פרק 227 על היציבות ועל הטוב

אריסטו מימין ואפלטון. מתוך הציור "האסכולה האתונאית" של רפאל

שלום וברוכים הבאים להסכת על אומנות החיים- הפודקאסט על הפילוסופיה הסטואית. שמי ברק קידר. אני יועץ פילוסופי, מלמד פילוסופיה סטואית. היום אלווה אתכם לתוך ציטוט שאולי יסייע לכם ולו במעט בנבכי החיים. 

הפרק הפעם עוסק במידות טובות ועיקביות. שזו התרופה לאחת הסיבות שגורמות לטלטלות בחיים של אנשים. הרעיון בכלל עלה במוחי כי רבות שואלים אותי, איך אדם יודע מה זה טוב ? אולי רק נדמה לי שזה טוב? אז היום נעסוק בזה. אבל גם נשווה את הסטואים לאריסטו. 

בעת העתיקה היו 4 אסכולות עיקריות שעסקו בבניית אופי. 

אריסטוטליות, סטואיות, הציניים והפלאטוניזם. הם היו המשמעותיים ביותר בתקופה ההלניסטית ועד הרומית, יש להן מגוון מעניין של נקודות מבט על עצם המושג של אופי, מדוע הוא רלוונטי, וכיצד ניתן לשפר אותו. 

האריסטוטליים, הציניים והסטואים, שלושתם שמו דגש על חשיבותה של המידה הטובה (הנחשבת כתכונת אופי). אריסטו טען שאושר, במובן של אודאימוניה (כלומר, חיים שראוי לחיותם), דורש גם את המידה הטובה (התלויה באופי) וגם מספר "דברים חיצוניים", כגון בריאות, השכלה, עושר, מוניטין, ואפילו מעט מראה טוב. 

הציניים, לעומת זאת, אימצו את העמדה הרדיקלית ביותר: המידה הטובה, כשלעצמה, היא תנאי הכרחי ומספיק לאודאימוניה. לא רק זאת, אלא שהדברים החיצוניים למעשה מפריעים בדרך, ולכן עלינו לוותר עליהם ככל הניתן. מכאן נובע סגנון החיים המינימליסטי המפורסם של הקיניקנים, המזכיר "חיי כלב". 

הסטואיים, מצאו עמדת ביניים : המידה הטובה היא גם הכרחית וגם מספקת לחיים טובים, ממש כפי שאמרו הקיניקנים (הציניים). אבל לדברים החיצוניים יש ערך כל עוד הם מועילים ולא פוגעים במידה הטובה. באופי שלנו. הפלטוניסטים היו קצת יותר מורכבים, אז לא נרחיב. 

האסכולות הללו הבינו שאופי טוב ועבודה עליו, לא יביאו לעונג מיידי. זה לעומת האפיקוראיים או הקיריניים שזה מה שעניין אותם. אבל כלל האסולות שדגלו בבניית אופי על ידי מידות טובות, טענו שצריך לעשות את הדבר הנכון, כי פשוט צריך לעשות את הדבר הנכון. זה מה שראוי לעשות.

יש כיום פסיכולוגיים חברתיים שטוענים ש"אופי" הוא פיקציה; הראיות האמפיריות, לטענתם, אינן תומכות בכך שלאנשים יש תכונות אופי יציבות, כגון היותם "אמיצים" או "רחומים". במקום זאת, מצבים והקשרים שאנשים מוצאים את עצמם בהם הם המניעים העיקריים של ההתנהגות האנושית. אם הדבר נכון, הרי שאין שום דרך לבנות אופי, שכן אין דבר כזה אופי מלכתחילה. אך הסוגיה טרם הוכרעה ודווקא יש נטייה גדולה יותר לקבל שכן יש אופי וכן יש טעם לשפר אותו. 

אני רוצה קצת לתאר את דעתו של אריסטו, כי במכתב 120 של סנקה, שעליו אני רוצה לספר הפעם, הוא משווה לתפיסה האריסטוטלית. ובכלל הסיפור של אריסטו הוא מעניין. לא בכדי בימיי הביניים שאמרו "הפילוסוף" התייחסו אליו. הוא השפיע על הנצרות, יהדות ואיסלאם. על המדע והפילוסופיה. 

אריסטו פתח את הבית ספר שלו במקום שנקרא ליקאון. על שם מקדש לאל אפולו לייקוס. אפולו הזאב. או קוטל הזאבים. 

אריסטו, הרצה בעודו מתהלך הלוך ושוב לאורך שביל הליכה מקורה, הפריפטוס (peripatos). נוהג זה נתן השראה לשם הנפוץ של האסכולה הפילוסופית של אריסטו: הפריפטטים (המהלכים). 

אריסטו נולד בשנת 384 לפנה"ס בעיר היוונית סטגירה, השוכנת סמוך לגבול עם מקדוניה – ממלכה של עיירות דוברות יוונית בדרום ושבטים שאינם יוונים בצפון. לפני לידתו של אריסטו, אביו, ניקומאכוס, שימש כרופאו של המלך אמינטס השלישי ממקדוניה. מאוחר יותר, בנו של אמינטס, פיליפוס השני, עלה לכס המלוכה. פיליפוס היה אביו של אלכסנדר הגדול. 

אריסטו עבר לאתונה והחל ללמוד פילוסופיה באקדמיה של אפלטון בגיל שבע עשרה. כבחור צעיר ועשיר, הוא נהנה להתלבש היטב, ענד טבעות ותלתל את שיערו; אך האנרגיה האמיתית שלו הופנתה לקריאה, מחקר, כתיבה, ומאוחר יותר, להוראה. אפלטון כינה אותו "הקורא" בשל צריכת הספרים הבלתי נלאית שלו. אריסטו נשאר באקדמיה במשך עשרים שנה, כשהוא עוסק באתיקה, מטאפיזיקה ופוליטיקה, כמו גם במתמטיקה, אסטרונומיה, רפואה ועוד. ברבות הימים הוא הפך למרצה. 

לאחר מותו של אפלטון – משנעקף אריסטו במינוי לראשות האקדמיה לטובת אחיינו של אפלטון, ספאוסיפוס – הוא עזב את העיר לאסיה הקטנה. 

יום אחד בחורף של שנת 342/343 לפנה"ס, הגיע שליח מהמלך פיליפוס השני ממקדוניה: אריסטו הוזמן לשמש כמורה פרטי לבנו בן השלוש עשרה, אלכסנדר. זו הייתה הזדמנות שאסור להחמיץ, חשב אריסטו – הזדמנות לעצב את מוחו של מנהיג עתידי של אימפריה הולכת ומתעצמת. וגם להוביל אותו לחיי הרגלים טובים ומידות טובות. 

מסופר שפיליפוס אבא של אלכסנדר, אמר לאריסטו: "אני רוצה שאלכסנדר יהיה מסוגל לפקד על אנשיו בכבוד – ושיהיה מסוגל להתנהל בתבונה עם כל מנהיג אחר בעולם. אחרי הכל, שושלת היוחסין שלו מגיעה עד הרקולס דרכי, ועד אכילס דרך אמו, אולימפיאס. אני לא אגדל אותו כבור ועם הארץ, אריסטו. משום כך אני רוצה אותך כאן כדי ללמד אותו". 

אריסטו עשה משהו מעניין: הוא התמקח. הוא חשב שאם יקבל על עצמו את העבודה בכניעות מבלי לבקש דבר בתמורה, הוא יהיה פחדן; אם יבקש יותר מדי מהשליט האכזרי הזה (שהרג ושעבד רבים), הוא יהיה פזיז. שהרי זו נקודה חשובה באתיקה של אריסטו ונגיע לזה. אריסטו הלך על הקו שבין שני קצוות אלו, הוא העלה הצעה: הוא יעשה את העבודה אך היו לו שתי בקשות. "ראשית, הוא ביקש מפיליפוס, בנה מחדש את עיר הולדתי סטגירה – החרבת אותה לאחר שכבשת אותה. שנית, ספק לי מקום מחוץ לחצר המלוכה כדי ללמד את אלכסנדר, יחד עם כמה מבני גילו בני האצולה. בסביבה הנכונה, אוכל להעניק לו את החינוך הטוב ביותר", אמר אריסטו. 

פיליפוס ענה: זה הופך למשא ומתן של ממש. אבל שמעתי עליך דברים טובים, ואני יודע שאביך שירת היטב את אבי. אתן לך כעת מיקום מצוין, מחוץ לעיר, במקדש הנימפות במיאזה. לגבי סטגירה, אראה מה אוכל לעשות". 

אריסטו החל לעבוד עם אלכסנדר הצעיר – נער עם רעמת שיער בלונדיני מתולתל, עין אחת חומה ואחת כחולה, ופנים נאות, אשר נראה בתנועה פיזית מתמדת. במשך שלוש שנים שימש אריסטו כמורה לאלכסנדר שהיה עקשן אבל חכם. אריסטו לימד את אלכסנדר אתיקה, פוליטיקה וספרות (במיוחד הומרוס), וניסה להטמיע בו הרגלים ודרכי חשיבה חדשים – אמצעים שיעזרו לו לפתח אופי טוב. 

לאחר שאריסטו ראה את אלכסנדר שותה גביעי יין רבים כל כך עד שהתעלף לילה אחד עם חבריו, הוא אמר לו למחרת: "כל מידה טובה שוכנת בין שתי מידות רעות, אלכסנדר. לדוגמה, זוהי מידה טובה להיות מתון בשתייה ולהפגין שליטה עצמית. אם אנו נתונים מדי להתמסרות להנאות, נסבול מהוללות. אם לעולם לא נהנה ממשקה או מאוכל טוב, נסבול מקהות חושים להנאות הללו. המטרה צריכה להיות מציאת דרך האמצע בין העודף לבין החוסר, כדי לבנות אופי טוב וחיים יפים ובעלי מידה טובה." אריסטו הסביר: "אנו מחפשים אמצע שנמצא במקום כלשהו בין שני הקצוות, בהתאם למצבנו שלנו. זה נכון לגבי כל מידה טובה. דוגמה נוספת היא אומץ לב – הוא נמצא בין פזיזות לפחדנות. או גאווה בין שאפתנות לשפל רוח. או צניעות – בין ביישנות לחוסר בושה. אנו יכולים להשתמש בתבונה שלנו כדי למצוא את הנתיב. ".

עד היום מרבית האנשים חושבים שככה נכון למצוא את הדרך הנכונה. בשאיפה לאיזון. אלכסנדר נראה כמסכים, אבל במקום ללכת בעקבות המתינות, אלכסנדר תמיד רצה לדחוף את עצמו לקצוות שלו, בחיפוש אחר סוג התהילה שאביו כיבד – תהילה ההולמת מלך לוחם. 

תוך זמן קצר פיליפוס משך את בנו מבית הספר ומינה אותו לעוצר של מקדוניה כאשר פיליפוס יצא למסעות מלחמה, ובכך סיים את לימודיו של הנער בסביבות גיל שש עשרה. בקרבות הפגין אלכסנדר סוג של תעוזה חסרת פחד שחזרה וחרגה בהרבה מעבר לאומץ לב, כשהוא תמיד (כמו אביו) מוביל מהחזית אל תוך קרבות מסוכנים יותר ויותר. אלכסנדר עטה על עצמו את גלימת המלך בגיל עשרים כאשר אביו נרצח על ידי אחד משומרי ראשו. זו הייתה תחילת עלייתו המטאורית כאשר כבש טריטוריה אחר טריטוריה. 

אריסטו עזב את מקדוניה לאחר שסיים את תפקידו כמורה פרטי כדי לעזור לבנות מחדש את סטגירה. מאוחר יותר, בשנת 335 לפנה"ס, כאשר אלכסנדר כבש את אתונה – ובתמיכת ובחסות המלך המקדוני – חזר אריסטו לעיר, שהייתה עדיין בירת הפילוסופיה היוונית, וארגן את בית הספר החדש שלו בליקיאון. הוא שיתף את תלמידיו במה שלמד במהלך חיים שלמים של חקירה – לא רק פילוסופיה אלא גם פיזיקה, קוסมולוגיה, מטאורולוגיה, פסיכולוגיה והדיסציפלינות החדשות יותר של ביולוגיה, זואולוגיה ואנטומיה. הוא כתב כמאתיים ספרים. 

על המידה הטובה

יש פער בין משמעות המילה היוונית "ארטה" לבין משמעות המילה מידה טובה. מילולית, ארטה זה הצטיינות. אבל המילה ארטה, חלה על דברים רבים: בני אדם, בעלי חיים, צמחים ואפילו חפצים דוממים. כל אלה יכולים להיות "מצוינים". לדוגמה, סוס מצוין הוא סוס בריא שיכול לרוץ מהר. אבל זה נשמע קצת מוזר לקרוא לסוס כזה בעל מידה טובה! 

לכל סוג שונה של דבר יש דרך משלו להיות מצוין. המאפיינים שהופכים צמח עגבנייה למצוין לא יהיו אותם מאפיינים שהופכים אדם למצוין. 

לפילוסופים יוונים-רומים שונים הייתה הבנה ייחודית לגבי האופן שבו יש לפרק את רעיון המידה הטובה, ואפילו לגבי מספר המידות הטובות הקיימות. 

אריסטו, בפרט, חשב שכל מידה טובה מוגדרת ביחס למידות רעות מנוגדות. למשל, גרגרנות היא מידה רעה משום שהגרגרן משועבד לתשוקתו לאוכל עשיר. אך בקצה השני של הספקטרום אנו מוצאים אדם סגפני שכמעט אינו אוכל ואינו נהנה מאוכלו. האמצע בעל המידה הטובה שוכן בפיתוח היחס הנכון כלפי אוכל, מתוך הערכה שהוא מהווה מקור הן לתזונה והן להנאה, אך שתזונה מרובה מדי (או מועטה מדי) משפיעה על בריאותנו הגופנית, בעוד שהנאה מרובה מדי (או מועטה מדי) משפיעה על בריאות נשמתנו. 

אריסטו טוען שהמידה הטובה היא אמצע (או ממוצע - mean). עם זאת, אל תחשבו על ממוצע אריתמטי פשוט. איננו יכולים פשוט לקבוע מספרים על חוגה עבור מידות טובות ורעות ולהגדיר את המידה הטובה כהיצמדות לטווח האמצעי של החוגה. אריסטו גם אינו קורא לבינוניות, במובן של "בואו נכוון לממוצע". 

עכשיו זה מביא אותנו למכתב 120 של סנקה. 

סנקה ממש בתחילת המכתב כותב לחברו שיש אנשים שחושבים שהטוב הוא מה שמועיל. ולכן הם חושבים שגם עושר- כלומר כסף ורכוש הם טובים. שסוסים, יין וכ"ו. הם גם טובים. 

את זה הוא מבחין מהטוב והיפה. כלומר הטוב והמועיל לעומת הטוב והיפה. היפה או הראוי, מכוון למעשים שלא בהכרח מועילים לנו אך נכונים לעשות אותם. הדוגמה של סנקה זה לטפל בהורים המבוגרים שלנו. לסייע לחבר, לגלות אומץ בקרב, דעות נבונות ומתינות. 

 אבל סנקה אומר, שאנחנו הסטואים אומרים שאין טוב אם הוא לא טוב ויפה. הטוב והיפה הוא בהכרח טוב. ואין הבדל ביניהם אומר סנקה. כלומר לעשות את מה שצריך לעשות. בלי קשר למועיל או לא. 

כי המועיל יכול להפוך ללא מועיל. סנקה כותב על המועיל שאפשר: "להשתמש בו לרעה. אתה רואה מה רבים המשתמשים לרעה בעושר, באצולה, בכוח. עכשיו אשוב אל העניין שביקשת שידובר בו, איך הגיע אלינו הידע הראשון של טוב ושל הטוב והיפה."

סנקה אומר שאת המידות הטובות, הטבע לא נתן לנו. אבל הוא נתן לנו זרעי ידע שעלינו להנביט. אפשר להסיק את המידות הטובות מהשוואה. "מהתבוננות ומהשוואה של דברים חוזרים ונשנים. הפילוסופים שלנו סבורים שהטוב והיפה והטוב נתפסים באנלוגיה." 

יש כמה דוגמאות של סנקה, על איך לומדים מה היא המידה הטובה מהשוואה. 

"אנחנו יודעים מהי בריאות של גוף ועל פיה היסקנו שיש גם בריאות של נפש. אנחנו יודעים שיש כוחות לגוף ומהם היסקנו שיש גם חוזק לנפש. מעשי נדיבות כלשהם, מעשי חסד אנושי, מעשי אומץ הדהימו אותנו ואנחנו מתפעלים מהם כאילו הם מושלמים."

אבל יש גם מגרעות שמתחזות למידה טובה אומר סנקה. 

למשל נכון לשבח מה שהוא טוב. אבל אבל לשבח תהילה מעל ומעבר לאמת, זו כבר מגרעה. 

כדי להדגים את זה, סנקה משתמש בדמויות מופת מההיסטוריה הרומית. אחת הדמויות המרתקות שהוא מזכיר היא הורטיוס קוקלס. 

שנת 508 לפני הספירה. העיר רומא נמצאת תחת מתקפה אדירה של צבא אטרוסקי בפיקודו של המלך לארס פורסנה. החיילים הרומים בורחים בבהלה, והאויב דוחף לכיוון גשר עץ צר – גשר הסובליקיוס – שמוביל ישירות אל תוך העיר. אם הם חוצים אותו, רומא נופלת. קוקלס (שפירוש שמו, אגב, הוא "בעל עין אחת", כי הוא איבד עין בקרב קודם), מבין את המצב. הוא נעמד לבדו על הגשר הצר, ומצווה על החברים שלו לחתוך ולהרוס את הגשר מאחוריו! הוא נלחם פנים אל פנים מול עשרות חיילי אויב, הודף אותם אחד אחרי השני, עד שהוא שומע את קריסת הקורות מאחוריו. רק כשהגשר נופל והעיר בטוחה, הוא צועק לאלי הנהר, קופץ למים העמוקים עם כל השריון הכבד שלו, ונסחף לחוף מבטחים. 

למה סנקה מביא את הסיפור הזה? כדי להראות לנו איך מעשה אחד של הקרבה צורב לנו בתודעה את המושג "אומץ". אגב, קיקרו – עוד פילוסוף ונואם אדיר – משתמש בקוקלס בדיוק באותו הקשר כדי להוכיח פרדוקס סטואי מדהים: שהמידה הטובה היא הטוב היחיד. קיקרו אומר: תחשבו על זה, אם החיים עצמם היו הדבר הכי טוב שיש, קוקלס היה בורח. אבל עצם זה שהוא היה מוכן להקריב את גופו ואת חייו למען מטרה ראויה, מוכיח שיש משהו ששווה יותר מהחיים עצמם – וזוהי המידה הטובה. הראוי. 

קחו דוגמה יותר מודרנית:

37 מתנדבים ומתנדבות מהיישוב העברי, ביניהם חנה סנש, חביבה רייק, אנצו סרני, יואל פלגי ואחרים. צנחו מעבר לקוי האויב הגרמני.  והיו להם תוכניות מילוט, רשתות קשר ואימונים שנועדו לאפשר להם לשרוד, לחבור לפרטיזנים ולחלץ טייסים ויהודים. יחד עם זאת, במישור הפסיכולוגי והאישי, הם היו מודעים לחלוטין לכך שהסיכויים לרעתם באופן קיצוני. הם ידעו שהם צונחים אל תוך טריטוריה עוינת לחלוטין, שבה חוקי המלחמה אינם תקפים לגביהם כיהודים, ושאם ייתפסו – גורלם יהיה עינויים ומוות.

אנצו סרני: שהיה מבוגר מהשאר וממנהיגי הקבוצה, עמד על כך שיצנח באיטליה למרות שגורמי מודיעין בריטיים הבהירו לו שסיכוייו לחזור קרובים לאפס.

חנה סנש: ביטאה את המודעות הזו בצורה המזוקקת ביותר בשירה המפורסם שנכתב ביוגוסלביה, ממש לפני שחצתה את הגבול להונגריה:"אַשְׁרֵי הַגַּפְרוּר שֶׁנִּשְׂרַף וְהִצִּית לֶהָבוֹת... אַשְׁרֵי הַלֵּבָב שֶׁיָּדַע לַחְדֹּל בְּכָבוֹד." המילים "לחדול בכבוד" מעידות על כך שהיא לקחה בחשבון את האפשרות הריאלית מאוד של מותה.

דרך אגב, אני ממליץ להאזין לפרק בפודקאסט של הסיפריה הלאומית "הספרנים" על עדה סירני, אשתו של אנצו. דמות סטואית מאוד בעיני.

בדומה לקוקלס שחזר מהנהר והפך לסמל של רומא, הנהגת היישוב והתנועה הציונית הבינו מיד את הערך החינוכי והלאומי של המשימה. המחקר מראה שבעוד שההישג הצבאי המעשי של המשימה היה מוגבל (7 מהצנחנים נרצחו, והם לא יכלו לעצור את מכונת ההשמדה הגרמנית), ההישג המוראלי והחינוכי היה עצום.

הצנחנים הפכו לדוגמה ומופת (Role Models) עבור הדור שהקים את המדינה. הם הוכיחו שהיהודי אינו רק קורבן פסיבי, אלא מסוגל ליזום, להילחם ולהקריב את חייו למען עמו – בדיוק אותו "אומץ לב ומידות טובות" שנועדו להאיר את הדרך לאחרים.

סנקה כותב מפורש במכתב 120: "מעשים כאלה ודומיהם הציגו בפנינו מראה של אומץ ומידות טובות. ".

הוא גם ממליץ לנו להשוות בין הרע לטוב. שזה דומה מאוד לאריסטו. אבל לא מבחינת מציאת אמצע, אלא מבחינת הבנת המציאות.

הוא מוסיף: "אוסיף גם מה שאולי מתמיה: לפעמים מגרעות מציגות מראה של טוב ויפה ומאירות את הנעלה בניגודו. הרי יש, כפי שאתה יודע, מגרעות שכנות למידות טובות, ולפעמים יש חזות של יושר גם למושחת ולמכוער. כך הפזרן מעמיד פני נדיב, אף כי גדול ההבדל בין היודע לתת ואינו יודע לחסוך. יש רבים, אני אומר, שאינם נותנים אלא משליכים. אינני מכנה נדיב את מי שזועם על כספו. התרשלות מחקה נעימות הליכות, פראות – אומץ. "

סנקה ממילץ לנו לבחון לגופו כל מקרה ולהבין האם באמת מדובר במידה טובה. סנקה אומר שהערך של זה הוא באימוץ מידות טובות ואימון מתמיד בהם הוא בעל ערך מהבחינה של עיקביות וזה החלק החשוב ביותר והלקח שלנו להיום.

סנקה כותב:

אדם שפועל על פי מידות טובות, נוהג בידידות עם חבריו, במתינות עם אויביו ועוד ועוד. "הוא היה עקבי תמיד וטוב לא רק בשיקוליו אלא הודות להרגליו יכול לא רק לפעול ביושר, אלא גם לא לפעול אלא ביושר… הבנו שלאיש הזה מידות טובות מושלמות. חילקנו אותן לחלקים: צריך לכבוש תאוות, לרסן פחד, לחזות מראש את הנחוץ לעשות, להחזיר מה שחובה להחזיר. הבנו שהמידות הטובות הן מתינות, אומץ, נבונות, צדק, ולכל אחת מהן מסרנו תחום משלה לפעולתה. "

שימו לב לנקוד החשובה. עקביות במידות טובות גורמת לכך שיש הרגלים טובים ואז אי אפשר שלא לפעול ביושר. 

אדם חכם גם צריך שיראה ככזה. שלא מתלונן על הגורל. נוהג בשקיפות "האיר כמו אור במחשכים, היפנה אליו את אהדת הכול, כי היה שלו ונעים הליכות, נוהג בצדק ובה במידה בענייני אדם ואל " .

סנקה שואל:

"בראותנו אדם אשר לו יציבות כזאת, הלא נתרשם שלפנינו מראה של טבע בלתי רגיל? במיוחד אם היציבות הזאת, כפי שאמרתי, מוכיחה גדולת אמת? לאמת קיום תמיד, שקר אינו מאריך ימים. " 

וזו הנקודה שהתחלנו בה של בניית אופי. האם אפשר ונכון לשפר אותו. אז היציבות בדרכים נכונות, בונה אופי. יש כאלה שנוהגים בכל מקרה כפי שנראה להם. 

"ההוכחה הניצחת לבינה רעה היא אי־יציבות ותעייה מתמדת בין חיקוי מידות טובות ואהבת מגרעות. "

יציבות במידות טובות, גם מביאה לאושר.

"אין איש שלא ישנה יום-יום תוכניתו ונדריו. פעם רוצה אישה, פעם מאהבת, פעם רוצה למלוך, פעם נוהג כנקלה בעבדים, פעם מתנשא ומעורר שנאה, פעם מצטנע יותר מענווים וצנועים באמת, עכשיו הוא מפזר כספים, עכשיו גוזל …

זאת ההוכחה הניצחת לנפש חסרת תבונה, פעם היא אחת ופעם אחרת, ומה שבעיני אין מכוער ממנו, אינה דומה לעצמה. דע כי דבר גדול הוא לשחק איש אחד. מלבד החכם איש אינו משחק תפקיד אחד, לשאר פנים רבות. פעם אנחנו נראים לך מסתפקים במועט ומחמירים, פעם פזרנים וקלי דעת. אנחנו מחליפים מסכות, שבים ועוטים אחת שונה מזאת שפשטנו. 

אז השאיפה שלנו לא צריכה להיות לאיזון בכל רגע נתון. היא צריכה להיות עקביות בדרך הטוב והיפה. הראוי. לא משנה אם מועל או לא. המועיל הוא אדיש. הוא יכול להיות מועיל ויכול להיות לא מועיל. לכן השאיפה היא הטוב והראוי. נכון בכל עת ומייצר עקביות. 

קחו קצת פרקטיקה ללכת איתה הביתה:

שימו לב השבוע באילו סיטואציות אתם "מחליפים פנים". ליד מי אתם הופכים פתאום למתרפסים? ליד מי אתם הופכים ליהירים? המטרה היא לצמצם את הפער הזה. לשאוף להיות "אדם אחד" בכל החדרים שאתם נכנסים אליהם. 

בחינת המניע, לא המעשה זה כדי שנדע שבאמת מדובר במידה טובה ולא כזאת שמתחזה לה: לפני שאתם ממהרים לשפוט מעשה של מישהו (או שלכם) כ"טוב", תשאלו מה המניע. האם נתתי עכשיו מזמני כדי לעזור לחבר, או כדי שהוא יהיה חייב לי טובה? המידה הטובה האמיתית לא דורשת תמורה. 

בפעם הבאה שאתם נתקלים בקושי – טיסה שבוטלה, פקק עצבני, ביקורת קשה – אל תגידו "אני לומד פילוסופיה סטואית". פשוט תיישמו אותה. תראו את ההתקדמות שלכם בשקט ובשלווה שלכם. 

לסיום, כשאנחנו שואלים "איך יודעים מה זה טוב?", התשובה היא לא בספרים. התשובה נמצאת באותם רגעים של יציבות, כשמסביב הכל סוער, אבל אתם נשארים נאמנים לגרסה הכי גבוהה של עצמכם. 

אם הגעתם עד כאן והקשבתם טוב, זה אומר אתם משקיעים בעצמכם ובהתפתחותכם הרוחנית. אז אני גם מזמין אתכם לאתר שלי stoaisrael.com  דרך האתר אפשר לפנות לשיחות ייעוץ אישיות או להירשם לקורס הבא. אתם מוזמנים לעקוב אחרי ברשתות. ואם נתתי לכם ערך, אני אשמח שתשתפו ותפיצו.

 אז עד  כאן להפעם. תודה שהאזנתם. נשתמע בפרק הבא אם ירצה הגורל. היו בטוב