פרק 184 מה מידת האחריות שלי על התנהגות אחרים

נוצר ב AI

 שלום וברוכים הבאים להסכת על אומנות החיים- הפודקאסט על הפילוסופיה הסטואית. שמי ברק קידר. אני יועץ פילוסופי, מלמד פילוסופיה סטואית. אתם מוזמנים לאתר שלי stoaisrael.com  דרך האתר אפשר לפנות לשיחות ייעוץ אישיות או להירשם לקורס הבא. היום אלווה אתכם לתוך ציטוט שאולי יסייע לכם ולו במעט בנבכי החיים.

הדיון שלנו הפעם, הוא על השאלה, מה מידת ההשפעה או האחריות שלי על התנהגות של אחרים. הרי מצד אחד, אנשים אחרים, הם דומים לנו ביכולת הרציונלית, מבחינת פוטנציאל, אבל לא שווים לנו בשימוש בכישורים הרציונליים. גם כל אדם נוהג על פי מה שנראה לו הגיוני. כל אדם עושה מה שנראה לו מועיל. אז יש היבטים אישיותיים שמבדלים בין בני אדם. בני אדם הם אדישים מבחינה סטואית. הם לא מעלים ולא מורידים את המידה המוסרית שלנו. רק אנחנו אחראים על המידה המוסרית שלנו. אבל בכל זאת אנחנו משפיעים. אז על זה נדבר הפעם. 

ציטוט שיתן לנו כיוון מתוך "מחשבות לעצמי" 10.30:

"כל אימת שתצא נגד חטאו של פלוני, המשך מיד ושקול כיצד אתה חוטא כמותו; למשל, בהחשיבך את הכסף כטוב, או את ההנאה, התהילה ושאר דברים כגון אלה. אם תשים לבך לכך, אזי חיש תשכח את כעסך, בהבינך לפתע כי אותו אדם אנוס לנהוג כך — הרי מה יוכל לעשות? לחילופין, אם תוכל, הסר מעליו את הגורם לשיעבודו". 

 נתחיל בבדיחה.

בעצם שתיים.

הראשונה: כומר יוצא מהותיקן וברחובות רומא רואה שני קבצנים עם כוס לפניהם. האחד עם מגן דויד גדול בשרשרת לצווארו וכוס הנדבות שלו כמעט ריקה. לידו קבצן עם שרשרת ועליה צלב גדול, תלויים על צווארו וכוס הנדבות שלו, מלא לחלוטין. 

הכומר פונה ליהודי ואומר לו, "אתה רואה, את חברך? אם היית נוצרי כמוהו, היית מרוויח יותר".

פונה הקבצן היהודי לקבצן שלצידו עם הצלב על הצוואר ואומר לו: "תראה מוישה מי בא ללמד אותנו שיווק". 

את הבדיחה השניה אספר כאשר אקשר את הבדיחות לנושא. 

אפיקטטוס אומר בספר השיחות 2.5.15, לבחון איך שחקני כדור נוהגים. 

אף שחקן לא מתווכח אם הכדור הוא טוב או רע בפני עצמו. רק איך זורקים את הכדור או איך חוטפים אותו. בכך טמונה המיומנות, האמנות, המהירות, השיפוט. 

בעוד שלי אין את המומחיות בחטיפת כדור אומר אפיקטטוס, המימון חוטף אותו איך שאני זורק. אבל אם מישהו זורק או חוטף את הכדור מתוך פחד והתרגשות, איך זה מועיל לו במשחק? אם כל אחד יצעק מה לעשות עם הכדור, בסוף זה יהפוך למאבק לא למשחק. בערך כמו שהקהל ביציע צועק עצות, אבל השחקים חייבים להישאר נאמנים למומחיות ולמקצועיות שלהם. "כך צריכים אנו לשחק את המשחק כביכול, בכל הזהירות והמומחיות שרק אפשר לנו, אבל נקפיד לראות את הכדור עצמו כמשהו שאינו מעלה ואינו מוריד." זה אומר שהדברים החיצוניים, לא מעלים ולא מורידים את האופי המוסרי שלנו. הכדור הוא חיצוני, המיומנות שלנו, היא באחריותנו. בשליטתנו. אם צריך להשתמש בכישורים שלו בדברים חיצוניים, אבל לא לראות בהם חלק ממנו. למשל כסף, הוא חיצוני, לא מעלה ולא מוריד את אופיינו המוסרי ועדיין חשוב שננהג בו בהתאם לכישורים שלנו, באופן מיטבי. ככה הבריאות שלנו. לא בשליטתנו, אבל כדאי שננהג בה באופן מיטבי. 

סנקה נותן גם משתמש בדוגמה של משחק כדור ומיומנות. ההקשר שלו הוא יותר למערכת היחסים שלנו עם אנשים אחרים. כבר נגיע לזה, אבל קודם זכרו את האמירה של אפיקטטוס, הכדור, הוא לא טוב או רע בפני עצמו. 

סנקה מספר בספרו "על החסדים" (2.17), על המלך אנטיגונוס. גם פלוטרכוס מזכיר בדיוק את אותו מקרה שסנקה מתאר. 

ראשית, אספר שאנטיגונוס "בעל העין האחת", היה אחד מהגנרלים של אלכסנדר מוקדון. לאחר מותו בגיל צעיר, יורשיו של אלכסנדר מוקדון ניהלו את מלחמת הדיאדוכים. כלומר היורשים. בהתחלה, היורשים של אלכסנדר, הצליחו לשמור על האימפריה ואף למנוע מהיוונים להתפצל מהמוקדונים. אבל תוך כמה שנים, היורשים נלחמו ביניהם והאימפריה פוצלה. נוצרו כמה ממלכות קטנות באזור אסיה, אבל 3 גדולות ועיקריות. במוקדון שלט אנטיגונוס שלנו ויורשיו. במצריים בית תלמי שלימים תירש את הכס קליאופטרה. ובדמשק ובאזור ארץ ישראל, בית סלווקוס שהמוכר לנו מבין יורשיו, הוא אנטיוכוס הרשע מחנוכה. אנטיגונוס שלנו המכונה "מונופתלמוס" (Monophthalmus), שפירושו ביוונית "בעל עין אחת" (מ-"μόνος" [מונוס] שפירושו "אחד" ו-"ὀφθαλμός" [אופתלמוס] שפירושו "עין"). הוא היה מהחזקים שבין היורשים, עד אשר חברו נגדו השאר והוא נהרג ב 301 לפנה"ס. 

בכל אופן, פלוטרכוס מספר שפנה לאנטיגונוס פילוסוף ציני בשם Thrasyllus ביקש ממנו דרכמה. זה, אמר אנטיגונוס, מעט מדי עבור מלך לתת. אם כן, אמר הציני, תן ​​לי "טאלנט". שזה כיכר כסף. סכום גבוה יותר מדרכמה. היחס הוא 1 טאלנט = 60 מינֶה. מינֶה אחת = 100 דרכמות על כן, 1 טאלנט = 60×100=6,000 דרכמות.

וזה, אמר אנטיגונוס המלך לפילוסוף, יותר מדי עבור ציניקן (או עבור כלב) לקבל. 

מעניין שסנקה מספר את זה הפוך, הפילוסוף ביקש כיכר כסף והמלך טען שזה יותר מידי לפילוסוף ציני לבקש. אז ביקש הפילוסוף דינר. אנטיגונוס ענה שזה לא ראוי למלך לתת כל כך מעט. סנקה מכנה זאת ליצנות נבזית. אנטיגונוס המציא שיטה איך לא לתת כלום. אולי זה משנה שפלוטרכוס מציין שקודם ביקש הציני את הסכום הנמוך וסנקה מציין שקודם ביקש את הסכום הגבוה, כי סנקה מבקר את שניהם. 

גם את המלך שהמציא דרך לא לתת וגם את הציני שבכלל ביקש. אז אולי רצה להראות שיש צביעות בבקשה של הציני. 

הדוגמה של סנקה ממחישה כמה טיעונים. ראשית, בעניין המלך שטוען שלא ראוי למי שיש לו, לתת רק סכום כסף נמוך. ומי שמקבץ לא צריך לבקש הרבה ולהיות חמדן. סנקה אומר שהוא היה "יכול ליתן את הדינר לפי מצב המבקש ואת הככר לפי ערך המלכות.". כלומר הוא בחר לא לתת. אבל יכול היה לבחור האם לתת לפי ערך המלכות שלו או ערך המבקש. אבל לתת. הוא בחר בליצנות נבזית כדי לא לתת. 

נניח שהסכום המבוקש גבוה מדי לחכם ציני. אבל חסד מלכות יכול לתת כל סכום בדרך מכובדת. זאת אומרת שהמלך יכול היה לכבד את החכם, לא משנה באיזה סכום היה בוחר לתת. 

אבל סנקה גם מוצא הצדקה במעשי המלך. כי לסנקה יש ביקורת על הצביעות של הציני. אם הוא בז לכסף למה הוא מבקש אותו? אם צריך בכל עת, להתנהג על פי מה שהוא מאמין בו, והוא בז לכסף, אז שלא יבקש. אם הוא מתהדר בעניות שלו ומציג אותה לראווה כדי להעביר מסר, שלא יבקש סכום כסף גבוה. אני מזכיר שהציניים ראו עצמם כמבקרי החברה. הבוטות והישירות שלהם נועדו להעמיד אנשים על טעותם ולהראות להם דרך נכונה. אבל הרטוריקה העוקצנית בסיפור הזה, דווקא הייתה לרעת הפילוסוף הציני. הוא הצטייר כצבוע ולא מחנך. "סלוף הדין הוא, שיתכבד אדם בתהילת העניות ויחד עם זה יהיה דורש כסף.". ואז אומר סנקה משהו חשוב: "צריך המבקש להשגיח גם על מצב עצמו באותה מידה שהוא צופה על מצב מי שיתמוך בו.". או במילים אחרות, חובתו של כל אדם היא לשקול לא פחות את אופיו שלו מאשר את אופיו של האדם לו הוא מתכנן להעניק עזרה.

סנקה מסביר את הנקודה הזאת דרך דוגמה שנתן כריסיפוס, ראש האסכולה השלישי של הפילוסופיה הסטואית. הוא משתמש במשחק כדור להמחשה. תזכרו שהדוגמה של אפיקטטוס, היא ביחס לכדור כחיצוני לא בערך בפני עצמו של טוב או רע. אצל סנקה ההתייחסות בדוגמה, היא למיומנות המשחקים. 

אם הכדור נפל לרצפה כשהמטרה היא שישאר באוויר, האשמה היא או על הזורק או על התופס. או שאחד מהם זרק חזק מידי, או שהשני פיספס את התפיסה. הכדור לא יפול רק אם בזריקה מיד ליד אם הוא נזרק בכישרון והמקבל מתכוון לתפסו בכישרון. חשוב פה היכולת והמיומנות של כל אחד מהמשחקים. שחקן טוב, מוודא אם המרחק גדול או קטן ויתאים את העוצמה בהתאם למרחק אליו הוא זורק. השחקן יזרוק לא רק על פי היכולת שלו, אלא כשרונו הוא גם לזרוק בהתאם ליכולת של האדם אליו הוא זורק. זה כבר נותן לכם מענה ראשוני על השאלה לגבי מידת האחריות שלנו לגבי אנשים אחרים. 

"כן גם דרך החסדים: (כותב סנקה) אם אינם מתאימים למצב שני האנשים, הנותן והמקבל, לא יצאו ולא יגיעו למטרתם כנכון." אם השחקן מיומן, אפשר לזרוק לו את הכדור חזק יותר. אבל אם הוא שחקן מתחיל לא נכון  שנזרוק חזק מדי ומהר מדי. "כי אם ביתר ניחות נכוון שיגיע הכדור לידו." ככה זה עם אנשים שיש לנו יתרון עליהם. יש אנשים שצריך ללמד אותם, אז אנחנו צריכים להראות שאנחנו מרוצים אם הם רק מנסים, אם הם מעזים, אם הם מפגינים רצון ללמוד. 

נקודה חשובה. 

סנקה כותב שלפעמים אנחנו אלה שאשמים בהתנהגות של השחקן השני. אנחנו עצמנו לרוב הסיבה לכפיות טובה אצל אחרים, ואנחנו מעודדים אותם להיות כפויי טובה, כאילו היתרונות שלנו יכולים להיות גדולים רק כאשר אי אפשר להחזיר תודה עליהם! כלומר שמה שאנחנו עושים ואומרים, הוא כל כך נכון ומדוייק, כאילו אנחנו ברמה גבוהה יותר, שאז אנחנו למעשה מעבירים מסר לצד השני שאי אפשר להתמודד איתנו. שאם ניתן למישהו מתנה, אין סיכוי שהוא יכול להחזיר לנו באותו מטבע, ואז אנחנו מייצרים כפיות טובה. אני מזכיר שסנקה כתב שצריך להתאים את מה שאני נותן למי שמקבל. זה כאילו שחקן נבזי ינסה בכוונה להרגיז ולהכשיל את חברו, וזה לרעת המשחק כמובן, שניתן לנהל רק ברוח של שיתוף פעולה.

אתן לכם דוגמא אמיתית שקרתה לי פעם. איך אני הייתי בצד שהתנהגו אלי כאילו אני מיומן פחות. 

ניהלתי סוג של מו"מ עם מישהו צעיר ממני, אבל עו"ד בתחילת דרכו. בעוד שאני, לא עו"ד. היה אפשר לראות את הרצון להמחיש את הידע המקצועי שלו, לעומת בורותי המשפטית. אמרתי לעו"ד הצעיר, "אני לא מבין מה מהסעיפים בחוזה לא מתאים לך". הוא ענה מיד, "אין מה להבין, אני לא חותם על הסכם עם סעיפים מוסימים בחוזה הזה…". בגישתו, הוא הפגין נוקשות, העדר דיון מהסוג של יש רק את הדרך שלו וגם התנשא. ברגע שהוא אמר לי, "אין מה להבין", הוא זרק את הכדור באופן אגרסיבי ולא הולם לצד התפוס שזה אני. הרגשתי שאני צריך לעצור את הדיון כי אני לא אוהב את גישתו ואני עלול שלא לנהוג באופן סטואי ושקול. זה אומר שאני צריך לשנות את הסיטואציה על מנת שאפעל נכון. לא רציתי להמשיך לנהל דיון אם אני לא שולט ברוחי והאמירה שלו, "אין מה להבין", לא היתה לרוחי. הדיון הופסק. כעבור 2-3 דקות, הסטואי שבי חזר לשלוט ברוחי,  ואז אמרתי, שהדבר היחיד שכרגע אנחנו מסכימים עליו, שאנחנו לא חייבים להתקדם. לא חייבים לשחק. אמרתי שבדרך שהוא התבטא, אנחנו לא יכולים להגיע לנוסח הדדי ומוסכם. אם הוא מעוניין, הוא יכול לכתוב לי מה מהסעיפים בחוזה שלא מקובלים עליו וננסה להגיע לנוסח מוסכם. הוא קיבל את מה שאמרתי. 

מצד החלק שלי, הוא קיבל לידיו חוזה שכנראה לא מצא חן בעיניו והחליט להפגין נוקשות ועליונות מקצועית בידע משפטי. אני מהצד שלי הבנתי שלעיתים אנשים נצמדים לכישורים שלהם מבלי לבחון כמו שסנקה כתב מה הכישורים של הצד שמשחק איתם על אותו מגרש. הסגולה שלי לעומת שלו, היא לייצר את ההדדי ולא המפלג. זה הצליח לי. 

נעשה רגע הפוגה מסנקה ונחזור אליו להמשך הרעיון הזה לטובת נקודה שמעלה אפיקטטוס.

אפיקטטוס אומר שאין קנה מידה אחיד לכל האנשים כדי שידעו איך לפעול נכון בכל עת. אבל, אנחנו צריכים לשאוף לא למכור את עצמנו בזול מידי. לא לכוון למקום נמוך. הדוגמה שלו היא על שני עבדים שהתבקשו על ידי האדון לפנות את סיר הלילה המשומש. שני דברים לגבי הדוגמה הזאת (השיחות 1.2), ראשית, אפיקטטוס היה עבד בעצמו, כך שהוא ידע בדיוק למה הוא נותן דוגמה כזאת. נקודה שניה, הדוגמה נועדה לגרום לנו מעט לאי נוחות. בכל אופן, ברור שזו משימה נחותה, לא נעימה. אנשים שונים חושבים באופן שונה על מה הגיוני ומה לא הגיוני להם. כל אחד לפי האופי שלו מעריך מה מהדברים החיצוניים, הוא מועיל או לא, הוא טוב או רע. האחד יגיד שעדיף לו לרוקן את סיר הלילה על פני סירוב לאדון שיכה וירעיב אותו אם לא יעשה כן. אדם אחר, לא יסכים להשפיל עצמו ואפילו לא יסכים שאחרים ישפילו עצמם עם הסיר שלו. אפיקטטוס לא אומר מי מהם צודק או טועה, אבל זה מובן. אם מישהו חושב שהערך שלאכול ולא לקבל מכות עדיף על הערך של לא להיות מושפל, אז שירוקן את סיר הלילה. זה לגיטימי בעיני אפיקטטוס. השני, שלא מכבודו לרוקן סיר לילה. לא על פי אופיו לעשות זאת, אז אפיקטטוס אומר לו, זה שיקול שנכון לך. 

"את הנימוק הזה תוכל אתה לבדך להביא בחשבון ולהעריכו, לא אני, כי על כן אתה היודע את נפשך ויודע עד כמה אתה נחשב אתה בעיניך, ובאיזה מחיר מוכן אתה למכור את עצמך ; שכן אנשים שונים מוכרים עצמם במחירים שונים." 

מבחינת אפיקטטוס כל אדם יודע את אופיו שלו. הכל מתחיל ב"דע את עצמך". כמו הכתובת שהייתה על הקיר בכניסה למקדש בדלפי לקבל נבואה מהאל אפולו. רק אדם שמכיר את אופיו יודע אם עדיף לו לרוקן סיר לילה ולקבל מזון ולא להיות מוכה וזה בסדר, להעריך את התועלת שלו ככה. כי אלה דברים חיצוניים ולא של מעשה מוסרי שלי. זה גם בסדר להגיד לא מאופיי לרוקן סיר לילה. מבחינה סטואית, אופי טוב הוא הדבר היחיד שחשוב. לפעול לפי מידות טובות. אז לשמור על כבודך, זה בהחלט לשמור על אופייך. מבחינה סטואית, שניהם פועלים בהיגיון, אבל רק זה השומר על אופיו, נוהג מבחינה סטואית. אנחנו לא חכמים סטואים שנוהגים באופן מושלם, לכן הדבר הנכון הוא, אם אנחנו נאלצים למכור את כבודנו, אז שהמחיר יהיה הגבוה ביותר האפשרי. לא במחיר נמוך מידי. זה בסדר להיות כפופים לגורל, כל עוד נוכל להגיד שעשינו זאת בצורה הכי טובה האפשרית. בכל מצב עליו לעשות את המעשה הכי טוב שאנחנו יכולים. זה לא למכור את עצמנו בזול. 

אז העו"ד הצעיר, נצמד למה שנראה לו מועיל, נוקדנות משפטית, תוך התנשאות שתקטין את הצד שני ותשיג לו את ידו על העליונה במו"מ. הוא מכר את אופיו למען היד העליונה במו"מ. לטעמי זה מחיר נמוך. אני מצד אחד הופעלתי מהטריגר של ההתנשאות שלו ברגע הראשון, אבל אז הצלחתי לשמור על האופי שלי ולבחור להראות דרך נכונה לדיאלוג. 

כמו מה שסנקה כתב, שחקן נבזי יינסה בכוונה להרגיז ולהכשיל את חברו, לרעת המשחק, שכמובן, ניתן לנהל רק ברוח של שיתוף פעולה.

סנקה ממשיך שיש אנשים כל כך גאים ועקשנים, שהם מעדיפים לאבד את מה שנתנו מאשר להראות כאילו קיבלו משהו ממישהו. הדרך שסנקה מציע, איך לא לגרום לאחרים אי נוחות וכפיות טובה בשל התנהגות שלנו היא לפרש כל צד לכף זכות. הוא כותב "האין בזה יתר צדק ואהבת הבריות, להניח גם לאחרים את חלקם ולחזק ידם כדי שיוכלו להשיב טובה? לפרש הכל לצד זכות לקבל את המגיד תודה כאילו שילם גמול, ולהיות קל ונוח לעומת מי שחייב לנו כדי להוציאו ידי חובתו?".

הוא למעשה אומר, לתת לאחרים יחס שיאפשר להם לנהוג באופן הדדי. כמו הדוגמא עם הכדור. לזרוק אותו מראש באופן שהצד השני יכול לקבל. מראש לא לפרש אותם לרעה ולחשוב שהם לא אנשים טובים או בעייתיים. לא להתייחס אליהם בהסתייגות. אלא בתום מוחלט. כמו נותן מתנה שלא מצפה לגמול ומסתפק באמירת התודה. כי הוא לא נותן ערך גדול יותר לדבר החיצוני. כמו משחק הכדור של אפיקטטוס, הכדור לא טוב או רע בפני עצמו. ההתנהגות שלי עם הכדור, היא החשובה.

מלווה בריבית בדרך כלל מקבל שם רע אם הוא נוקשה בדרישותיו, וכך גם אם הוא מהסס לקבל תשלום, ומבקש בעקשנות לדחות אותו. כלומר, אם מישהו מלווה כספים ומאוד נוקשה בתשלומים ומועדים או אם מישהו מלווה למישהו משהו ואז לא רוצה לקבל חזרה ומייצר אי נוחות בצד של המקבל. אבל בנוחות של טובת הנאה, נכון לקבל תמורה כשם ששגוי לדרוש אותה. האדם הטוב ביותר הוא זה שנותן ברצון, לעולם אינו דורש תמורה, שמח אם ניתנת תמורה, שבכל הכנות שוכח את מה שהעניק, ומקבל תמורה ברוח של אדם המקבל טובת הנאה. המשפט האחרון שתיארתי שכתב סנקה, הוא הדרך שעל המגרש, שני השחקנים יוכלו להנות מהמשחק גם אם יש פערים במיומנות השחקנים. 

"את תשלום החסד צריכים לקבל כדבר שאין לו נושה." כלומר סנקה כותב שנכון לקבל חזרה טובה בדיוק כמו שלא נכון לתת ולדרוש חזרה. מי שנותן שיתן בשמחה ומי שמקבל, שיקבל בשמחה. "הטוב שבנדיבים הוא קל במתנתו ואינו דורש מאומה, הוא שמח כשמחזירים לו, אף על פי שאינו שומר בזכרונו מה שנתן בתום לבבו, ומה שמחזירים לו נחשב לו כמתנה.".

הפואנטה שעונה על שאלתנו, האם יש לי אחריות על התנהגות של אחרים, היא שאני אחראי על האופי המוסרי שלי לא של אחרים, אבל אני משחק איתם על אותו מגרש, אז נכון לי להתנהל באופן שלא ירגישו לא בנוח איתי. 

זה הזמן לבדיחה השניה. 

שני יהודים רואים כנסיה ובכניסה שלט, מי שנכנס ומתנצר, מקבל 50$ במקום. אחד מהיהודים מחליט להיכנס ואחרי כשעתיים, הוא יוצא עם צלב לצווארו, לאחר שהתנצר. חברו היהודי שהמתין לו בחוץ שואל: "נו, קיבלת 50$?"

עונה לו המתנצר: "אתם היהודים, רק כסף מעניין אתכם, אה?". 

אז אפרופו לווים בריבית שדיבר עליהם סנקה. מעניין ההקשר של הדימוי של היהודים. 

מעניין לאורך ההיסטוריה, דתות ותפיסות פילוסופיות ראו בריבית משהו שלילי. אריסטו למשל התייחס לריבית בצורה שלילית ביותר. בחיבורו "פוליטיקה", הוא גינה בחריפות את הריבית. הטיעון המרכזי שלו נגד ריבית היה:

• "כסף אינו מוליד כסף": אריסטו ראה בכסף אמצעי חליפין, כלי שנועד להקל על סחר וחילופי סחורות ושירותים. לטענתו, כסף הוא עקר ואינו פורה מטבעו. לכן, גביית ריבית על כסף היא "לא טבעית", שכן היא גורמת לכסף להתרבות מתוך עצמו, בניגוד לטבעו האמיתי.

• ניצול: הוא ראה בגביית ריבית ניצול של נזקקים, שכן מי שלוקח הלוואה נוקט בכך בדרך כלל מתוך צורך או מצוקה.

• חוסר פרודוקטיביות: לדידו, ריבית אינה נוצרת מפעילות יצרנית אמיתית (כמו חקלאות או ייצור), אלא רק מהכסף עצמו, ועל כן היא אינה לגיטימית מבחינה מוסרית.

תפיסתו של אריסטו השפיעה רבות על ההגות המערבית ועל היחס לריבית בדתות המונותאיסטיות, במיוחד בנצרות (בימי הביניים) וביהדות. אפרופו, אסרה עוד מתקופת המקרא על גביית ריבית. גם האסלאם והנצרות אסרו את הריבית. בנצרות בגלל שזה היה כתוב בברית הישנה, דהיינו התנ"ך היהודי וגם בברית החדשה. למשל בתורה יש מספר מקומות שזה כתוב. לדוגמה: 

"אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת עַמִּי אֶת הֶעָנִי עִמָּךְ לֹא תִהְיֶה לוֹ כְּנֹשֶׁה לֹא תְשִׂימוּן עָלָיו נָשֶׁךְ" (שמות כב, כד).

אבל באירופה של ימי הביניים, אסרו על יהודים לעבוד בהרבה עבודות ועדין היו צריכים מערכת פיננסית של אשראי ולכן נתנו ליהודים לעסוק בתחום שהנוצרים לא התירו - הלוואה בריבית. מה שתרם רבות לאנטישמיות. מי שמכיר את "הסוחר מוונציה" של שייקספיר, אז דמותו של שיילוק היהודי, היא סטריאוטיפ המבוסס על הענין הזה.  וככה היהודים קיבלו את הדימוי של חומדי ממון ורודפי בצע. 

שזו עוד דוגמה איך התנהגות של האחד גורמת לשינוי התנהגות אצל האחר. הנוצרים עודדו את היהודים לעסוק במתן אשראי, הלוואות וגם לקיחת ריבית. אפשר לומר, אפילו דחפו אותם לזה. אבל גם שנאו אותם בשל כך. 

המסקנה מהפרק היום, מצד אחד אין לנו שליטה על דברים חיצוניים, רק איך אנחנו משתמשים בהם. אבל אפיקטטוס אומר, להשתמש בהם כראוי, כי משפיע על האופי שלנו. סנקה אומר, לשים לב איך אנחנו נוהגים כלפי אחר שלא נייצר מצב שהמשחק לא יהיה שווה ואז יהפוך למאבק. לכפיות טובה ועוינות. יש תמיד לשפוט קודם לכף זכות ולבחון מה התרומה שלנו למצב. 

המטרה שלנו צריכה להיות הדדיות בתקשורת עם אחרים. 

גם אם זה אומר להשוות את המצב לטובתם. בערך כמו השיח שהיה לי עם העו"ד הצעיר. מרקוס אורליוס כתב לעצמו בספר 5 של "מחשבות לעצמי":

"28) הכועס אתה על מי שמצחין כעז או הבל פיו באוּש? איזו תועלת תצמח לך מכך? זהו פיו וזהו בית־שחיו ומן ההכרח שיפיצו ריחות כאלה. "אך האדם ניחן בהִגיון," תֹאמר,[129] "וביכולתו לעצור ולחשוב באיזה מובן הוא מטריד את זולתו." תזכה לברכה! הלא אף אתה ניחנת בהִגיון; הפעל אפוא את מהלכי הגיונך והנע את מהלכי הגיונו — ציין העובדה בפניו, הזכר לו; אם ישים לבו לכך, תרפאנו ולא יהיה צורך בכעס…"

הרי אני התחלתי לכעוס ובחרתי לשנות את השיח ולהראות לשחקן השני, למה עדיפה ההדדיות. 

בספר 9 של "מחשבות לעצמי", מרקוס אורליוס כותב לעצמו, לצפות מה המיומנות של אחרים. ולהאשים את עצמו אם הוא לא צפה שינהגו כך. זה משהו שאני עושה רבות וזה טוב לי, לא לכעוס על התנהגות של אחרים. הוא כותב:

"3) אכן, מדוע רע הדבר או תמוה, אם הבור נוהג כמנהג הבורים? מוטב כי תבדוק שמא עליך להאשים את עצמך, הואיל ולא צפית כי אדם זה ישגה באותו העוון. הלא שכלך העניק לך אמצעים כדי שתוכל לשער בנפשך, כי ככל הנראה אדם זה ישגה באותו העוון; אף על פי כן שכחת זאת ותתמה על עוונו."

מרקוס אורליוס כותב לעצמו בהקשר הזה גם "דע כי אתה בעצמך חוטא לרוב והנך עוד אחד כדוגמתם…" כלומר תבחן איך אתה נוהג קודם. 

לסיכום, כל אחד עושה מה שנראה לו מועיל וזה ההגיון שמנחה אנשים. אבל הסטואים מתייחסים לדברים אדישים (לרבות אנשים אחרים), כמשהו שלא אמור להשפיע על הבחירה שלהם להתנהגות נכונה ומוסרית. הבחירה תמיד צריכה להיות לשמירת האופי המוסרי שלי. במערכת היחסים שלי עם אחרים, אני צריך לקחת בחשבון מה התרומה שלי ואיך לנהל את עצמי כך שזה יתרום להדדיות, למען המשחק יתנהל והכדור ישאר באוויר ולא יפול על הרצפה. או אחד השחקים יחליט לעזוב. אני צריך לחשוב מה החלק שלי ומה אני יכול לעשות כדי להתנהל עם אחרים בטוב. אם הם לא תפסו את הכדור,, אז לקחת חשבון שהייתי צריך לצפות את זה כמו שמרקוס כתב מוטב כי תבדוק שמא עליך להאשים את עצמך, הואיל ולא צפית כי אדם זה ישגה באותו העוון.

אז עד  כאן להפעם. תודה שהאזנתם. נשתמע בפרק הבא אם ירצה הגורל. היו בטוב