פרק 224 סע לאט ועל השד פלתיון

גן לאומי אשקלון

שלום וברוכים הבאים להסכת על אומנות החיים- הפודקאסט על הפילוסופיה הסטואית. שמי ברק קידר. אני יועץ פילוסופי, מלמד פילוסופיה סטואית. היום אלווה אתכם לתוך ציטוט שאולי יסייע לכם ולו במעט בנבכי החיים.  

יש תופעה של הצפה ושטף של כמות מידע, בעיקר לא איכותי שעליה אני רוצה לדבר וגם אביא תרופה מסנקה.

כשהתחלתי לכתוב לעצמי את הפרק הזה שלחו לי במקרה סרטון שהשתלב לי מצוין. אני לא הכרתי את הסרטון, אבל מסתבר שהוא היה ויראלי בעת העתיקה של שנת 2019. כנראה שטף האירועים של 2020 עד היום דחקו את הסרטון הזה. 

בשנת 2019 שודרה ב"כאן 11" סדרת כתבות על מצב התיירות בישראל ("סגור לרגל חופשה"). משה ניסימפור, מדריך תיירים מאשקלון, הסביר למצלמה בלהט איך צריך להביא תיירים לערי הפריפריה בעזרת סיפורי אגדות ומיתוסים (גם אם הם מומצאים לחלוטין), ונתן כדוגמה חוויה מטיול בחו"ל.

שמתם לב לקצב הדיבור ולתוכן הדברים של ניסימפור? הוא מציע להקסים תיירים בבדיות. הוא לא חריג, זה מושרש חזק בהיסטוריה האנושית בכל תרבות. בקרית ים הופץ שראו בת ים קופצת מתוך הגלים מול חופי העיר בשנת 2009. אפילו הציעו פרס כספי למי שיביא צילום מתועד. זה כל כך הצליח להם שם בקרית ים, שאפילו היו רשתות שידור מחו"ל שבאו לצלם. 

נחזור לניסימפור ולשד פלתיון. אני ניסיתי להבין מי זה השד הזה. חשבתי אולי יש פה סיפור מעניין שכדאי לי להכיר. אז שאלתי את הצ'אט. ההסבר של ניסימפור שהוא כנראה שיבש את שמו של השד מהתלמוד, בן תלמיון. ההשערה השנייה, שעלתה בטורים ובפוסטים ברשת, היא שהמדריכה באנדורה בכלל לא דיברה על שדים. ייתכן שהיא דיברה על פילוסופיה והזכירה את "משל המערה של אפלטון" (Plato / Platon). ניסימפור שמע בטעות "פלטון" (Plation) יחד עם המילה "מערה", והדמיון שלו כבר השלים את הפער ל"פלתיון השד שגר במערה". 

תכלס, זה לא משנה כי לא הורסים סיפור טוב עם האמת. נכון? 

למרות שאני אוהב את המשפט הזה, אני מעדיף את האמת. אבל חשוב גם להפנות לסגנון של ניסימפור. 

יש טקטיקת ויכוח רטורית בשם "גיש גלופ". לעיתים היא מכונה טקטיקת הזרנוק firehose. השם עוזר להבין מה חווה מי שעומד מהצד השני לטקטיקה הזאת. טקטיקת הזרנוק היא כאשר יש דיון וצד אחד מציף את היריב שלו במספר עצום של טענות, חצאי-אמיתות, שקרים ומצגי שווא בזמן קצר מאוד. 

בחור בשם דואן טולברט גיש שנולד ב 1921 ומת בשנת 2013. שעל שמו הטקטיקה "גיש גלופ", היה ביוכימאי אמריקאי וחבר בולט בתנועה הבריאתנית (קריאציוניזם). כבריאתן של גישת "ארץ צעירה" (המאמינה שהארץ בת אלפי שנים בלבד), גיש כיהן בעבר כסגן נשיא המכון למחקר בריאתני (ICR) והיה מחברם של פרסומים רבים בנושא מדע הבריאה. גיש האמין שסיפור הבריאה בספר בראשית הוא עובדה היסטורית. אחד הדברים החביבים על גיש, היה לנהל דיבייטים עם ביולוגים אבולוציוניים בולטים, בקמפוסים של אוניברסיטאות. אבל גיש, לא שמר על כללי דיבייט סטנדרטיים. הוא הצליח לסחוף והיה מאוד פופולרי. 

הטקטיקה של גיש היתה להציג הרבה טיעונים במהירות והחלפת נושאים תוך כדי. מי שכינתה את הגישה הזאת כ: גיש גלופ (הדהירה של גיש), יוג'יני סקוט, המנכ"לית של המרכז הלאומי לחינוך מדעי, תיארה אותה כמצב "בו לבריאתן מותר להמשיך ולדבר במשך 45 דקות או שעה, כשהוא פולט זרם של טעויות שלמדען האבולוציה אין שום סיכוי להפריך במסגרת הזמן של הדיבייט". היא גם מתחה ביקורת על גיש על כך שלא ענה להשגות שהעלו יריביו. 

גיש היה מיומן מאוד בעימותים מול מדענים. בתוך דקה או שתיים של דיבור, הוא היה מסוגל לזרוק לחלל האוויר עשרות טענות שנשמעות מדעיות (אך מבוססות על נתונים מסולפים או חלקיים) נגד תורת האבולוציה. המדען שמולו, שהיה רגיל לסטנדרטים אקדמיים של בדיקה והוכחה, היה נתקע בניסיון להפריך בצורה רצינית את הטענה הראשונה או השנייה, בזמן שהקהל כבר קיבל את הרושם שגיש "ניצח" כי הוא הציג ערימה של "הוכחות" שלא זכו למענה. 

הקהל הלא-מיומן נוטה לחשוב שאם למישהו יש 20 טיעונים ולשני יש רק זמן לענות על 2, אז כנראה שהראשון צודק. אבל בפועל זה מסך עשן. 

הפרכת טענה שקרית אחת לוקחת פי 5 או פי 10 זמן מאשר הזמן שלוקח להגיד אותה. אם ניסית לענות ברצינות, נגמר לך הזמן והפסדת בוויכוח. נסו להפריך את הטענה שיש בת ים בקרית ים, או שהעמודים בגן הלאומי אשקלון, הם לא העמודים ששמשון הפיל…  זה מביא אותנו לחוק ברנדוליני. 

חוק ברנדוליני. הידוע גם בשם "עיקרון האסימטריה של החרטא". מתכנת איטלקי בשם אלברטו ברנדוליני ניסח את החוק כדי להסביר למה כל כך קשה להילחם בפייק ניוז, דיסאינפורמציה ושטויות ברשת. 

החוק אומר ש:"כמות האנרגיה הדרושה כדי להפריך חרטא, גדולה בסדרי גודל מהאנרגיה הדרושה כדי לייצר אותה.".

כדי להמציא שקר, קונספירציה או עובדה חצי-אפויה, לא צריך להתאמץ. אפשר לזרוק משפט לחלל האוויר בשנייה וחצי, בלי לבדוק עובדות ובלי לבסס דבר. כדי להוכיח שמישהו טועה או משקר, צריך לעבוד קשה. זה דורש חיפוש מקורות, קריאת מחקרים, הצלבת נתונים, ניסוח הסבר הגיוני והבאת הוכחות. שקרים או כותרות סנסציוניות נוטים להיות "סקסיים" ומעוררי רגש (פחד, כעס, הפתעה), ולכן הם מופצים במהירות הבזק. הפרכות, לעומת זאת, הן לרוב ארוכות, יבשות, ומצריכות קשב וריכוז – מה שגורם להן להיות הרבה פחות ויראליות. או מושכות קהל שמקשיב לדיבייט. 

בכל אופן, כולנו נתקלים באנשים שמציפים טיעונים ומציגים אותם כאמת ואולי גם אנחנו עושים את הזה. ולסנקה היה מה להגיד על העניין. 

במכתב 40 עונה סנקה לחברו לוקיליוס, שסיפר לו שהיה בהרצאה של פילוסוף בשם סרפיו. שאף אחד היום לא יודע מי הוא היה. כי כנראה הוא היה כזה שלא ראוי שדבריו ישרדו את מבחן הזמן. הפילוסוף הזה "נהוג לשפוך מילים בשטף גדול, לא מניח להן לזרום לאיטן אלא טוחן ודוחף. הן יוצאות בהמון כה רב עד כי לא די בקול אחד לבטא אותן". אינני משבח זאת אצל פילוסוף, כי גם דרך ההשמעה של דבריו, בדומה לחייו, צריכה להיות מוסדרת. דבר אינו יכול להיות מאורגן אם הוא נמהר ומתפרץ". 

סנקה כותב שזה סגנון שמתאים ללהטוטן ולא למי שמלמד נושא רציני וחשוב. "שלא ילאה את האוזניים ולא יחריש אותן.". זה סגנון שטחי. מילה שמצפים לה נקלטת בקלות רבה יותר מזו שעוברת אותנו ביעף. וזו בסוף המטרה, שאנחנו נפנים, נלמד. מה הטעם להציף אותנו במידע שקרי ומבלבל? זה הרי נועד רק למשוך תשומת לב ולא באמת מתוך מטרה שנחכים ונלמד. "לא מועבר מה שנמלט". כותב סנקה. 

דיבור העוסק באמת, צריך להיות חף מקישוטים וצריך להיות פשוט. מה שנועד לפופולריות ובמהירות, או עם בלבול של עודף מידע לא איכותי, לא שואף לאמת. אלא רק להרשים. זו אפילו התחמקות. "איך יכול לשלוט באחרים אם אינו יכול לשלוט בעצמו?" שואל סנקה על הפילוסופיה הזאת. 

מבחינת סנקה, פילוסופיה אמורה לרפא את הנפש. לכן היא צריכה להיות אמיתית. זה נכון גם בכלל לחילופי דברים. אם הם לא בעלי ערך עבורי, הם יכולים להזיק. סנקה מדמה את זה לתרופה: "תרופות אינן מועילות אם אינן נותרות בגוף". כי הדיבור הלא אמיתי, השוטף אותנו בקצב ועוד מידע לא איכותי, לא ירפא אותנו. זה דיבור מלא בהבל ורהב. רבה הריקנות הוא כותב. יותר רעש פחות מהות. 

"זה כמו רצים במורד תלול שאינם יכולים לעצור את צעדיהם במקום שרצו להיעצר אלא כובד גופם הודף קדימה ונושא הרחק מיעדם, כך אותה מהירות דיבור גם אינה שולטת בעצמה גם אינה ראויה לפילוסופיה, שצריכה להשמיע את הדבריה, לא להשליכם, ולהתקדם במתינות צעד צעד.". 

יש עוד סיבה למה זה רע, שיטת הזרנוק הזאת. "לא תוכל לרכוש את הסגנון הזה אלא אם תאבד לך הבושה". כי כדי שנציף מידע לא אמין ולא איכותי בקצב גבוה, אנחנו צריכים לא לחשוב מה נכון ומה לא. אנחנו צריכים לבחור בחרטא על פני האמת. גם אפיקטטוס קורה לזה אובדן הבושה כאשר אדם מבין מה האמת אבל מתעלם. 

זה סגנון הנוגד את מידת המתינות. שזו המידה שמחייבת אותנו לקנה מידה נכון. וקנה המידה הנכון הוא מה האמת, מה המציאות, מה יהיה יותר מידי ומה יהיה פחות מידי. לא אם אנצח בויכוח או אהיה פופולרי. סנקה אומר להתאמן יום יום על להקפיד על המילים שלנו. הן צריכות ריסון. "כפי שהליכה מתונה יאה לחכם, כך גם נאום עצור, לא אלים. זאת תהיה אפוא מסקנת המסקנות: אני מצווה עליך לדבר לאט.".

אם לא מקפידים על המילים, אנחנו מוותרים על הריסון העצמי שלנו. הנואם המהיר מוותר על השליטה במילים שלו ומאפשר למומנטום להוביל אותו. וגם להפצת פייק יש מומנטום משלו.

מי שמציף במילים כדי להמם את השומע ולברוח מדיון אמיתי, יש בדיבורו "יותר צליל מאשר עוצמה" כותב סנקה.

הוא קורא לנו להאט, לצמצם את המהומה, ולוותר על הניסיון לשלוט או להרשים באמצעות כמויות (של מילים או של דרישות קטנוניות מהסביבה). האדם השלם, הסטואי, פוסע לאיטו (gradarius), מדבר בנינוחות, ומחליק פגמים קטנים של אחרים מתוך הבנה שהאמת והשלווה דורשות מרחב, לא נוקדנות. 

האיטיות והמרחב מאפשרים לנו גם יצירת מרווח מודע בין הגירוי לתגובה. 

זה מה שמציע סנקה ב 2.29 בעל הכעס:

"התרופה היותר טובה לכעס היא: לדחות אותו. את זאת תבקש ממנו בתחילה, לא שיסלח תיכף, אלא שישקול בפלס. אם רק יחכה – יחדל. אל תנסה מתחילה להכחיד אותו כולו, כי ראשיתו התרגשות קשה; אם תקרא ממנו חלקים, לבסוף תנצחהו בשלמות " 

זו גם הצעה להתמודד עם שטף מצד אחרים. זה מאפשר לנו להתמקד במה שנכון להגיב לו אם בכלל. 

סנקה מציע שכאשר אנחנו מרגישים את הדחף לענות מיד (בדיון, בוויכוח, או מול עלבון), עלינו לכפות על עצמנו פסק זמן פיזי. זה יכול להיות חוק פשוט של "לספור עד עשר", לקחת נשימה עמוקה, או להגיד: "שמעתי את דבריך, אני אחשוב עליהם ואגיב מאוחר יותר". המטרה היא לתת למומנטום הרגשי להיבלם לפני שהפה נפתח. 

הסטואים הבינו שיש קשר דו-כיווני בין הגוף לנפש. בספר השלישי, סנקה מציע תרגיל של "הנדסה הפוכה" – להשתמש בגוף כדי להרגיע את המוח שרץ קדימה:

"הילחם בסימנים החיצוניים של הרגש. הסתר אותו, אל תיתן לו לפרוץ החוצה. כפה על קולך להיות רך, על צעדייך להיות מתונים; בהדרגה, הסדר הפנימי יתאים את עצמו לסדר החיצוני." — על הכעס, ספר 3, פרק 13

זה בדומה למה שהוא אמר על כך שהחכם הולך הליכה איטית. כך גם הדיבור. ובמקרה אם אתם נתקלים באנשים שעושים לך גיש גלופ, או מפיצים הרבה פייק, אל תגיבו לדרמה או לכמות. שאלו את עצמכם בשקט: אם אני מוריד מהטקסט הזה את סימני הקריאה, את מילות הגנאי ואת ההגזמות – מהי העובדה היבשה שנשארה כאן?. לרוב תגלו שאין שם כמעט כלום. התרגיל הזה מונע מהנפש להסתחרר מהמהירות של השקרן שמולה. 

החכם הסטואי אינו ממהר להרשים, אינו ממהר להיעלב, ואינו ממהר לענות. הוא מעכל את המציאות לאט, ובכך שומר על חירותו. 

אם הגעתם עד כאן והקשבתם טוב, זה אומר אתם משקיעים בעצמכם ובהתפתחותכם הרוחנית. אז אני גם מזמין אתכם לאתר שלי stoaisrael.com  דרך האתר אפשר לפנות לשיחות ייעוץ אישיות או להירשם לקורס הבא. אתם מוזמנים לעקוב אחרי ברשתות. ואם נתתי לכם ערך, אני אשמח שתשתפו ותפיצו.

 אז עד  כאן להפעם. תודה שהאזנתם. נשתמע בפרק הבא אם ירצה הגורל. היו בטוב