פרק 228 על מוסר יחסי ועל עובדות
- 26 ביוני
- זמן קריאה 11 דקות
שלום וברוכים הבאים להסכת על אומנות החיים- הפודקאסט על הפילוסופיה הסטואית. שמי ברק קידר. אני יועץ פילוסופי, מלמד פילוסופיה סטואית. היום אלווה אתכם לתוך ציטוט שאולי יסייע לכם ולו במעט בנבכי החיים.
פרסמתי סרטון לרשתות בו תארתי מחקר, את המסקנות שלו ואת התשובה הסטואית. הסרטון אמר כזה דבר:
חוקר הולנדי בשם מרטין שפר, ערך עם הצוות שלו מחקר על מיליוני ספרים וקטעי עיתונות שפורסמו מ 1850 עד 2,019. כ 170 שנה של טקסטים. הוא גילה דבר מדהים.
במחקר הם בחנו את תדירות השימוש במילים הקשורות לרציונליות, עובדות ומדע: מילים כמו "לקבוע" (determine), "מסקנה" (conclusion), "ניתוח" (analysis), או "עובדה" (fact).
לעומת מילים הקשורות לרגש, אינטואיציה וחוויה אנושית: מילים כמו "להרגיש" (feel), "להאמין" (believe), "תקווה" (hope), או "לב" (heart).
המטרה שלהם היתה ללמוד על רוח הזמן.
הם גילו דבר מדהים: עלייה מתמדת ועקבית במילים רציונליות עד שנת 1980. במקביל לדעיכה של מילים המקושרות לרגש.
סביב שנת 1980 המגמה התהפכה לחלוטין ובאופן דרמטי. השימוש במילים מבוססות עובדות ורציונליות החל לצנוח, ואילו המילים שקשורות לרגשות, לאינטואיציה ולחוויה האישית ("אני", "להרגיש") זינקו למעלה.
הזינוק הזה הפך לקיצוני עוד יותר משנת 2007 ואילך (עם עליית הרשתות החברתיות והסמארטפונים).
האלגוריתם של הרשתות החברתיות, מקדם את מה שמשאיר אותנו בפלטפורמה וזה כמובן מה שמפעיל אותי. בעיקר רגשות שליליים.
זה גם מראה איך התחלנו את עידן הפוסט-אמת. כאשר השפה המשותפת שלנו זזה מעובדות לרגשות, הופך להיות קשה בהרבה לנהל דיון ציבורי הגיוני, להסכים על מציאות משותפת או לפתור בעיות גלובליות מורכבות.
יש יותר אמירות כמו "האמת שלי" על חשבון בחירה בלראות את האמת כפי שהיא.
כדי להמחיש את עומק המהפך, החוקרים הציגו גרפים שמראים "קרב ראש בראש" בין מילים הופכיות. הניגוד הבולט ביותר נרשם בין הצמד:
לקבוע/למצוא עובדה לבין להרגיש.
עד 1980, המילה Determine הובילה בפער עצום. מאז שנות ה-80, קו המגמה שלה צולל, בעוד הקו של Feel נוסק חזק למעלה, עד שהן חצו זה את זה.
החוקרים סיכמו זאת בצורה פשוטה: עברנו מתרבות של "אני חושב, משמע אני קיים" (המבוססת על שכל והוכחות), לתרבות של "אני מרגיש, משמע אני צודק".
אבל זה בדיוק מה שמוביל לחרדות, דכאונות, פילוג ומחשבות קונספרטיביות.
הסטואיות כתפיסה רציונלית וככזאת שיש להתאמן עליה, פתרה את זה באופן פשוט יחסית.
החכם אפיקטטוס אמר שאנחנו צריכים לתרגל לעצמנו כל יום את השפה שלנו.
מרקוס אורליוס קרא את מה שכתב אפיקטטוס וכתב לעצמו ביומן שלו:
אל תוסיף מעבר לרושם הראשוני. אמרו לך שמישהו מדבר עליך משהו רע? תגיד מישהו דיבר עלי. לא נאמר שאתה צריך להיפגע מזה. הילד שלך חולה, תגיד הילד חולה, לא להוסיף שהוא גם בסכנה.
החכם אפיקטטוס אומר: הספינה נטרפה, אז תגיד הספינה נטרפה, אל תוסיף.
את המשפט שבכך מצבו נהיה רע – כל אדם מוסיף מתוך דעתו שלו.
אל תתלונן, כי כמו שהגורל הביא עליך אירוע, הוא גם נתן לך יכולת להתמודד ולהיות מאושר אף על פי כן.
אז ההמלצה היא, תיצמדו לעובדות.
אז בסרטון הזה הובלתי למסקנה שנכון להתמקד במה שוודאי. הסטואים לא מוסיפים מעבר לרושם הראשוני. כי התוספת היא פרשנות לא מחייבת. ובטח עשויה להעיק על הנפש. לכן מרקוס כותב לעצמו אל תוסיף, אף אחד לא אמר לך שאתה צריך להיפגע ממה שנאמר עליך.
התגובות שקיבלתי לסרטון הזה, הן הסיבה שרציתי להרחיב ולהבהיר באופן קצת יותר נרחב.
תגובה אחת בין האהובות עלי אמרה:
"מי קובע מה עובדה ומה לא ? ! אתה ?! "
זו תגובה מלאת אמוציה על סרטון רשת שמוכיחה בעיני את המסקנה של המחקר שתיארתי. אבל אני רוצה להתייחס אליה עניינית.
אחד הביקורות על הסטואיות בעיקר מהאסכולות הספקניות בעת העתיקה, זה שהסטואים הניחו שאפשר לדעת מה היא עובדה בפני עצמה. לפחות בסבירות גבוה מאוד.
רושם קאטלפטי (ביוונית: Phantasia Kataleptike / φαντασία καταληπτική) הוא אחד ממושגי היסוד המרכזיים בתורת ההכרה (אפיסטמולוגיה) הסטואית. המושג מתורגם לעיתים קרובות כ"רושם תופס", "רושם תפיסתי" או "רושם מכריח", והוא משמש כאמת המידה של הסטואים לאמת.
זאת אומרת, שהתשובה למגיבה ברשת היא, שלא אני, ברק הוא זה שקובע מה היא עובדה.
הסטואים האמינו שהתודעה האנושית בלידה היא לוח חלק (Tabula Rasa). דרך החושים, המציאות החיצונית מטביעה את עצמה על התודעה (בדומה לחותם המוטבע בשעווה). הטבעה זו היא ה"רושם". הרושם הוא עדיין לא ידע, אלא רק הדרך שבה הדברים מופיעים בפנינו ברגע ראשון, לפני שניתחנו אותם.
המילה Katalepsis משמעותה "אחיזה" או "תפיסה" פיזית. רושם קאטלפטי הוא רושם כה ברור, חד ומדויק, שהוא "אוחז" בתודעה ומאלץ אותה להכיר באמיתותו.
לפי ההגדרה הסטואית הקלאסית, רושם קאטלפטי חייב לענות על שלושה תנאים:
הוא נובע ממה שישנו (כלומר, מהמציאות האובייקטיבית ולא מאשליה או הזיה).
הוא מעוצב ומודפס בדיוק בהתאם למה שישנו. דוגמה - דמיינו שאתם לוחצים את טביעת האצבע שלכם בשעווה. אם השעווה רכה מדי, הדפוס יטשטש; אם היא קשה מדי, החותם לא יחדור. "מעוצב בדיוק" פירושו שההתאמה היא מושלמת. זה אומר שהרושם שהתקבל בנפשך לא מעוות, לא חסר פרטים קריטיים, ולא מוסיף דמיון. אם ראית אדם מרחוק, והרושם שלך הוא "אדם", זה רושם קאטלפטי. אם ראית משהו מטושטש וסיפרת לעצמך שזה "חבר שלי יוסי", הרושם הזה אינו מעוצב בדיוק לפי המציאות, כי הוא הוסיף עליו פרשנות (הזיה) שהמציאות לא סיפקה. הדיוק: תנאי זה דורש שהקשר בין האובייקט החיצוני לבין ה"דימוי" הפנימי בנפש יהיה חד, נקי וחסר הפרעות. כמו העתק מושלם במכונת צילום לעומת צילום רועד.
הוא לא יכול היה לנבוע ממה שאיננו (כלומר, יש לו סימן ייחודי המבדיל אותו לחלוטין מכל רושם שקרי או מטעה). זהו התנאי המתוחכם ביותר. הוא בא להבדיל בין מציאות לבין חלום, הזיה, או אשליה חושית. ישנם מקרים שבהם דברים נראים אמיתיים מאוד, אבל הם לא קיימים. למשל, אדם שסובל מהזיות עקב מחלה, או אדם שרואה דברים בחלום. עבורו, הרושם נראה מאוד ברור, אבל הוא לא "קאטלפטי" (תופס) כי הוא יכול לנבוע ממה שאיננו. כדי שרושם יהיה קאטלפטי, חייב להיות בו "סימן היכר" (ביוונית: Charakteristikê phantasia), משהו כל כך ספציפי וחי, שהוא שולל את האפשרות שהמוח יצר אותו לבד. כשאתה רואה כיסא במציאות, יש בו שילוב של פרטים (אור, צל, מרקם, מיקום) שבלתי אפשרי, לוגית, שנוצרו אצלך בראש "סתם כך" מתוך ריק. הסטואים טענו שיש ברושם קאטלפטי "עדות עצמית" (Self-evidence). כמו שאי אפשר לטעות בין המקור לבין תמונה של המקור (במקרים אידיאליים), כך הרושם הקאטלפטי "כופה" על הנפש להכיר בו כאמת, כי הוא כל כך עשיר בפרטים ובחיות שאין לו מקור אחר מלבד העצם עצמו.
אם מישהו יראה לך "תפוח" מפלסטיק באיכות מדהימה (דמוי פרי):
הוא מעוצב ומודפס היטב: הוא נראה בדיוק כמו תפוח.
אבל: הוא יכול לנבוע ממה שאיננו (כי הוא מלאכותי).
לכן, הוא לא רושם קאטלפטי של "תפוח" (פרי), אלא רושם קאטלפטי של "חיקוי של תפוח". החכם הסטואי הוא זה שיש לו את ה"רזולוציה" המנטלית להבחין שאותו "סימן היכר" (הברק של הפלסטיק, היעדר הריח של פרי אמיתי) מוכיח שהמקור הוא לא תפוח אמיתי.
רושם קאטלפטי הוא אם כן לא רק "תמונה יפה", אלא תמונה שהיא "ראיה חותכת" לכך שהדבר קיים במציאות.
במילים פשוטות: זהו רושם שמייצג את המציאות כפי שהיא באמת, בבהירות כזו שלא מותירה מקום לספק סביר.
כאשר רושם עולה בתודעה, יש לנו את היכולת להעניק לו או למנוע ממנו את ההסכמה שלנו (Synkatathesis).
אם נתקלתם בכלב, ועולה בכם הרושם "זה כלב" – זהו רושם קאטלפטי. התודעה שלכם מבינה מיד ובאופן ברור שמדובר בכלב, ואתם מעניקים לכך הסכמה.
אם אתם רואים דמות מטושטשת בערפל וחושבים שזה שודד, הרושם אינו קאטלפטי. התודעה צריכה להשהות את השיפוט (Epoche) ולא להסכים לרושם עד שיתבהר.
החכם הסטואי (ה-Sapiens) מאופיין בכך שהוא לעולם אינו מעניק הסכמה לרושם שאינו קאטלפטי. הוא אינו קופץ למסקנות, אינו פועל לפי דחפים מטושטשים, ומפריד תמיד בין העובדות היבשות (הרושם הקאטלפטי) לבין הפרשנויות הרגשיות שהתודעה נוטה להוסיף.
מייסד האסכולה, זנון מקיטיון, נהג להמחיש את המושג וא את שלבי ההכרה באמצעות תנועות ידיים (כפי שתיעד קיקרו):
היד הפתוחה והשטוחה: מייצגת את הרושם (Phantasia) – המציאות החיצונית רק נגעה בחושים.
האצבעות הכפופות קמעה: מייצגות את ההסכמה (Synkatathesis) – התודעה מתחילה להגיב לרושם.
האגרוף הסגור: מייצג את התפיסה (Katalepsis) – זהו הרושם הקאטלפטי, המציאות נתפסה בחוזקה בתודעה.
היד השנייה הסוגרת בכוח על האגרוף: מייצגת את הידע/המדע (Episteme) – זוהי החכמה המושלמת, שבה התפיסות הקאטלפטיות קשורות זו בזו במערכת רציונלית חסינת ערעור, מצב שרק החכם האמיתי מגיע אליו.
יש סיפור על פילוסוף סטואי בשם ספאירוס מבוריסתנס (Sphaerus of Borysthenes), שהיה תלמידם של זנון מקיטיון ושל קלאנתס. באותה תקופה, ספאירוס התארח בחצר המלוכה באלכסנדריה אצל מלך מצרים, תלמי הרביעי (פילופטור).
המלך תלמי, שהכיר את התפיסה הסטואית הטוענת כי "החכם הסטואי לעולם אינו טועה ואינו מחזיק בסברות שווא (Doxa)", החליט לטמון לו מלכודת. במהלך משתה מלכותי, הוא פקד להגיש לשולחן קערה מלאה ברימונים שנראו מפתים לחלוטין, אך למעשה היו עשויים כולם משעווה צבועה.
ספאירוס, שהיה רעב או פשוט פעל לפי הנימוס, שלח את ידו ולקח את אחד הרימונים. המלך תלמי פרץ מיד בצחוק מנצח וקרא: "הנה, ראו! הפילוסוף הסטואי הוטעה על ידי רושם שקרי, והעניק הסכמה לדבר שאינו אמיתי!"
תשובתו של ספאירוס הייתה מלאכת מחשבת אפיסטמולוגית:
"לא הוטעיתי, והסכמתי לא הייתה שקרית. אני לא הענקתי את הסכמתי לרושם שהיו אלה רימונים אמיתיים, אלא רק לרושם שזה סביר והגיוני שבשולחנו של מלך יוצגו רימונים אמיתיים. יש הבדל תהומי בין תפיסה ודאית (Katalepsis) לבין מה שרק נראה סביר (Eulogon)."
המקור ההיסטורי היחיד והמדויק לסיפור הזה נמצא אצל הביוגרף היווני דיוגנס לארטיוס, בספרו המפורסם חייהם ודעותיהם של פילוסופים נאצלים.
תגובות נוספות שקיבלתי לסרטון היו רלטביסטיות וזה מעלה שאלת מוסר. אסביר אבל קודם התגובות:
"השכל יודע לעוות את המציאות בהתאם ללוגיקה של הדובר, והאמת אינה אבסולוטית… "
"אופן פרדוקסלי שנינו עכשיו רואים דשא ירוק אבל המסננת שלנו יכולה לפלטר את המציאות והעובדות ואולי הירוק שנראה יהיה שונה סתם לדוגמא נשים רואות יותר צבעים מגברים התפיסה שלנו היא המציאות היחידה בעצם.. אמת אוניברסלית קיימת בעיניך? אם כן איך נוכל לתפוס אותה אם לא מתוך התחת של עצמנו ועל כן העיוות של כל אחד למציאות אז למה לא פשוט להגיד את האמת שלך שהיא המציאות ולנסות לתקשר ולגשר אותה מול האחר בפתיחות בידיעה שרגשות הן לא עובדות אבל הן מידע.. + התכוונתי שיש אמת סובייקטיבית ומתוכה איך אפשר לתפוס את האוניברסלית בצורה נקייה? מה שבעצם אומר שאין אמת אוניברסלית רק פרשנות שלה מה גם שזה ויכוח פילוסופי שאין לו תשובה עד היום אז מי אני שאתיימר.. + מסכימה יש תת מודע קולקטיבי אבל הוא מידע לא אמת ויש מציאות חיצונית אבל קשה לא המילה שהייתי משתמשת בה יותר בלתי אפשרי להבינה בצורה מדויקת בלי עיוות ולכן האם באמת תפסנו אותה? בסוף כולנו מראות והעולם שותק כמו באבסורד.. מצד שני מאד מנחם להאמין שיש אמת אבסולוטית אתה גורם לי לרצות להאמין בזה.. "
התגובות הללו משקפות במדויק את רוח התקופה הפוסט-מודרנית, שבה יש נטייה לוותר על מציאות אובייקטיבית לטובת נרטיבים ותחושות. אבל המעבר הזה מ"עובדות" ל"רגשות" לא נעצר רק בדרך שבה אנחנו קוראים חדשות או מתווכחים ברשת – הוא מחלחל עמוק אל תוך תפיסת המוסר שלנו. שזה מה שהמחקר שתיארתי בסרטון אמר.
עברנו מתרבות של "אני חושב, משמע אני קיים" (המבוססת על שכל והוכחות), לתרבות של "אני מרגיש, משמע אני צודק".
כמו בשיר של להקת באפלו ספרינגפילד (Buffalo Springfield), והוא נקרא "For What It's Worth"
"Nobody's right if everybody's wrong"
אם אני צודק ואחרים לא חושבים כמוני, אז הם טועים. אם כולם טועים, אף אחד לא צודק.
זו הבעיה עם גישת אני מרגיש, משמע אני צודק".
היום, אנשים רבים הם "רלטיביסטים מוסריים" – הם מכחישים קיום של שיפוט מוסרי אובייקטיבי וטוענים שמה שטוב או רע הוא רק עניין של דעה או תרבות. לרוב, זה נובע מכוונה טובה ומתוך רצון לסובלנות. אבל הגישה הרלטיביסטית הזו קורסת ברגע שמעמתים אותה עם רוע קיצוני: הרי אף אחד מאיתנו לא יגיד שהשואה הייתה "בסדר גמור, כי זו פשוט הייתה התרבות של הנאצים". הסובלנות הרלטיביסטית נעלמת מיד, ובצדק.
אז אם המוסר אינו יחסי, מאיפה הוא נובע? במשך מאות שנים אנשים הניחו שהמוסר מוחלט רק בגלל שאלוהים ציווה עליו. אבל סוקרטס, בדיאלוג "אותיפרון" של אפלטון, הפריך את זה מזמן.
בשלב מסוים, סוקרטס מציב שאלה מכרעת לדמות היהירה שעל שמה קרוי הדיאלוג, אשר סבורה שהיא יודעת בדיוק מהו ההבדל בין חסידות לחילול הקודש משום שהיא מבינה כל כך טוב את רצון האלים:
"הנקודה שברצוני להבין תחילה היא האם החסוד או הקדוש אהוב על ידי האלים משום שהוא קדוש, או שהוא קדוש משום שהוא אהוב על ידי האלים."
לא משנה איך עונים על זה, נתקלים בבעיה, וזאת למרות שתאולוגים במהלך אלפיים השנים האחרונות ניסו לפתור את זה.
אם נבחר בנקודה הראשונה של הדילמה (משהו אהוב על ידי האלים משום שהוא קדוש), הרי שמתברר שאיננו זקוקים לאלים כדי שיגידו לנו מה מוסרי, מכיוון שנראה כי קיים מעין סטנדרט חיצוני שאפילו האלים חייבים לסור למרותו.
אם תבחר בנקודה השנייה (משהו הוא קדוש משום שהוא אהוב על ידי האלים), הרי שלכל צורך מעשי אתה טוען שהכוח (האלוהי) הוא שקובע מה צודק, כך שהמוסר לא באמת קיים.
כך או אחרת, לאלים – אם הם קיימים – אין שום קשר למוסר.
הפילוסוף עמנואל קאנט טען כי המוסר הוא "ציווי מוחלט" – חובה קטגורית שחלה עלינו בכפייה, בין אם אנחנו רוצים ובין אם לא.
יש מאמר מ 1972 של הפילוסופית האנגליה פיליפה פוט. פוט תקפה את הגישה של עמנואל קאנט, שטען כי המוסר הוא "ציווי מוחלט".
פוט הציעה גישה אחרת לגמרי, המבוססת על האתיקה העתיקה: המוסר הוא "ציווי מותנה". אנחנו לא בוחרים בטוב כי כופים עלינו, אלא בגלל שאנחנו באמת רוצים להיות בני אדם טובים, אכפת לנו מהזולת, ואנחנו רוצים לחיות בחברה משגשגת. אנשים מוסריים, לפי פוט, אינם חיילים בכפייה – אלא "צבא של מתנדבים".
הרעיון הזה, שהמוסר מבוסס על מתנדבים הבוחרים בטוב, הוא הלב הפועם של האתיקה הסטואית. בסטואיזם, המוסר אינו ציווי חיצוני, אלא תלוי כולו ב"פרואיירסיס" – כושר הבחירה החופשית שלנו. יש עובדות אובייקטיביות בעולם לגבי מה בריא וטוב לשגשוג האנושי, בדיוק כמו שיש עובדות במדעי הרפואה. אבל כדי להוציא את הטוב הזה אל הפועל, נדרש סובייקט חופשי שבוחר לפעול נכון מתוך תבונה והסכמה פנימית.
תחשבו על בריאות ונימוס.
כשהיינו קטנים אמרו לנו, אל תאכלו הרבה שוקולד. הסיבות היו בריאות, ולא להתחזר - כלומר גם נימוס. גם פיתוח הרגלים וגם בריאות. אין ציווי קטגורי של "אל תאכלו שוקולד". בתור ילדים, זה סוג של ציווי קטגורי כי כופים עלינו. אבל בתור בוגרים, אנחנו צריכים לבחור במה שאנחנו יודעים שהוא נכון לנו.
הסטואים מניחים שיש לנו נטיות ראשוניות מן הטבע. למשל יצר ההישרדות שלנו והגנה על צאצאים. ההורשה הגנטית ותרבותית שלנו.
שימו לב מה אומר קאטו הצעיר המשמש דמות בספר "על תכליות הטוב והרע" של קיקרו. כך שלמעשה זה קיקרו כותב ושם את הדברים בפיו של חברו קאטו המייצג את הסטואים בעיני קיקרו.
אז הוא אומר ספר 3.20:
"הוגי הסטואה קובעים שראוי להערכה (aestimabile) הוא דבר - וכך לדעתי עלינו לכנות זאת - אשר או הוא עצמו מתאים לטבע או הוא מן הסוג המחולל משהו הראוי לבחירתנו משום שהוא בעל חשיבות הראויה להערכה, שהם מכנים axia, והיפוכו של זה - שאינו ראוי להערכה (inaestimabile), והוא ניגודו של הקודם. על כן, כיוון שהנטיות הראשוניות מסודרות כך שעלינו לרכוש את המתאימות לטבע משום היותן כאלה, אולם את היפוכן עלינו לדחות מאותה סיבה, החובה (officium) - שכן, כך אני מתרגם kathekon - הראשונה היא חובתו של היצור החי להשתמר במצבו הטבעי, והבאה אחריה היא החובה לדבוק באותם דברים ההולמים את הטבע ולדחות את היפוכם. לאחר שנמצאה בחירה (selectio) זו, וכן הדחייה, באה אחריה הבחירה המצורפת לחובה, ואחר כך, הבחירה המתמדת, ולבסוף, הבחירה היציבה והתואמת את הטבע, ובה לראשונה מופיע הטוב ונתפס על ידנו ואנו מבינים מהו ולמה אפשר לקרוא טוב אמיתי".
"על ידי הכרת הדברים והמחשבה הוא הבין והגיע למסקנה שפה טמון הטוב העליון שעל בני האדם להללו ולשאוף אליו משום היותו כזה. ומאחר שהטוב העליון נמצא במה שהוגי הסטואה מכנים homologia - שאנו נוכל לתרגמו כי convenientia (הסכמה) אם תרצו; ומאחר שבה נמצא הטוב שאליו יש לייחס הכל, המעשים המוסריים והמוסר עצמו, שהוא הדבר היחיד הנחשב בין הדברים הטובים, ועל אף שהופיע בשלב יותר מאוחר, בכל זאת אליו בלבד יש לשאוף בגלל מהותו הנשגבה: ואילו אותם הדברים שהם "ראשוניים על פי הטבע", לאף אחד מהם אין לשאוף מצד עצמו "
"אולם, מאחר ואלה שלהן קראתי חובות (officia), מקורן בדברים הראשוניים על פי הטבע, הכרחי שיתייחסו אליהן, כדי שייאמר בצדק כי כל החובות מתייחסות להשגת הדברים הראשוניים של הטבע; אך בכל זאת אין דברים אלה תכלית הטוב, משום שהמעשה המוסרי אינו כלול בנטיות הראשוניות של הטבע; שהרי הוא בא בעקבותיהן והופיע יותר מאוחר כפי שכבר ציינתי. אולם בכל זאת, המעשים המוסריים הם עצמם לפי הטבע והם מעודדים אותנו לשאוף אליו לאין ערוך יותר מכל היסודות הקודמים. אולם כאן יש למנוע תחילה טעות אפשרית, שמא יגיע מישהו למסקנה שקיימות שתי תכליות לטוב, שהרי, אם מישהו החליט לכוון כידון או חץ אל מטרה, כשם שאנו מכוונים את מעשינו אל תכלית הטוב, בדימוי מן הסוג הזה יהיה על יורה החץ לעשות הכל גם למען יפגע במטרתו - וזאת היא אותה תכלית, שאנו מכנים הטוב העליון שבחיים - ואילו הפגיעה במטרה היא מן הדברים שאנו בוחרים, ולא מאלה שאנו שואפים אליהם"
קאטו הצעיר – פילוסוף ומנהיג סטואי – סיפק את אחת האנלוגיות היפות ביותר: "אנלוגיית הקשת". קאטו עושה הבחנה בין מה שהוא "הטוב המוחלט" (המידה הטובה שלנו) לבין מה שהוא רק "מועיל" (התוצאה במציאות). הוא מבקש מאיתנו לדמיין קשת שיורה חץ אל עבר מטרה: "לעשות כל שביכולתו כדי לכוון נכונה ולפגוע – זהו הדבר המקביל למה שאנו מכנים 'התכלית העליונה' (הטוב). אך הפגיעה עצמה במטרה היא רק דבר ש'יש לבחור בו' (מועיל), ולא דבר שהוא בגדר 'הטוב העליון'.
מה קאטו אומר לנו כאן? הקשת מתנדב לעשות הכול כדי לפגוע במטרה: הוא בודק את הרוח, מותח את הקשת היטב, ומכוון. הפעולה הזו – הבחירה שלו לעשות הכול כמו שצריך – היא ה"טוב" המוחלט, והיא תלויה אך ורק בו. הפגיעה במטרה היא "מועילה" וחשובה, אבל משב רוח פתאומי יכול להסיט את החץ. הסטואי אינו נמדד בתוצאה, אלא בכוונה ובמאמץ הרצוני שלו לבחור במידה הטובה.
לכן, אל מול עולם שלעיתים נסחף לרגשנות ולרלטיביזם, התשובה אינה להפוך לרובוטים או למצייתים עיוורים. התשובה היא לאמן את עצמנו להיות אותו קשת. לאמן את האופי שלנו עד שנתנדב מרצוננו לעשות את המעשה הראוי, לא משנה מה יקרה לחץ באוויר. כמו שכתב מרקוס אורליוס בעצמו ביומנו 10.16: "אל־נא תכביר עוד אמרים על מהות האדם הטוב, כי אם הֱיֵה כזה!"
לסיכום אני אגיד, שיש אמת בפני עצמה ויש מציאות בפני עצמה. מי שחושב אחרת, חי עם עצמו ואז הוא מרבה מחלוקת עם העולם. יש ערך בלחייב את עצמנו לנסות להבין את העולם בפני עצמו. זה מעודד קבלה, זה מעודד בהירות וחוסן נפשי. זה מאפשר לעשות בחירות טובות יותר. אחרת המוסר שלנו יהיה רק ציווי ולא בחירה. אני מעדיף בחירה נכונה. אתיקה של מידות היא בחירה, בשביל לבחור, צריך לדעת שמבינים נכון. שלא טועים.
אני שמח שהגיבו לי ברשת על הסרטון. זה מעורבות. אני רוצה שאני יהיו מעורבים ויפעילו את החשיבה התבונית שלהם.
אם הגעתם עד כאן והקשבתם טוב, זה אומר אתם משקיעים בעצמכם ובהתפתחותכם הרוחנית. אז אני גם מזמין אתכם לאתר שלי stoaisrael.com דרך האתר אפשר לפנות לשיחות ייעוץ אישיות או להירשם לקורס הבא. אתם מוזמנים לעקוב אחרי ברשתות. ואם נתתי לכם ערך, אני אשמח שתשתפו ותפיצו.
אז עד כאן להפעם. תודה שהאזנתם. נשתמע בפרק הבא אם ירצה הגורל. היו בטוב
תגובות