top of page

פרק 37 בהסכת- מונגש בטקסט. על סנקה ונרון הקיסר המטורף

הקיסר נירון



שלום וברוכים הבאים להסכת על אומנות החיים- פילוסופיה מעשית מבוססת על הפילוסופיה הסטואית.

תודה לבית אריאלה על אפשרות השימוש באולפן שלהם. שמי ברק קידר.

אני עוסק בייעוץ פילוסופי, לומד ומתרגל פילוסופיה סטואית.

אתם מוזמנים לאתר שלי stoaisrael.com וכן לדף הפייסבוק של אומנות החיים-פילוסופיה מעשית, שם יש פוסטים מעניינים.

היום אלווה אתכם לתוך ציטוט שאולי יסייע לכם ולו במעט בנבכי החיים.


סנקה לנרון: על החנינה


סנקה שנוי במחלוקת אפילו בקרב הסטואיים, בגלל הקשר שלו עם הקיסר המטורף נירון. הקשר בניהם נפגע בשל כמה מהפשעים הקשים ביותר של נירון, בעיקר רצח אמו, אגריפינה. סנקה אף פעם לא טען שהוא עצמו חכם. יתרה מכך, הוא עצמו ציין מספר פעמים שהוא לא חכם, אבל זה לא אמור להפחית ממעמדו כסופר סטואי. ואכן, הוא ללא ספק הסטואי הקדום שממנו יש לנו את הכתבים הרבים ביותר, המהווים משאב רב ערך עבור מתרגלים סטואים וכל מי שמתעניין בתרבות ובפילוסופיה הרומית. ובכל זאת, חשוב גם לברר עד כמה שהתיעוד ההיסטורי מאפשר אילו תפקידים מילא סנקה בתקופת שלטונו של נירון.

נדבר היום בעיקר על ספרו "על החנינה" של סנקה התרגום שיש לי הוא של אהרון קמינקא - והוא תרגום ישן מתחילת - או אמצע המאה ה 20. הספר קרוי "על החנינה", והוא נכתב בשנים 55-56 לספירה בו פונה סנקה לקיסר הצעיר, על מנת להשפיע על אופיו. "על חנינה" הוא בעצם סוג של מאמר המנגיד את השליט הטוב מהעריץ, שמטרתו לעודד את נירון לתרגל סגולה כסימן של שליט נאור. לפני שנתחיל, אולי כדאי לספר בקצרה על האירועים המרכזיים בציר הזמן של סנקה-נירון:

54 לספירה: נירון עולה לכס המלכות לאחר מותו של קלאודיוס, מי שמכיר את הסדרה הישנה של ה-BBC "אני קלאודיוס" אז הוא. סנקה גם כתב מחזה "הדלעתו של קלאודיוס" בו הוא לועג לו. "הדלעתו" זה במקום האלהתו. קלאודיוס רצה שיעלו אותו לדרגת אל. לא ברור למה בחר סנקה במילה דלעת דווקא. כנראה שקלאודיוס הורעל על ידי אגריפינה אמו של נירון. היא הייתה בעלת השפעה אדירה ברומא. היא היתה אחותו של קליגולה הקיסר המטורף, אשתו של קלאודיוס הקיסר שהחליף את קליגולה ואמא של נירון כאמור.

55 לספירה: הרעלת בריטניקוס (בנו של קלאודיוס ואשתו מסלינה), כמעט בוודאות בהוראת נירון; המוות מנטרל מתחרה עתידי אפשרי עבור נירון, וכנראה התרחש בשל השפעה של אגריפינה.

55 לספירה: סנקה מואשם בקיום יחסי מין עם אגריפינה אך זוכה; אולם כתוצאה מכך, השפעתו על נירון מצטמצמת (בורוס, מפקד המשמר הפרטוריאני, ובן ברית של סנקה שעזר לחנך ולשלוט בנירון, מואשם גם הוא בקשירת קשר, אך גם הוא זוכה).

58 לספירה: רצח אגריפינה בפקודת נירון, אולי בתגובה להשתתפותה בקונספירציה נגדו, ובוודאי בגלל ניסיונותיה החוזרים ונשנים לתבוע השפעה וכוח.

55-60 לספירה: נירון היה קונסול ארבע פעמים בתקופה זו, וכמה היסטוריונים בעת העתיקה -העידו על טיב המנהל שלו בשלב זה, בניגוד לשלטונו המאוחר.


ועכשיו, נתקדם ל-On Clemency - על החנינה. זה מתחיל בכך שסנקה מציין בגלוי את מטרת החיבור:

"החלטתי לכתוב ספר ברחמים, נירון קיסר, כדי שאוכל כביכול לשמש לך מראה, ולתת לך לראות את עצמך... זה כדאי לך לשקול ולחקור את הטוב מכל נקודת מבט" (I.1)

זמן קצר לאחר מכן, סנקה גם מחמיא לנרון וגם מזכיר לו בעדינות את אופיו הטוב, שמא ישכח זאת כעת כשהוא בשלטון: "העם הרומי היה במצב של סכנה גדולה כל עוד זה לא היה בטוח, איך תתברר נטייתך הנדיבה; אולם כעת, תפילות הקהילה בטוחות בתשובה, כי אין חשש שתשכח לפתע את האופי שלך." (א.1) אפשר לראות בזה חנופה של סנקה לנירון, אבל יש ערך בלהזכיר לאדם את הסגולות שלו מתוך תקווה ששכרון הכוח לא ישכיח אותם.

סנקה מסביר מהי החנינה, ומדוע זה דבר טוב לתרגל:

"יש מי שמתאר לעצמם שחנינה רק מצילה את חייו של כל נבל, כי היא חסרת תועלת אלא לאחר שאדם הורשע. ולבד מכל המידות הטובות אין לחנינה כל תפקיד בקרב החפים מפשע. ...[ובכל זאת] החנינה לא רק מסייעת לתמימים, אלא לעתים קרובות לבעלי סגולה, שכן בחלוף הזמן קורה שבני אדם נענשים על מעשים הראויים לשבח." (I.2)

ברור לכולנו עם זאת, שלא ניתן להעניק חנינה ללא הבחנה, אלא רק אם יש תקווה לתיקון באדם המקבל אותה:

סנקה כותב "לא נכון לחון ללא הבחנה... לכן עלינו לדאוג להבחין בין אלא שמכירים בטעותם ומבקשים תיקון ואלה המושחתים ללא תקנה." (I.2)

אמנם חנינה היא דבר שלא רק הקיסר צריך לנהוג בו, היא "נועדה לכל אדם יותר ממלך או נסיך; כי כוח גדול הוא מפואר וראוי להערצה רק כאשר הוא מיטיב; כי להיות חזק רק לרעה, זה כוחה של מגיפה." (I.3)

אכן, באותו סעיף סנקה מזכיר לנרון שהעם מוכן להקריב קורבנות גדולים, למשל במלחמה, אם הם מאמינים שהריבון שלהם צודק. זו נראית לי כעוד אזהרה לא כל כך עדינה לנרון, עם כמה אחרות מפוזרות לאורך הטקסט.



סנקה משתמש במטאפורה בה השליט הוא הנשמה והעם הוא הגוף ואומר: "אם, כפי שאנו יכולים להסיק ממה שנאמר, אתה ה- נשמת המדינה, והמדינה היא הגוף שלך, אתה תבין, אני מתאר לעצמי, עד כמה נחוצה החנינה; כי כשנראה שאתה חס על אחר, אתה באמת חס על עצמך." (ט.5) החנינה, דהיינו, היא אינטרס של השליט עצמו.

אזהרה נוספת מגיעה ב-I.7 כשסנקה אומר: "שלטון אכזרי הוא עכור ועטוף במחשכים, מסביב לו אנשים רועדים מפחד רעם שיתחולל פתאום, ואף מחולל הפחד בעצמו אינו שאנן." כאן, "מי שגרם לכל הרעם והרעד הללו" הוא לא אחר מאשר הקיסר עצמו, כמובן. באמירה שהוא אינו שאנן, הכוונה שהוא נפגע בעצמו מהזעזועים שהוא מייצר.

סנקה אומר כי ב-I.8: "ביטחונם של שליטים לעומת זאת מושתת בוודאות על חסד, כי עונש תכוף עלול לרסק את שנאתם של מעטים, אבל מעורר את השנאה מכולם".

סנקה אומר ש: "החנינה, אם כן, הופכת את השליטים לבטוחים יותר וגם למכובדים יותר. ... מה ההבדל בין העריץ למלך - שכן סמלי הסמכות החיצוניים שלהם וסמכויותיהם זהים - אלא שרודנים מתענגים על אכזריות, בעוד שמלכים הם אכזריים רק מסיבות טובות ורק שאין להם שום ברירה. ” (I.11)

ורק למקרה שנירון לא הבין את הרמז, מוסיף לו סנקה: "אין אומץ כל כך גדול כמו זה שנולד מתוך ייאוש מוחלט. כדי להכפיף אנשים בהרתעה, עליך להעניק להם מידה מסוימת של ביטחון, ולתת להם לראות שיש להם הרבה יותר למה לקוות מאשר לפחד: כי אחרת, אם אדם נמצא בסכנה בין אם הוא יושב בשקט או יעשה מעשה, הוא ירגיש עונג ממשי בסיכון חייו, כאילו אלה לא חיים שלו." (I.12)

שניים נוספים באותו קו: "עונשים אכזריים אינם עושים כבוד למלך: כי מי מטיל ספק בכך שהוא מסוגל להטיל אותם? אבל מצד שני, זה עושה לו כבוד גדול לרסן את כוחותיו, להציל רבים מכעסם של אחרים, ולא להקריב איש לכעס שלו”. (I.17) וגם: "אין מחזה אצילי יותר מזה של שליט שקיבל פגיעה מבלי לנקום בה." (I.20)

זה מזכיר לי אמירה של הפסיכולוג הקנדי ג'ורדן פיטרסון "ואם אתה חושב שאנשים קשוחים הם מסוכנים, חכה עד שתראה למה אנשים חלשים מסוגלים."

סנקה מסביר למה לא כדאי שיבחר שליט בנקמה על אויביו ב-I.21: שליט טוב, לא צריך שיפייסו אותו כי הוא די מרומם. כמו כן, כוח שלטונו גלוי שלא צריך להעיד עליו ולהוכיח אותו כל הזמן או על ידי הוצאה לפועל של נקמה. די לו בכוחו ומצבו, אם לא ניתן לפגוע בו הרי די לו בנקמה זו.


מהי בעצם מטרת הענישה: סנקה מציין 3. או שזה יתקן את מי שניתן לו העונש. או שהעונש ירתיע אחרים לעשות את אותו עוול או להרחיק אנשים רעים מהחברה. בשום מקום אין מקום לנקמה אישית מצד השליט, או לאכזריות כלפי אויביו.

הקיסר הצעיר זוכה לדיון על חנינה, שלדברי סנקה "מה הוא הניגוד לחנינה? האכזריות, שאינה אלא פראיות בדרישת עונש… נוכל להימנע מן הפלפול, באמרנו כי האכזריות היא נטיית הנפש לעשות (לאדם) דברים קשים. את הנטייה הזאת מרחיקה החנינה מאד, בעת אשר מדת הדין יכולה לדור בשכנותה… כאן עלינו להתבונן גם, מה היא מידת הרחמנות? רבים מהללים אותה כמידה טובה ומשבחים את הרחמן כאיש טוב. אבל גם זו היא חולשה בנפש. כמו במידת הדין כן ברחמנות יש מה שאנו צריכים להימנע ממנו, מצד אחד שלא נפול באכזריות ומצד אחר שלא נימשך מתוך חנינה לרחמנות מופלגה. אמנם באופן זה האחרון המשגה הוא דבר נקל, אבל בין כך ובין כך משגה שווה הוא כשנוטים מדרך האמת".


סנקה גם מגן במפורש על הפילוסופיה הסטואית. הוא מסביר גם למה רחמנות היא לא מידה טובה. הוא אומר כי " באמת אין אסכולה יותר נוטה לחסד ולזכות, אין אסכולה יותר ממנה חובבת אדם ונלהבה לטובת הכלל; והיא השואפת ביותר להחיש עזרה, לא עזרת אדם לעצמו בלבד אלא סיוע לרבים וליחיד. אולם רחמנות הוא מדוה הנפש למראה צרתם של אחרים, או יגון נובע מיסוריהם שחושבים כי הם על לא־אשם – ומדווה לא יאות לאיש משכיל (דהיינו פילוסוף). נפשו היא תמיד זכה (מהתרגשות) ולא ייפול דבר שיטריד אותה. אין דבר מכבד את האדם יותר מאומץ הלב, ואין מידה זו מתחברת עם התרגשות השעה שיגון מבלבל את הרוח, מדכא ומצמצם אותו. זה לא יקרה למשכיל אף כשהצרות באו עליו בעצמו, הוא דוחה בכוח את זעם הגורל לאחור ומשבר אותו, והוא שומר תמיד את שלוות פניו ואין בהם זעזוע. הוא לא היה יכול להגיע לזה, אילו היה נוח להתמלא יגון". (II.5)

למעשה הוא אומר שהרחמנות מביאה ליגון שמבלבל את הרוח. הסטואי יעשה את המעשה הנכון כי הוא נכון לעשות ולא בשל רגש שמפעיל אצלינו צער.

ב-II.6 סנקה ממשיך בהגנה נוספת על הסטואיות, עם ההצעה הסמויה שנרון צריך לראות את הנוהג כמקור השראה להתנהלותו שלו:

" החכם צופה לפניו ויש לו עצה לכל לכל דבר, אך לא ממצב עכור. נובע מעיין ברור וזך. (הוא מתכוון ל premedatio malorum ממקום מושכל ונקי). היגון אינו מסוגל לבחון היטב עניינים, למצוא את המועיל ולהרחיק את המסוכן ולהעריך את הנאות. לכן לא יספוג רחמנות בנפשו, כי אי אפשר לזה בלי שיסבול צרה. אבל הוא יעשה הכל כמו שעושים הרחמנים, ויעשה בחפץ לב, אף אם דעתו יותר מרוממת. הוא ישים פוגת לדמעות אחרים, מבלי שיבכה עמהם; (כלומר הפוגה לדמעות). יושיט ידו לטובע, יתן מחסה לגולה, נדבה לאביון – לא באותו בזיון אשר בו רוב האנשים האלה הרוצים להראות כרחמנים דוחים ומביישים את המקבל כאילו יראו לבוא במגע עמו, אלא כאדם נותן לאדם מן המשותף להם. לֵאם הבוכה יתן את בנה ויצוה להסיר את כבליו וישחרר אותו ממשחק־החיות בזירה, ואת גויית הנדון יחזיר לקבורה. וכל אלה בנפש שלוה ובפנים בלתי משתנים. כך אמנם לא יהיה המשכיל רחמני, אבל מושיע, מועיל, נוצר לעזרת הכלל ולטובת המדינה ומושיט לכל אחד את חלקו. אף על האומללים הראויים לפי מעשיהם לנזיפה ועונש ישתרע חסדו. אמנם לנגועי המקרים ולסובלי יסורים יביא עזרה בנפש יותר חפצה. ככל אשר יוכל יעמוד כנגד האסון המקרי, כי איפה יזדמן לו להשתמש באופן יותר נאה בהונו ובכחותיו מאשר במקום שאפשר לתקן מה שקלקל המקרה? אין צורך שישפיל עיניו ותשוח נפשו כשהוא רואה אביון צנום ורזה בבגדים קרועים או זקן הולך על משענתו, אבל הוא יהיה משען לכל הראוי לכך וכדרך הֵאלים יביט בחסד על סובלי־צרה. הרחמים הם שכנים לסבל־צרות הם מושכים ולוקחים ממנו קצת. הלא יודע אתה כי עינים חלשות הן הדומעות כשהן מביטות בנזילת עיני אחרים, כמו שהיא, בחיי ראשי, מחלה ולא צהלת רוח אם אדם נכון מיד לשחוק כשאחרים שוחקים ומרחיב פניו תיכף כשאחרים מפהקים. הרחמנות היא חולשת נפשות הרגישות יותר מדי לסבלות אחרים, ואם תיחס אותה לאיש משכיל יהיה הדבר קרוב לזה שתבקש ממנו גם יללות ונאקות בלויתם של מתים זרים."



נראה לי שכל האמור לעיל מחזק את הרעיון הנפוץ בקרב היסטוריונים שסנקה אכן ניסה (והצליחה, בעזרתו של בורוס, במשך כחמש שנים) להדריך את נירון ולמלוך במה שוודאי היה גם אז, סימנים ברורים לאופיו הלא יציב.

בסמיכות לכתיבת "על החנינה", סנקה יבקש מנרון שיאפשר לו לפרוש, זכות שתישלל ממנו במספר הזדמנויות. בסופו של דבר הצליח הפילוסוף לבלות יותר ויותר זמן באחת הווילות שלו מחוץ לרומא, שם הגיעו אליו עם זאת שליחיו של נירון והורו לו להתאבד בגלל שלכאורה לקח חלק בקונספירציה נגד נירון. כפי שאמרתי קודם, סנקה בוודאי לא חכם, אלא איש מסובך ומרתק.

מקווה שהבחנתם כיצד ניתן לקחת מתוך ספר הדרכה שכתב סנקה לקיסר מטורף בהתהוות, לתפיסת עולם של כל אחד ואחת. אפשר להשליך ליחסים בין הורים לילדים. אפשר בוודאי בהתייחסות לרחמים. אפשר לקחת מהמדריך הזה, כיצד לחשוב בכל פעם שעולה בנו רצון לנקום במי שעשה לנו עוול. מציע גם להחליף את המילה חנינה שהיא לכאורה בין שלטון לאזרחיו, במילה סליחה. היו סלחניים לזולת ולעצמכם.

תודה שהאזנתם. נפגש בפרק הבא אם ירצה הגורל. היו בטוב.


15 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

Comments


bottom of page