פרק 230 על התרופה המרובעת לשלוות נפש

קטע מהקיר עם טקסט אפיקוראי

שלום וברוכים הבאים להסכת על אומנות החיים- הפודקאסט על הפילוסופיה הסטואית. שמי ברק קידר. אני יועץ פילוסופי, מלמד פילוסופיה סטואית. היום אלווה אתכם לתוך ציטוט שאולי יסייע לכם ולו במעט בנבכי החיים. 

בקבוצה שאני שותף בה, מישהי העלתה שאלה מעניינת: איך מתמודדים עם כאב, והאם יש פילוסופיית חיים שיכולה לעזור ברגע האמת אפילו יותר מהסטואיות? כל הדיון שהתפתח שם היה מרתק, במיוחד בזכות התשובות של שני פרופסורים בעלי ידע עצום בתחום.

הגברת הציגה את זה ככה: "לפני עשרה ימים עברתי ניתוח להחלפת ברך. הימים הראשונים היו קשים מאוד, אבל עכשיו אני כבר מתעוררת בבוקר עם מצב רוח טוב וללא כאבים. הבעיה היא שזה משתנה במהלך היום, ובערב אני כבר תשושה לגמרי ומפורקת. בזמני הפנוי אני מוצאת נחמה אמיתית באפיקורוס – אני קוראת את 'ספר הכיס של אפיקורוס' מאת ג'ון סלרס, וכמובן את לוקרטיוס. אני חייבת להגיד שאני לא מוצאת שום סיפוק בסטואיות כרגע, למרות שבעבר נהניתי מאוד לקרוא מחקרי סטואיות רציניים. עכשיו, אל תבינו אותי לא נכון, אנחנו לא מדברים כאן על משהו גרנדיוזי כמו בחירת פילוסופיית חיים לכל העתיד; אני קוראת פשוט כחלק מאסטרטגיה שתעזור לי לעבור את המשוכה הקשה הזו בחיים, לעבור את היום. ואיכשהו, הגישה האפיקוראית מבינה את המצב שלי ומדברת אליי, בעוד שהסטואיות נראית לי פתאום בנאלית ונדושה. יש למישהו תובנות?"

אחד המשתתפים ענה לה: "אני שמח שהפילוסופיה עוזרת לך בהחלמה, וזה בכלל לא משנה איזו פילוסופיה ספציפית זו! אישית, אני מעריך את אפיקורוס, אבל לא מוצא אותו מועיל או משכנע כמו הסטואיים. אני מניח שזה עניין של טעם אישי. אבל אני סקרן: מה בדיוק את מוצאת כל כך מועיל באפיקוראיזם כרגע, ומה נראה לך נדוש בסטואיות?"

היא השיבה לו מיד: "אענה לך על השאלה השנייה בקצרה. תחשוב על התיאוריה הסטואית כמו על הארכיטקטורה הכללית של הבית – הקווים הגדולים והכלליים. האפיקוראיות, לעומת זאת, עוסקת בפרטים הקטנים והמעשיים: איפה בדיוק למקם את המטבח כדי שיקבל את אור הבוקר, או אפילו איפה המקום הכי נוח במטבח למגירת הסכינים. שני המבטים חשובים, ואף אחד מהם לא באמת הגיוני בלי השני. אבל עבורי, כרגע, הרעיון שאני חלק מהקוסמוס הגדול ושחבוי בי איזה ניצוץ אלוהי בלתי ניתן לתיאור – זה פשוט לא בראש מעייניי. הבעיה המיידית שלי היא לא רק להחזיק מעמד ולשאת את הכאב, אלא למצוא נחמה בתוכו. ג'ון סלרס קורא לאחד הפרקים בספרו 'אפיקוראיות כטיפול'. אז זה לא מצב של או זה או זה. כמובן, גם אפיקורוס מאמין שצריך להתמודד עם כאב דרך הראש ולא רק פיזית. אבל כרגע, למה לי להשתמש בתרגולים סטואיים כמו מדיטציה מראש על צרות עתידיות, כשהמצב שלי בהווה כבר די גרוע? לא תודה. אני אשתמש בשקיות קרח ובמשככי כאבים לנוחיותי, ואקרא את לוקרטיוס בגלל ההומור המושחז שלו. אבל זה זמני – אחזור לסטואיות כשאבריא ואשוב להרגיש טוב יותר. פעם שמעתי על מישהי שחלק את העולם לשתי קבוצות: אלה שבריאים ושלמים ואלה שלא, והיא אמרה שרק יד המקרה קובעת ל איזה קבוצה אנחנו שייכים. אז אם הסטואיות היא פילוסופיית חיים כוללת, אולי יש תקופות או הפסקות בחיים שזקוקות למסגרת מושגית אחרת. החיים הם לא נהר אחד ארוך ורגוע, יש בהם גם מפלים, סלעים ובריכות מנותקות. יש תקופות קשות."

הפרופסור הראשון חזר אליה וענה: "קודם כל, ברור שהחיים אינם נסיעה חלקה, ולא התכוונתי לרמוז אחרת. בין אם הדרך קשה או חלקה, תמיד דברים מסוימים יעבדו עבור אנשים מסוימים ולא עבור אחרים. אבל לגבי המודל שלך, שבו פילוסופיה אחת נמצאת בתוך השנייה כמו קופסה בתוך קופסה – אני לא חושב שזה יכול לעבוד. הסטואיות והאפיקוראות אינן תואמות ביסודן, מכיוון שכל אחת מהן מגדירה אחרת לגמרי את 'הטוב העליון' בחיים. זו הסיבה שהן יריבות כבר אלפי שנים. אני מסכים שלוקרטיוס הוא תענוג לקריאה, אבל כך גם סנקה. חוץ מזה, בשום מקום בסטואיות לא נאמר שאסור להשתמש בשקיות קרח או במשככי כאבים!"

הגברת המשיכה: "ובכן, יש דבר אחד שעליו אנחנו יכולים להסכים שלא להסכים: עבורי, לקרוא את סנקה זה ממש לא תענוג. אבל איש איש וטעמו. אני מסכימה שהימנעות מכאב (הגישה האפיקוראית) אינה זהה לרדיפה אחר מידות טובות (הגישה הסטואית), והן לא באמת ניתנות להשוואה או שילוב. ולגבי שקיות הקרח – ברור! אבל לגבי המודל שלי: פילוסופיית חיים היא מושג גדול, תמונת מאקרו. האם אנחנו לא צריכים לקשר את מושג-העל הזה עם קבלת ההחלטות היומיומית שלנו ברמת המיקרו?"

בשלב זה הצטרף לשיחה פרופסור נוסף, ואמר: "אני מזדהה עם הרעיון שהסטואיות היא בעלת ערך כשחושבים על השאלות הגדולות של החיים, אבל האפיקוראיות יכולה להיות שימושית ופרקטית יותר בניהול ענייני היומיום. כמו סנקה בשעתו, אפשר להישען על שתיהן עד גבול מסוים. אבל כמובן, הפרופסור שענה לפניי צודק: בסופו של דבר, כשזה מגיע להגדרת 'הטוב העליון', חייבים לבחור ביניהן. באחת הסדנאות שלנו הגענו למסקנה שסטואי יכול לאמץ ולקבל את כל ארבעת החלקים של 'התרופה המרובעת' של אפיקורוס, כי אף אחד מהם לא מחייב אותנו להסכים שהנאה היא הדבר הכי חשוב בחיים. אז אפילו סטואיים יכולים להפיק תועלת מכלים אפיקוראיים מסוימים. ולוקרטיוס? הוא פשוט מעולה!"

הפרופסור הראשון סיכם את דעתו: "בואו לא נשכח שפילוסופיית חיים לא נועדה רק, או בעיקר, כדרך פשוטה להתמודד עם המשבר של הרגע. תפיסה כזו מצמצמת אותה ל-'לייף האק', לטריק מעשי ותו לא. פילוסופיה עוסקת בכיוון הכללי של האדם בחיים, בתפיסת העולם שלו, בסדרי העדיפויות וביעדים שלו. במובן הזה, אדם הוא או סטואי או אפיקוראי – אי אפשר להיות שניהם במקביל. אני גם רוצה לחלוק בעדינות על חברי: מניסיוני, הסטואיות עוזרת מאוד דווקא ברמה היומיומית, במיוחד הכלים של אפיקטטוס והתפיסה שלו לגבי החובות והתפקידים שלנו בחיים. נכון שהאפיקוראיות יכולה להיות שימושית (למשל, הגישה שלהם למוות או התרופה המרובעת), אבל היא לא מועילה יותר מהסטואיות, ולדעתי היא נכשלת לחלוטין בהגדרת המטרה העליונה של החיים. ובכל זאת, המון בהצלחה עם החלמת הברך!"

עד כאן השיחה מהקבוצה.

אני חייב להגיד שתוך כדי קריאה, עלו בדעתי כמה רעיונות סטואיים שיכלו לעזור לגברת הזו בדיוק כמו האפיקוראיות. אבל הנקודה החשובה יותר בעיניי היא הרעיון של פילוסופיית חיים כוללת. בסופו של דבר, הנימוס מנע מהפרופסורים להגיד לה את זה ישירות: אם היא הייתה מאמצת את הסטואיות כפילוסופיית חיים מלאה ועמוקה, היא הייתה מגיעה בדיוק לאותו מקום רגוע ושלו שהאפיקוראיות הביאה אותה אליו באופן רגעי ונקודתי.

עוד נקודה שלא התחברתי אליה בשיחה היא האמירה של הגברת שסנקה הוא לא לטעמה. בעיניי, הקריאה בסנקה היא מהנה, מרתקת ומעשירה מאוד. אבל כמו שאמר הפרופסור – כל אחד וטעמו שלו.

השיחה הזו שלחה אותי לפתוח את "ספר הכיס של אפיקורוס" מאת ג'ון סלרס, שהגברת הזכירה, ואני חושב שהוא יכול לתרום לנו המון, בעיקר בחלקים שגם הסטואיים יכולים להסכים איתם לגמרי.

אני מאוד אוהב שהספר נפתח בשאלה הפשוטה: "מה אנחנו באמת צריכים כדי לחיות חיים מאושרים?" התשובה של אפיקורוס היא: עונג. כל מה שאנחנו באמת רוצים בחיים הוא עונג.

היום, כשאנחנו שומעים בעברית את המילה "אפיקורס", אנחנו חושבים על כפירה ומרדנות דתית. באנגלית, המילה "Epicurean" מקושרת לנהנתנות, גרגרנות, אכילת אוכל משובח ופינוק עצמי. אבל האמת היא שהרעיונות האלה רחוקים מאוד מחזון החיים של האפיקורסים המקוריים. אפיקורוס התעניין בהנאות של הנפש הרבה יותר מאשר בהנאות של הגוף. במובנים רבים, הפילוסופיה שלו עסקה בהימנעות מכאב יותר מאשר ברדיפה אקטיבית אחרי תענוגות. החזון שלו לחיים אידיאליים לא היה לזלול ולבלות, אלא להגיע למצב חופשי לחלוטין מסבל מנטלי וחרדה. הוא קרא למצב הזה אטרקסיה (Ataraxia) – שפירושה "חוסר מוטרדות", או פשוט: שלווה. זהו הדבר שכולנו באמת מחפשים, והוא טען שיש לו את הדרך הטובה ביותר להשיג אותו.

איך מגיעים לשלווה הזו ומתגברים על הסבל המנטלי? אפיקורוס הסביר שקודם כל עלינו לזהות מהם הגורמים האמיתיים לחרדות שלנו, ואז להשתמש בהיגיון ובטיעונים שכליים כדי להבין שהדאגות האלה פשוט נטולות בסיס. אין לנו סיבה אמיתית לדאוג מהדברים שמפחידים אותנו. אפיקורוס זיהה ארבעה מקורות מרכזיים למצוקה אנושית, והציע ארבעה טיעונים שנועדו לנטרל אותם. הגישה הזו הובילה את אחד מחסידיו המאוחרים לכנות את השיטה: "התרופה המרובעת". זהו בדיוק הכלי שהוזכר בשיחה של הפרופסורים, וכאמור, זהו חלק שאינו סותר את הסטואיות וקל להסכים עליו.

הסיבה שהשם אפיקורוס הפך בעברית למילת גנאי לכופר היא המחשבה שהוא היה אתאיסט. זה לא מדויק: הוא לא הכחיש את קיומם של האלים, אלא פשוט טען שאין להם שום עניין להתערב בחיי בני האדם. לאסכולה שלו יצא מוניטין של חוסר מוסריות ורדיפת תענוגות, ובמשך שנים השמיצו אותה כמשחיתה ומסוכנת. אבל אין דבר רחוק יותר מן האמת. אפיקורוס הטיף לחיים צנועים, המבוססים על הנאות פשוטות, הכל במטרה להשיג שקט נפשי כאן ועכשיו. המסר שלו הוא: כבר יש לך כל מה שאתה צריך, אם רק תפקח את העיניים ותראה את זה. ברגע שתבין זאת, החרדות ייעלמו.

אפיקורוס חי בתקופתו של זנון, מייסד הסטואיות, ובעת העתיקה שתי האסכולות הללו נחשבו ליריבות הגדולות ביותר. הן אכן התעמתו לא פעם. הסטואיים דגלו בטיפוח האופי והמידות הטובות וראו בטבע סדר הגיוני ומכוון, בעוד האפיקוראים העמידו במרכז את העונג והאמינו שהעולם הוא תוצר מקרי של כאוס ואטומים.

ומצד שני, יש ביניהן המון מן המשותף. שתי האסכולות האמינו שכל הידע שלנו מגיע דרך החושים, שכל מה שקיים בעולם הוא חומרי, ושהנפש מתה יחד עם הגוף. שתיהן הסכימו שחיים טובים לא דורשים רכוש חומרי רב, ושניהם שמו את הדגש הכי גדול על השגת מצב תודעתי של שלווה. בעת העתיקה, סנקה הסטואי ציטט לעיתים קרובות את אפיקורוס ואת המשורר האפיקוראי לוקרטיוס כשהוא חשב שהם אמרו משהו בעל ערך אוניברסלי. בתחילת המאה ה-19, הסופר הגרמני גתה כתב שיש אנשים שהמזג שלהם הוא חצי אפיקוראי וחצי סטואי, ובכך הראה שהן לא בהכרח סותרות לחלוטין. ובעת המודרנית, אלברט אליס – מייסד הטיפול הפסיכולוגי REBT – מנה את אפיקורוס לצד הסטואיים אפיקטטוס ומרקוס אורליוס כמבשרי הפסיכותרפיה הקוגניטיבית המודרנית.

החלקים שאנחנו, כסטואיים, יכולים להסכים איתם כוללים את החיפוש אחר השקט הנפשי. בנוסף, הגישה האפיקוראית רלוונטית מאוד לתרבות הצריכה המטורפת של ימינו, כי היא מכריחה אותנו לחשוב מחדש כמה אנחנו באמת צריכים כדי לחיות טוב. בעידן של בדידות חברתית, היא מזכירה לנו את הערך העצום של חברות אמת. ואולי הכי חשוב – בעולם מלא בפייק ניוז ודיסאינפורמציה, היא מתעקשת על חיפוש האמת ללא פשרות.

בהקשר של שלוות הנפש, אפיקורוס כתב משפט חזק: "ריקות הן מילותיו של הפילוסוף שאינו מציע מרפא לאף סבל אנושי." במילים אחרות – אין שום ערך לפילוסופיה שלא יודעת לרפא את הנפש.

מחוץ לאתונה העתיקה, אפיקורוס רכש שטח שהפך למרכז האסכולה ונודע פשוט בתור "הגן". שם חיו אפיקורוס וחבריו חיים פשוטים, עצמאיים ומספקים. הקהילה הזו שגשגה במשך למעלה ממאתיים שנה, עד שהמקום נהרס ככל הנראה במהלך המצור של הגנרל הרומי סולה על אתונה במאה הראשונה לפני הספירה, אם כי הרעיונות המשיכו להפיץ את עצמם במקומות אחרים.

כחמש מאות שנה אחרי ימי אפיקורוס, מעריץ קשיש ועשיר בשם דיוגנס, שגר בעיירה קטנה באזור טורקיה של היום (מקום שנקרא אואנואנדה), החליט להקים קיר אבן ענק באורך של מעל ארבעים מטרים. על הקיר הזה הוא חקק באותיות גדולות את מילותיו של אפיקורוס, כדי שכל מי שעובר ברחוב יוכל לקרוא וללמוד. הקיר עצמו כבר לא עומד, אבל הארכיאולוגים מצאו את אבני הכתובת מפוזרות בין ההריסות ושחזרו חלקים נרחבים ממנה.

דיוגנס הקים את קיר האבן הזה פשוט כי לא היה לו קיר פייסבוק. הוא רצה לעזור לבני העיר שלו, וחשב שהם זקוקים לטיפול אפיקוראי. הוא כתב שרוב האנשים סובלים ממחלה משותפת – יש להם תפיסות מוטעות לגבי החיים, והבלבול הזה מדבק כמו מחלה שעוברת מכבשה חולה אחת לשנייה. הכתובת על הקיר נועדה לספק תרופה שתציל אותם מאמונות שווא. דיוגנס היה בטוח שהתרופה הזו עובדת, כי הוא וחבריו כבר בחנו אותה על עצמם.

רצה הגורל, ויום לפני שכתבתי את הדברים האלה, נפצעתי בעצמי ביד הדומיננטית שלי. פתאום השאלה של הגברת מהקבוצה על מציאת נחמה בזמן כאב הפכה לרלוונטית מאוד גם עבורי. כואב לי להקליד כרגע על המחשב. על הקיר של דיוגנס היה חקוק משפט נפלא: "הפגנו את הפחדים האוחזים בנו ללא הצדקה, ובאשר לכאבים, את אלו נטולי הבסיס כרתנו לחלוטין, בעוד שאת אלו הטבעיים צמצמנו למינימום המוחלט."

אם הייתי אפיקוראי טהור, כנראה הייתי עוזב הכל והולך לנוח. אבל בתור סטואי, אני בוחר להתגבר על הכאב הפיזי כדי לעמוד במחויבות שהצבתי לעצמי ולהשלים את המשימה. כמובן, אני עושה זאת בצורה מושכלת ולא אפגע בבריאות שלי, אבל המטרה עומדת לנגד עיניי.

הטקסטים שדיוגנס חקק על הקיר נכתבו בצורת מכתבים, בדיוק כמו שאפיקורוס עצמו נהג לכתוב לחבריו כדי לתמצת עבורם את עיקרי השיטה שלו. אפיקורוס כתב על פיזיקה, על מזג אוויר ועל אתיקה – כלומר, איך לחיות חיים נכונים. המכתב על האתיקה הוא החשוב ביותר שיש לנו. הוא כתב שם: "איש אינו צריך לדחות את לימוד הפילוסופיה כשהוא צעיר, ואיש אינו צריך להתעייף ממנה כשהוא מתבגר, מכיוון שהחיפוש אחר בריאות מנטלית אינו באף שלב לא-בעתו או מחוץ לעונה."

הביטוי שהוא משתמש בו, "בריאות מנטלית", פירושו המילולי הוא "היגיינה של הנשמה". הפילוסופיה חשובה תמיד ובכל גיל, כי היא הכלי היחיד שעוזר לנו להשיג אושר. והאושר, הוא מוסיף, הוא הדבר היחיד שכולנו מחפשים: "כשיש לנו אותו – יש לנו הכל, וכשאין לנו אותו – אנחנו עושים הכל כדי להשיג אותו".

אפיקורוס האמין שהפילוסופיה שלו מציעה תרופה חזקה להתמודדות עם רצונות מתוסכלים ועם חרדה מפני העתיד, שהם המקורות הראשיים לחוסר שקט נפשי. לכן, הפילוסופיה שלו היא ממש סוג של טיפול פסיכולוגי. הרי רוב המצוקות הרגשיות שלנו לא נובעות מהמציאות עצמה, אלא מהאופן שבו אנחנו מפרשים אותה, ועל הפרשנות הזו יש לנו שליטה. הפחדים שלנו נולדים מכך שאנחנו לא רואים את הדברים כפי שהם, או מדמיינים איומים שלא קיימים. ידע נכון על העולם הוא מה שישחרר אותנו – ובנקודה הזו, אפיקורוס לא שונה בכלל מהסטואיים.

כאמור, השמועות המרושעות על כך שאפיקורוס היה נהנתן שחוגג על אוכל ויין אינן נכונות. בעת העתיקה נהגו לצחוק על האפיקוראים ולקרוא להם "חזירים". המשורר הורטיוס כתב על עצמו בהומור שהוא "חזיר שמן ומדושן מעדרו של אפיקורוס". היו שהפיצו שמועות שאפיקורוס מקיא פעמיים ביום מרוב אכילת יתר, או שהוא וחסידיו מבלים עם פרוצות. הסטואיים האשימו אותו ברכרוכיות ונשיות. אבל במציאות, אפיקורוס חי חיים סגפניים למדי; הוא הסתפק בלחם ומים, ומעט גבינה פשוטה הייתה עבורו פינוק חגיגי.

אז מאיפה הגיע המוניטין שלו? מהעובדה שהוא העז לומר שהעונג הוא המטרה העליונה. עונג הוא טוב, כאב הוא רע, ולכן הגיוני לרדוף אחרי האחד ולהתרחק מהשני. הוא טען שזהו המנוע מאחורי כל הפעולות שלנו כבני אדם – אנחנו פועלים כך באופן אינסטינקטיבי. אבל אפיקורוס הסביר שאנחנו נוטים לסבך את החיים סתם. החיים פשוטים: חפשו את העונג והימנעו מהכאב.

התפיסה שלו הייתה מתוחכמת בהרבה ממה שנראה במבט ראשון. הוא חילק את העונג לשני סוגים: עונג אקטיבי (דינמי) ועונג סטטי. ההבדל הוא בין עונג שנובע מתוך פעולה, לבין עונג שנובע מעצם היותך במצב מסוים – עשייה לעומת הוויה. למשל, יש את העונג האקטיבי שבזמן האכילה, ויש את העונג הסטטי של תחושת השובע שאחרי הארוחה, כשהרעב חלף. למרות שאנחנו נהנים לאכול, אפיקורוס הסביר שהמטרה האמיתית של האכילה היא להפסיק את כאב הרעב ולהגיע לשובע. ברגע שאתה שבע, המטרה הושגה. לכן הגישה שלו שונה לחלוטין מגרגרנות: המטרה היא להגיע למצב יציב של סיפוק ושביעות רצון.

עבור אפיקורוס, המצב הזה שבו הכאב נפסק (כמו תחושת השובע) הוא לא סתם מצב ניטרלי ומשעמם; הוא כשלעצמו עונג גדול. אין באמת מצב ניטרלי – אנחנו תמיד מרגישים משהו. היעדר כאב הוא חוויה נעימה מאוד.

יש פה נקודה קריטית: בהנאות אקטיביות תמיד אפשר עוד ועוד – תמיד אפשר להמשיך לאכול עוד ביס. אבל במצב הסטטי, ברגע שאתה שבע – אתה שבע. אי אפשר להיות "יותר לא רעב". אם תמשיך לאכול, לא תוסיף לעצמך שום עונג, אלא כנראה תגרום לעצמך לכאב בטן. לכן יש גבול ברור לרדיפת התענוגות. הגבול מושג ברגע שהכאב והצורך חולפים. אוכל נוסף פשוט מעניק גיוון שטחי, אבל הוא לא משנה את המהות. לכן, הרדיפה אחר עונג היא בעצם המאמץ לא להיות בכאב – לא להיות רעב, לא לקפוא מקור, לא להיות חולה. זהו עניין צנוע מאוד שלא דורש כמעט כלום.

עד עכשיו דיברנו על הגוף, אבל אפיקורוס התעניין הרבה יותר במה שקורה לנו בתוך הראש. כאב פיזי כמו רעב הוא לא נעים, אבל אפשר לשאת אותו לזמן מה. סבל מנטלי, לעומת זאת – כמו פחד, דאגה או חרדה – יכול לשתק אותנו לחלוטין ולצבוע את כל החיים בשחור. לכן זה היה העיסוק המרכזי שלו.

תחשבו על זה: אדם שמפחד מרופא שיניים סובל הרבה יותר מהחרדות והמחשבות שלו בימים שלפני הטיפול, מאשר מהטיפול עצמו כשהוא מורדם בכיסא. רבים מאיתנו מבזבזים המון אנרגיה בדאגות כלכליות לגבי העתיד, למרות שברגע זה ממש יש לנו כל מה שצריך. מצד שני, כאב פיזי רגעי – כמו מכה באצבע ברגל – כואב קצת ועובר. אנחנו דווקא די טובים בהתמודדות עם כאב פיזי, אבל אלופים בלייצר לעצמנו כמויות אדירות של כאב מנטלי מדאגות על דברים שאולי בכלל לא יקרו. זה אומר שרוב הסבל שלנו הוא פנימי ונוצר על ידינו – ומכיוון שהוא אצלנו בראש, יש לנו את הכוח לתקן אותו.

בנוסף, הנאות פיזיות הן קצרות וחולפות. ארוחה טובה נשכחת למחרת. אבל העונג המנטלי שמופק משיחה עמוקה וטובה עם חברים במהלך אותה ארוחה נשאר איתנו לאורך זמן, ועצם הזיכרון שלה יכול להמשיך לשמח אותנו גם בעתיד. לכן, החלק המנטלי הוא המשפיע ביותר על איכות החיים שלנו.

אם נסכם, יש לנו ארבעה סוגי עונג:

1. פיזי אקטיבי (האכילה).

2. פיזי סטטי (השובע).

3. מנטלי אקטיבי (שיחה עם חברים).

4. מנטלי סטטי (שקט נפשי וחוסר דאגות).

האחרון הוא החשוב מכולם בהפרש עצום: האטרקסיה, השלווה. היעדר הפרעות בנפש. כמובן שנעדיף להימנע גם מכאב פיזי, אבל אפיקורוס חשב שקל יותר להתמודד איתו אם מאזנים אותו בעזרת הנאות מנטליות. קחו למשל יום טיול ארוך ומרתק בחו"ל: בסוף היום הרגליים שלכם יכאבו ויהיה לכם כאב ראש, אבל החוויות והגירוי המנטלי יגרמו לכם לזכור את הטיול כולו כחוויה חיובית ונפלאה. הכאב הפיזי מתקזז.

התהליך הזה נקרא "תחשיב הדוניסטי" – שקילת הרווח מול ההפסד של התחושות. אפיקורוס הסביר שלעיתים נבחר לוותר על תענוג מיידי או לסבול כאב זמני, כי אנחנו יודעים שבטווח הארוך זה ישתלם לנו ויוביל לעונג גדול יותר או ימנע כאב קשה יותר בעתיד. שום עונג אינו רע כשלעצמו, אבל יש הנאות זמניות שמביאות איתן אחר כך צרות גדולות בהרבה, ולכן עדיף לוותר עליהן. המפתח הוא שיפוט נכון, וההבנה שהנאות הנפש תמיד חזקות יותר מכאבי הגוף. אפילו הזיכרון של רגעי שמחה מהעבר יכול לעזור לנו להתגבר על כאב פיזי בהווה. כמו שכתב הורטיוס: "העונג העילאי אינו שוכן בניחוח יקר, אלא בך עצמך". נרות ריחניים הם לא התשובה לחיים טובים.

ובהקשר של השיחה על כאבים: אפיקורוס הציע כלי מחשבתי פשוט. כאב פיזי מתחלק בדרך כלל לשניים: אם הוא חזק מאוד וקיצוני, הוא בדרך כלל קצר ימים ולא נמשך זמן רב. ואם הוא נמשך לאורך זמן, הוא בדרך כלל מתון ונסבל. עצם הידיעה הזו עוזרת להפחית את החרדה המנטלית ("איך אני אשרוד את זה?"). ובמקרים הנדירים שבהם כאב קיצוני נמשך זמן רב – הוא פשוט יוביל למוות, ובכך יביא את הכאב לקצו בכל מקרה. זה אולי נשמע קצת קשוח, אבל הנקודה היא שאין לנו סיבה לפחד מהכאב; הוא תמיד מוגבל, וניתן לנהל אותו בתוך הראש.

כשקראתי את השיחה הזו, נזכרתי מיד בדברים שכתב הקיסר הסטואי מרקוס אורליוס, שמציע בדיוק את אותו פתרון. בספרו "מחשבות לעצמי" (ספר 7, סעיף 33) הוא כותב: "על הכאב. מה שאי אפשר לשאתו מוציאנו מן החיים; מה שמתמשך לאורך זמן — אפשר לשאתו. מחשבתנו אף היא משמרת את שלוותהּ על ידי התרחקות מכאב, והיסוד המושל בנו אינו ניזוק ממנו." ההתחלה כאן כמעט זהה לחלוטין למה שאמר אפיקורוס.

במקום אחר (ספר 10, סעיף 3), מרקוס לוקח את הרעיון הזה ונותן לו את הזווית הסטואית הייחודית: "כל מאורע הפוקד אותך או שיכול אתה מטבעך לשאתו, או שאינך מסוגל לכך מטבעך. אם אפוא קורה אותך דבר מה שתוכל מטבעך לשאתו, אל תתמרמר, אלא שא אותו כפי טבעך. אמנם אם אינך יכול, אף אז אל תתמרמר: הן הדבר יביא לאובדנך עוד בטרם תספיק להתלונן. זכור עם זאת כי מטבעך מסוגל אתה לשאת כל דבר אשר נתון לשיפוטך, והוא שעושה הדבר נוח ונסבל, אם אך תיצור לעצמך את הרושם, כי ביצוע דבר זה הוא לטובתך או אף מחובתך."

גם כאן מרקוס מסכים שהשיפוט שלנו וההבנה שהכאב זמני ומוגבל הם מה שעוזרים לנו. אבל הוא מוסיף אלמנט סטואי חשוב: תחושת החובה, התגברות עצמית ומציאת משמעות, בניגוד לרדיפת הנוחות של אפיקורוס.

מרקוס אורליוס אפילו מצטט את אפיקורוס במפורש כדי לעזור לעצמו (ספר 7, סעיף 64): "בכל מקרה של כאב היה נכון לחשוב, כי אין בו דבר לגנאי ואין הוא פוגע בתבונתך... בשעת כאב תעזרך על פי רוב אמרתו של אֶפִּיקוּרוֹס, כי הכאב אינו בלתי נסבל ואינו נצחי, אם אך תזכור את גבולותיו ולא תתפּיחנו בדמיונך. זכור אף זאת: דברים רבים, שאין בהם חן ונועם, טיבם כטיב הכאב, אך איננו שמים לבנו לכך, למשל: עייפות, חום קופח וחוסר תאבון. והנה, כל אימת שיֵרַע לך בגין אחד מאלה, אמור לעצמך כי אתה נכנע לכאב."

סיכום והסבר: "התרופה המרובעת" של אפיקורוס (The Tetrapharmakos)

כפי שהוזכר בטקסט, אפיקורוס האמין שמרבית הסבל של בני האדם אינו פיזי, אלא מנטלי – והוא נובע מארבע חרדות גדולות ויסודיות. כדי לטפל בחרדות האלו, הוא רקח ארבעה טיעונים פילוסופיים קצרים ופשוטים, שנועדו לשמש כ"תרופה" לנפש ולהוביל אותנו אל השלווה המיוחלת (אטרקסיה).

הפילוסוף האפיקוראי פילודמוס סיכם את "התרופה המרובעת" בצורה קולעת ופשוטה בת ארבע שורות:

1. אל תפחד מהאלים (או מהגורל) אפיקורוס הסביר שהאלים הם יצורים מושלמים, מאושרים ונצחיים. מכיוון שהם מושלמים ושלווים, אין להם שום אינטרס, כעס או רצון להתערב בחיי בני האדם, להעניש אותנו או לנהל את עניינינו. לכן, הפחד הקדום מפני זעם אלוהי, עונש או גורל אכזרי הוא חסר היגיון. התרופה הסטואית המקבילה: הסטואיים מסכימים שאין סיבה לפחד מהאלים או מהטבע, אלא יש לקבל את חוקי היקום בהבנה ובהשלמה.

2. אל תדאג מהמוות אחד המשפטים המפורסמים ביותר של אפיקורוס הוא: "המוות הוא שום דבר עבורנו". הטיעון שלו מבוסס על חומרנות: אנחנו קיימים כל עוד החושים והתודעה שלנו פועלים. כשאנחנו חיים – המוות איננו; וכשהמוות מגיע – אנחנו כבר לא קיימים כדי לחוות אותו. המוות הוא פשוט היעדר מוחלט של תחושה, בדיוק כמו המצב שבו היינו לפני שנולדנו, ולכן אין שום היגיון לפחד מחוויה שלא נהיה שם כדי לחוות אותה. התרופה הסטואית המקבילה: הסטואיים משתמשים בתרגול ממנטו מורי (זכור את המוות) כדי להפחית את הפחד ממנו, ומזכירים שהמוות הוא פשוט תהליך טבעי של פירוק וחזרה אל הטבע.

3. קל להשיג את מה שטוב ונחוץ בני אדם נוטים לפתח חרדות קשות שמא לא יהיה להם מספיק כסף, רכוש או מעמד בעתיד. אפיקורוס מרגיע ומסביר שהצרכים האמיתיים והטבעיים שלנו – אלו שבאמת נחוצים כדי לשרוד ולהיות מאושרים (כמו אוכל פשוט, מים, מחסה בסיסי וחברים טובים) – הם קלים מאוד להשגה ואינם דורשים מאמץ מטורף או עושר רב. כל השאר (מותרות, תהילה, כוח) הם רצונות מיותרים שרק מייצרים חרדות ואינם נחוצים לאושר. התרופה הסטואית המקבילה: הסטואיים מדגישים שוב ושוב שרק המידות הטובות והאופי שלנו הם "הטוב האמיתי", וכל הדברים החיצוניים כמו עושר או רכוש אינם נחוצים כדי לחיות חיים טובים ומאושרים.

4. קל לשאת את מה שנורא וכואב זוהי הנקודה שרלוונטית ביותר לגברת מהקבוצה וליד הפצועה שלי. אפיקורוס טוען שהכאב הפיזי הוא מוגבל: אם הוא חריף וקיצוני – הוא זמני ויחלוף מהר (או שיביא למותנו ובכך יסתיים). ואם הוא כרוני ומתמשך – הגוף והנפש מסתגלים אליו, הוא הופך למתון יותר וניתן למצוא רגעים רבים של נחמה ושמחה מנטלית כדי לאזן אותו. התרופה הסטואית המקבילה: כפי שראינו בציטוטים של מרקוס אורליוס, הסטואיות מאמצת את הטיעון הזה לחלוטין ומדגישה שהשיפוט שלנו והפרשנות שאנו נותנים לכאב הם אלו שקובעים אם נסבול מנטלית או שנשמור על שלווה פנימית.

אם הגעתם עד כאן והקשבתם טוב, זה אומר אתם משקיעים בעצמכם ובהתפתחותכם הרוחנית. אז אני גם מזמין אתכם לאתר שלי stoaisrael.com  דרך האתר אפשר לפנות לשיחות ייעוץ אישיות או להירשם לקורס הבא. אתם מוזמנים לעקוב אחרי ברשתות. ואם נתתי לכם ערך, אני אשמח שתשתפו ותפיצו.

 אז עד  כאן להפעם. תודה שהאזנתם. נשתמע בפרק הבא אם ירצה הגורל. היו בטוב