top of page

פרק 36 בהסכת- מונגש בטקסט - על המוזות והדברים היפים



שלום וברוכים הבאים להסכת על אומנות החיים- פילוסופיה מעשית מבוססת על הפילוסופיה הסטואית.

תודה לבית אריאלה על אפשרות השימוש באולפן שלהם. שמי ברק קידר.

אני עוסק בייעוץ פילוסופי, לומד ומתרגל פילוסופיה סטואית.

אתם מוזמנים לאתר שלי stoaisrael.com וכן לדף הפייסבוק של אומנות החיים-פילוסופיה מעשית, שם יש פוסטים מעניינים.

היום אלווה אתכם לתוך ציטוט שאולי יסייע לכם ולו במעט בנבכי החיים.



בפרק היום נתחיל במכתב שכתב אחד המוזיקאים האהובים עלי.

ניק קייב תמיד היה יוצר שלא נטה אחר הפופולרי ושמר על יושרו האומנותי. לאחר שעשה דואט עם קיילי מינוג והם שרו Where the Wild Roses Grow, השיר זכה לתשומת לב קהלים שונים מאלה שהיה רגיל בהם ניק קייב ואף תרם למועמדותו בפרסי ה MTV.

בתאריך ה:

21 באוקטובר 96 הוא כתב להם כך:


לכל אלה ב-MTV,


אני רוצה להתחיל ולהודות לכולכם על התמיכה שנתתם לי בשנים האחרונות ואני אסיר תודה ומוחמא בשל המועמדויות שקיבלתי לאמן הטוב ביותר. ההשמעה שניתנה לדואטים שלי עם קיילי מינוג ופ.ג'יי הארווי מהאלבום האחרון שלי Murder Ballads לא חמקה מעיני והיא מוערכת מאוד. אז שוב תודה מקרב לב.

Having said that

(כתב ניק קייב),

אני מרגיש שעלי לבקש שהמועמדות שלי לאמן הטוב ביותר תוסר, ויתרה מכך, כל פרסים או מועמדויות לפרסים כאלה שעשויים להיות בשנים הבאות יוענקו לאלה שמרגישים יותר בנוח עם האופי התחרותי של טקסי הפרסים הללו. אני עצמי, לא. תמיד הייתי בדעה שהמוזיקה שלי היא ייחודית ואינדיבידואלית וקיימת מעבר למחוזות של הדברים המצומצמים לכדי מדידה בלבד. אני בתחרות עם אף אחד.


מערכת היחסים שלי עם המוזה שלי היא עדינה במקרה הטוב ואני מרגיש שמחובתי להגן עליה מפני השפעות שעלולות לפגוע בטבעה השברירי.


היא באה אלי עם מתנת השיר ובתמורה אני מתייחס אליה בכבוד שאני מרגיש שמגיע לה - במקרה הזה זה אומר לא להכפיף אותה לשיפוט ותחרות שיפחיתו מערכה. המוזה שלי היא לא סוס ואני לא במרוץ סוסים, ואם היא אכן הייתה, עדיין לא הייתי רותם אותה לעגלה הזאת - העגלה המחורבנת הזו של ראשים כרותים ופרסים נוצצים. המוזה שלי עלולה להיבהל! עלולה לברוח! עלולה לנטוש אותי לחלוטין!


אז שוב, לאנשים ב-MTV, אני מעריך את הלהט והאנרגיה שהושקעו מאחורי התקליט האחרון שלי, אני באמת מעריך ואומר תודה ושוב אני אומר תודה אבל לא...לא תודה.


שלכם מקרב לב,

ניק קייב.



ראשית, הוא מנומס ומעריך את תשומת הלב שקיבל. אני אוהב שהוא הוסיף שעדיף שהמועמדות תלך למי שמרגיש בנוח עם תחרויות כאלה, באומרו שהוא עצמו לא מרגיש בנוח. דהיינו הוא לקח את האחריות עליו. הוא לא בא אליהם בטענות, או העמיד אותם על טעות שעשו לכאורה. הוא הסביר למעשה שהמדידה בתחרות, תפגע בייחודיות של המוזיקה שלו. אבל בגלל שהמוזה שלו תפגע, ההשראה שלו שתשנה ותוכפף לכללי התחרות. דהיינו המוזיקה שלו עלולה להשתנות על פי מה שפופולרי. להזכירכם המכתב נשלח בשנת 96 לפני עידן הלייקים. שההצלחה של מוזיקאים היום נמדדת בין היתר בכמות צפיות ביוטיוב. יצירה צריכה להיות מושפעת מהמוזה, מהרוח ולא ממה שההמון מריע לו.

דוגמא נוספת, כששאלו את לאונרד כהן מה דעתו אודות בוב דילן ועל זכייתו בפרס נובל לספרות. ענה לאונרד כהן: זה כמו לתת פרס להר האוורסט על היותו הכי גבוה.

הדוגמא של לאונרד כהן משרתת את העניין פעמיים. מאחר והוא הכי גבוה, הוא לא בר השוואה ותחרות והשניה, בוב דילן לא צריך פרס, כי זה טריוויאלי שהוא יוצר ענק, היצירה עצמה מוכיחה את זה ולא שום פרס.

ניק קייב לא רצה להיות בכלל מועמד לשיפוט בתחרות פופולרית כי תפגע המוזה שלו.

המוזות על פי המיתולוגיה היוונית והרומית היו המקור להרשאה. במקומות שונים במיתולוגיה המספר שלהן שונה, אבל נהוג לטעון שיש 9 כאלה והן על הר הליקון ביוון תחת הנהגתו של אפולו אל האור והמוזיקה. המוזיאון - דהיינו המקדש של המוזות באלכסנדריה, הכיל את הספריה הגדולה בעיר אולי בעולם ד'אז שנשרפה בתקופת יוליוס קיסר. היום מוזיאון הוא מקום בו אוצרים אומנות.


ניק קייב לא רוצה להישפט כמו במרוץ סוסים כפי שכתב. כי אז יש קו ברור והמנצח הוא זה שחוצה ראשון את הקו. אבל איך ביצירה מוזיקלית אפשר להשוות. הוא הרי כתב "תמיד הייתי בדעה שהמוזיקה שלי היא ייחודית ואינדיבידואלית וקיימת מעבר למחוזות של הדברים המצומצמים לכדי מדידה בלבד" איך מודדים מוזיקה? האם פופולריות ודעת המון היא כלי מדידה נכון? סביר שיש מרכיבים שהם ברי השוואה, אבל הם בוודאי בתחום הטכניקה, לא היצירתיות והיצירה כולה. באותה מידה כיצד משווים בין בני אדם? אנחנו יצורים מורכבים ובוודאי ישנם פרמטרים בהם האחד חזק מהשני, האחת מוכשרת יותר. יש בעלי תכונות אופי מסוימות שהן טובות יותר, אבל אף אחד או אחת, לא מושלם ובכל הפרמטרים המדידים (אם אפשר למדוד) ויהיה או תהיה הכי טוב שאפשר. תמיד ימצא משהו שהזולת טוב ממני בו. תמיד יש משהו שאני יכול ללמוד מהאחר. ומשהו שאני יכול להשתפר בו.


נעשה קפיצה קטנה לאפיקטטוס. כאשר הוא מדבר על האדם החכם וספציפית הוא לוקח כדוגמא את ראשי האסכולה הצינית ביוון העתיקה, שהשתחררו מכל רכוש ובחרו לעסוק בלהאיר (ב-א') לאנשים כיצד לחיות באושר, בצדק וחוכמה. אפיקטטוס אומר:

שהחכם הוא בעל כושר סובלנות רב, כך שאנשים רואים אותו בלתי פגיע. אי אפשר להעליב אותו. הוא מבין שהוא ינוצח ע"י מי שטוב ממנו בעיקר במה שהוא גרוע בו. שהחלש גרוע מהחזקים יותר. לפיכך הוא לא נכנס לתחרות שבה הוא עלול להיות מנוצח. כפי שאתם בוודאי זוכרים מפרקים קודמים, אפיקטטוס מתייחס לגוף כמשהו מועיל אבל שלא בשליטה שלנו. אז החכם לא נכנס לתחרות בה הוא עלול להיות מנוצח ומוותר מיד על הדברים שהם ברשות אחרים. הוא לא תובע זכות על מה שנתון לשעבוד (כמו למשל תחרות פרסי MTV, או כמו שאמרנו תמיד יהיה מישהו חזק יותר במשהו, אז אם אכנס לתחרות פיזית כלשהי, היא לא בשליטה שלי, לא התוצאה בכל אופן). אבל מה שנוגע לרצונו החופשי ולשימושו הנכון ברשמים, שם נמצא את החכם כמרובה עיניים יותר מאשר ארגוס. במיתולוגיה היוונית ארגוס היה שומר בעל 100 עיניים כך שתמיד היה רואה ולא ישן לחלוטין. אז החכם בכל מה שקשור ליכולת שלו לבחון את הרשמים מן המציאות, הוא בעל עיניים לרוב. הוא רואה את המציאות כפי שהיא. אז לא תמצא אותו מסכים למשהו ללא שהוא שקל אותו ובחן. לא נמצא אצלו דחף מקרי - דהיינו אימפולסיבי, לא נמצא תשוקה הצפויה למפח נפש. לא מאוס עליו מה שהכרחי ובלתי נמנע. הוא לא יתלונן, הוא לא מושפל ולא מקנא. בזה מחשבתו עוסקת. לגבי שאר הדברים (דהיינו אלה שלא בשליטתו), הוא אדיש. למעשה אפיקטטוס מתאר את זה שלגבי שאר הדברים, הוא שוכב פרקדן ונוחר להנאתו, שלום לו מסביב. הוא לא חושק באותו כבוד.


הבאתי את דברי אפיקטטוס בעיקר בשל ההמחשה שהחכם אינו בתחרות עם אף אחד.


מכירים את הפתגם העממי great minds think alike ? אני מאוד אוהב הגרסה של אלינור רוזוולט שהולכת כך: "מוחות גדולים משוחחים על רעיונות, מוחות ממוצעים משוחחים על אירועים, מוחות קטנים משוחחים על אנשים."


כמה זה הולם למה שכתב ניק קייב, הוא לא בר השוואה לאמנים אחרים. הוא עוסק ביצירה- ברעיונות. לא באירועים ולא באנשים אחרים.

במה שציטטתי מאפיקטטוס, ציינתי שהחכם לא מקנא. אבל יש קנאה אחת שבעיני היא ראויה. קנאת סופרים תרבה חוכמה. אבל צריך לדייק פה. זו לא קנאה בהצלחת הסופרים אלא ביצירה שלהם. היא זו שתרבה את החוכמה, כי היא השראה.

הייתי שמח בעצמי להיות יוצר כמו ניק קייב, אבל לא הייתי רוצה את החיים שלו. אני לא הוא. לא בחרתי את חיי עפ"י הבחירות שהוא עשה. הוא ייחודי. בגלל זה אלינור רוזוולט אומרת שמוחות גדולים משוחחים על רעיונות, כי זה מה שאפשר לעסוק בו לפי מי שאני כמו שאני.

בכל מה שנוגע לרוח, העיסוק הוא לא בר השוואה, אם הוא מצוי בתחום הרוח.

זה גם מקום הולם להביא ממרקוס אורליוס:

הציטוט לוקח אותנו למקום נוסף והוא הערכה עצמית שלנו בהקשר של ההשוואה. מרקוס אומר.

ספר 12 (4) "תכופות תמהתי כיצד איש איש מאיתנו אוהב את עצמו יותר מכל, אך עם זאת פחותה בעיניו חשיבות שיפוטו העצמי משיפוטו של הזולת. והנה, לו הופיע לצידו אל או מורה נבון וציווה אותו לבל יחשוב או יאמר בלבבו דבר מה, אלא אם כן בעת ובעונה אחת אף יכריז זאת בקול, או אז לא היה הוא עומד בכך אפילו יום אחד. לפיכך, יהיו אשר יהיו דעות הזולת אודותינו, נרבה להוקירן משנוקיר את עצמנו. "

הוא למעשה אומר למה חשוב לנו מה אחרים חושבים עלינו. בדיוק כמו שאלינור רוזוולט אמרה, מוחות קטנים משוחחים על אנשים אחרים- זה אותו הדבר. אני מאוד אוהב את ההוכחה שמרקוס נותן בציטוט הזה. אלה שאנחנו מעריכים את דעתם, אילו מישהו היא מבקש מהם לומר בדיוק מה שהם חושבים בדיוק מתי שהם חושבים אותו, הם לא היו מצליחים לעשות זאת. כי השיפוט שלהם והמחשבות שלהם עוברות סינון ושיפוט. הם לא יגידו לנו את האמת כמו שהיא. כמו שאפיקטטוס אמר, שהחכם הוא בעל עיניים רבות כך שהוא רואה את המציאות כפי שהיא. למה אני צריך שיקוף מציאות שעובר דרך פילטר של השיפוט של הזולת?

בספר4 - 18 אומר מרקוס: "מה רב המרגוע הנכון לאיש, אשר אינו מביט בשכנו — מה אומר הוא, עושה או חושב, אלא עניינו אך ורק במעשיו שלו; זאת למען יהיו אלה צודקים, טהורים וראויים לאדם טוב. אל תסב מבטך אל מי שדרכיו אפלות; רוץ היישר אל עבר מטרתך וממסלולך אל תסטה ימין ושמאל."

למרקוס יש גם מה להגיד בהקשר של תהילה, שאם תחשבו על זה, זה מתקשר למה שאמר לאונרד כהן על דילן. מרקוס אומר:

19 - "הנוהר אחר תהילת עולם אינו מדמה בנפשו, כי כל איש ואיש מאותם שיזכרוהו ימות אף הוא במהרה; זאת ועוד, אף יורשיהם ילכו לעולמם עד אשר יימוג כל זכרון בעוברו דורות בני אדם הזורחים לרגע אחד וכבים."

והחלק היפה בעיני בהמשך הפרק מספרו של מרקוס, הולך כך:

20 "כל שהִנו יפה באופן מסוים, יפה מכוחו שלו ודי לו בעצמו, מבלי שיחשיב את השבח כחלק ממנו. הן בכל מקרה לא יהפוך מושא השבח לטוב או רע יותר בשל כך. זאת אומַר אף באשר לדברים הנחשבים יפים על פי הדעה הרווחת, דהיינו חומרי גלם ויצירות אמנות ואומנות. אמת, היפה מטבעו כלום זקוק הוא לדבר מה? לא יותר מאשר זקוקים החוק, האמת, האדיבות והיראה; מי מאלה הופך יפה כי ישובח, או לחילופין נִשחת כי ימצאו בו אשם? כלום פוחת ערכו של האיזמרגד אם אין משבחים אותו? ומה בדבר הזהב, שן־הפיל, גלימת הארגמן, הנֵבֶל, החרב, הפרח הקט והשתיל הרך?"


בעיני זה מעצים מאוד מה שמרקוס אומר. ההשוואה לאחר והתשבוחות מתחרות, מחנופה, או פרסי MTV או נובל, לא יעצימו את יופיו של האזמרגד ולא יפחת ערכו אם לא יזכה.

על כן, אני מעריך מאוד יוצרים כמו ניק קייב שלא עוסק בפרסים ותהילה שיזכה לה. או בוב דילן שלא טרח להגיע לטקס פרס נובל, אולי הפרס המוערך ביותר שקיים. כי התהילה והפרסים לא ישנו כהו זה מהיצירה שלהם.

כך גם כל אדם ואדם צריך לא לעסוק במה חושבים עליו אחרים ובטח לא להשוות למה הם עושים. אלא לעסוק במה שעושה אתכם אנשים טובים יותר. ההשוואה היא למה שטוב - לרוח למה שמשפר את חייכם ואת חיי הזולת.



תודה שהאזנתם. נפגש בפרק הבא אם ירצה הגורל היו בטוב.


6 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

Comments


bottom of page