שלום וברוכים הבאים להסכת על אומנות החיים- פילוסופיה מעשית מבוססת על הפילוסופיה הסטואית.
תודה לבית אריאלה על אפשרות השימוש באולפן שלהם. שמי ברק קידר.
אני עוסק בייעוץ פילוסופי, לומד ומתרגל פילוסופיה סטואית.
אתם מוזמנים לאתר שלי stoaisrael.com וכן לדף הפייסבוק והאינסטגרם של אומנות החיים-פילוסופיה מעשית, שם יש פוסטים מעניינים. היום אלווה אתכם לתוך ציטוט שאולי יסייע לכם ולו במעט בנבכי החיים.
ראיתי פוסט בפייסבוק של פאולה רוזנברג מהתוכנית פאולה וליאון. הפוסט פתח בכותרת "הבושה עוברת צד". היא נתנה קרדיט כראוי לממציאת הסלוגן וצרפה התכתבות עם טוקבקיסטית אחת שרשמה לה " יצאת כ"כ מטומטמת שמבחינתי את לא ראויה" . כמובן שמטרת הפוסט היתה לחשוף בריונית מקלדת שדיברה באופן לא ראוי. לא אביא את כל הפוסט אבל אציין כי היא סגרה את הפוסט באמירה "מי שמתנהג באלימות - הוא זה שצריך להתבייש, לא מי שהאלימות הופנתה כלפיו. כן, קללות ברשת החברתית (ובכלל) זה מעשה אלים"
אני מסכים שמי שהופנתה כלפיו אלימות לא הוא שצריך להתבייש ושקללות ברשת זה מעשה אלים ומן הסתם אני לא בעד בריונות מקלדת.
הגבתי לפאולה באופן הבא: "ראשית, אני מסכים עם דעתך לגבי אותם מגיבים. עם זאת, תרשי לי להוסיף לך עוד זווית מבט..... אין מידתיות במקרה של תגובה כזאת מאישה חזקה כמוך לבין אדם ששגה כמו המגיבה. את יותר חזקה ובעלת השפעה גדולה. את למעשה שופטת וגוזרת את דינה של "העבריינית" (במרכאות), כמו מאסר של 10 שנים על נהיגה של 20 קמ"ש מעל למהירות המותרת. היא טעתה בשיקול דעת. את בעלת כוח ושיקול דעת. התגובה הטובה ביותר, היא לא להיות כמוה. בעיקר שיש לך את הכוח ואת אכן פועלת (לשמחתי) לשנות את התופעה המכוערת הזאת. אז אני מחזק את ידיך במאבק בתופעה המכוערת של בריונות, רק מציע להתמודד באופן חיובי ולא באופן דומה למה שאת מלינה עליו."
פאולה ענתה לי שהיא חסכה מאיתנו את כלל הדברים הבוטים של אותה טוקבקיסטית ולדעתה אם אדם לא מתבייש במילותיו וכותב אותן בפומבי למה היא צריכה לגונן על מי שלא מרגיש צורך להתגונן. על אחת כמה וכמה שהגברת עומדת מאחורי מילותיה.
לא אלאה אתכם בכלל התגובות. רק אציין שהוספתי שלמעשה לבחור בלבייש מישהו כזה, זה להפוך להיות כמוהו. אני ופאולה לא הסכמנו. למרות שלדעתי היא עושה חיל במלחמתה הצודקת למען דימוי גוף ונגד הפגיעה באנשים בשל החזות החיצונית שלהם.
אבל זה גרם לי להביא לכם את גישתם של הסטואים לטעויות של הזולת ואף יותר מזה - לרוע.
נצטט תחילה מאפיקטטוס.
(השיחות, II.26) זוהי תזכורת בולטת לכמה הפילוסופיה הסטואית סלחנית ולא שיפוטית. כשאנשים עושים משהו לא בסדר, עלינו לנסות לתקן, לא לשפוט אותם, כי הם פועלים מתוך אמונה מוטעית שהם למעשה עושים את הדבר הנכון.
הרעיון הוא סוקרטי במהותו, הוא נמצא, למשל, בביטוי המפורסם, שדיוגנס לארטיוס מייחס לפילוסוף האתונאי המפורסם ביותר: "יש רק טוב אחד, ידע ורק רע אחד, בורות." (חיים ודעותיהם של הפילוסופים הבולטים, II.31)
אצל הסטואים אפשר למצוא לא מעט פרדוקסים. תפיסות שמנוגדות לדעה הרווחת בציבור. מצאתי שאחת הגדולות שבהן, היא דעתם על רוע.
הרי גם סוקרטס וגם אפיקטטוס בעקבותיו, שציטטתי עכשיו טענו, שידע הוא הטוב היחיד, והפרדוקס הקשה יותר לקבל הוא: שהבורות היא הרע היחיד. תאמינו לי ניסיתי. אם לא דואגים להסבר נרחב, קשה לקבל שרוע הוא בורות. גם בשיח עם אנשים מלומדים ואינטליגנטים, התקשתי להסביר את העמדה הזאת. אבל, אני מציע לכם לנסות. לזרום איתי, כי זו גישה שאין לזלזל בה וביתרונות שלה.
נושא זה עולה לעתים קרובות בדיונים על סטואיות, מכיוון שהסטואים אימצו את השקפתו של סוקרטס ש"רוע" הוא תוצאה של "בורות". זה, באופן טבעי למדי, נראה לרוב האנשים פשוט מגוחך. והם אומרים נחרצות: כמובן שאנשים עושים רוע בצורה מחושבת, והשכלה אינה ערובה כלל מפני היותם נוכלים או גרוע מכך, כפי שהרבה דוגמאות היסטוריות ועכשוויות מראות. האם מישהו יכול לטעון שהנאצים פשוט היו בורים במה שהם עשו? זו תמיד הדוגמא שעולה בדיון כזה וזה בסדר.
אבל נחזור אליהם אח"כ.
אם מסתכלים היטב, שתי המילים המתורגמות מיוונית עתיקה כ"ידע" ו"בורות" בהתאמה, הן "episteme" ו"amathia". אפיסטמה - שהיא מקור המילה אפיסטמולוגיה- תורת ההכרה, פירושה יותר מסתם ידע, דהיינו יותר מידע עובדתי. זה אומר הבנה. amathia היא לא רק בורות, היא קרובה יותר לאי-חכמה, ההפך מסופיה (כמו בפילוסופיה, אהבת החוכמה). אז מה שסוקרטס ואפיקטטוס טוענים כאן הוא שהכי טוב שמישהו יכול לעשות הוא להשיג הבנה של איך דברים עובדים (ובהתאמה, של איך לפעול בחיים), בעוד שהגרוע מכל הוא להיות לא חכם, ובשל כך לעסוק בפעולות שבטעות, נראה אותן כצודקות.
בדיאלוג האפלטוני שכותרתו אלקיביאדס, אנו מקבלים מושג טוב למה סוקרטס התכוון, בעיקר בהקשר הספציפי של פוליטיקה. הוא משוחח עם הגנרל האתונאי לעתיד אלקיביאדס, שהוא חברו, תלמידו ואהובו לשעבר. אלקיביאדס הוא דמות מרתקת, בהנהגה הפוליטית והצבאית ביוון העתיקה והוא עשה לא מעט טעויות.
להלן קצת מהדיאלוג הכנה למדי בין סוקרטס לתלמידו המפורסם שמתרחש לאחר הטעויות שעשה אלקיביאדס:
סוקרטס: …האם לא ברור ממה שקרה קודם שאתה לא רק בור בדברים הגדולים ביותר, אבל בזמן שאתה לא מכיר אותם אתה חושב שכן?
אלקיביאדס: אני חושש שכן.
סוקרטס: אז אלקיביאדס, בשל המצוקה שבה אתה נמצא! אני אמנם נרתע מלתת לזה שם, אבל בכל זאת, כשאנחנו לבד, תן לי לומר. אתה נשוי לטיפשות, ידידי המשובח, מהסוג השפל ביותר; אתה מודח לכך במילותיך שלך, מתוך הפה שלך; וזו, כך נראה, הסיבה שאתה דוהר לפוליטיקה לפני שהשכלת. ואתה לא לבד במצוקה הזאת, אבל אתה חולק אותה עם רוב אלה שמנהלים את ענייני העיר שלנו, למעט בודדים, ואולי בניהם האפוטרופוס שלך, פריקלס."
סוקרטס אומר לחבר שלו שהוא לא חכם, הוא לא אומר בור. אלקיביאדס היה איש אינטליגנטי ומשכיל ביותר, ולמרות זאת חוסר החוכמה שלו התבררה כאסון עבורו באופן אישי ועבור אתונה באופן כללי יותר. אינספור פוליטיקאים מאז עד היום, סובלים מאותה מחלה כמו אלקיביאדס. הם כולם יכולים להיות משכילים ואינטליגנטיים, אבל לא לנהוג בחוכמה.
קראתי מאמר של מרצה פופולרי לסטואיות- דר' מסימו פגליוצ'י. הוא כותב על ההבדל בין בורות וחוסר ידע ולבין היעדר חוכמה. הוא אומר: שיש להבחין בין שתי צורות של טיפשות, אחת שכינה 'סוג מכובד' בשל חוסר יכולת טבעית וסוג אחר, הרבה יותר מרושע, שאותו כינה 'טיפשות אינטליגנטית'." הסוג המכובד, נובע מהעדר כישורים שכליים, בעוד שהטיפשות האינטליגנטית לא חסרה כישורים שכליים, אבל גם לא בוחנת את עצמה נכון.
זה לא כל כך חוסר אינטליגנציה כמו כשל באינטליגנציה. זו בורות שאינה מורכבת מחוסר יכולת להבין אלא בסירוב להבין. "משימת חייו של סוקרטס הייתה להילחם ב Amathia ('בורות') על ידי עזרה לבני שיחו לבחון את עצמם. Amathia שסוקרטס מדבר עליה, זוהי מחשבה מעורפלת ומבולבלת; זו "הכרה" או הרגלים המוטבעים בנפש על ידי חינוך גרוע וחינוך רע, המורכב מערכים ומושגים ואמונות כוזבים."
תחשבו רגע על כותבת הפוסט שתיארתי בהתחלה. היא משוכנעת בצדקה ולא רואה שהיא חסרה את הערך של לא לפגוע בזולת גם אם היא לא מסכימה לדעתו ולמעשיו. אולי אפילו היא לא חושבת שזה פוגע לדבר כפי שדיברה. אולי היא מדור שלא היה שגוי לדבר על גופו של הזולת. לזה התכוונתי קודם בחינוך רע המורכב מערכים, מושגים ואמונות כוזבות. צריך ראשית לתת חסד לבן שיח ולא להניח שהוא רע, אלא שוגה.
בחזרה לסטואים. אפיקטטוס משתמש בדוגמה מעניינת כדי להעביר את דבריו לתלמידיו, הדוגמא היא על מדיאה, הדמות הטרגית המיתולוגית במרכזו של מחזה מפורסם מאת אוריפידס (ומאוחר יותר של לא אחר מאשר סנקה). מדיאה סייעה לייסון לגנוב את גיזת הזהב האגדית מארץ מולדתה, תוך שהיא בוגדת באביה והורגת את אחיה. היא עשתה את זה מאהבה וגם כדי לברוח מהמדינה ה"ברברית" שלה ולהגיע ליוון המתורבתת (כזכור, המחזה נכתב על ידי יווני שראה את הזרים כברברים ורק את היוונים כמתורבתים). מדיאה ננטשת בסופו של דבר על ידי ייסון, והיא הורגת את ילדיה שלה (ושל ייסון) מתוך ייאוש, בדווקנות ונקמה. מדיאה אומרת עפ"י אוריפידס: "אני יודעת היטב אילו דברים רעים אני מתכוונת לעשות, אבל התשוקה גוברת על מה שהתבונה מציעה לי.". שוב, זו לא בורות במובן הרגיל, זו amathia. היא יודעת שמה שהיא עומדת לעשות הוא נורא, אבל במצב הנפשי הנוכחי שלה היא לא יכולה לחשוב על דרך טובה יותר לגרום לכאב הבלתי נסבל של קיומה להיעלם. (אגב, הגרסה של סנקה לטרגדיה אוהדת באופן משמעותי יותר את מדיאה מאשר את זו של אוריפידס.). אני בטוח שאתם יכולים לדמיין מקרים בהם ידעתם שמשהו לא בסדר ועשיתם אותו בכל זאת, מתוך שכנוע עצמי שאין ברירה ומצאתם הצדקה כלשהי. בסגנון של " אם היא לא נשמרת בדבריה, למה שאני אגונן עליה… "
הנה איך אפיקטטוס מגיב על מדיאה:
(שיחות, א.28)
(השיחות, I.28)
ללא ספק הדוגמה הקשה במהותה לרעיון הסוקרטי והסטואי, שאנשים מבצעים רוע מתוך "בורות", היא הנאצים.
הפילוסופית חנה ארנדט דיברה על משהו דומה כשתיארה את זוועות גרמניה הנאצית, לאחר שסיקרה את משפט אייכמן בירושלים עבור העיתון "ניו יורקר". ארנדט, פירטה את הרעיון במונחים שמזכירים גם את סוקרטס וגם את אפיקטטוס:
"יש משהו ממש שערורייתי [empörend = מזעזע, מקומם] בטיפשות הזו. . ... אייכמן היה אינטליגנטי לחלוטין, אבל מבחינה זו הייתה לו סוג כזה של טיפשות [dummheit = חוסר הגיון, חוסר היגיון]. הטיפשות הזו הייתה כה מקוממת. ולזה בעצם התכוונתי בבנאליות". אין בזה שום דבר עמוק [הבורות] - שום דבר דמוני! יש פשוט חוסר רצון אי פעם לדמיין מה האדם השני חווה, נכון?"
פילוסוף בן זמננו אחר, גלן יוז, משתמש במושג דומה, שוב בהקשר של גרמניה הנאצית, מדבר על "טיפשות אינטליגנטית" (לא אוקסימורון!): "טיפשות אינטליגנטית אינה מחלת נפש, אך היא קטלנית ביותר;. [הסכנה טמונה] לא בחוסר יכולת להבין אלא בסירוב להבין, כל ריפוי או היפוך של הטיפשות לא יתרחשו באמצעות טיעון רציונלי, באמצעות איסוף גדול יותר של נתונים וידע, או דרך התנסות ברגשות חדשים ושונים. . ." במקום זאת, טיפשות אינטליגנטית היא "מחלה רוחנית", וזקוקה לריפוי רוחני. (מתוך "בורות לעומת טיפשות", מאת שרווד בלנגיה; החיבור מתחיל בקצת הדיאלוג הסוקרטי שתומלל למעלה.)
אדם שגם אם תוכיח לו בטיעון לוגי שאין לערער על התקפות שלו, עדיין לא יקבל את טעותו מתוך דיסוננס קוגניטיבי. זה הסבר מצוין למה שגיתי בתגובה שלי לפאולה והוכחה למה היא לא הסכימה איתי. כי ניסיתי בטיעון רציונלי להראות לה שהיא נוהגת כמו זו שהיא מבקשת לבייש. בעוד גלן יוז אומר שצריך איסוף גדול יותר של ידע ונתונים או (דהיינו על הגברת הבוטה ברשת) או דרך התנסות ברגשות חדשים ושונים. נניח וזה לא היה בפייסבוק, כי אי אפשר באמת לנהל דיון בפייסבוק. ונניח שהייתי משלים מידע ומספר על גילה של הטוקבקיסטית או שהיא מגיעה מתרבות אחרת ובשל תפיסת עולם, היא לא רואה מה לא בסדר במה שהיא עושה. אם הייתי מעורר גם קצת אמפתיה כלפיה, אולי הייתי מצליח מעט לשנות את ה- Amathia. אני בטוח שאם הן היו נפגשות ולא מתקשרות בפלטפורמה המרוחקת הזאת - פייסבוק, פאולה היתה מצליחה להראות לטוקבקיסטית את הטעות שלה טוב יותר. אני בטוח שהן היו מגיעות להבנות באופן נעים יותר. לא שאני מציע לפאולה להיפגש עם כל טוקבקיסט- בריון מקלדת. אבל הבנתם את הדוגמה…
Amathia, היא השורש של "טיפשות אינטליגנטית", או "בורות" במובן הסוקרטי, ההפך מסופיה, כלומר חוכמה. ה"תרופה", אם כן, היא פילוסופיה. אבל לא מהסוג האקדמי שמספר אנשים חכמים עוסקים בו כיום, יותר כסוג של תרגול אינטלקטואלי- רוחני. אני מדבר על פילוסופיה אמיתית, מעשית. לבחון את נקודות ההנחה שלנו וגם לראות מה הביא את הזולת לעשות מה שעשה ולמה אמר מה שאמר ולהבין שזה מבורות.
לאפיקטטוס הייתה התשובה מה הסיבה לתרגל פילוסופיה, והיא קשורה לצורך להימנע amathia, לרפא את עצמנו מהמחלה הרוחנית שלנו:
מה אנחנו מרוויחים על ידי ריפוי עצמנו מ amathia, ויותר מכך על ידי הכרה בכך שאנשים שעושים דברים רעים אינם "רשעים", אלא חולים? אנחנו מרוויחים הרבה. אנו מקבלים את מה שאפיקטטוס הבטיח לתלמידיו שהם ישיגו על ידי תרגול והפנמת מצוות הפילוסופיה הסטואית, ובמיוחד בתרגול דיכוטומיות של שליטה:
"הדברים שבשליטתנו הם חופשיים מטבעם - אין מה שמעכבם או עומד בדרכם; אך הדברים שאינם בשליטתנו הם חלשים, משועבדים, מעוכבים ותלויים באחרים. זכור איפא כי אם תחשיב כחופשי את מה שהוא משועבד מטבעו, ואת הדברים התלויים באחרים כדברים פרטיים שלך, אזי יעמדו בדרכך מכשולים, תסבול, תהיה טרוד, ותאשים. ואולם, אם תחשיב כשלך רק את מה שהוא שלך בלבד ואת מה שתלוי באחר - בהיותו אכן כך - כתלוי באחר, אזי איש לא יטרידך לעולם, לא יעכבך, לא תמצא את עצמך מאשים שום אדם, לא תוכיח אף לא אחד, לא תעשה בניגוד לרצונך אף לא דבר אחד, לא יאשימך איש, לא יהיה לך אויב, שהרי ממילא לא תסבול איזשהו נזק.". (Enchiridion I.3)
זו הסיבה שהפילוסופיה הסטואית היא גם סולחת לזולת וגם לעצמה. הסטואי מבין שכל מי שאינו חכם (וזה כמעט כולם) סובל מדרגות שונות של בורות= amathia. כולנו עיוורים ולוקים במידת מה. יתרה מכך, הבה נרסן את המדיאות בעולם מלהרוג ילדים חפים מפשע, ויותר מכך את האלקיביאדסים הרבים, שיש להם את הכוח להשפיע על חייהם של מיליונים, מלגרום יותר מדי נזק. אבל נזכיר גם לעצמנו שמדובר באנשים עם לקות רוחנית. הם צריכים עזרה, וראויים לחמלה שלנו.
נקודה אחרונה לסיום. יש שיגיבו לדברי שצדק, או המעשה הנכון הוא בעיני המתבונן. הבאתי היום מספר דוגמאות שעל חלקן, אני מניח שלא יהיה עוררין ועל חלק, תהיה מחלוקת. נתחיל ב obvious, כיום מרבית האוכלוסייה בעולם רואים בנאצים כמשטר הנורא והמזיק בהיסטוריה. הם עצמם ראו שהם פעלו נכון למען העם הגרמני באותה עת כי הלכו שולל אחר אידיאולוגיות ואנשים כריזמטיים ובעלי שררה. זה אמנם פשטני אבל אני חושב שההיסטוריה לימדה שאפילו הגרמנים הבינו שטעו. לצערנו זה הצריך שואה ומלחמת עולם כדי שיבינו. הדוגמא של מדיאה, אף היא מוכיחה שמבחינת צדק יש כמה טאבואים שלא עוברים עליהם. רוב האנשים יטענו שהמעשה שלה הוא רוע או טירוף. אפיקטטוס אמר שהיא הותעתה ע"י חמת הקנאה ע"י רגש שלילי. שתאוות הנקם נראתה לה מועילה יותר מחיי בניה. הוא אמר שיש לרחם עליה כי היא סונוורה ושהסגולות שלה חובלו.
הסיפור על הבושה עוברת צד, למרות היותו פחות דרמטי, לגביו תהיה פחות הסכמה. אני בטוח שחלק יאמרו, כן, צריך ללמד את בריוני המקלדת האלה לקח ויש שיאמרו כמוני, שלא צריך לתת להם להפוך אותנו להיות כמוהם ולעסוק בביוש. אלא לנהוג אחרת מהם ולהוות דוגמא חיובית. אני אפילו מניח ללא ידיעה סטטיסטי ברורה, שהרוב יגידו שהבושה עוברת צד, הוא נוהג נכון. יש שאמרו לי בעבר, זורקים עליך אבנים ואתה בא עם פרחים. מתוך הבאה לכדי אבסורד את מה שאני אומר. אבל פוסט בפייסבוק, הוא לא אבנים. אם צריך להתגונן, מתגוננים. אבל זה לא המצב. זה פוסט בפייסבוק. ברגע שאתה מלמד לקח לכאורה את בין השיח, זה מתנשא, זה משמר את הניגוד בין העמדות.
אפיקטטוס אמר:
לכל עניין קיימות שתי ידיות; האחת, שבאמצעותה אפשר לשאתו, והאחרת, שבאמצעותה אי אפשר לעשות זאת. אם אחיך נוהג בך באי צדק, אל תפנה לעניין מנקודת המבט של אי הצדק (שהרי זו הידית שבאמצעותה אי אפשר לשאת את העניין). אלא גש אליו מנקודת המבט שאחיך הוא, שגדלתם וחונכתם יחד; כך תשא את העניין בהחזיקך בידית הנכונה.
אם נעמוד כאופוזיציה - כמתנגד, לא נוכל להראות לזולת את הטעות שלו. הוא יתבצר, כי אנחנו תוקפים. במקרה של הבושה עוברת צד, אנחנו תוקפים בדיוק את מה שאנחנו מלינים עליו.
אם נבחן רגע את מה שלימדו סוקרטס ואפיקטטוס, הבורות פה היא של 2 הצדדים. כי 2 הצדדים פועלים מתוך אמונה בצדקתם ללא כל חמלה כלפי הזולת הטועה. אני מזכיר מה שיצא לי להגיד בעבר בהסכת הזה. הסטואים תמיד מדברים על טיפוח האופי האישי שלי. על פי קנה המידה הזה, גם הבושה עוברת צד, פוגעת באופייו של המבייש. לא משנה אם פגעו בו קודם ואם הוא לכאורה צודק.
שני הצדדים פוגעים בזולת. שני הצדדים לא בוחנים את נקודות ההנחה שלהם ורואים שהם פוגמים באופיים בעצם העיסוק בביוש מישהו אחר. שני הצדדים לא נוהגים בסלחנות כלפי הצד השני. ולא משנה מי צודק.
אין בפילוסופיה, תיאוריה מוסרית אחת שמכסה את כל המקרים האפשריים. ואין אדם חף מטעויות ומבורות. אבל פילוסופיה של ערכים ומידות טובות, לפחות מציעה לאדם לבחון את עצמו ולא לסבול מיוהרה. נסיים בסיפור על סוקרטס: אריסטופנס ומשוררים קומיים אחרים העלו מחזות סאטיריים, לועגים לו בפני כל אתונה ואינספור מבקרים זרים. סוקרטס אמר שלא אכפת לו כי אם הם היו חושפים את הטעויות שלו באמת, הם היו עושים לו טובה, בעוד שאם הביקורות שלהם יתבררו כחסרות בסיס, אין להן שום חשיבות עבורו. עלינו ללכת לפי הדוגמה שלו, ללמוד להיות סובלניים לחילוקי דעות ולסרב להיעלב גם בהעלבות הקשות ביותר. אנחנו לא מרוויחים דבר בכך אלא רק פוגעים בעצמנו.
אז עד כאן להפעם… תודה שהאזנתם. נפגש בפרק הבא אם ירצה הגורל… היו בטוב.
Comments