פרק 198 על ניסים ועל קללת עץ התאנה

Brooklyn Museum - The Accursed Fig Tree (Le figuier maudit) - James Tissot

שלום וברוכים הבאים להסכת על אומנות החיים- הפודקאסט על הפילוסופיה הסטואית. שמי ברק קידר. אני יועץ פילוסופי, מלמד פילוסופיה סטואית. היום אלווה אתכם לתוך ציטוט שאולי יסייע לכם ולו במעט בנבכי החיים.

חוני המעגל היה חכם ארץ-ישראלי ו"בעל מופת" שחי במאה ה-1 לפני הספירה, בתקופת הזוגות (בין תקופת בית שני לתקופת התנאים). הוא נודע בצדקותו ובכוח תפילתו המיוחד.

הסיפור המפורסם ביותר עליו מופיע במשנה ובתלמוד ומספר על האופן שבו הביא לירידת גשמים בשנות בצורת קשה:

• המעגל: כשהעם ביקש ממנו להתפלל לגשם, התפלל חוני אך הגשם לא ירד. אז סרטט עיגול (עוגה) באדמה, עמד בתוכו, ונשבע שלא יצא משם עד שיֵרדו גשמים.

• התגובה האלוהית: תחילה ירד גשם קל (כדי להתיר את שבועתו), אך חוני המשיך והתעקש, בטענה שהוא כבן בית לפני המקום. רק לאחר שהתפלל שוב, ירדו גשמי ברכה במתכונת הרצויה (ולא סופת גשם הרסנית, כפי שקרה בפעם השנייה).

• הכינוי: סיפור זה הוא המקור לכינויו "המעגל" – על שם המעגל שצייר ועמד בו עד שנענתה תפילתו.

סיפורים נוספים ואגדות

• החרוב והשינה של 70 שנה: אגדה מפורסמת נוספת בתלמוד מספרת על חוני שראה אדם נוטע חרוב ושאל אותו אם הוא מצפה לאכול מפירותיו, שכן החרוב נושא פירות רק לאחר שבעים שנה. הנוטע ענה שכשם שאבותיו נטעו למענו, כך הוא נוטע למען הדורות הבאים. חוני ישן במערה והתעורר רק שבעים שנה לאחר מכן, וראה את נכדו של הנוטע אוכל מפירות העץ. כשהוא הגיע לבית המדרש, לא האמינו לו שהוא חוני, והוא הצטער על כך מאוד.

• שמעון בן שטח: חוני היה בן דורו של שמעון בן שטח (אחד מהזוגות), שהעריך מאוד את חוני למרות דרך התפילה הייחודית שלו. שמעון בן שטח נזף בחוני על ה"תחכום" שבתפילתו (כביכול הוא מורה למקום מה לעשות), אך השווה אותו לבן יחיד ומפונק שכל בקשותיו מתמלאות.

• מותו: לפי ההיסטוריון יוסף בן מתתיהו, חוני נהרג בירושלים בזמן המצור של הורקנוס השני על אריסטובולוס השני, כאשר סירב להתפלל נגד מחנה זה או אחר.

• קבר: קבר המיוחס לחוני המעגל נמצא סמוך לחצור הגלילית בצפון.

לישו ולאפיקטטוס, היתה גישה שונה לעץ התאנה. אם אתם שואלים את עצמכם, איך הגעתי לזה, אז התשובה היא קטע סטנדאפ של הקומיקאי לואי סי.קי.

הוא לא התייחס לאפיקטטוס, אלא לישו. אבל הסיפור שסיפר, הזכיר לי קטע מאפיטטוס וזה שעשע אותי. אומנם הזמנים סמוכים יחסית, אבל גם סמוכים מדי כדי שתהיה היכרות. אני בספק שאפיקטטוס הכיר את הסיפור על ישו. ואני לא מאמין כותב הבשורה, הגיע איכשהו לתקשר עם אפיקטטוס. 

כי הבשורה על פי מרקוס אחד מהשליחים של ישו, מתוארכת לאזור 70 לספירה, תקופת חורבן בית שני. בעוד שאפיקטטוס, נולד ב 55 לספירה ומת ב 135 לספירה.  אז לכאורה, הבשורה על פי מרקוס השליח של ישו, נכתבה לפני שאפיקטטוס התחיל ללמד. 

בשבילנו, הסיפור הזה ממחיש את ההבדל בין דת לפילוסופיית חיים ויש לנו גם מה לקחת ממנו לעצמנו לשלוות הנפש שלנו לא משנה אם אנחנו מאמינים או לא ובמה ומי. 

ההבדל העיקרי בין דת לפילוסופיה בכלל ולסטואיות בפרט, זה שהדת מסתמכת על אמונה ופילוסופיה על היגיון רציונלי. אבל זה לא כזה פשטני, כי בקרב דתות יש פילוסופיה. ופילוסופיות מסוימות מחייבות הנחות מוקדמות, שהן סוג של אקסיומות דומות לאמונה. אנחנו פשוט מניחים שזה ככה ואז בונים על זה מערכת של טיעונים פילוסופיים. 

במקרה של פילוסופיית חיים יש עוד מכנה משותף עם דת. כי דת מחייבת סוג של פילוסופיית חיים. כמעט כל דת כוללת מרכיב של מטאפיזיקה, כלומר תפיסה מובנית כיצד העולם מתנהג ומתקיים. למה דברים קורים כפי שהם קורים. מרכיב משותף נוסף, זו אתיקה. איך לנהוג בעולם. 

שני המרכיבים הללו משותפים לפילוסופיית חיים ולדת. 

נעבור לקטע המדובר מתוך הבשורה על פי מרקוס. זה תרגום של גוגל מהאנגלית. את הקטע של לואי סי.קיי אצרף בסוף הפרק. 

"למחרת, בצאתם מבית עניה, ישוע היה רעב. ובראותו מרחוק עץ תאנה שהיה לו עלים, ניגש לבדוק אם יש עליו פרי. כשהגיע אליו, לא מצא דבר מלבד עלים, כיוון שלא הייתה עונת התאנים**. ויאמר לעץ: 'מעתה ועד עולם אל יאכל איש ממך פרי!'... ובבוקר, כשהלכו, ראו את עץ התאנה יבש עד השורש. פטרוס נזכר ואמר לישוע: 'רַבִּי, ראה! עץ התאנה שקיללת – יָבַש!' וישוע ענה להם: 'האמינו באלוהים. אמן אני אומר לכם, שכל מי שיאמר להר הזה: 'התרומם והיזרק לים', ולא יטיל ספק בלבו אלא יאמין שמה שהוא אומר יקרה – יהיה לו זאת. על כן אני אומר לכם: כל אשר תבקשו בתפילה, האמינו כי קיבלתם, ויהיה לכם."**

הערות קצרות על הקטע 

הקטע הזה לקוח מהבשורה על פי מרקוס (פרק י"א, פסוקים 12–14 ו-20–24), והוא ידוע כסיפור "קיללת התאנה". התרגום שומר על השפה הציורית והמהדהדת של הטקסט המקורי, תוך שימוש במילים ובביטויים המתאימים להקשר המקראי-נוצרי.

בית עניה, נקרא Bethany וזה באזור מזרח ירושלים של ימינו. 

יש כמה דברים מעניין להדגיש בקטע הזה. הראשון שאליו גם מתייחס לואי סי.קיי, ישו הפך לנרגן בהיותו רעב ולא יכול היה לחכות לתהליך הטבעי של צמח ופרי בעונתו. הבשורה על פי מרקוס, שנחשבת לבשורה הקדומה ביותר, נפתחת בהצהרה: "ראשית בשורת ישוע המשיח, בן האלוהים". כלומר כבר בעת כתיבת הסיפור על קללת עץ התאנה, השליחים של ישו טענו של הוא בן האלוהים. השליח פאולוס כבר מתייחס לישו כאל ישות אלוהית שווה לאב. כך שבחירה מעניינת להיות חסר סבלנות לתהליך טבע שברא האל ולקלל עץ תאנה. כמו כן, בד"כ ניסים בדתות הם מעשה הנוגד את הסדר הטבעי של הדברים. מעל לטבע, אבל בד"כ לחיוב. במקרה זה, לשלילה. 

הנקודה היותר חשובה בקטע הזה, היא המטאפיזיקה שבבסיס הסיפור. זוכרים שאמרתי מקודם שבכל פילוסופיית חיים צריכה להיות הבנה איך העולם עובד. איזשהו גיבוש תמונה של איך העולם עובד. אז בבסיס הסיפור הזה, יש הנחה שאם תאמין במשהו, הוא יקרה. מחשבה בוראת מציאות. הסטואים רחוקים מזה. צריכה להיות שרשרת סיבות ותוצאות שמובילה למציאות מסוימת. אפילו בעת העתיקה כשהסטואים הניחו שניתן לנבא דברים, זה היה מבוסס על יכולת לראות תוצאות המבוססות על מהלך אירועים. 

למשל מרקוס אורליוס בספר הראשון של מחשבות לעצמי כשהוא מודה למורה שלו לציור, הוא כותב שלמד ממנו: "להימנע משאיפות חסרות תוחלת; לא לבטוח בדברי יִדעונים ומכשפים על אודות לחשי קסם, גירוש שדים וכיוצא באלה…" הוא גם מודה לו שעזר לו להפוך את הפילוסופיה לבת בית. 

זה הזמן לעבור לאפיקטטוס ואיך שהוא מציע להתייחס לעץ התאנה שונה מישו. בספר ה"שיחות" 1.15.7-8:

"וכאשר האיש, שבא להתייעץ עמו אמר: 'מה שאני מבקש הוא לדעת, כיצד אשאר בהתאם לטבע, אפילו אם אחי מסרב להתפיס עימי, השיב לו אפיקטטוס: 'אין שום דבר חשוב נעשה באורח פתאום. אומנם אף לא אשכול ענבים או תאנה. אם תאמר לי עכשיו: 'רוצה אני תאנה', אגיד לך שזה צריך זמן. תן לעץ לנבוט תחילה, ואחר כך להוציא פרי, "ולאחרונה להבשיל. הואיל ואפילו פרי התאנה אינו מגיע למלוא בישולו פתאום, תוך שעה אחת, רוצה אתה לאסוף את פרי שכלו של האדם במהירות ובקלות כאלו! אפילו הייתי אומר לך זאת, אל תצפה לכך."

חייבים להודות שזה נשמע כאילו האחד הכיר את השני. כאמור אני לא חושב שאפיקטטוס הכיר את הבשורה על פי מרקוס, אבל אולי. בכל מקרה, זה נשמע כאילו הוא מודע לציפייה הלא ראלית של ישו לפרי שלא בעונתו. 

"כך גם אתה תזכיר לעצמך שאהובך ביןי-תמותה הוא ואינו נתון לרשותך. הוא ניתן לך לזמן מסוים בלבד ולא לעולם ועד, וללא אפשרות של פרידה. משל לתאנה או לאשכול ענבים בעונה קבועה בשנה. אם עורג אתה להם בחורף, הרי הנך משתטה. כך גם אם אתה נכסף לבניך או לידידך, בעת שאינו ניתן לך, הרי הנך נכסף לתאנה בחורף, כי כמעשה החורף לתאנה, כך מעשי נסיבות הזמן לדברים הניתנים להישחת על ידן."

הציטוט הראשון מאפקטטוס, נשמע כאילו הוא פונה לישו ישירות. (לא שאפיקטטוס חשב על הנוצרים באותה עת, כיוון שהם עדיין היו כת יהודית קטנה ללא חשיבות בחברה הרומית הרחבה). הוא אומר לתלמידיו שדברים טובים דורשים זמן באופן טבעי. תאנים הן פירות מצוינים, טעימים ומזינים, אך יש לחכות שיבשילו לפני שניתן ליהנות מהן. אותו הדבר, אומר אפיקטטוס, נכון גם לגבי היכולות האנושיות, ובמיוחד היכולת לחשוב באופן נכון, אשר כמובן בסיסית לעיסוק בסטואיות. 

הקטע השני, הוא מהסוג שהמבקרים של הסטואיות משתמשים בו לטעון שזו פילוסופיה אדישה וקרה. אבל זה גם לא נכון וזו גם טכניקה סטואית מרכזית. הקטע לא מדבר על חוסר אכפתיות בשום מקום. הוא לא אומר להיות אדיש לאנשים. הוא אומר להיות ריאליים ומציאותיים. הכל חולף. הכל משתנה, הכל נתון לפגעי הזמן. הוא אומר זה מפורש בציטוט. מי שמבין שהכל חולף ומשתנה, אבל לא חושב שהוא או היא יחלפו מן העולם, שוגה באשליות. באותו אופן, לא הגיוני לחשוב שיקירינו יהיו חסינים לפגעי הזמן ולאירועים פחות רצויים. 

יש כאלה שיראו בבוטות הראלית הזאת של אפיקטטוס, משהו מטריד. לא כולם אוהבים שמציגים להם את המציאות הקשה בפנים. אישית, אני מעדיף אותה על פני החיים באשליה. אבל יש פה יותר מאשר זריקת מציאות. יש פה גישה שיוצאת מנקודת הנחה של חיים בהווה. במציאות של כאן ועכשיו. אז תהנו מיקיריכם היום, כי לא לעולם חוסן. כי אתם מכירים באנושיותם ושבריריות החיים. שלכם ושל קרוביכם, חבריכם ואפילו הכלב והחתול. יש לנו כלבה בבית. אימצנו אותה מכלביה, אחרי שנזרקה לרחוב. היא אצלנו הרבה שנים והיא באיזור גיל 17. ישבנו איתה בחוץ והגיעה בחורה עם כלב קטן ושאלה בת כמה. כשאמרנו את הגיל, היא התרגשה נורא מתוך צער עלינו שהכלבה שלנו מאוד מבוגרת. היא ציינה שהכלב שלה בן 6 והיא לא יכולה לדמיין את חייה בלעדיו ומה תעשה כשהוא ילך לעולמו. אנחנו לא ראינו את זה ככה. הכלבה שלנו, היא בת משפחה ואנחנו רואים עליה את השינויים. הילדים מוציאים אותה לטייל, אז הם הולכים איתה יותר לאט מאשר בעבר. הולכים בשביל המונגש ולא במדרגות. ולומדים בזכותה סבלנות. 

מי שנהנה מהתאנים המתוקים בעונתם ומבין שהם עונתיים, נהנה מהערכים והמתיקות בעונתם. מי שלא יהנה מהם בעונתם, הם יחלפו עם החורף. ומי שפספס אותם, ייחל להם שלא בעונתם וזה כבר לא רציונלי. 

מי שמחכה יותר מדי זמן, התאנים ייעלמו, וזה יהיה מטופש לייחל לדברים בלתי אפשריים.

לגבי החלק של האתיקה בפילוסופיית חיים. היבט אחד, הוא אימוץ אתיקה על פי דוגמה מדמויות מופת. אצל הסטואים יש כמה. הבולט שביניהם זה סוקרטס. בדתות יש גם אימוץ התנהגות מדמויות מופת, אצל הנוצרים זה ישו ויש מאמרים בשפע על הקבלה בינו לבין סוקרטס. כך או כך, הוא ככל הנראה היה אדם טוב וראוי. אולי לא כשקילל עץ תאנה. אצל הנוצרים יש אמירה של what would Jesus do. כמקור להשראה לאתיקה נכונה. אבל הסטואיות היא פילוסופיית חיים ולא דת. בפילוסופיה, אנחנו יכולים לבחור. יש דברים שהסטואים בעת העתיקה טעו בהם. אפילו בעת העתיקה, היתה מחלוקת וגישות שונות. 

סנקה אומר במכתב 2 לחברו לוקיליוס:

"הנה מה שמצאתי אצל אפיקורוס, (כי דרכי גם לרעות בשדה אחר, לא בבחינת בורח כי אם בבחינת מרגל)." הוא מצטט ממנו הרבה, אבל חולק על גישתו ומתווכח איתו.

 במקום אחר במכתב 33.11 הוא כותב:

"כל אלה שאינם משתחררים מאפיטרופסות מוריהם הולכים אחריהם גם בדברים אשר הכל כבר מתנגדים להם, וגם בדברים שצריכים עוד עיון. לעולם לא היינו מוצאים דבר (חדש) לו היינו מסתפקים במה שהמציאו מכבר, גם לא ימצא דבר חדש מי שהולך רק בעקבות אחרים, כיון שאיננו מבקש. – ”אם כן, אין לי רשות ללכת בעקבות מי שקדמני?“ – אמנם משתמש אני בדרך סלולה, אבל אני מוצא יותר קרובה וישרה, אני סולל לי אותה. מי שהגה לפנינו אותן הדעות עצמן, לא נעשה אדון לנו כי אם מורה דרך. האמת פתוחה לכל, לא החזיק בה אדם [לעשותה לקניינו], והרבה ממנה נשאר לדורות הבאים. שלום."

זה הבדל משמעותי בגישה בין פילוסופיה לדת. כי סנקה אומר, שאנחנו צריכים לחשוב לבד. מי שקדם לנו, הוא מורה דרך, לא אדון. 

זה הבדל מהותי מגישה שמצדיקה את עצמה. כי הבסיס של דת היא האמונה והיא מצדיקה את עצמה ללא צורך בהוכחה או דיון. – 'פשוט תאמין/י' ! כלומר, אין הצדקה אחרת מלבד אמונה כדי לעשות כל דבר שבר סמכא אומר לך לעשות.

סנקה לעומת זאת אומר, הם מורי דרך לא אדונים. 

לסיום, אני חייב להבהיר שיש פרשנויות תיאולוגיות שונות לסיפור של ישו ועץ התאנה. אני לא חושב שזה פותר את העניין, אבל בכל זאת. הפרשנות הנפוצה ביותר והמקובלת רואה בעץ התאנה סמל לעם ישראל או לבית המקדש שבירושלים:

• חוסר הפרי: בסיפור מסופר כי ישו חיפש פרי אך לא מצא, למרות ש"לא הייתה עונת תאנים". פרשנים רבים רואים בכך התייחסות למצבה הרוחני של האומה או הממסד הדתי באותה תקופה. העם, והמקדש בפרט, היו אמורים לשאת פרי של אמונה, צדק וקבלת המשיח, אך הם לא עשו זאת.

• המקדש הריק: האירוע מתרחש מיד לפני או אחרי כניסתו של ישו למקדש וגירוש מחלפי הכספים ("טיהור המקדש"). עץ התאנה הנטול פרי מסמל את המקדש הריק מתוכן רוחני אמיתי, מקום שבו יש רק עלים (מראית עין של דבקות דתית, טקסים חיצוניים) אך אין פרי (צדק חברתי, אמונה אמיתית).

• הקללה כנבואה: קללת העץ (שמתייבש) היא נבואה סמלית על גורלה של ירושלים ובית המקדש (שחרב בשנת 70 לספירה). 

• כוח רוחני: הסיפור מראה את סמכותו האלוהית של ישו וכוחו על הטבע, בדומה לנסים אחרים שחולל. בניגוד לניסים של ריפוי, שנועדו להועיל, נס זה נועד להדגים כוח, ובכך הוא יוצא דופן ודרמטי.

• קריאה לאמונה: ישו משתמש באירוע כדי ללמד את תלמידיו על כוחה של האמונה. הוא אומר: "כל מה שתבקשו בתפילה באמונה – תקבלו" (מתי כ"א: 22). במובן זה, הנס אינו רק עונש, אלא שיעור לגבי עוצמת התפילה והאמונה.

בסוף, הסיפור מדגיש שלמשיח יש סמכות לשנות את סדרי הטבע ואת לוח הזמנים המקובל. הסטואים, רואים בטבע כישות העליונה. אין מעל לטבע. לכן כל מה שמתרחש, הוא כחלק מהטבע ולא יכול להיות משהו מחוץ לשרשרת סיבות ותוצאות - דהיינו חוקיות הטבע. לגבי ישו אני אוהב את הפרשנות של לואי סי.קי. אבל לפני שנגיע אליה. 

נדגיש את הערך הסטואי שנקבל מהסיפור הזה. את ה"מה יוצא לי מזה". 

אמרתי שכנראה אפיקטטוס לא הכיר את הבשורה הנוצרית שמציינת את הסיפור על ישו ועץ התאנה, אבל מרקוס אורליוס כן הכיר את אפיקטטוס. הוא ממש מתמצת לעצמו את דברי אפיקטטוס כאימון ב ב"מחשבות לעצמי" 11.33:

"מטורף יחפש תאנים בחורף. כמוהו אף מי שמבקש את ילדו, עת לא יותר לו עוד לקבל"

במקום נוסף, הוא כותב לעצמו משהו בסגנון דבריו של אפיקטטוס ב "מחשבות לעצמי" 8.15:

"זכור, כי כמו שחרפה היא להשתומם על אשר התֵאנה נושאת פּרי תאנה, כן גם אין להתפלא אם העולם בכללו מוציא אל הֹפעל את הדברים אשר את שרשיהם הוא נושא בתוכו. הן לבושה יהיה גם לרופא, אם ישתומם על הקדחת, ולקברניט, אם יתפלא על הרוח המתנגדת למהלך הספינה."

זה אבסורד להיות מופתע שדברים מתרחשים כמו שהם אמורים להתרחש. מגוחך להתפלא שהעולם מביא את הפירות שהוא שופע בהם, בדיוק כמו שעץ התאנה נושא תאנים. מרקוס לוקח את זה גם לא רק לשנות את הפליאה או הציפייה, הוא גם לוקח את זה לאיך כן לראות את הדברים ואומר לעצמו שזה אבסורד להשתומם כמו שרופא או רב החובל של ספינה יופתעו אם לחולה יש חום או אם מתעוררת רוח נגדית.

יש פה דבר והיפוכו ואנחנו צריכים לבחור בפרשנות הנכונה על העולם. אנחנו צריכים לבחור בשיפוט הנכון. 

סנקה אומר במכתב 91 לחברו לוקיליוס:

"מובן היטב, כי מה שבא לפתע פתאום מדכא ביותר. הפתאומיות מכבידה את משקל הצרה, וכל אדם מרבה להרגיש האסון במידה שהוא מוסיף להשתומם עליו".

סנקה אומר לצפות מראש דברים שיכולים לקרות ובכך להפחית את עוצמת הפגיעה בנו. הוא גם מוסיף לא להשתומם. להתפלא שמשהו שטבעי קורה, מגביר את טירדה ואת ההשפעה של האירוע על הנפש שלנו. אנחנו אלה שמגבירים את השלילי שבנו אם אנחנו מתפלאים שמשהו קרה וחושבים שהוא לא צריך היה להתרחש. 

אז מרקוס אומר לעצמו אל תתפלא על העולם ועל דרכו של הטבע. הוא מוסיף לעצמו, לבחור לראות את הדברים כמו שבעל מקצוע מתייחס למקצועיות שלו. רופא לא יתפלא או ישתומם על מחלה, קברניט לא ישתומם או יתפלא על רוח שלא נושבת בכיוון נסיעתו, אלא הם יפעלו בהתאם למה שנכון להם. 

לסיכום:

'אין שום דבר חשוב נעשה באורח פתאום." זה אומר, שכל דבר שאתם פועלים בעדו, קחו בחשבון שיש תהליכים. דברים לא קורים בפתאומיות, כי לא מדובר בניסים שמעל לטבע. זו צורת שיפוט חשובה ביותר. ככל שתצפו שדברים יהיו בסגנון של "תחשוב טוב יהיה טוב" או תקווה שמשהו יקרה והוא יגיע. או "מחשבה בוראת מציאות", או כל מחשבה מיסטית שמעבר לטבע, אתם פוגעים בעצמכם. אתם בוחרים בשיפוט שהוא לא על פי הטבע. לא על פי התהליכים הטבעיים. אתם מצפים שיהיו תאנים בחורף, ובכך אתם משתטים, כמו שאמר אפיקטטוס. 

רופא, רואה תהליך שמביא לעלייה בחום גוף ופועל לטפל בגורם בתהליך שיביא לריפוי. קברניט מוביל ספינה לנמל ואם הרוח מתנגדת לו, הוא מבין את התהליך הטבעי ומוצא דרך לנווט לנמל היעד שלו. כמו שסנקה כתב: 

"קשת הרוצה לירות חץ צריך לדעת במה הוא מבקש לקלוע ואז לדרוך בידו את הקשת ולכוונה. העצות שלנו טועות, כי אין להן כיוון. למי שאינו יודע לאיזה נמל לפנות, שום רוח אינה טובה. בהכרח רב כוחו של המקרה בחיינו, כי אנחנו חיים תחת שלטון המקרה.". 

למהלך הטבע יש סיבה ותוצאה. זו המטאפיזיקה של הבנת המציאות בפילוסופיית החיים שדיברתי עליה. בשונה מהדתות האברהמיות, ההנחה היא שהכל קורה בתוך היקום-הטבע. האתיקה, היא לבנות לעצמנו שיפוט שמכיר את התהליכים הטבעיים ולא מצפה שיהיו אחרת. 

אם הגעתם עד כאן והקשבתם טוב, זה אומר אתם משקיעים בעצמכם ובהתפתחותכם הרוחנית. אז אני גם מזמין אתכם לאתר שלי stoaisrael.com  דרך האתר אפשר לפנות לשיחות ייעוץ אישיות או להירשם לקורס הבא. אתם מוזמנים לעקוב אחרי ברשתות. ואם נתתי לכם ערך, אני אשמח שתשתפו ותפיצו. 

 אז עד  כאן להפעם. תודה שהאזנתם. נשתמע בפרק הבא אם ירצה הגורל. היו בטוב