטוס אומר "ייעודו" הוא אומר שאופיו של אדם הוא הדמון שלו - השד שלו- או הרוח. דהיינו מי שלא מודה בטעותו, מסתכן בלהפוך את זה לאופיו. לדמון שלו.


אבל האם אנחנו חייבים להיות צודקים?

הפילוסופים היוונים דווקא טענו להפך… שחוכמה אמיתית היא להתענג בטעויות שאנחנו עושים. זו אמירה חוצה אסכולות, אפיקורוס למשל אמר שלמפסיד בוויכוח יש יותר מה להרוויח, כי יש לו יותר מה ללמוד.

תחשבו על זה שניה, הוא אומר שהמפסיד בוויכוח הוא המרוויח בעצם. אני לא בטוח שכל מי שמפסיד בוויכוח או מוכח לו שהוא טועה, אכן מרגיש שיש לו מה להרוויח. או אפילו ללמוד.

גם ההפך הוא פרדוקסלי. כי המנצח בוויכוח, אולי נהנה מהשבחים ותחושת הניצחון, אבל למה לו ללמוד להשתפר אם הוא מקבל שבחים והוא ניצח?

לסוקרטס יש אמירות רבות בנושא. אפילו הזכרתי בפרק קודם שכאשר לעגו לו במחזה, הוא אמר שאם הם צודקים, הוא צריך להודות להם שהאירו בפניו דברים שלא היה ער להם ואם הם טועים, זה לא מעניין.


הסטואים שראו בסוקרטס מודל לחיקוי והסבא של האסכולה, לימדו את אותו הדבר.

בספרו של מרקוס אורליוס "מחשבות לעצמי", אפשר למצוא מספר התייחסויות לנושא. זה מתחיל ממש בפרק הראשון בו הוא מרעיף שבחים על אנשים שונים מחייו. אחד מהם, אולי הנערץ עליו ביותר, היה אביו המאמץ והקיסר שקדם לו, אנטונינוס פיוס. בפרק הראשון של "מחשבות לעצמי", מרקוס אורליוס משבח תכונות של אנשים שהשפיעו עליו כתרגיל רוחני. הבחירה לבחון ואף להוריד לכתב תכונות שאתם מעריכים באנשים מסוימים מסייעת באימוץ התכונות הללו. ממש כמו שבעת מקרה בו אתם אובדי עצות ואתם שואלים את עצמכם מה סבא היה עושה, או מה הבוסית שהערכתי את חוכמתה היתה עושה במקרה דומה? אולי יום אחד נעשה על זה פרק בנפרד.

אבל עכשיו נחזור לאנטונינוס פיוס האב המאמץ של מרקוס אורליוס. מרקוס מרבה לו שבחים וברור שהוא ניסה לאמץ את אופן מנהיגותו של אנטונינוס פיוס. בהקשר לעניינו הוא מתאר איך אנטונינוס היה מתייעץ ומעריך דברי חכמים- גם בהקשר של יועצים מקצועיים.

מעבר לספר הראשון, מרקוס מציין אותו גם במקומות נוספים למשל בספר -6. 30 הוא כותב ואקרא את כל הציטוט כי אלה דברים יפים שהוא אומר על אביו המאמץ, אבל אדגיש את החלק הרלוונטי לענייננו: "היֵה בכל דבר תלמיד אנטונינוס. שוקד לעשות כל דבר על־פי ה ֵשׂכל, ָשׁוֶה בנפשך בכל מקום, חסיד בדרכיך ובעל ֵסבר פנים יפות, ָענָו כמוהו ומתרחק מן התהילה, ומשתדל להבין כל המעשים, כמו שלא עבר עליו שום דבר, מבלי שהסתכל בו היטב בתחלה ולא חשב על־אודותיו, ו…כמו שלא היה נחפז בשום דבר, ולא קיבל לשון הרע, וכמו שהיה מדקדק במשפטו על המידות והמעשים, אבל לא נוטה לעלוב אחרים ולא לפחוד מהם, רחוק מחשד ומערמומיות, נוהג בתכלית הפשטות בדירתו, במשכבו, במלבושיו, במאכלו ובמשרתיו. ואיך היה חובב עבודה וסבלן! באופן־חייו הפשוט היה יכול לִה ָשּׁאר במקומו עד הערב מבלי הרגיש ֹצרך לקום חוץ מהשעה הקבועה לצאת לצרכיו. {עכשיו החלק הרלוונטי} הוא היה חזק בדעתו ונאמן בידידותו ועוצר ברוחו לֻעמת מתנגדים לדעתו באמת ובתם־ לב; גם מודה בשמחה, אם הראה לו אדם דרך יותר נכוחה." מרקוס רושם לעצמו אח"כ - "מי יתן והיתה אחריתך כמוהו בשעתך האחרונה במנוחת הנפש!"

מרקוס מתאר איך אנטונינוס היה באמת ובתם לב מקבל דעות שונות משלו וגם מודה בשמחה אם הראה לו אדם דרך יותר טובה, דהיינו דעה נכונה יותר משלו. תודו שזה לא אופייני לשליט אבסולוטי.


במקום אחר מרקוס משבח את יכולתו של אביו המאמץ, נכונותו להקשיב ללא קנאה לבעלי יכולות מיוחדות - אנשים שהצטיינו בתבונתם וכיצד עשה כמיטב יכולתו להבטיח שכל אחד מהם יזכה בהכרה כי מגיע לו בשל סגולתו בתחומו המיוחד.

במילים אחרות, למרות שהוא היה שליט חרוץ ואינטליגנטי, לקיסר אנטונינוס הייתה גם החוכמה לדעת מתי להקשיב למומחים. מרקוס העריץ זאת כדוגמה לחוזק האופי, המודעות העצמית והענווה של האיש. אם מישהו הראה לו שהוא טועה, במקום להיעלב, הוא היה מרוצה. זה לא פגע בגאווה שלו ולא פגע באגו שלו.

אנטונינוס היה אדם מספיק גדול, ובוגר מספיק מבחינה רגשית, לא רק כדי להתמודד עם ביקורת אלא כדי לחפש אותה באופן פעיל ולקבל אותה כהזדמנות לצמיחה אישית. זו הייתה אחת התכונות שהפכו אותו למנהיג כה יוצא דופן.


מרקוס מציין גם את המורה הסטואי שלו, יוניוס רוסטיקוס, ששכנע אותו לראשונה שאופיו שלו דורש תיקון ואפילו טיפול. (מילולית, הוא משתמש במילה היוונית תרפיה.) הוא גם מספר לנו שלעתים קרובות הוא התעצבן או כעס על רוסטיקוס והיה אסיר תודה על כך שהוא מעולם לא איבד את עשתונותיו במהלך השנים. במקום אחר, מרקוס אומר לנו שלהראות לאדם את הפגמים המוסריים שלו זה כמו להגיד לו שיש לו ריח רע מהפה או ריח גוף (מדיטציות, 5.28). אנשים לרוב לא אוהבים לשמוע את זה ולכן זו סוג של אמנות להעביר ביקורת בצורה יעילה. זה דורש שילוב עדין של כנות וטאקט. רוסטיקוס היה מיומן בזה. אף על פי כן, מרקוס גילה שנדרשת הכשרה לכל החיים כדי לקבל באמת ובתמים דיבור פשוט וביקורת מצד אחרים.

הציטוט הולך כך: "...כועס אתה על מי שריח ֵזעה נודף ממנו או על בעל ריח הפה? מה יועיל לך הכעס, אם לו פה כזה או בית־השחי כזה, ואי־אפשר לאברים כאלה בלי ריח רע. אבל לאדם יש שכל, אומרים, ויוכל להבין את חטאו. – אמנם כן. אבל לפי זה הן גם לך יש שכל, ועל־ידי התנהגות משכילה תגרום להתנהגות משכילה מצד אחרים. הוֵרה דרך, הוכיח את חברך, ואם ישמע, יֵָרֵפא, ולא תצטרך לכעוס עליו."


לפי מה שסיפר על המורה שלו רוסטיקוס ולפי מה שאמר לגבי להוכיח אדם על טעותו, מרקוס בהחלט דגל בדוגמא אישית ונאה דורש נאה מקיים.

מרקוס היה כנראה כבן חמש עשרה כשפגש לראשונה את הפילוסוף רוסטיקוס - שככל הנראה היה חבר של אמו. למעלה משלושה עשורים מאוחר יותר, בגבול הצפוני, באמצע המלחמה עם השבטים הגרמניים, כתב מרקוס את ההרהורים לעצמו. והוא עדיין עבד על לשפר את עצמו. הוא אומר לעצמו להיות תמיד מוכן ליישם את הכלל הבא בכל מצב:

"לשני דברים אתה צריך להיות מוכן ומֻזָמּן: לעשות רק מה שמַצוֶּה השכל, המושל והמחוקק הגדול, לטובת האדם; ולשנות את דעתך ֵתֶכף בפקוח איש את עינך על השגיאה אשר בידך. אבל שנוי הדעת צריך להעשות רק על־פי הכרה ברורה של הצודק והמועיל וכיוצא בזה, ולא מטעם שהוא נעים או נראה כמשָׁבּח" ספר 4 . 12


מרקוס מדגיש ששינוי הדעה הזה צריך להיות מונע תמיד על ידי האמונה שהוא לא רק נכון אלא גם משרת את הצדק ואת הרווחה המשותפת. במילים אחרות, אסור לנו להיות מושפעים על ידי אחרים, כמו המשפיענים והפוליטיקאים בעלי הלשון החלקלקה, רק בגלל שזה מרגיש קל יותר לאמץ דעה פופולרית יותר. כמנהיג, בפרט, מרקוס מאמין שעליו לשנות את דרך הפעולה שלו כאשר הוא משוכנע שדרך אחרת באמת תהיה טובה יותר לכולם.

בשנת 1815 התגלה כתב יד המכיל את אחד האוצרות האבודים של העת העתיקה - מכתביו של מרקוס קורנליוס פרונטו, שנחשב כאחד מגדולי הנואמים הרומאים והמורה של מרקוס אורליוס לרטוריקה. מהמכתבים עולה שפרונטו לא אהב את החיבה של מרקוס לפילוסופיה וחשב שהוא צריך ללמוד רטוריקה, אבל לשמחתינו מרקוס לא הקשיב למורה שלו בנושא הזה. אבל מהמכתבים יש לנו עדות מסקרנת לכך שמרקוס התכוון לכך בכנות ואימץ את הגישה הזו מנעוריו. במכתב פרטי למורהו לרטוריקה, שנכתב כאשר מרקוס היה כבן שמונה עשרה, הוא אומר:

"קיבלתי ממך שני מכתבים בבת אחת. באחד מאלה נזפת בי וציינת שכתבתי משפט ברישול; עם זאת, באחר, שאפת לעודד את המאמצים שלי ע"י שבחים. עם זאת, אני מעיד בפניך בבריאותי, בבריאותה של אמי ושלך, שהמכתב הקודם הוא שהעניק לי את העונג הגדול יותר, וכי בזמן שקראתי אותו, זעקתי שוב ושוב "אוי שמח שאני!"

דרך מעניינת היתה למרקוס לכתוב למורה שלו "נשבע באמא…"


מרקוס ידע שרוב האנשים חושבים שזו חולשה להודות בטעות ואולי אף איבוד מעמד או איבוד הדמות שאנשים כל כך טורחים לטפח. התפיסה הרומית הייתה שהחזקים תמיד צודקים. עם זאת, מרקוס היה האיש החזק ביותר בעולם הידוע, והוא ראה מעבר לגישה המעוותת הזאת. הוא זכר שאנטונינוס, האיש הכי דגול שהכיר, קיבל בברכה ביקורת והיה הראשון ששינה את דעתו כשמישהו הראה לו שהוא טועה.

"אל תשכח, כי אם אתה חוזר בך מדעתך ושומע בקול מי שמוליכך בדרך נכוחה, אין בזה כלום נגד ה ֹחפש העצמי; כי גם הפֻעלה הזאת שלך היא ויוצאת מנטיית רוחך ומ ִשׁקול דעתך, ואפילו מתוך שכלך לבדך" ספר 8 טז'.

זה משהו שמעולם לא חשבתי עליו, שהדהים אותי כשקראתי אותו לראשונה. מרקוס אומר כאשר שאתה משנה את דעתך אם מישהו הראה לך את האמת, אתה עדיין עושה את זה מבחירה וחרותך. זו פעולה שלך ואתה לוקח עליה אחריות. היא מנטיית רוחך ושיקול דעתך כמו שאמר.

אנו משעבדים את עצמנו לדברים חיצוניים ולאנשים אחרים בכל פעם שאנו בוגדים בהיגיון. נכון, חופש מוחלט כרוך בעשיית מה שאנו יודעים שהוא נכון, ללא קשר להשלכות. לפעמים צריך אומץ להודות שאתה טועה, וברגע שעשית את זה, השתחררת. אם תשנה את דעתך כדי לרצות אנשים אחרים, בהחלט, זו סוג של עבדות. עם זאת, אם זה בגלל שאתה באמת מזהה שטעית אז ההפך הוא הנכון - שיחררת את עצמך על ידי הודאה בטעות שלך.

מרקוס חי במהלך מגיפה איומה, הידועה בשם מגפת אנטונינוס, שהיסטוריונים מאמינים שייתכן שהרגה עד חמישה מיליון רומאים. זה בהחלט היה הרבה יותר חמור ממגיפת הקורונה שאנחנו חווינו. הוא כתב את ה"מחשבות לעצמי" בעיצומם של המוות והדעיכה שהביאה המגפה למחנות הצבא ולערים הגדולות של האימפריה. אבל הוא מזכיר את זה רק פעם אחת. ומה שהוא אומר עלול לזעזע אנשים מסוימים. הוא אומר שאף על פי שהמגיפה האנטונינית נוראית, יש מגפה חמורה עוד יותר זו המשחיתה את נשמותיהם של בני אדם.

וירוסים, כשלעצמם, אינם גורמים למגפות. ללא העברה, רוב הוירוסים נעלמים בסופו של דבר. ההדבקה נגרמת, עם זאת, על ידי ההתנהגות שלנו. נגיף הקורונה הופץ בעיקר על ידי בני אדם בסמיכות זה לזה הנושמים טיפות רוק מזוהמות הנישאות באוויר. זה נגרם בעיקר מנסיעות ומקרבה פיזית רבה מדי. אנחנו יודעים את זה מאז תחילת המגיפה.

זנון מייסד הסטואיות, אמר שהטבע נתן לנו 2 אוזניים ופה אחד כדי שנוכל להקשיב כפליים ממה שאנחנו מדברים.

לדעת מתי נכון לשתוק ומתי להקשיב לדעת מומחים וזה דורש ענווה. מרקוס כפי שציין, ראה את אביו המאמץ, הקיסר אנטונינוס פיוס, בשמחה מקשיב לקולות מומחים בכל פעם שהיה צורך כזה. הוא היה חכם מספיק לדעת מתי הם מבינים טוב ממנו. אבל פוליטיקאים מודרניים, עדיין רואים בהודאה בטעות או במגבלה שלהם כחולשה. יחסי הציבור שלהם חשובים להם יותר מהצלת חיים.


אז לסיום ההמלצה שלי להיום, תבקשו משוב וקבלו בברכה ביקורת. תלמדו את עצמך להודות בטעות, זו החירות שלכם וראשית הדרך לקחת אחריות על שיפור חייכם. כמו שסנקה אמר "אתה צריך להמשיך ללמד כל עוד אתה נגוע בבורות - אפילו עד סוף חייך…כל עוד אתה חי, תמשיך ללמוד איך לחיות".






תודה שהאזנתם. תודה לבית אריאלה. נפגש בפרק הבא אם ירצה הגורל. היו בטוב


45 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

Comments


bottom of page