פרק 34 בהסכת - מונגש בטקסט. על פיזוז בחתונה חרדית וביקורת על הסטואים

שלום וברוכים הבאים להסכת על אומנות החיים- פילוסופיה מעשית מבוססת על הפילוסופיה הסטואית.

תודה לבית אריאלה על אפשרות השימוש באולפן שלהם. שמי ברק קידר.

אני עוסק בייעוץ פילוסופי, לומד ומתרגל פילוסופיה סטואית.

אתם מוזמנים לאתר שלי stoaisrael.com וכן לדף הפייסבוק והאינסטגרם של אומנות החיים-פילוסופיה מעשית, שם יש פוסטים מעניינים. היום אלווה אתכם לתוך ציטוט שאולי יסייע לכם ולו במעט בנבכי החיים.

לפני כמה זמן ראיתי ביקורת על השרה מרב מיכאלי שרקדה בחתונת נכדתו של הרב גפני מיהדות התורה.

שרת התחבורה מרב מיכאלי תועדה מפזזת ברחבת הנשים הנפרדת. מאז התיעוד נשמעו כלפי מיכאלי לא מעט ביקורות, מכל הקשת החברתית פוליטית על הסכמתה לרקוד בחתונה בה מפרידים בין נשים לגברים, בניגוד לכל תפיסת עולמה. בפוסט שפרסמה בחשבון האינסטגרם שלה הסבירה מיכאלי את התנהגותה וכתבה: "אמש רקדתי בחתונת נכדתו של ח"כ משה גפני. ח"כ גפני ואני חלוקים בהרבה מאוד דברים, אבל יש גם הרבה מאוד דברים שאנחנו מאד מסכימות עליהם ושעבדנו ונאבקנו למענם יחד. אני גם מעריכה ומכבדת את אשתו ובנו של ח"כ גפני, ושמחתי לבוא לשמוח בשמחת המשפחה. כן, גם אם זה בעזרת נשים". "שואלות איך זה?", כתבה מיכאלי והסבירה: "כי חתונה היא אירוע פרטי. אירוע פרטי של משפחה שבוחרת איך לחגוג ולשמוח. קהילה שזו דרכה. אני לא רואה בזה אידיאל. אני מכבדת את זה, גם אם זו לא הדרך שבה אני באופן אישי בוחרת לחיות את חיי. אבל, וזה אבל גדול – אני לא מסכימה לסטנדרט הזה במרחב הציבורי. המרחב הציבורי כשמו כן הוא, ציבורי. שייך לכלל. ולכן אסור לנו להדיר ממנו ובתוכו אף אחת או אחד". מיכאלי הוסיפה כי "אנחנו לא יכולות ויכולים לאפשר הפרדה של נשים וגברים: לא בתחבורה הציבורית, לא באקדמיה, לא במקומות העבודה. ככה צריכה להיות גם תחבורה ציבורית בשבת: לא בערים או שכונות חרדיות ודתיות חלילה, אבל ודאי שחייבת להיות אופציה כזאת לכל מי שזקוקה לה לחופש תנועה בסיסי".

"זה הבסיס לשיתוף פעולה מלא עם החברה החרדית בישראל: כבוד הדדי. לאפשר לכל אחת ואחד לחיות את חייה או חייו. זה לא סוד שבעיני החברה החרדית מחזיקה בפוטנציאל גדול מאד לעתידה של מדינת ישראל, ושאני מחויבת למימוש הפוטנציאל הזה.

גם מי שמסכים עם וגם מי שחולק על דעתה הפוליטית של מרב מיכאלי, מבין מתגובתה שהיא שמה ערך על שיתוף פעולה על בסיס כבוד הדדי כפי שהיא הגיבה. הבדיחה הידועה אומר שאם תכניס 2 יהודים לחדר, תשמע 3 דעות שונות. זה לא רק יהודים, אנחנו לא נמצא מקום שאין בו מחלוקת, דעות שונות, תפיסות שונות והבנה שונה לחלוטין של המציאות.

כל אחד דבק באמונותיו, דעותיו ותפיסותיו. גם אני בהסכת זה אמרתי מספר פעמים שהסטואיות היא טיפוח האופי האישי שלי. שהטוב היחיד הוא הידע אודות המידות הטובות והרע הוא הבורות. אז לא פלא שרבים רואים בתפיסה שונה משלהם כבורות. מעטים משתכנעים שגישתם שגויה.

אבל הסטואיות לא עוסק רק בעצמי…

היא נתפסת לעתים קרובות כפילוסופיה אינדיבידואליסטית, אבל הטכניקות שלה עוסקות באמת בחתירה לטובת הכלל.

אם אתה קורא למישהו סטואי, אתה כנראה מתכוון שיש לו רגשות עצורים, או שהוא יכול לשמור על קור רוח מול מצוקה, או לטפח חוסן באמצעות כוח פנימי. להיות סטואי זה להיות תלוי בעצמך.

בארה"ב הסטואיות נתפסת ע"י מי שלא מכיר אותה כאדישות או כסוג של life hack, סוג של משהו אינסטנט לצמיחה ושיפור עצמי. זאת הבנה לקויה של הסטואיות.

הסטואיות עוזרת להפוך מכשולים להזדמנויות. זו פילוסופיה של העצמה. שגם זה יכול להיתפס כהסתכלות פנימה בלבד.

כך או כך, סביר להניח שתחשבו שסטואיות היא פילוסופיה של העצמי, כמו שאמרתי קודם גם בהסכת הזה אמרתי במספר פרקים כי חשוב לשים לב שמדובר בטיפוח האופי שלי. גם בהקשר של לא להזיק לזולת זה כדי לא לפגוע באופיי שלי בין היתר; אכן הסטואיות עוסקת בשליטה עצמית או התפתחות עצמית. התחושה היא שהאני הטוב אולי לא נסוג לגמרי אל המצודה הפנימית, אבל הוא בהחלט מתרחק מהעולם החברתי. המצודה הפנימית- THE INNER CITADEL - זה דימוי שלקוח ממרקוס אורליוס והוא גם הכותרת של ספרו המעולה של הפילוסוף פייר הדוט שמלמד איך להבין את "מחשבות לעצמי" של מרקוס אורליוס. הציטוט מתוך מרקוס בהקשר הזה הולך כך: זכור כי היסוד המושל בך הופך לבלתי מנוצח כל אימת שיתכנס בתוך עצמו ויהיה שבע רצון מעצמו; לא יעשה את שאינו חפץ… מה יעצם כוחו אם כן, כאשר ישפוט דבר מה על פי הגיון ואבחנה דקה! אשר על כן מחשבה משוחררת מהיפעלויות היא מצודה ומקלט; הן אין לאדם מקום איתן ובטוח יותר, אשר אליו יוכל להימלט ולא יהיה אפשר עוד להכניעו. " 8.48 ציטוט חזק ביותר ושוב - מפנה את האדם פנימה למצודתו.

האם זו המורשת המלאה של הסטואיות העתיקה? בכלל לא. הטקסטים הקלאסיים של מרקוס אורליוס, אפיקטטוס וסנקה מספרים סיפור אחר.

קחו, למשל לדוגמא, את מחשבות לעצמי של מרקוס אורליוס. מרקוס כותב לעצמו, עם רדת הלילה, בשדה הקרב במהלך המערכות הגרמניות כאשר הוא נלחם בברברים (172-180 לספירה). כמנהיג צבאי, שמהרהר על מהלך היום שחלף, הוא יודע היטב שכוחו של הצבא תלוי בסנכרון ותנועות המתואמות של קאדר ובכוח הניתן לא רק על ידי רצון אינדיבידואלי, אלא על ידי מטרה משותפת ותמיכה הדדית של כל הלוחמים. דהיינו כל חייל בפני עצמו חזק ומיומן ככל שיהיה חייב להיות מתואם עם שאר היחידה.

השקפה זו נטועה בסטואיות שלו: אנחנו חלקים ממכלול גדול יותר, אנושיות משותפת בקוסמוס מסודר המאחד את בני האדם והאלים. ההגשמה שלנו, כעצמי אינדיבידואלי, תלויה בשיתוף הפעולה הזה. עלינו לעבוד יחד כמו שכתב "הלא נולדנו כדי לשתף פעולה כמו רגליים או ידיים או עפעפיים, כמו שורות השיניים העליונות והתחתונות". אחד המוטיב החוזרים בספרו הוא הקהילה והחיים ביחד. הוא אומר שאנחנו צריכים לשאוף להיות מסונכרנים.

כאשר פגעי שדה הקרב עדיין טריים במוחו, המטאפורה האנטומית לשיתוף פעולה חברתי הופכת למוחשית יותר. דמיינו יד וראש מבותרים שוכבים בנפרד משאר הגוף האנושי. זה מה ש"האדם עושה מעצמו... כשהוא מתנתק מהחברה". חלקי הגוף אינם יכולים לתפקד בנפרד מהשלם האורגני שאליו הם שייכים, כפי שאנו לא יכולים לשגשג מבודדים מהשלם הפוליטי והחברתי שאנו חלק ממנו.

להיות "בבית" בעולם, זה ביטוי סטואי, משמעותו להיות אזרח של הקוסמוס, לא כבול לגבולות של פוליס (פוליס הייתה עיר מדינה ביוון העתיקה- כמו אתונה, ספרטה ועוד… ). עפ"י ההשקפה הסטואית אנחנו אזרחי העולם, קוסמופוליטיות, מונח שטבע מי שקדם לסטואיים, דיוגנס הציני. מי שזוכר הסטואים הושפעו מהזרם הציני ביוון העתיקה אבל היו פחות קיצוניים. כשנשאל מאיפה הוא, ענה דיוגנס הציני: מכל מקום ומשום מקום, "אזרח עולם".

מייסד הסטואיות, זנון מסיטיום, מפתח את הרעיון בספרו הרפובליקה, ממנו נותרו רק קטעים. אבל מרקוס, ללא ספק, קיבל השראה מהרעיון הזה כאשר הוא כותב שאנחנו "ארוגים יחד" על ידי "קשר משותף", "בקושי דבר אחד זר למשנהו". עפ"י התפיסה הסטואית הקשר הזה, הוא היכולת השכלית המשותפת שלנו- הרציונל. כולנו בעלי יכולת הגיון זהה.

רציונליות והגיון משותף כרוך בשמירה קולקטיבית על החוקים השולטים בחבר העמים המוסרי כקהילה קוסמופוליטית. לעצור ברמזור אדום, זו חובה אם אתה חרדי, חילוני, שוביניסט, פמיניסטית ערביה או טרנסג'נדר ממוצא קווקזי, שמאלני או ימני. הסטואים מעולם לא ניסחו את החוקים הללו באופן מפורש כפי שעשו פילוסופים של האתיקה המאוחרים יותר. אבל הרעיון הוא שבאמצעות גישות מחושבות ובחירות שאנחנו עושים, אנו לומדים לפעול בדרכים שומרות חוק המאפשרות קהילה גלובלית. תרגילים רוחניים מאמנים אותנו לרסן את האגו, הזעם והפריבילגיה שלנו, ולבלום רצונות או פחדים נרכשים, מכל מה שזר לנו כדי שנוכל לשתף פעולה עם אחרים ולהיות אזרחי העולם.

זאת אומרת שההגיון המשותף אינו תלוי תרבות ופוליטיקה והוא הבסיס לשמירה על חוקי חברה גם אם חברה בינ"ל וחוקים לא מנוסחים. התרגול הרוחני מאפשר להתנהל על פי אותם קודים רציונלים המתבססים על המשותף ולא המפריד.

בתקופה הסטואית הרומית, האתיקה הסטואית הייתה פילוסופיה פופולרית ונגישה של שליטה עצמית ויחסים חברתיים שהייתה משכנעת ומעשית כאחד. מרקוס עושה תרגול רוחני כדי שינהג בענווה וכדי שיפציר בעצמו להתייחס לכל האחרים, מתוקף אנושיותם המשותפת, בצורה "חברותית" ו"נדיבה". בקיצור, רצון טוב וטוב לב הוא חלק מהשהייה בבית-בעולם בתחום מוסרי מסודר ועולם חברתי רחב יותר.

היירוקלס, פילוסוף סטואי רומי פחות מוכר מהמאה השנייה, כתב תרגיל מוצלח מאוד בהקשר הזה. הוא מבסס את זה על תפיסה אתית רחבה. ב 1901 נמצא טקסט שלו בין 300 שורות. הקטע בן 300 שורות דן בתפיסה העצמית, וטוען שכל הציפורים, הזוחלים והיונקים מרגע הלידה תופסים את עצמם באופן רציף ושהתפיסה העצמית היא גם הכוח הראשוני וגם הבסיסי ביותר של בעלי חיים. תחשבו על זה, כל בע"ח ואדם הם בעלי יצר הישרדות ודאגה לשימור העצמי, ובעל תפיסה עצמית רציפה כזאת.

ראיתי קטע סטנד-אפ בו מספר הסטנדאפיסט שהוא היה בהודו והוא נדהם מההתנהלות השונה שלהם והעומס בערים. הוא נסע במונית והנהג חלף ליד אדם שנפל ומת ברחוב. הסטנדאפיסט נדהם שאף אחד לא עצר בכלל. אבל כשפרה חוצה את הכביש הם עוצרים הוא אומר. ההודים מאמינים שבשל גלגול הנשמות, יתכן ונשמתו של מישהו התגלגלה לתוך הפרה ובגלל זה הם לא אוכלים פרות. הם חיכו בסבלנות שהפרה תעבור, אבל אז היא התיישבה באמצע הכביש. הנהג פשוט המתין. הסטנדאפיסט מתעצבן על הנהג ואמר לו, "הרגע עברת ליד מישהו מת ברחוב ולא עצרת אפילו ועכשיו אתה לא עושה כלום להזיז את הפרה. הנהג ענה לו, היא בטח גלגול של זה שמת מקודם. אז ההודים מרחיבים את התפיסה של התפיסה העצמית גם לגלגולי נשמות.

הטיעון של תפיסה עצמית נשען במידה רבה על מושג סטואי המכונה "בעלות עצמית" או אויקאיוסיס (ביוונית: οἰκείωσις) שהתבסס על התפיסה שכל בעלי החיים מתנהגים בצורה שומרת על עצמם ואינם מודעים רק לעצמם, אלא מודעים לעצמם גם ביחס לבעלי חיים אחרים. הטיעון של היירוקלס לגבי תפיסה עצמית היה חלק מהבסיס לתיאוריה שלמה של אתיקה. הוא מציע תרגיל קונקרטי להרחבת מעגלי הדאגה החברתית שלנו. הוא צייר עיגולים סביב העצמי כנקודת מרכז. בדומה לאיך שנראית מטרה. אני עיגול קטן במרכז ועיגול המקיף אותי הראשון אלה בני משפחה, ואז, חברים ואחר כך את הקהילה המקומית ואזרחי המדינה, זהות דתית וכ"ו עד שלבסוף מגיעים למעגל החיצוני ביותר, האנושות כולה. התפקיד שלך, כותב הירוקלס, הוא לצמצם את הרווח בין המעגלים, "להעביר באדיקות" את אלו שעל הטבעות החיצוניות אל הפנימיות.

שימו לב שהתפיסה החברתית הזאת בפילוסופיה הסטואית נוגד את הדימוי הפופולרי של הסטואי כסומך על עצמו ומנותק מרגש. אמנם, הסטואים מעודדים לפעמים את הדימוי הזה עליהם בעצם תפיסתם שדברים חיוביים "חיצוניים" שלא בשליטה שלנו- כמו בריאות, חברות ומשפחה - הם-מועילים: "באדישות מועדפת" preferred indifference . אבל המונח הסטואי הזה לא אומר באמת "אדישות". זה מסמן שיש סוג של טובין נבדל מהטוב היציב והאמיתי ביותר - הטוב הפנימי של המידות הטובות. "אדישות" היא לגבי דברים טובים חיצוניים מכיוון שבסופו של דבר, יש לנו פחות שליטה עליהם מאשר בטיפוח המידות הטובות. יקירינו עלולים להיכנע לחולי, הבריאות שלנו עלולה להיות שבירה, החברות עלולה לדעוך.

אנו זקוקים לסגולה סטואית בדיוק כדי להתמודד טוב יותר עם חוסר הוודאות והפגיעות. תרגול מדיטטיבי סטואי מכין אותנו לאכזבה. הם מלמדים שעלינו "לתרגל מראש" רעות או תוצאות רעות, כדי שלא נסתנוור ונופתע. עלינו להרהר בשבריריות החיים שלנו, כפי שסנקה מציע לנו Memento mori . אלו הן דרכים להשיג תחושת שליטה בעולם בו אנו יודעים שאין לנו שליטה מלאה. הם דרכים לנסות למצוא שוויון נפש. אבל זה לא אותו דבר כמו העדר רגשות, ניתוק או השלמה. או אדישות.

הסטואים מציעים טכניקות אחרות להתחבטות נבונה בעולם החברתי. למעשה, מה שמתפספס לעיתים קרובות כאשר הסטואיות מוצגת כעזרה עצמית הוא שעצם הכלים שיכולים לשים חיץ בין העולם החיצון לחוויה שלנו בו, הם אותם הכלים שיכולים לעזור לנו לשנות את העולם החיצוני הזה לטובה - למשל, על ידי סיוע לנו להאט את החשיבה האימפולסיבית שיכולה להעיב על כושר השיפוט שלנו.

סנקה אמר: שאנו מתורגלים להגיב לאיום או לפגיעה בתגובות מהירות מאוד, ולכן עלינו לאמן את עצמנו להעריך טוב יותר את מה שאנו רואים ומרגישים. פחד וכעס לעתים קרובות מדי "משביתים את התבונה", הוא אומר. סנקה מציג מה שבעתיד דניאל כהנמן זוכה נובל יכנה "לחשוב מהר" ו "לחשוב לאט", כאשר האחרון הוא סוג של תשומת לב מפוקחת שיכולה לעזור למנוע מהמחשבה והרגש להשתולל.

אלו טכניקות לשינוי העולם על ידי שינוי האופן שבו אנו רואים אותו ומגיבים אליו. אם, במסורת הסטואים הקדומים, אנו מחויבים לשלוט בכעס שלנו או למצוא שלווה באמצעות משמעת נפשית, זה לא כדי להגן על עצמי מהעולם החיצון וממעורבות בקהילה. זה על מנת לחיות בצורה אתית עפ"י המידות הטובות ובשיתוף פעולה, עם רצון טוב כלפי אחרים.

כל זה אינו מעיד על כך שהסטואים מורישים תיאוריה של שינוי חברתי. זה מגיע הרבה יותר מאוחר בהיסטוריה של הפילוסופיה המערבית. אבל בעקבות המסורת של סוקרטס, אפלטון ואריסטו, הסטואים תופסים את המידות הטובות והסגולות לא רק לטובת העצמי, ולמען המתינות או השליטה שלי. מדובר על כולנו ומחויבות שלנו לטובת הכלל.

אז עד כאן להפעם… תודה שהאזנתם. נפגש בפרק הבא אם ירצה הגורל… היו בטוב.