פרק 221 איך לנהל שיח כמו סטואי

סוקרטס מנהל דיון בציור "אסכולת אתונה" של רפאל

שלום וברוכים הבאים להסכת על אומנות החיים- הפודקאסט על הפילוסופיה הסטואית. שמי ברק קידר. אני יועץ פילוסופי, מלמד פילוסופיה סטואית. היום אלווה אתכם לתוך ציטוט שאולי יסייע לכם ולו במעט בנבכי החיים. 

עוד מגיל צעיר, הייתה לי נטייה להשתתף בשיח פוליטי. או בכלל לנהל דיונים על כמעט כל נושא. אני אומר כמעט, כי לשמחתי נמנעתי מלדון על נושאים שלא היה לי שום מושג בהם. אפשר להגיד שזה טריוויאלי, אבל לא. יש כאלה שחייבים להישמע בכל מעגל שיח בו הם נמצאים. עכשיו הבעיה לא היתה עם הנושאים שאני לא מבין בהם. הבעיה היא הנושאים שאני כן. והבעיה היותר גדולה היא עם הנושאים שיש לי בהם הבנה חלקית. כי אז, יש נטיה להתנהג כמו אלה שלא מבינים ועדיין חייבים להשתתף בדיון. 

מעת לעת אני מתאמן על לסתום את הפה. במפגש מישפחתי שהשתתפתי בו לאחרונה, נוהל דיון פוליטי. כזה שבוודאי אני יכול להביע עמדה מוצקה. בחרתי לשתוק ולהקשיב. לא להשתתף. זה היה אימון בשבילי. לשמחתי, זה הצליח לי. 

האימון התחיל עוד לפני הבחירה לשתוק. הוא התחיל בלאמן את עצמי להגיד, "אני לא יודע". אבל אני מקדים את המאוחר. המטרה שלי היום, היא לתת כמה עקרונות סטואיים לאיך לנהל דיון. 

מבחינתי, המקום הכי טוב להתחיל בו הוא במה שכתב לעצמו מרקוס אורליוס בספר 6.21. ציטוט שהבאתי בעבר מטעמים של המחשה איך לשמור על הענווה. הפעם הציטוט הזה ישרת אותנו באופן כפול. מרקוס כותב:

"אם יכול אדם להוכיחני ולבהיר לי, כי שגיתי במהלך מחשבתי או במעשַי, אשנה דרכי בשמחה. הלא מחפש אני את האמת, ובגללה איש מעולם לא ניזוק, אמנם מי שדבק בטעותו ובבורותו שלו הוא הוא ניזוק.".

מה שמרקוס כותב פה, משרת אותנו פעמיים. ראשית, מהצד שלנו עצמנו. בכל דיון שלנו, מטרת העל שלנו צריכה להיות האמת. חלק מהסיבות שדיונים מקבלים תפנית לכל מיני כיוונים מבחינת נושא או לחילופין מעוררים רגשות שליליים, זה כאשר אנשים לא מוכנים לקבל שהם טעו. חוזקה אמיתית היא, לדעת להתחשל ולהתחזק. דווקא הכרה בטעות או באי ידיעה מאפשר לנו להתחזק יותר, כי היא מאפשר לנו לגדול מבחינת ידע ואישיות. לסטואים לא חשוב מה יגידו עליהם או מה חושבים עליהם אחרים, אבל אני בטוח שלהגיד אני לא יודע, יגיד עלי שאני יותר ישר והגון. בנוסף, מה שאני כן יודע, מקבל יותר משקל בדיון. מי שמתדיין איתי לומד שאני מכיר בבורות שלי, בנכונות שלי להכיר בטעות ומתרשם שאם אני בטוח בדבריי, כנראה שזה לאחר בחינה עצמית ולכן דברי ישכנעו יותר. 

אבל זה בעיקר בשבילנו, כדי שנאמן את עצמנו כמו שמרקוס אורליוס עשה, לשם הענווה ובחירה באמת. ככה גם אולי נשפיע על הצד השני לבקש את האמת ולא להתעקש על בורות.

שזה החלק השני של הציטוט של מרקוס אורליוס. מי שדבק בבורות שלו, הוא ניזוק. אז כמובן, שהדאגה העיקרית שלנו היא שאנחנו לא ניזוק. הטוב היחיד הוא המידה הטובה. מידה טובה, היא ידיעה לצד פעולה בהתאם, לבחירה נכונה. בורות מובילה לבחירות שגויות ולשחיתות מוסרית. אם אנחנו גם מתעקשים על הבורות, אנחנו מתעקשים על בחירות שגויות ומשחיתים את נפשנו. ככה נולדים כל מני טיפוסים שאי אפשר באמת לנהל איתם דיון רציונלי וצריך למצוא דרך אחרת. 

אבל נגיע לזה. 

נרחיב רגע את הנקודה של הבורות. בספר השיחות של אפיקטטוס. 2.17 הוא אומר כך: 

"משימתו הראשונה של העוסק בפילוסופיה מהי? להתרחק מהתיימרות. שכן, לא ייתכן שאדם יתחיל ללמוד דברים שנראה לו שהוא כבר יודע אותם. בעת שאנו באים אצל הפילוסופים, כולנו משתעשעים באמרים על מה שצריך לעשות ועל מה שצריך לא לעשות, על הטוב ועל הרע, ועל יסוד אמרים אלה אנו מהללים ומגנים, מאשימים ומזלזלים, מחווים דעות על מעשים טובים ורעים ומבחינים ביניהם." 

אז ראשית, בואו לא נתיימר. לא צריך להגיד כרגע פילוסופים. מספיק להגיד שאנחנו מנהלים שיח. זה יכול להיות שיח פוליטי, או שיח בין בני זוג, או עם קולגה לעבודה. כמו שאמרנו, מטרת העל היא האמת. גם כאן, אומר את זה אפיקטטוס. אם נדמה לנו שאנחנו יודעים, אנחנו לא נבקש ללמוד ולא נשתפר, לא נתקדם, נבחר להתעקש על בורות, נשגה בבחירתנו, נשחית את אופיינו ונתרחק מן ההסכמה עם מי שאנחנו מנהלים איתו או איתה דיון. 

נחשוב רגע למה? הרי האמת היא אחת ומשותפת בעוד שדעתו היא הזווית הייחודית לנו על איך אנחנו רואים את האמת. כל אחד שונה בהקשר הזה. אם נתעדף את איך שאנחנו רואים את הדברים על פני איך שהם באמת, אנחנו מתעקשים על בורות. 

אפיקטטוס אומר לנו, שאנחנו מנהלים דיון על מה באמת צריך לעשות, מה נכון ומה טוב לעומת מה רע. על בסיס זה, אנחנו עושים את התיעדוף שלנו בחיים. מה שפועל על פי ההנחה הזאת שלנו, אנחנו מהללים. מה שפועל בניגוד להנחה הזאת שלנו, אנחנו מגנים. קחו את זה לדיון פוליטי, או לדיון בבית על כל דבר שאין לנו הסכמות עליו. אם יסכימו איתנו, אנחנו נשמח ונהלל את מי שמסכים איתנו. אם חולקים עלינו, אנחנו נגנה את מי שחולק עלינו. גם אם המילה "גינוי" נשמע לכם חזקה מידי לדיון אחד או אחת מבני הבית או עם קולגה בעבודה שיש לנו אי הסכמות איתם, תחשבו שכל הסכמה מקרבת, כל מחלוקת מרחיקה. אז המינון של הגינוי הוא בהתאם. זה יכול להיות גינוי קטן זה יכול להיות ממש חרם. זה גם עניין בעל אינרציה. ככל שמחלוקת או מחלוקות יחזרו, כך יגדל הגינוי. לכן השאיפה לאמת, מקרבת יותר. 

על בסיס מה שנדמה לנו שטוב או רע, אנחנו גם מזלזלים ומאשימים אומר אפיקטטוס. שזה אפילו חמור מהגינוי. על בסיס המחשבה שלנו מה טוב ומה רע, אנחנו שופטים אחרים וחווים דעה עליהם ומתייגים אותם כטובים ורעים. אז אנחנו מזלזלים ומאשימים. 

עכשיו תחשבו נניח על בן בת זוג שיש לכם דיון איתם, או קולגות. ככל שאנחנו יודעים להכיל מורכבות אנחנו נעתר להקשיב לדעתם. ככל שאנחנו מתייגים את דעתם כטוב או רע, אנחנו נתקשה לקבל אותם ואז נאשים ונזלזל בהם והסיכוי שלנו להגיע איתם להבנה נמוך יותר. 

במקרים רבים, אם אנחנו נבין למה אנשים חושבים מה שהם חושבים, אנחנו נהיה פחות שיפוטיים. אם אנחנו נבין מה שהם מבינים, אנחנו נהיה חשופים פחות לאי הבנות. במקרים רבים אנחנו נותנים משמעות שונה לאותם מילים. בעיקר מילים מופשטות. 

כאשר אני בשיחת ייעוץ אישית, אני תמיד מברר שאני מבין בדיוק מה המשמעות שאנשים נותנים למילים שהם משתמשים בהם. גם אם אני מבין אותם לחלוטין, אני עדיין רוצה לדעת מה הם חושבים שהמשמעות היא. כדי לצמצם מחלוקות ופערים, אנחנו צריכים להבין מה אחרים חושבים ולמה הם מתכוונים. זה צריך להיות הדדי. לכן מרקוס אורליוס גם כותב לעצמו ב 8.61:

"(61) בוא אתה במסתרי הגיונו של כל אדם, והתר לכל אדם לבוא במסתרי הגיונך.".

בעיקר הכוונה שלו פה, היא להבין את קו המחשבה ואיך אחרים רואים את המציאות.

בתרגום של קמינקא זה הולך כך: 

"התאמץ לחדור ל ֹעמק שכלו של כל אדם, אבל הרשה גם לאחרים שירדו לסוף דעתך ".

זה הליך הדדי ומתקשר לציטוט הראשון שלנו, לוודא שהאמת היא מטרת העל שלנו. כי בשיח שלנו עם אחרים יכולות להיות 4 אפשרויות:

1. אנחנו רואים נכון את המציאות והם לא.

2. הם רואים נכון את המציאות ואנחנו לא. 

3. שנינו רואים נכון את המציאות אבל חלקית. כי מי באמת יכול לראות את המציאות כהוויתה. אנחנו לא אלים.

4. אף אחד מאיתנו לא רואה את המציאות נכון.

כאשר אדם הגיע לבקש עצה אצל אפיקטטוס. החכם ענה לו שהוא מגיע אליו כמו שמגיעים למוכר ירקות או סנדלר. כאילו לתת לו פתרונות קסם. זה לא עובד ככה אומר אפיקטטוס. כי אי אפשר ללמוד איך להתנהל נכון מעצה זריזה בביקור ארעי. צריך לפתח כושר חשיבה ולא לבקש עצה נקודתית. אפיקטטוס אומר שאם הוא מצידו יתן עצה כזאת כלאחר יד, אז מה יקרה: השיחות 3.9.12: "ואחר כך תאמר: 'נפגשתי עם אפיקטטוס, אבל רק כמי שנפגש עם אבן או עם פסל'. אומנם ראית אותו, אבל סתם ראייה בעלמא. אדם נפגש עם אדם רק במידה שהוא לומד להכיר את דעותיו, והוא מצדו מגלה לו את שלו. למד להכיר את דעותי וגלה לי את שלך, ואחר כך תאמר שנפגשת אותי. הבה וניווכחה. אם איזו דעה משלי פגומה היא, הסירנה; ואם משלך – העמידנה לפנינו. לזאת נקרא פגישה אמיתית עם פילוסוף. אבל לא כך נוהג אתה. 'אנו בדרך, ובעת שאנו שוכרים ספינה ניתנת לנו הזדמנות לראות את אפיקטטוס; נשמע מה בפיו'. ובצאתך אתה אומר: אפיקטטוס זה הוא אדם של לא-כלום. לשונו פגומה ומלאה זרויות'. וכי מסוגל אתה לחוות-דעת אחרת לאחר ביקור כזה?"

זה בדיוק מה שמרקוס אורליוס גם מתכוון להתאמץ לחדור לעמק שכלו של כל אדם והרשות להם לרדת לסוף דעתך. אין באמת הבנה של אחר מבלי להכיר את דעותיו והוא את שלנו. אחרת זה כמו פגישה עם אבן או פסל. 

אנחנו גם רוצים שיבינו אותנו. לכן השפה שלנו צריכה להיות כזאת שתיהיה נוחה לאחרים לקבל ולהבין. לכן מרקוס כותב לעצמו בספר 8 (30) כותב מרקוס לעצמו: "דבר בנימוס הן בסנאט הן לכל אדם באשר הוא. אל תהא לשונך נמלצת; אמור דברים לאשורם". 

בתרגום הישן של קמינקא הוא מוסיף שהדברים צריכים להיות מסודרים בלי מליצות. באחד מתרגומי האנגלית זה הולך כך:

"דבר הן בסנאט והן עם כל אדם, ללא קשר למעמדו, בדרך נאותה וללא התיימרות. השתמש במילים המהדהדות אמת." 

שיש פה הסבר בעל ערך בתרגום.

לא משנה אם האדם עימו אנו משוחחים הוא מלומד או לא, בעל מעמד או לא, הדיבור שלנו צריך להיות זהה. ישיר ומכבד. לדבר אמת. 

יש בזה משהו מכבד בשיח שהוא ישיר ולא מתפלפל בכל מיני דימויים, פלפולים בדברי מליצה. כי אם אנחנו לא ישירים וישרים, אנחנו מעלים את הסיכוי לאי הבנה. ויש בזה ענווה. 

מרקוס אורליוס גם מציין מה הוא למד מהמורה הסטואי שלו רוסטיקוס.

קודם, לא בלתי שייך, לתקן את המידות שלו. אחר כך הוא מוסיף לא להיגרר להתפלפלות סופיסטית. כלומר, להימנע מוויכוח המבוסס על התחכמות מילולית, רטוריקה ריקה ומניפולציות לוגיות, במקום על חיפוש אמיתי אחר תוכן ומשמעות. זה אומר לא לחפש שידך תהיה על העליונה ותגיד ניצחתי בויכוח. פלפול סופיסטי נחשב לסוג של "התיימרות" – ניסיון להיראות חכם או מרשים כלפי חוץ מבלי שהדברים יהיו מבוססים על חוכמה אמיתית. 

גם מרוסטיקוס הוא למד להימנע מלשון מליצית. דיבור "ללא התיימרות", מה שעולה בקנה אחד עם משימתו הראשונה של הפילוסוף: להתרחק מהתיימרות ומביטחון עצמי מופרז. ההימנעות מרטוריקה מופרזת ומ"מילים יפות" מחזקת את העיקרון של שימוש במילים המהדהדות אמת. אדם המתמקד בקישוטים חיצוניים של השפה או בלבוש (גלימות) נחשב לפי הגישה הזו לאדם ריק. העקרון שצריך להנחות אותנו, הוא שיח שמהדהד אמת ופשוט להבנה. לזכור שהמטרה שלנו היא לקדם הבנות. קישוטי שפה ורטוריקה, רק מסבכים ומקשים על ההבנה. אנחנו רוצים שהצד השני יבין אותנו, לא יתרשם מהעושר השפתי שלנו ומורכבות המחשבה שלנו. מרקוס מוסיף שלמד מרוסטיקוס: "לשוב מזעמי ולהתפייס עם אלה שהכעיסוני ואמרו להרע לי, מיד כשיהיו הם נכונים לחזור בם…" לדעת לסלוח זה חשוב ביותר. גם במהלך שיח ובכלל. 

בהקשר שלנו, הוא גם למד מרוסטיקוס לא למהר להסכים עם כל פטפטן רהוט. זה מתקשר לנו להדהוד האמת גם מהצד שמנסה לשכנע אותנו. גם אנחנו יכולים להודות לרוסטיקוס כמו מרקוס שהוא השאיל לו את כתבי אפיקטטוס. ככה, אנחנו זוכים לקרוא את מרקוס אורליוס.

נקודה נוספת לשיח שלנו עם אחרים שמרקוס מציין שלמד ממורים שלו:

"לא לבחוש בקדֵרת אחרים ולסור מדיבּת לשון".

לפעמים אחרים רוצים לשתף אותנו או לערב אותנו בעניינים של אחרים. טוב יהיה אם נרחק מזה. ולשם כך אביא מדבריו של אחד הגדולים שצטטי פעמים רבות כבר, מורי ורבי היוצר והזמר ניק קייב. התפרסם גם אצלנו בארץ תשובה שהוא ענה לאדם שכתב לו. 

יש לניק קייב אתר מיוחד שנקרא ״תיקי היד האדומה״ דרכו אפשר לשלוח לו שאלות הוא עונה לעשרות מתוך אלפי השאלות.  בחור בשם "לי", שאל אותו בהקשר לישראל: "האם יש לך תוכניות להנהיג קולקטיב אמנים חדש? אפשר לקרוא לו 'אמנים שאינם בעד ואינם נגד פשעים נגד האנושות, כי עשיית כסף היא קדושה!' (אתה יכול לשנות את החלק האחרון ל-'אמנות היא קדושה', אבל אני בספק אם זה יוליך מישהו שולל)." 

בקיצור אותו בחר בשם לי, טוען שרק כסף מעניין את ניק קייב ולכן הוא מוכן לתמוך בישראל. 

התשובה של ניק קייב היא מעניינת.

ניק קייב עונה:

"סוזי ואני משתדלים להישמר מ'לשון הרע' - מונח בעברית שפירושו 'דיבור רע', מעשה האסור על פי ההלכה היהודית.

זה אומר, באופן בסיסי, שנאסר עליך להגיד משהו שלילי על מישהו, גם אם הוא נכון.

עכשיו, אנחנו לא יהודים, אבל זה מרגיש כמו רעיון די מוצלח. לכן, אם סוזי מתחילה לומר משהו לא נחמד על מישהו, אני אומר לה: 'לשון הרע, בייב', ואם אני עושה זאת, היא אומרת: 'יקירי, לשון הרע'.

בדרך זו, אנחנו שומרים זה על זו בנתיב הצדק.

העניין הוא שסוזי לא כאן כרגע, ואני לבד עם הלפטופ שלי ועם הרמיזה שלך שכל עמדה שבה אני מחזיק, אני מחזיק בה בשביל הכסף.

ובכן, לשון הרע וכל זה, אבל לי - אתה אידיוט מוחלט, ועליך לאלתר, ללא היסוס ובדחיפות גדולה, ללכת להזדיין."

אני מתקשה להגיד שאני לא מסכים עם סוף דבריו של ניק קייב, כי זה ניק קייב. אבל אני לא הייתי עונה ככה בבוטות. אבל כן אהבתי מאוד את השימוש של ניק בביטוי "לשון הרע". הוא כותב אותו באותיות אנגליות אבל בעברית. אני גם מאוד אוהב שרוח אשתו סוזי ורוחו שלו, קשורים זה בזה ורוצים לשמור זו על זה בדרך הנכונה. 

שימו לב שזו שמירה הדדית על המידות הטובות. רוח משותפת כזאת, היא על פי הסכמה. עוד סיבה למה לנהל דיאלוג טוב בין בני אדם. ככה אפשר לשמור זה על זה בשיח נאות ומידות טובות. 

אפיקטטוס אומר לנו ( 2.15 ) שקודם אנחנו צריכים לבדוק שהדעה היא נכונה ומוצקה. אבל קודם הוא אומר, שיש אנשים שלאחר שהגיעו לידי דעה מסוימת, הם חושבים שהם לא צריכים לשנות אותה. אדם צריך להיות נאמן להחלטות שלו ולדעות שלו, רק אם הן נכונות. 

האם לא עדיף להניח יסוד מוצק על ידי בדיקה אם הדעה שלי נכונה או לא ואחר כך לבנות על הדעה הזאת החלטה מוצקה שאני נאמן לה? כי אם היסוד רקוב ומתפורר, אני לא אבנה עליו כלום. ככל שאוסיף עליו חומרים והם יכבידו ככה תגיע במהרה התמוטטות. הדימוי הזה של אפיקטטוס לבניין שיציב על בסיס דעה נכונה, התגלגל לימים לידי פילוסוף מפורסם נוסף. 

רנה דקארט שנחשב למבשר הפילוסופיה המודרנית, בספרו "הגיונות על הפילוסופיה הראשונית", דקארט משתמש במפורש בדימוי הארכיטקטוני. הוא טוען שכדי לבנות מבנה ידע יציב, עליו להרוס עד היסוד את כל מה שחשב שהוא יודע (הספק המתודולוגי) ולמצוא יסוד אחד איתן:

"היה עלי לנסות פעם אחת בחיי להשליך ממני והלאה את כל הדעות שנתקבלו על דעתי עד אז... ולהתחיל הכל מחדש מן היסוד, אם חפצתי לכונן פעם דבר-מה מוצק וקיים במדעים."

הדימוי דומה מאוד של בניית בניין על בסיס איתן, רק שדקארט רוצה בסיס ידע אפיסטמולוגי נכון. אפיקטטוס רוצה ענווה מוסרית וכושר בחירה נקי מטעות. זה לא שהם היו חולקים זה על זה בעניין הזה. אבל המטרה שלהם דומה אך עם ניואנס שונה. אפיקטטוס רוצה שנבחין בין טוב לרע, שזו החוכמה המעשית, אחרת הבסיס לאופי שלנו פגום. אם ניתן ערך של דבר טוב לכסף למשל, אנחנו נישגה בהיקשרות שלנו אליו בחרדות, באתיקה. אבל אם נראה בו רק כדבר אדיש שאו מועיל או מזיק, אז הבחירה שלנו תהיה יותר חופשית ויותר נכונה. וזה גם נכון לדיון עם אחרים. הרי אנחנו מביעים דעה על בסיס ההנחה המוקדמת שיש לנו על משהו אם הוא טוב או רע. אם נתעקש משהו לא נכון ולא נבחן את הדעה שלנו, אנחנו נמוטט את הבניין.

אפיקטטוס אומר לגבי אחרים, שמתעקשים על עמדה שגויה, שהם גרמו לו להבין את הביטוי "את הכסיל לא תשדל ולא תשבר". ואז אפיקטטוס אומר "ישמרני האל מידיד "חכם" טיפש. אין לך דבר קשה יותר לטפל בו". 2.15.14

המילה "חכם" היא לשון סגי נאור. הכוונה רק למי שחושב שהוא חכם, אבל סתם מתעקש על עמדה. אין טעם להתווכח איתם.

אבל לא למהר לקטלג אנשים כטיפשים שאין טעם להתווכח איתם. אדם בעל דעה שגויה, גם אם הוא מתעקש עליה, הוא כמו עיוור אומר אפיקטטוס.

ב 1.18 הוא אומר:

"...העמד אותם על טעותם ותראם שבים מדרכם הרעה, אבל אם אין עיניהם נפקחות, הרי אינם רואים דבר העולה על דעתם שלהם…" הוא אומר שהאנשים הללו מסנוורים לא בכושר הראייה להבחין בין שחור ולבן, אלא בכושר השיפוט להבחין בטוב לרע. ואז הוא אומר בתשובה לשאלה האם לא צריך להוציא להורג גנבים ורוצחים למיניהם "... ואם כך תשאל, תכיר כמה אכזרית היא הדעה שהבעת, ודומה כאילו היית אומר: "וכי לא חייב מיתה העיוור הזה והחרש ההוא ?" כי אם ההיזק הגדול ביותר לאדם הוא הפסד הדברים החשובים ביותר, ואם התכונה החשובה ביותר של כל אדם הוא רצונו החופשי וזה אבד לו, האם תוסיף ותרגז עליו ? בן-אדם, אם, בניגוד לטבע, אתה מוכרח להגיב על הרעות שקורים לזולתך, מוטב שתרחם עליו מאשר תרגז עליו. התרחק מן הנטייה להיעלב ולשנוא, אל תשתמש בביטויים השגורים בפי ההמון הנרגן: "הטיפשים הללו, הארורים והמתועבים !" ואתה, איך זה שהחכמת בן-לילה עד כדי להתרגז על הטיפשים ? "

במקום אחר אומר אפיקטטוס שהסגולה הגדולה של סוקרטס שהוא לא התרגז בוויכוח. זו תכונה חשובה כדי לעשות מה שאפיקטטוס מציע, להתנהג עם התועים כמו מורה דרך. כמו לאדם חולה ולאדם שתעה בדרך. 

לא להגיד שהם בורים ואי אפשר לדבר איתם. ככה עושה מורה דרך אמיתי כשהוא פוגש אדם שתועה בדרך. הוא מביאו לדרך הנכונה ואינו עוזב אותו לנפשו תוך דברי צחוק וגידופים. 

זה מביא אותנו לנקודה של המהות בדיון.

התחלנו במרקוס אורליוס שאומר "אם יכול אדם להוכיחני ולבהיר לי, כי שגיתי במהלך מחשבתי או במעשַי, אשנה דרכי בשמחה. הלא מחפש אני את האמת, ובגללה איש מעולם לא ניזוק, אמנם מי שדבק בטעותו ובבורותו שלו הוא הוא ניזוק.".

אם בדקנו את הדעה שלנו. אנחנו נכונים להשתכנע שאנחנו לא יודעים הכל. אנחנו מנהלים דיון עם אדם שטועה. אנחנו צריכים לעזור לו להיות גם במקום של לבחון את הדעה שלו. אפיקטטוס אומר (2.12): "הראה להדיוט את האמת ותראה כיצד הוא הולך אחריה". אפיקטטוס מוסיף שלא לבוא בטענות שאנשים חושבים אחרת. אם לא הצלחנו להראות להם את האמת, לקחת אחריות ולהאשים את עצמנו שלא הצלחנו. עכשיו שימו לב, הוא לא אומר להראות לאדם התועה את הדעה שלנו כדעה הנכונה. אלא הראה לו את האמת. בדיוק כמו שמרקוס אורליוס מבקש את האמת כי היא לא הזיקה לאף אחד. ככה גם אם אנחנו רוצים להראות למישהו אחר דעה שונה משלו, היא צריכה להיות האמת. לא רק כפי שאנחנו רואים אותה. אלא כפי שהיא בפני עצמה בלי קשר אלי ולאדם איתו אני מנהל דיון. 

אפיקטטוס אומר שסוקרטס היה מביא את האדם איתו הוא מנהל דיון, להיות עד. זאת אומרת שלא מדובר בשני ניצים העומדים זה נגד זה, אלא שניים המנסים ביחד להבין את המציאות. ואז המתדיין הוא עד לאמת. 

סוקרטס עזר לאנשים לראות את הסתירה שבדעתם. 

הדוגמא שנותן אפיקטטוס היא שסוקרטס שואל אדם:

• האם הקנאי שמח?

• בשום אופן לא, אפילו כואב לו על כך. עונה העד. 

• האם לדעתך קנאה היא כאב על דברים רעים? שואל סוקרטס

• אף אחד לא מקנא על משהו שהוא רע. עונה העד

• אז סוקרטס גורם לאדם שהוא מנהל איתו דיאלוג לומר שקנאה היא כאב על דברים טובים. 

• האם אדם יקנא במה שלא קשור אליו בכלל? שואל סוקרטס

• לא. עונה בן השיח. 

סוקרטס לא היה אומר לו, אתה טועה בהבנה שלך מה זו קנאה. המטרה שלנו צריכה להיות כמו מורה דרך, להראות לאדם את הסתירה בדבריו. אם הצד השני לא רואה את הסתירה, עלינו להאשים את עצמנו. או שלא כדאי בכלל לדבר עם אדם כזה. 

אפיקטטוס מדגיש ששימוש במונחים מקצועיים הוא סוג של "התיימרות" שאינה מובנת לאדם הפשוט. סוקרטס הצליח כי הוא השתמש במושגים טבעיים. וזו נקודה חשובה. 

כי לא כולם מבינים את אותם מושגים באותו אופן. זה במקרה הטוב. במקרה הרע, הם בכלל לא מבינים את המושגים ואז אנחנו סתם יומרניים וכמו שאמר מרקוס אורליוס מתפלפלים ומדברים בביטויים ודברי מליצה מיותרים. 

ההנחה הסטואית שהגיע מהתפיסה של סוקרטס, שאנשים לא רוצים להיות בסתירה. זה נכון גם לנו וגם לאלה שאנחנו משוחחים איתם. הדרך הנכונה בכל שיח. אם זה בין בני זוג, בין קולגות לעבודה בנושאים מקצועיים, או דיון פוליטי. המטרה צריכה להיות האמת לפני הכל. עבורינו ועבור מי שמשוחח איתנו. ברגע שאנחנו בוחנים את העמדות השונות ואת זוויות המבט השונות, אנחנו יכולים לבחון שאנחנו ומי שמשוחח איתנו לא מצויים בסתירה. זו הדרך גם לדיאלוג נכון ומקדם.

אפיקטטוס אומר שלא רק שסוקרטס לא התרגז בוויכוח, הוא היה משכין שלום. 

"והנה, זה היה המאפיין הראשון והעיקרי של סוקרטס: לעולם לא להתרגז בוויכוח, לעולם לא להוציא מפיו דבר גידוף או עלבון, אלא לשאת בסבלנות אנשים מגדפים ולשים קץ למריבה. אם ברצונכם לדעת איזו עוצמה גדולה הייתה לו בדרך זו, קראו ב'סימפוזיון' של קסנופון, ותראו לכמה מריבות הוא שם קץ. " 2.18.14

אפיקטטוס מצטט את המשורר הסיודוס באמירה: "במהירות השכיל להשקיט מריבות עצומות".

בפואמה שלו "תיאוגוניה" (Theogony), הסיודוס אומר את הדברים הללו על המלך (או השליט) הנתמך על ידי המוזות. אפיקטטוס משתמש בציטוט הזה כדי להחמיא לסוקרטס, אך במקור של הסיודוס, השבחים מופנים למנהיג ניחן בסגולות מיוחדות.

הסיודוס מתאר כיצד המוזות מעניקות לתינוק המיועד להיות שליט "טל מתוק" על לשונו, כך שדבריו יהיו משכנעים ונעימים. הוא מסביר שכל האנשים נושאים אליו עיניים כאשר הוא:

• שופט ביושר.

• מדבר בביטחון ובחכמה.

• מיישב במיומנות ובמהירות מחלוקות גדולות, גם כשהן סוערות וקשות.

כוח הדיבור הוא כלי לשלום. סוקרטס לא השתמש בכוח פיזי, אלא ב"כוח של השכל". המיומנות שלו הייתה להראות לאנשים את הסתירות הפנימיות שלהם, ובכך "לשים קץ למריבה" מבלי להרים קול או להעליב.

כך, אפיקטטוס מחבר בין השליט האידיאלי של יוון העתיקה לבין המודל הסטואי של השיח: אדם שאינו "מתרגז בוויכוח" אלא משכין שלום באמצעות האמת.

סיכום:

1. ענווה אינטלקטואלית והודאה באי-ידיעה

• המחסום ללמידה: אפיקטטוס מדגיש כי המכשול הגדול ביותר בדרך לחוכמה אינו בורות, אלא יוהרה – אי אפשר לאדם להתחיל ללמוד את מה שהוא חושב שהוא כבר יודע.

• האימון ב"אני לא יודע": מוצגת חשיבות האימון העצמי ביכולת לומר "אני לא יודע" ובחירה אקטיבית בהקשבה על פני השמעת דעה, במיוחד בנושאים שבהם ההבנה היא חלקית בלבד.

• ניקוי התודעה: השלב הראשון של הפילוסוף הוא ניקוי התודעה מביטחון עצמי מופרז ומדעות לא מבוססות, בדומה לגישתו של סוקרטס ("אני יודע שאני לא יודע").

2. מטרת השיח: האמת לפני הכל

• חיפוש האמת: המטרה המרכזית בדיון (בין אם פוליטי, מקצועי או זוגי) צריכה להיות גילוי האמת עבורנו ועבור הצד השני, ולא הניצחון בוויכוח.

• בחינת סתירות: עלינו לבחון את זוויות המבט השונות כדי לוודא שאיננו מצויים בסתירה, מה שמאפשר דיאלוג מקדם

3. השיטה הסוקרטית וניהול מחלוקות

• הימנעות מהאשמה: במקום לומר "אתה טועה", עלינו לסייע לאדם לראות את הסתירה בדעותיו שלו באמצעות שאלות המבוססות על הסכמות ראשוניות.

• אחריות ההסבר: אם הצד השני אינו מבין, עלינו לקחת אחריות ולהאשים את עצמנו שלא השכלנו להסביר כראוי, במקום לכעוס. אולי השתמשנו במליצה או מושגים שלא הבנו אותם באותו אופן כמו הצד השני.

4. סבלנות, שלום ושליטה רגשית

• חוסר כעס בוויכוח: סוקרטס מצוין כדוגמה לאדם שמעולם לא התרגז, לא השתמש בגידופים או בעלבונות, אלא נשא בסבלנות אנשים מגדפים.

• השכנת שלום: היכולת להשקיט מריבות במהירות ובמיומנות נחשבת לעוצמה גדולה, כפי שאפיקטטוס מצטט את המשורר הסיודוס.

5. בנייה על יסודות מוצקים (הדימוי הארכיטקטוני)

• בדיקת היסודות: עולם הדעות מדומה לבניין. לפני שבונים עמדה בדיון, יש לוודא שהיא נכונה.

• התמוטטות הבניין: אם היסודות (הדעות על טוב ורע) רקובים, הבניין כולו יתמוטט, ולכן יש להשקיע בבדיקת אמיתות הדעות הבסיסיות שלנו.

6. מהותה של "פגישה אמיתית"

• הכרת דעות: פגישה אמיתית עם פילוסוף (או אדם בכלל) אינה רק ראייה פיזית או שמיעת דבריו כבדרך אגב, אלא הכרה הדדית של דעות וגילוין זה לזה.

• תיקון דעות פגומות: פגישה נחשבת לאמיתית כאשר שני הצדדים מוכנים להעמיד את דעותיהם למבחן ולהסיר כל דעה שמתגלה כפגומה.

אם הגעתם עד כאן והקשבתם טוב, זה אומר אתם משקיעים בעצמכם ובהתפתחותכם הרוחנית. אז אני גם מזמין אתכם לאתר שלי stoaisrael.com  דרך האתר אפשר לפנות לשיחות ייעוץ אישיות או להירשם לקורס הבא. אתם מוזמנים לעקוב אחרי ברשתות. ואם נתתי לכם ערך, אני אשמח שתשתפו ותפיצו.

 אז עד  כאן להפעם. תודה שהאזנתם. נשתמע בפרק הבא אם ירצה הגורל. היו בטוב