top of page

פרק 32 בהסכת- מונגש בטקסט: על חרדות



פרק 32 - קצת על חרדות

שלום וברוכים הבאים להסכת על אומנות החיים- פילוסופיה מעשית מבוססת על הפילוסופיה הסטואית.

תודה לבית אריאלה על אפשרות השימוש באולפן שלהם. שמי ברק קידר.

אני עוסק בייעוץ פילוסופי, לומד ומתרגל פילוסופיה סטואית.

אתם מוזמנים לאתר שלי stoaisrael.com וכן לדף הפייסבוק והאינסטגרם של אומנות החיים-פילוסופיה מעשית, שם יש פוסטים מעניינים. היום אלווה אתכם לתוך ציטוט שאולי יסייע לכם ולו במעט בנבכי החיים.


השבוע פגשתי ברחוב מכרה שלי. אישה מבוגרת מעל גיל 70, מאוד אינטליגנטית ומלומדת. נראה מהצד כמובן שהיא ובן זוגה חיים טוב ובאושר. נדמה לי שאכן חייהם טובים. תמיד מעניין לי לשוחח עם אנשים בוודאי כמו אותה גברת. היא סיפרה לי שהיא נורא דואגת. המצב בעולם מתדרדר לדבריה. היא ציינה את הבחירות הקרובות. את הקיטוב בין האנשים. ההתגברות של שנאה. המלחמה בין רוסיה לאוקראינה. היא לא ציינה משהו ספציפי אחד שגורם לה לדאגה. אלה ציינה הרבה דברים המתרחשים בארץ ובעולם. היא גם הדגישה כי גם בגילה, היא דואגת. בעיקר היא דואגת למי שהיא משאירה אחריה. היא אמרה את זה כאילו מבטלת ביקורת צפויה שלא נאמרה כלפיה, שחלק מהדברים שהיא מציינת לא ישפיעו עליה, בטח לא כשהיא בגיל מבוגר.

מן הסתם הביקורת הצפויה הזאת, היתה בראשה בלבד, אני כבן שיחה לא חשבתי שאין לה מה לדאוג כי היא כבר מבוגרת מאוד. למעשה מה שחשבתי זה שאין טעם בלדאוג. זה לא נותן כלום. לא אמרתי לה את זה, כי להגיד את זה למישהו, זה כמו להגיד למעשן שזה לא בריא לעשן. הוא יודע שזה לא בריא לעשן, אבל לא יכול להפסיק. כך גם מי שדואג, להגיד לו שאין בזה ערך, זה רק מעצבן. אם הייתי מציע לה פתרון, זה כבר משהו אחר.

אז אני רוצה להציע פתרון. לא שלי מן הסתם, אלא של הסטואים.

אבל ראשית, אני רוצה להסב את תשומת ליבכם, שמה שדאגה ממנו המכרה שלי, הוא סוג של חרדה כללית. יש חרדה שהיא ספציפית. לדוגמא מכרה אחרת שלי סובלת מחרדות טיסה. בעיקר בהמראה. זה ספציפי. אנחנו חיים בעידן שיש בו הרבה חרדות ודאגות. אם כלליות ואם ספציפיות.

זה לא מנחם, אבל החרדות שלנו כיום, הן לא חדשות. תמיד היו אותן בעיות. רק שלעיתים הן בוטאו אחרת. בוודאי שהסטואיים ציינו את עניין החרדות, הפחדים והדאגות לא מעט. אל תדאגו, יגיע ציטוט בהקשר הזה…

אומנם אדבר היום על חרדות ועל התמודדות איתן, אבל מי שאכן סובל מהן, אני ממליץ לפנות לבעל מקצוע מתאים אם זה מצב רפואי - פתולוגי. אימון סטואי בהחלט מסייע בעניין ולא בכדי ה-CBT - פסיכולוגיה קוגניטיבית התנהגותית, פותחה מתרגול סטואי. נגדיר קודם על מה אנחנו מדברים: חרדה מוגדרת לרוב כתחושה, חוויה או מצב של דאגה, עצבנות או אי נוחות.


הפרעת חרדה כללית (GAD) היא אחת הדיווחים הנפוצים ביותר. אנחנו יודעים שאנחנו חרדים, אבל אנחנו לא יכולים לשים את האצבע בדיוק על הסיבה.


אחת ההשפעות של הקורונה הייתה, שלפתע היציבות בחיינו נפגמה. פתאום סגרו אותנו ולא ידענו לכמה זמן. לא ראינו קרובים שלנו, לא ידענו אם יהיה חיסון ו\או תרופה ומי יפגע ומי לא. בקלות אפשר להיכנס לחרדות מכזאת תופעה. אבל בואו נסתכל על זה אחרת. מי שיש לו חרדה מטיסות כמו חברתי, לא טסה בשל הקורונה. מי שדואג ומתעצבן מפקקים, פתאום לא נסע בכלל. מי שדאג אפילו מטרור, לא יצא מהבית כדי שתהיה לו סיבה לחרדה כזאת. אפילו מי שהורה חרדתי, הילדים שלו היו לידו כל הזמן. אבל, החרדות לא פחתו, הן השתנו. בשל חוסר יציבות שתיארתי קודם. והסיבה היא שלחרדה אין שום קשר לאף אחד מהדברים האלה שתיארתי…

אז מה גורם לחרדה?

והנה הגיע העת לציטוט הראשון:

אפיקטטוס אומר: "מה שמטריד אנשים זה לא הדברים עצמם, אלא השיפוט שלהם לגבי הדברים האלה."

אין דבר גרוע יותר מתחושת השקיעה שמגיעה מחרדה וגם דכאון. יש שיר של אהוד בנאי שתמיד מצאתי שורה מתוכו מאוד מדויקת בהקשר הזה "הריח הזה של הברזנט עושה לי כאב חריף בקרקעית הבטן, אני מרגיש כאילו נפערת תחתיי תהום" . זה לא כאב פיזי; אבל גם לא הכל נפשי. אתה ממש יכול להרגיש מה שהוא יושב שם, בבטן שלך, קושר אותך בקשרים. זה יכול להיות אפילו רק קושי בשינה והרדמות.

אז צריך לעצור, לקחת נשימה. מה המקור לכך בעצם? אף אחד ושום דבר לא מייצר לך כאב בבטן פיזית. אף אחד לא מונע ממני לישון… זה רק אתה. אתה עושה את זה. אני עושה את זה…

סנקה אומר: "מה שאני ממליץ לך לעשות הוא, לא להיות אומלל לפני שהמשבר יגיע... יש דברים שמייסרים אותנו יותר ממה שהם צריכים; אחדים מייסרים אותנו לפני שהם צריכים; ויש המייסרים אותנו כשלא צריכים לייסר אותנו כלל. אנחנו נוהגים להגזים, או לדמיין, או לצפות, צער."

גם מרקוס אורליוס אומר שאנחנו אחראים לזה : "היום חמקתי מכל הנסיבות הטורדות אותי; ליתר דיוק, גירשתי את הנסיבות האלה, כי אין הן חיצוניות אלא שוכנות בתוכי בשיפוטי", כותב מרקוס אורליוס במחשבות לעצמו. הוא כותב את זה בזמן מגיפה, ומלחמות שניהל עם השבטים הברברים. כך שלכאורה היתה לו סיבה לטרדות. אבל לתפיסתו, כי הן שוכנות בשיפוט שלו…

אנחנו אומרים לעצמנו שאנחנו לחוצים וחרדים ומודאגים בגלל הלחץ שהבוס שלנו מפעיל עלינו או בגלל איזה דדליין מתקרב או בגלל כל המקומות שאנחנו צריכים להיות, הקפצת ילדים לחוג. האם הם בסדר שם בחוג, האם הם בסדר בבי"ס. יש אנשים שאנחנו צריכים לראות וכל אחד מהם יכול להיות לא בדיוק כוס התה שלנו ועוד ועוד.... אבל המכנה המשותף לכל אלה, זה אני. אני המקור לטרדות והחרדות.

החרדה מגיעה מבפנים. אנחנו היוצרים של החרדה שלנו. מה שאומר, כפי שאמר מרקוס, אנחנו יכולים להשליך את זה. אנחנו יכולים לשחרר את זה. אנחנו יכולים לרפא את עצמנו מהחרדה שלנו…

החרדה הכללית שתיארה המכרה שלי, היא מפעימה. היא גדולה נורא. המצב הגלובלי, מגיפות, הבחירות בארץ, איראן, טרור. זה פשוט המון. מרקוס אורליוס מציע הסתכלות אחרת:

"עלינו להוסיף עוד דבר אחד לעקרונות האמורים. לעולם הגדר לעצמך טיבו של רושם המתקבל בשכלך, קבע לו מתווה, על מנת להבין אל נכון את מהותו האמיתית, החשופה, להכירו בשלמותו ואת כל מרכיביו. אמור לעצמך את שמו המדויק וכן את שמות חלקיו המרכיבים אותו, העתידים אף להתפרק ולהביא להיעלמותו."

הוא אומר לנו לפרק… כל רושם כזה. ככה ההיפעמות המתבקשת מכל הדברים הנוראיים האפשריים, קטנה. זה הופך לכל דבר בפני עצמו.

החרדה היא מכרעת ומעורפלת. זה יכול להיות כל כך עמוק עד שישאיר אותנו חסרי תנועה. ספק, חוסר ודאות, פחד, דאגה, לחץ, עצבנות - הם מסתחררים בתוכנו ואנחנו לא יודעים מה לעשות בקשר לזה, אנחנו לא יודעים מאיפה זה בדיוק מגיע, אנחנו לא יודעים מתי או אם זה יקרה.

הדבר הראשון שעלינו לעשות הוא לתת שם לחרדה. לעשות אותה מעין מפלצת פרטית שלי. זה כבר מקטין אותה. כשמחפשים ונותנים שם לרגשות שאנו חווים, אנחנו מיד בולמים אותם מלהשתלט עלינו. כמו שמישהו עצוב ואז אנחנו מדברים איתו על זה, אז העצב פוחת. השיחה בפני עצמה עוזרת.

סנקה אמר שאנחנו סובלים יותר בדמיון מאשר במציאות. מרקוס אמר לחשוף את הדברים ו "להסיר את ההילה שעוטפת אותם". לחשוף אותם, אומר לפרק אותם לחלקים כמה שיותר קטנים. ההילה שלהם קטנה. הגדולה שלהם פוחתת. כמו חברתי שמפחדת מטיסות. אם בדמיונה היא תפרק את ההליך לשלבים קטנים. תקרא לזה חרדת טיסה ותתאר את השלבים בשיחה או בכתב עם עצמה, החרדה תפחת.

אם אני צריך לתמצת את זה, אומר שעלינו להשתלט על הדמיון שלנו. לא לתת לו להשתולל במה שנוגע לדברים נוראיים. או כאלה שצפויים לנו. לפרק אותם לגורמים ולתת להם שמות.

מרקוס אומר לעצמו: "אמת, מה טוב הוא לשער בנפשך, שעה שתשב לסעוד ליבך במעדנים ובמיני מאכלים, כי אין זה אלא גופו המת של דג, וזו נבלת עוף או חזיר; יין פַלֶרְנוּם הִנו מיץ ענבים וגלימת הארגמן אינה אלא גיזת כבשים טבולה בדם צִדְפָּה... אכן, מה טובות הן אלה המחשבות המגיעות עד לב העובדות וחודרות בעדן, כך שניתן לראות מהו טיבן האמיתי. כך יש לנהוג במשך כל החיים: היכן שעניינים נראים מהימנים ביותר, חשוף א מערומיהם, דוק מה פעוט ערכם וטול מהם את אצטלת חשיבותם שבה יתהדרו. הן הרהב נורא הוא ומוליך את ההיגיון שולל: כל אימת שתחשוב כי עיסוקיך חשובים ביותר, או אז נפלת בפח יקוש של אחיזת עיניים."

אז הציטוט הזה למעשה מבאר לנו 2 טכניקות. הראשונה, לפרק לעובדות יבשות ללא תוספת איכותנית כך שניתן לראות מה טיבם באמת. וכך לקחת מהם את החשיבות שלהם. כי הרהב הוא נורא ומוליך את ההיגיון שולל.

והטכניקה השנייה מתקשרת לסוף הציטוט. כל אימת שתחשוב כי עיסוקיך חשובים ביותר או אז נפלת בפח יקוש של אחיזת עיניים.

זה מתקשר לעומס שתיארתי קודם. אחד הדברים שממליצים הסטואים, הוא לעשות פחות. גם לא לחשוב שכל דבר שאנחנו עושים הוא כל כך חשוב וגם לעשות פחות.

- סנקה אומר : "אנחנו נרוויח מהציווי המועיל הזה של דמוקריטוס, שמראה לנו שהשלווה טמונה באי ביצוע משימות, לא בציבור או בפרטיות, שהן רבות או גדולות מהמשאבים שלנו."

אנחנו לא תמיד בוחנים אם יש לנו את המשאבים הנכונים לכל המשימות שיש לנו. משאבים כגון, זמן, תעצומות נפש ולפעמים משאבים פיזיים וכלכליים.

בהקשר הזה הנה מתכון פשוט לריפוי חרדה. זה מגיע ממרקוס אורליוס שגם מזכיר את הציטוט מדמוקריטוס: "עשה מעט," אומר דֵּמוֹקְרִיטוֹס, "אם חפצת בשלוות נפש." כלום לא ייטב לעשות את ההכרחי, ככל אשר מורה הגיונו של יצור, שהִנו חברתי מטבעו, ובאופן אשר יורֶנּוּ? הן פעולה זו תניב שלווה לא רק בשל עשיית הטוב והנכון, אלא גם בשל עשיית דברים מעט. הלא רוב אמרינו ומעשינו אינם הכרחיים ואם ישליכם אדם מעליו, אזי ירבה לעצמו פנאי וחופש מטרדות. לפיכך על אדם להזכיר לעצמו בכל הזדמנות: "דבר זה אינו מהדברים ההכרחיים, הלא כן?" אמת, יש להשליך לא רק את המעשים שאינם הכרחיים, אלא גם מחשבות שכאלה; הן כך לא יבואו בעקבותן מעשים מיותרים"

ראשית חשוב לי להדגיש. מרקוס לא אומר סתם לעשות פחות. הוא מדבר על כמות ואיכות. זה פחות בכמות וגם לעשות טוב באיכות את מה שכבר עושים. הוא גם אומר איך לסנן את הכמות. תשאלו את עצמכם כמעט על כל דבר, זה הכרחי? זה נכון גם למחשבות על הדברים שצריך לעשות. הכרחי לחשוב על הדברים הלא חיוניים? אני שואל את עצמי האם זה הכרחי, בעיקר כשבא לי לנשנש משהו. התשובה היא תמיד לא… אבל אני לא תמיד מצליח. אבל שמח כשכן.

נסו את העצה הזו היום וכל יום. כל כך הרבה ממה שאנחנו חושבים שאנחנו חייבים לעשות, כל כך הרבה ממה שאנחנו עושים בסופו של דבר אינו חיוני. אנחנו עושים את זה מתוך הרגל. אנחנו עושים את זה מתוך אשמה. אנחנו עושים את זה מתוך עצלות או שאנחנו עושים את זה מתוך שאפתנות ובצע. ואז אנחנו תוהים למה אנחנו כל כך חרדים. או למה מה שאנחנו עושים לא מצליח או לא יוצא טוב.

אבל אם היינו יכולים לעשות דברים פחות דברים לא חיוניים, נוכל לעשות טוב יותר את מה שחיוני. היינו גם מקבלים טעימה מהשלווה הזו שמרקוס דיבר עליה. סיפוק כפול.

יש לסטואים עוד עצות טובות לצמצום חרדות וביטולם לחלוטין. למעשה, עצם האימון בסטואיות גורם לזה.

אז לסיכום ציטוטון ממרקוס אורליוס, הוא אומר: "מה נעים להדוף ולמחות כל רושם טורדני או זר ולזכות לאלתר בשלווה מוחלטת"

מאחל לכם שלווה.


אז עד כאן להפעם… תודה שהאזנתם. נפגש בפרק הבא אם ירצה הגורל… היו בטוב.


19 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

Σχόλια


bottom of page