פרק 182 איך לא להיות טיפשים ובעצם למה לא

Dietrich Bonhoeffer, German Lutheran pastor and theologian

שלום וברוכים הבאים להסכת על אומנות החיים- הפודקאסט על הפילוסופיה הסטואית. שמי ברק קידר. אני יועץ פילוסופי, מלמד פילוסופיה סטואית. אתם מוזמנים לאתר שלי stoaisrael.com  דרך האתר אפשר לפנות לשיחות ייעוץ אישיות או להירשם לקורס הבא. היום אלווה אתכם לתוך ציטוט שאולי יסייע לכם ולו במעט בנבכי החיים.

לנושא היום קראתי "איך לא להיות טיפשים ובעצם למה לא". אף פעם לא הייתי תומך גדול של המשפט "אין שכל אין דאגות". אני גם לא חסיד גדול של המשפט "ידע זה כוח". נקודת המוצא שלי היא, שטיפשות היא עניין חברתי, מוסרי. לא עניין של אינטליגנציה או מעמד ותפקיד. אבל אני מקדים את המאוחר. 

נתחיל בסיפור. כנראה משל של איזופוס.

הצפרדעים שחפצו במלך

היו פעם צפרדעים, שנמאס להן לשלוט בעצמן. הן רצו מלך שימשול עליהן, בטענה שזה יביא יותר התרגשות וסדר לחייהן. הן שלחו עצומה לזאוס, וביקשו ממנו מלך.

זאוס, משועשע מטיפשותן, השליך בול עץ גדול לאגם שלהן. הצפרדעים נבהלו בתחילה מהרסס ומה"מלך" החדש והמרשים. אבל עד מהרה, כשהבינו שבול העץ חסר תנועה ולא מזיק, הן החלו לזלזל בו, טיפסו עליו וגעו בקול רם.

עדיין לא מרוצות, הן שלחו עצומה נוספת לזאוס, התלוננו שמלכן איטי מדי ושהן רוצות מלך "אמיתי". זאוס, שהתעצבן מתלונותיהן הבלתי פוסקות, שלח להן חסידה להיות מלכן החדש.  (בחלק מהגרסאות זה אנפה או נחש מים).

המלך החדש הזה היה שונה מאוד ממלך העץ. החסידה החלה מיד לבלוע את הצפרדעים, אחת אחת. באימה, הצפרדעים הנותרות זעקו שוב לזאוס, והתחננו בפניו שיציל אותן מהעריץ האכזר.

זאוס השיב שהן הביאו את הצרה הזו על עצמן. הן ביקשו מלך, ועכשיו יש להן אחד, והן חייבות להתמודד עם ההשלכות של בחירתן.

מוסר ההשכל של הסיפור: הברור מאליו; "היזהרו במה שאתם מבקשים" ו"עדיף ללא שליט מאשר שליט עריץ." זה משקף ישירות את הרעיון שאם אתה נותן מרצונך כוח למישהו, במיוחד ללא מחשבה מוקדמת, אל תתפלא אם הכוח הזה ישמש בסופו של דבר נגדך. הצפרדעים, לא מרוצות מחירותן השלווה, חיפשו באופן פעיל שליט, ובסופו של דבר הגיעו לגורל גרוע בהרבה.

נחזור לזה אחר כך ונעבור למישהו שהתנגד לעריץ. לאחד הנוראים.

Theory of Stupidity—Bonhoeffer

דיטריך בונהופר (פברואר 1906 - 9 באפריל 1945) היה כומר לותרני גרמני, תיאולוג ניאו-אורתודוקסי ומתנגדי משטר אנטי-נאציים.

מלבד כתביו התיאולוגיים, בונהופר היה ידוע בהתנגדותו העיקשת לדיקטטורה הנאצית, כולל התנגדות קולנית לתוכנית המתת החסד הנאצית ולרדיפה של יהודים. הוא נעצר באפריל 1943 על ידי הגסטפו ונכלא בכלא טגל למשך שנה וחצי. מאוחר יותר הועבר למחנה הריכוז פלוסנבורג. 

בונהופר הואשם בקשר של 20 ביולי להתנקש בחייו של היטלר ונשפט יחד עם קושרים אחרים. הוא נתלה ב-9 באפריל 1945 במהלך קריסת המשטר הנאצי, ימים בודדים לפני שהמחנה שוחרר ע"י הצבא האמריקאי. 

בונהופר כתב: הטקסט לקוח ממכתב שעסק בנושאים רבים, שנכתב והופץ לשלושה חברים ועמיתים לעבודה בקנוניה נגד היטלר, ביום השנה העשירי לעלייתו של היטלר לתפקיד קנצלר גרמניה.

דיטריך בונהופר, מתוך 'אחרי עשר שנים' בתוך מכתבים ומסמכים מהכלא

(עבודותיו של דיטריך בונהופר/אנגלית, כרך 8) מיניאפוליס, מינסוטה: הוצאת Fortress Press, 2010.:

"הטיפשות היא אויבת מסוכנת יותר לטוב מאשר זדון. אפשר להפגין נגד רשע; אפשר לחשוף אותו ואם יש צורך אפילו למנוע אותו בכוח. הרוע תמיד נושא בתוכו את חיידק החתרנות שלו בכך שהוא משאיר אחריו בבני אדם לפחות תחושת אי נוחות. כנגד טיפשות אנו חסרי הגנה. לא הפגנה ולא שימוש בכוח יועילו; היגיון נופל על אוזניים ערלות; את העובדות שסותרות את האמונות המוקדמות של אדם, אפשר פשוט לדחות בחוסר אמונה. — ברגעים כאלה האדם הטיפש אפילו הופך ביקורתי — וכאשר עובדות הן בלתי ניתנות להפרכה הן פשוט נדחקות הצידה כחסרות משמעות, או כמקריות.

בכל זה, האדם הטיפש, בניגוד לאדם הזדוני, מרוצה לחלוטין מעצמו, ומתעצבן בקלות, הוא מתקיף והופך למסוכן. מסיבה זו, נדרשת זהירות רבה יותר מאשר עם אדם זדוני. לעולם לא ננסה שוב לשכנע את האדם הטיפש בנימוקים, כי זה חסר טעם ומסוכן.

אם אנחנו רוצים לדעת כיצד להתגבר על טיפשות, עלינו לשאוף להבין את טבעה. דבר אחד בטוח, שבמהותה אינה פגם אינטלקטואלי אלא פגם אנושי. ישנם בני אדם בעלי אינטלקט גמיש להפליא אך טיפשים, ואחרים שהם אינטלקטואלית די קהים אך הכל חוץ מטיפשים.

אנו מגלים זאת להפתעתנו במצבים מסוימים. הרושם המתקבל אינו שטיפשות היא פגם מולד, אלא בנסיבות מסוימות, אנשים הופכים לטיפשים או שהם מאפשרים לזה לקרות להם. אנו מבחינים שאנשים שהרחיקו את עצמם מאחרים או שחיים בבדידות מפגינים פגם זה בתדירות נמוכה יותר מאשר יחידים או קבוצות של אנשים הנוטים או נידונים לחברותיות.

ולכן נראה שטיפשות היא אולי פחות בעיה פסיכולוגית ויותר בעיה חברתית. זוהי צורה מסוימת של השפעתן של נסיבות היסטוריות על בני אדם, תוצאה פסיכולוגית נלווית לתנאים חיצוניים מסוימים.

כאשר בוחנים מקרוב, מתברר שכל עלייה חזקה של כוח במרחב הציבורי, בין אם בעלת אופי פוליטי או דתי, מדביקה חלק גדול מהאנושות בטיפשות.

נראה שזהו למעשה חוק סוציולוגי-פסיכולוגי. כוחו של האחד זקוק לטיפשותו של השני.

התהליך שפועל כאן אינו היכולות האנושיות הספציפיות, למשל האינטלקט, מתנוון או נכשל פתאום. במקום זאת, נראה שתחת ההשפעה המכרעת של כוח עולה, בני האדם נשללים מעצמאותם הפנימית, ובאופן מודע יותר או פחות, מוותרים על ביסוס עמדה אוטונומית כלפי הנסיבות המתפתחות. העובדה שהאדם הטיפש הוא לעתים קרובות עקשן לא צריכה לעוור אותנו לעובדה שהוא אינו עצמאי. בשיחה איתו, האדם מרגיש כמעט כאילו הוא לא מתעסק כלל עם אדם, אלא עם סיסמאות, מילות מפתח וכדומה, אשר השתלטו עליו. הוא נתון תחת כישוף, מסונוור, מנוצל לרעה בעצם ישותו. לאחר שהפך לכלי חסר דעת, האדם הטיפש יהיה מסוגל גם לכל רע ובו בזמן לא להיות מסוגל לראות שזה רע. כאן אורבת הסכנה של שימוש לרעה שטני, שכן זה מה שיכול אחת ולתמיד להרוס את בני האדם.

"אך בנקודה זו ממש מתברר למדי שרק מעשה של שחרור, ולא הוראה, יכול להתגבר על טיפשות. כאן עלינו להשלים עם העובדה שברוב המקרים שחרור פנימי אמיתי מתאפשר רק כאשר שחרור חיצוני קדם לו. עד אז

עלינו לזנוח את כל הניסיונות לשכנע את האדם הטיפש. מצב עניינים זה מסביר מדוע בנסיבות כאלה ניסיונותינו לדעת מה "העם" באמת חושב הם לשווא, ומדוע, בנסיבות אלה, שאלה זו כה לא רלוונטית עבור האדם שחושב ופועל באחריות. דברי התנ"ך, שיראת אלוהים היא ראשית החוכמה, מלמדים כי השחרור הפנימי של בני האדם לחיות חיים אחראיים לפני אלוהים הוא הדרך האמיתית היחידה להתגבר על טיפשות.

אבל המחשבות הללו על טיפשות גם מציעות נחמה בכך שהן אוסרות עלינו לחלוטין להתייחס לרוב האנשים כטיפשים בכל נסיבות. זה באמת יהיה תלוי בשאלה האם אלו בשלטון מצפים ליותר מטיפשותם של אנשים מאשר מעצמאותם וחוכמתם הפנימית."

עד כאן דברי בונהופר.

בשנות ה-70, Carlo Cipolla קרלו צ'יפולה, כלכלן ופסיכולוג חברתי, פיתח את חמשת חוקי הטיפשות. המונח עצמו, לדבריו, אינו תיאור של חדות אינטלקטואלית, אלא של אחריות חברתית. אדם טיפש הוא אדם שגורם הפסדים לאדם אחר, או לקבוצת אנשים, תוך שהוא אינו מפיק רווח לעצמו, וייתכן שהוא סופג הפסדים. מקרים בהם מישהו נוקט בפעולה שבה שני הצדדים הרוויחו, נחשבים אינטליגנטיים. טיפשות אינה תלויה בכל מאפיינים אחרים של אותו אדם: בין אם לאום, מוצא אתני, מין, מעמד כלכלי או אפילו השכלה. כמות הטיפשים בקבוצה נתונה אינה תלויה בגודל הקבוצה. גם זה מצביע על כך שמדובר בתופעה חברתית, מנטליות של אספסוף ספונטני. לכן צ'יפולה מזהיר שאנחנו "תמיד נזלזל במספר האנשים הטיפשים בקבוצה".

אנשים טיפשים הם מסוכנים ומזיקים משום שאנשים רציונליים מתקשים לדמיין ולהבין התנהגות בלתי סבירה. אדם אינטליגנטי עשוי להבין את ההיגיון של אדם זדוני - הוא עיקבי ויש דפוס בהתנהגותו. אבל יצור טיפש יטריד אותך ללא סיבה, ללא תועלת, ללא כל תוכנית או מזימה, ובזמנים ובמקומות הכי לא סבירים. אין לך דרך רציונלית לדעת אם, מתי, איך או מדוע היצור הטיפש תוקף. מכיוון שפעולותיו של האדם הטיפש אינן תואמות את כללי הרציונליות, נובע מכך שאנחנו בדרך כלל נתפסים בהפתעה מההתקפה. איננו יכולים לבנות הגנה רציונלית, משום שההתקפה עצמה חסרה כל מבנה רציונלי. אנשים לא טיפשים שוכחים כל הזמן שבכל עת ומקום, ובכל הנסיבות, התמודדות או התרועעות עם אנשים טיפשים תמיד מתגלה כטעות יקרה.

עם זאת, התמימות, החמלה והרחמים שלנו כלפי היצורים הטיפשים הללו, עלולים להוביל אותנו להציב אותם

בעמדות שבהן הם יכולים להפעיל סמכות על אחרים. אנו מאפשרים להם לפגוע בעצמם ובאחרים. אנו מקווים לתת להם תחושת ערך עצמי שתגבר על טיפשותם. אנחנו חושבים שזוהי שאלה של חינוך או ניסיון חיים - שהם קורבנות של נסיבות, ולא טיפשים מטבעם. כך אנו עוזרים להם לעלות לשלטון, כמו עם היטלר וסטלין, ואף מאפשרים להם לקבוע את התקנות והחוקים שלנו, ולאכוף אותם. אבל האמת היא שזה אף פעם לא מצטבר לרווחת החברה; במקום זאת, זה מוביל לנפילתה. זה נכון בכנסייה כמו בעולם. לכן, אלה שרוצים להנהיג חייבים תחילה להוכיח שהם יכולים לנהל היטב את משק הבית שלהם קודם. עליהם לקבל החלטות חכמות המועילות לאחרים כמו גם לעצמם, בחירות אתיות, ולהראות שהם משרתים של כולם.

חמשת החוקים הם:

1. חוק 1: כולם תמיד ובהכרח ממעיטים בערך מספר האנשים הטיפשים שיש. לא משנה בכמה אידיוטים אתם חושדים שאתם מוקפים בהם, אתם תמיד ממעיטים בערך הסכום הכולל. בעיה זו מחמירה בשל ההנחה המוטה שחלק מהאנשים אינטליגנטים, משכילים או מאפיינים אחרים שלדעתנו שוללים טיפשות.

2. חוק 2: ההסתברות שאדם הוא טיפש אינה תלויה בכל מאפיין אחר של אותו אדם. צ'יפולה מניח שטיפשות היא וריאנט-משתנה שנשאר קבוע בכל האוכלוסיות. לכל קטגוריה שתוכלו לדמיין - מגדר, מוצא אתני, לאום, השכלה, הכנסה - יש אחוז קבוע של אנשים טיפשים. פרופסורים באוניברסיטה יכולים להיות טיפשים. נשיאים, ראשי ממשלות וכ"ו.

3. חוק 3. אדם טיפש הוא אדם שגורם הפסדים לאדם אחר או לקבוצת אנשים כאשר הוא או היא לא מרוויחים ואף עלולים לסבול הפסדים. צ'יפולה מכנה זאת חוק הזהב של הטיפשות. אדם טיפש, על פי הכלכלן, הוא אדם שגורם בעיות לאחרים ללא כל תועלת ברורה לעצמו. 

חוק זה מציג גם שלושה פנוטיפים נוספים שלפי צ'יפולה, מתקיימים יחד עם טיפשות. ראשית, יש את האדם האינטליגנטי, שמעשיו מועילים גם לעצמו וגם לאחרים. לאחר מכן מגיע השודד או הנבזי, שמתעשר על חשבון אחרים. ולבסוף, האדם המנוצל, חסר ההגנה, שמעשיו מעשירים אחרים על חשבונו. צ'יפולה דמיין את ארבעת הסוגים לאורך גרף, דמיינו חלון עם - ארבעה חלקים כמו הסימן פלוס. בשני החלקים העליונים זה המועילים לאחרים, אם בכוונה בשל מחשבה חכמה, זה בצד הימני- הם החכמים. או בשל תמימות, זה בצד השמאלי. 

בחלק התחתון משמאל הטיפשים שגורמים הפסד לעצמם ולאחרים. בצד הימני למטה הבוזזים. אלה שמועילים לעצמם על חשבון אחרים. 

4. חוק 4: אנשים לא טיפשים תמיד מזלזלים בכוח ההרסני של אנשים טיפשים. בפרט, אנשים לא טיפשים שוכחים כל הזמן שבכל עת, בכל מקום ובכל הנסיבות, התעסקות ו/או קשר עם אנשים טיפשים היא תמיד טעות יקרה. אנו מזלזלים באידיוטים, ואנחנו עושים זאת על אחריותנו. זה מוביל אותנו לחוק החמישי והאחרון:

5. חוק 5: אדם טיפש הוא מסוג האנשים המסוכנים ביותר. והתוצאה הישירה שלו: אדם טיפש מסוכן יותר מהנבזי. 

אנחנו לא יכולים לעשות כלום לגבי הטיפשים. ההבדל בין חברות שקורסות תחת משקל אזרחיהן הטיפשים לבין אלו שמתעלות מעליהם הוא הרכב הלא-טיפשים. אלו שמתקדמים למרות טיפשותם, יש שיעור גבוה של אנשים שפועלים בתבונה, אלו שמאזנים את הפסדי הטיפשים על ידי הבאת רווחים לעצמם ולחבריהם. בחברות בירידה יש ​​אותו אחוז של אנשים טיפשים כמו בחברות משגשגות. אבל יש בהן גם אחוז גבוה של אנשים חסרי הגנה, ו"ריבוי מדאיג של שודדים נבזיים.

עד כאן Carlo Cipolla קרלו צ'יפולה.

נעבור לסנקה. ושימו לב, הוא אמר משהו דומה למה שאמרו בונהופר וצ'יפולה. 

במכתב 7 לחברו לוקיליוס, הוא מדבר על דברים דומים. 

סנקה כותב: "שאלתני: ממה אתה צריך להתרחק ביותר לפי דעתי? – מן ההמון! עדיין אינך יכול להתערב בו בבטחה. הנני לספר לך חולשה אשר לי: מעולם לא שבתי לביתי כפי שיצאתי. באחד מהתרגומים באנגלית המשפט הזה מתורגם מעט שונה: "כי לעולם איני מחזיר הביתה את אותו האופי שלקחתי איתי החוצה.". 

"קצת ממה שהדחתי מעל פני, חוזר וניעור". 

זה כמו חולים שהרבה זמן נחלשו ואם הם יצאו מהבית זה יזיק להם. זה נכון גם לנפש שלנו שהחלימה ממחלה ארוכה. הוא מתכוון בזה שכאשר אנחנו מתאמנים על הפילוסופיה שלנו ומחזקים את הנפש ואת הרוח שלנו, אנחנו מתקדמים, אבל עלולים לחזור לתפיסות שגויות ומידות רעות שכבר נפטרנו מהם באמצעות הפילוסופיה שלנו. לחזור לחברה לא טובה, זה כמו חולה שיוצא מהבית מבלי שהחלים לחלוטין. "התערבות בהמון מסוכנת" הוא אומר. מישהו תמיד ידרדר אותנו למידה רעה או יחתים או יזהם אותנו בשלילה. אז ככל שנתרועע עם יותר אנשים לא טובים, כך תגדל הסכנה שלנו להיפגע. תחשבו שמה שסנקה מכנה אנשים שמחתימים אותנו בשלילה, אלא הטיפשים שמדבר עליהם צ'יפולה. סנקה מזהיר מההשפעה שלהם עלינו.

אני אעשה התאמה לדוגמאות של סנקה לעולם שלנו לנושא שלנו. 

סנקה כותב שהוא חוזר הביתה יותר תאוותני, אפילו אכזרי כשהוא מתרועע במקומות כמו משחקי ראוה או אירועי ספורט, בסגנון של גלדיאטורים. הוא התכוון לשמוע דברי שנינה, ליהנות, ללמוד. אבל  הלוחמה - "הספורט" הזה (במרכאות) פעם היה רחמני, אבל ההמון דורש דם. ההמונים התחילו להעדיף לוחמים בלי מגנים, בלי קסדה, כל אלה רק מעכבים את המוות. כבר עדיף כבר כאלה בלי מיומנות לחימה הם גם מעכבים את המוות. סנקה מתאר את ההתדרדרות של ההמונים להקצנה בהנאה שלהם מאלימות. 

אנשים אומרים "אבל האיש הזה היה שודד, רצח אדם!". וסנקה עונה: "אז מה? מכיוון שרצח מגיע לו להיענש, אבל אתה האומלל מה פשעת שמגיע לך לצפות במותו?". זה מבוסס על התפיסה הסטואית שמי שעושה עוול פוגע בעצמו וגם להשפעה על רוח חלשה. הוא אומר "אפילו את זה אינכם מבינים, שדוגמאות רעות מחלחלות אל עושיהן? הודו לאלי אלמוות שאתם מלמדים להיות אכזר את מי שלהיות אכזר אינו מסוגל ללמוד. חובה להרחיק מההמון נפש רכה שאחיזתה בנכון רופפת.". 

גם אדם חזק ברוחו ככל שיהיה יותר חשוף להמונים, חוסנו יפגע. "מן ההכרח הוא שתחקה את ההמון או שתשנא. מזה וגם מזה עליך להתרחק: אל תדמה לרעים כי רבים הם, אל תשנא את הרבים כי שונים הם. התכנס בתוך עצמך ככל שתוכל. התרועע עם אלה שיהפכו אותך לטוב יותר. קבל כחברים את אלה שתוכל אתה להפוך לטובים יותר. הדדי התהליך, בני אדם, בעוד מלמדים - לומדים. "

עכשיו ניקח את הדוגמאות של סנקה לעולמנו היום. בעיקר לאמירה של בונהופר שאומר כמו סנקה ש כנגד טיפשות אנו חסרי הגנה.  

דוגמאות של סנקה, רלוונטיות היום, גם אם אין גלדיאטורים היום. היום יש תוכניות ריאליטי. רוב תוכניות הראליטי היום, הם קרבות גלדיאטורים. בהקשר של הטיפשות, המטרה של האחד היא לפגוע באחר - לכאורה לנצח אותו, כאשר הם עצמם נפגעים גם. לפחות האופי שלהם. אז כמו שסנקה כתב  אבל אתה האומלל מה פשעת שמגיע לך לצפות במותו?. אל תחשבו שאתם לא נפגעים ומושפעים כשאתם צופים באחרים עושים נזק מתוך טיפשות. 

יש גם שיח רעיל ברשתות וגם בזירה הציבורית. ואני לא מתכוון רק לפוליטיקאים, אלא לכולנו. כל שיח מפלג, הוא טיפשות לפי ההגדרה של הפסיכולוג צ'יפולה שתיארתי קודם: שחוכמה היא אינה תיאור של חדות אינטלקטואלית, אלא של אחריות חברתית. אדם טיפש הוא אדם שגורם הפסדים לאדם אחר, או לקבוצת אנשים, תוך שהוא אינו מפיק רווח לעצמו, וייתכן שהוא סופג הפסדים. מקרים בהם מישהו נוקט בפעולה שבה שני הצדדים הרוויחו, נחשבים אינטליגנטיים. 

גם מבחינה סטואית, חוכמה היא מידות טובות. היא סגולה. שזה אומר ידיעה בצד פעולה נכונה. והחיים על פי הטבע, זה לחשוב בהיגיון רציונלי, על השגשוג המשותף של בני האדם. 

מה שאומר, שבכל פעם, שאנחנו נחשפים לשיח רעיל ברשת, לתוכנית ריאליטי שמנסה לרתק אותנו למסך ולהגדיל את הרייטינג על ידי אלימות או תככנות, אנחנו מחלישים את רוחנו. 

בכל פעם שאנחנו שומעים פוליטיקאים שלא אומרים משהו חיובי לטובת הציבור, אלא מפלגים ומחפשים רייטינג בפלגנות ולצופף שורות במחנה המפולג שלהם, אנחנו נחלשים. גם אנחנו, וגם המפלגים. כי הטיפשות פוגעת גם בטיפש. כמו שכתב סנקה אפילו את זה אינכם מבינים, שדוגמאות רעות מחלחלות אל עושיהן? 

בואו נוסיף משהו.

המשורר האנגלי ג'ון קיטס מת משחפת בגיל 25. אבל הספיק עד אז להיכנס לפנתיאון בתור אחד מהמשוררים שהגדירו את המסורת הרומנטית. John Keats‏; 31 באוקטובר 1795 - 23 בפברואר 1821).

הוא איבד את הוריו בגיל צעיר מאוד והחל מסלול לימודים של רפואה ורוקחות, אבל העדיף את הכתיבה. 

 קיטס, שסבל ממחלה ועוני, כמו אמו ואחיו טום, נדבק בשחפת. המשורר פרסי שלי הזמין אותו לרומא כדי להחלים, ובסופו של דבר נסע לשם בשנת 1821; בריאותו המשיכה להידרדר והוא נפטר ברומא בגיל 25. 

אני מזכיר את קיטס, בגלל מכתב שלו ולא השירים שלו. במכתבים שלו הוא כותב על יופי, על הדמיון וגם על משהו שרלוונטי לנו; על מושג ה"יכולת השלילית". הרעיון הוא "כאשר האדם מסוגל להיות באי ודאות, מסתורין, ספקות, מבלי לחפש עובדות ותבונה בצורה עצבנית". קיטס מתייחס גם ליתרונותיהם של משוררים אחרים, כולל מילטון, וורדסוורת' בן זמנו של קיט, ושייקספיר, שקיטס העריץ יותר מכל סופר אחר. 

קיטס כתב לאחיו:

"כמה דברים השתלבו במוחי, ומיד הדהים אותי, איזו תכונה עיצבה אדם בעל הישגים, במיוחד בספרות, ושייקספיר החזיק בה בצורה כה עצומה - אני מתכוון ליכולת שלילית, כלומר כאשר האדם מסוגל להיות בחוסר ודאות, מסתורין, ספקות, מבלי כל חיפוש עצבני אחר עובדות והיגיון - קולרידג', למשל, היה מוותר על אמינות מבודדת ודקיקה שנתפסה מחדירה של מסתורין, מחוסר היכולת להישאר מרוצים מחצי ידע."

זה מסתדר עם מה שאמר קרלו צ'יפולה. הפסיכולוג, שחכמה היא היכולת לחבר דברים עבור המשותף. הטיפשות היא הסתכלות חד ממדית. 

"היכולת השלילית", מאפשר לאדם להחזיק בכמה רעיונות שלכאורה סותרים. זו יכולת לראות את המורכבות. זו יכולת שלילית כי זו יכולת לחבר דברים שלא מתיישבים זה עם זה. אנשים הם מורכבים. קחו דוגמה. בכל סרט או סדרה, יש דמות גיבור. בד"כ בסרטים הפופולריים יותר, הדמויות לא עוברות תהליך. מההתחלה עד הסוף הם מייצגים משהו אחד והולכים איתו עד הסוף. היצירות הגדולות לעומת זאת, גם הגיבורים הם מורכבים ולא תמיד הם טובים. זו ראיה מגוונת - את כלל ספקטרום האפשרויות ולא ראיה של שחור ולבן. בטח אם מסתכלים על דמויות היסטוריות. 

לכן סנקה מתרחק מההמונים ונותן כדוגמה איך הם מדרדרים זה את זה ואנחנו עושים את זה בשיח הציבורי, שהוא מאוד חד מימדי. יש טובים ויש רעים. וכל מי שלא מסכים עם עמדתי, נכנס לקטגוריה של רע. ואז אנשים דוחים עובדות שלא מתיישבות עם הקטגוריה שאליה הכניסו את מה שרע. 

זו הדרך לפלגנות שאינה על דרך הטבע. כי טבע האדם הוא לשגשג באמצעות שיתוף. נוכל לעשות זאת בין היתר באמצעות יכולת שלילית של לאפשר לדברים מנוגדים ליצור משהו חדש. משותף. משהו שהוא כן על דרך הטבע. 

בפרק הקודם, אפיקטטוס לימד אותנו שאנחנו רואים רשמים של המציאות, אירועים או חפצים ואנחנו יכולים לקחת חלק מהם, או את כולם. אנחנו יכולים לחבר חלקים של רשמים שונים וליצור משהו חדש. אנחנו יכולים לעשות צירופים של דברים. אנחנו רואים שייכות בין דברים. אז דברים לא נעשים באקראי. יש להם יוצר, עם כוונה תכליתית או פשוט סיבות ותוצאות טבעיות. לרבות אנחנו, מייצרים. אפשר לעשות את זה עם אפשרות ראייה של הניגודים ופיתוח יכולת להכיל את הניגודים. 

יש לזה מינוס. אנחנו פחות נתחבר לדברים חד מימדיים כמו סרטים גרועים. כי הם יראו לנו לא מציאותיים ומשעממים ולא יגרו את העניין שלנו. בעיני זה לא נורא כל כך.

אתן לכם דוגמא איך מרקוס אורליוס נהג בהקשר הזה. הוא ניסה גם להחזיר בשני רעיונות ולהסיק את הנכון המוסרי.

בספר 9 של "מחשבות לעצמי", הוא כותב:

(28)" מַחֲזוֹרֵי היקום נִשנים והולכים, מעלה ומטה, מני עד ולנצח נצחים." הסבר: הסטואים הקדומים האמינו שהיקום נמצא במחזוריות של בעירה והיווצרות. מה שחשוב לגבי זה, הוא שמרקוס אורליוס מצד אחד מחזיק ברעיון הזה ומהצד השני, בוחן רעיון נוסף שעוד רגע נגיע אליו. נמשיך בציטוט: "והנה אחת מן השתיים היא: או שמחשבת העולם יוזמת פעולתה בכל עניין ועניין על פי הנמקה מסוימת — ואם כך הדבר, קבל את יוזמתהּ; או שניעורה לפעולה אך פעם אחת, וכל יתר הדברים הנם תולדה מכך; אשר על כן מדוע תדאג? הן העולם כולו, או שהוא אל, ואז הכול בטוב, או שהוא סתמי, מקבץ ארעי של אטומים וחלקיקים; "

אז מרקוס כותב לעצמו, או שהעולם דטרמיניסטי ופעולה ראשונית יצרה את כל התוצאות הנובעות מהסיבה הראשונית - שהיא למעשה למען הטבע עצמו כולו שאנחנו חלק ממנו ואז אין לנו מה לדאוג, כי הכל לטובה

(כמו שהזכרתי בפרק הקודם), או שהכל אקראי; התנגשות של חלקיקים ואטומים שיוצרים מציאות ללא תכלית. בגדול כמו שאפיקוראים חשבו. ואולי חלק חושבים היום. 

כך הוא למעשה - מחזיק שני רעיונות מנוגדים אבל בוחר במה שחשוב וזה המשך הציטוט "אך אתה הישמר לך מהיות סתמי." כלומר בניגוד לרעיון שהמציאות היא אקראית וסתמית, אתה צריך לעשות בחירה ראויה, הוא כותב לעצמו. לא משנה אם היקום דטרמיניסטי או אקראי. הבחירה שלנו לא צריכה להיות אקראית וסתמית. המשך הציטוט: "עוד מעט תכסה האדמה את כולנו, ואז היא בעצמה תשתנה ואף הבא אחריה עד אין סוף — ושוב, תמורות לעולמי עולמים. אם יראה אדם בעיני רוחו את גלי השינויים והתמורות ויבחן את מהירות חליפתם, אזי יָקֵל".

הוא מאמן את עצמו בכתיבה, שגם אם העולם הוא אקראי ואטומים מתנגשים ויוצרים משהו חדש וגם אם צירוף של סיבות ותוצאות מראשית היקום - בהשגחה, עדיין יש לנו בחירה לעשות והיא חייבת להיות ראויה. כי הדברים משתנים כל הזמן. 

אחבר את זה לנושא שלנו, אם הם משתנים כל הזמן, אז למה להחזיק בעמדה חד מימדית שלא רואה את הניגודים ואת השינוי והתולדה שלו? זו בחירה לא חופשית ועלולה להיות לא ראויה. אם הבחירה היא על בסיס עמדה חד צדדית בלי יכולת לראות מגוון, היא לא תראה שינוי ולא נעשה בחירה תבונית. 

הוא משתמש בטכניקה שלבחון את שתי העמדות הללו גם ב4.3.2  שם הוא מתחיל כמו סנקה:

"הן מה יביאך לידי מורת רוח? שמא רעתם של בני האדם? העלה ברוחך את הקביעה, כי היצורים התבוניים נוצרו איש למען רעהו; וכי אורך רוח הִנו חלק מן הצדק; וכי על כורחם חוטאים הם; זאת ועוד, מה רבים הם אשר אחר עוינותם, חשדותיהם, שנאותיהם ומלחמותיהם, נפלו לבסוף למשכב והפכו לעפר — עצור אם כן. שמא תתעכר רוחך על שום מנת חלקך בעולם? בחן שוב את צמד האפשרויות הבאות: השגחה או אטוֹמים, וכן את מגוון העדויות המראות כי העולם הוא כעין עיר.

שמא יאחזוך עדיין ענייני הגוף? חשוב כי כושר האבחנה, למן הרגע שבו אסף עצמו והכיר בכוחו שלו, אינו מתערה בתנועת רוח החיים, בין היא חלקה או רבת מהמורות; יתרה מזו, חשוב על כל ששמעת והסכמת באשר לכאב ולעונג."

כמו סנקה, מרקוס מדבר על מידותיהם הרעות של ההמונים. אבל בניגוד לסנקה, הוא לא אומר לעצמו תתרחק. הוא אומר, נוצרו איש למען רעהו. חשוב לי לציין מרקוס אורליוס וסנקה לא סותרים זה את זה. סנקה אומר להתרחק מההמונים, כדי שלא ישפיעו עלינו לרעה. מרקוס אורליוס אומר לא להתרחק כי נוצרנו לשתף פעולה. אם תחשבו על זה, זו יכולת שלילית. להחזיר בשני הרעיונות הללו ביחד ולבחור לעשות את מה שנכון. מרקוס אורליוס כותב לעצמו להיות סבלני עם כאלה שבעל כורחם חוטאים - דהיינו מתוך בורות. כי הם לא פותחים את הראש. אז הוא סוג של מנחם את עצמו ואומר כל החוטאים הללו בני אדם שילכו לעולמם מתישהו. אבל זה גם הסבר למה הם בורים. כי הם עוינים, חשדניים, שונאים וששים למלחמות - דהיינו כל אלה נובעים מבורות של אנשים שלא מחפשים את הצדק הנובע מהתבונה, ממציאת המשותף. ואז החלק הפרקטי והמעניין. הוא כותב לעצמו "עצור". אל תמשיך אפילו עם הפילוג שלך גם מהבורים הרשעים הללו. אבל הסיבה לכך שהוא עוצר את עצמו זה כדי שרוחו לא תתעכר ותפגע והוא יתלונן על העולם כי זה לא תבוני. כי הוא לא רוצה להרגיש רע עם כל ההמונים, כי אם הוא ירגיש רע, הוא ינהג באופן לא שקול. ואז הוא עושה עוד תרגיל. תחשוב בעצמך על כך שאולי העולם והטבע הוא כתוצאה מהשגחה או כתוצאה מהתנגשות אקראית של אטומים. כי אתה לא יודע הכל. העולם- הוא כמו עיר- דהיינו יש מגוון של אנשים, דעות ואפשרויות. כלומר, כמו שכתב צ'יפולה, ככל שיהיו יותר אנשים בעיר שחושבים ועושים טוב לכלל, ככה הם יאזנו את הטיפשים. והחברה תשגשג. או כמו שמרקוס כתב "מה שאינו מועיל לכוורת אף אינו מועיל לדבורה". 

מי שמתעסק באגו - או כמו שהוא כותב "יאחזוך עדיין ענייני הגוף. חשוב כי כושר האבחנה, למן הרגע שבו אסף עצמו והכיר בכוחו שלו, אינו מתערה בתנועת רוח החיים, בין היא חלקה או רבת מהמורות; יתרה מזו, חשוב על כל ששמעת והסכמת באשר לכאב ולעונג."

זה אומר מי שמתנהל מהאגו והתבצרות בעמדות שלא פתוחות לקבל דעות שונות, מכיר בכוחו שלו אבל לא נוהג בתבונה ואינו מתערה בתנועת רוח החיים. 

נסכם.

הטיפשות היא עריצות. זו תשובה נוספת ללמה לא להיות טיפשים. זו עריצות שלנו על עצמנו מבלי שנדע. אנחנו פוגעים בעצמנו עם דעות חד מימדיות וחוסר יכולת להחזיר בראשנו דעות מנוגדות.

טיפשות היא גם נוחה לעריצים. או שהיא עריצות של הטיפש לעצמו. הטיפשות מסוכנת מהזדון. ש"י עגנון: "החכמים מושכים ידיהם מהנהגת העולם מפני שהם יודעים שיש חכמים מהם ורוצים שיתנהג העולם על ידי חכמים גמורים. בתוך כך, קופצים הטיפשים והרשעים ובאים ונוטלים את העולם לידיהם". גם ברטרנד ראסל הפילוסוף האנגלי אמר משהו דומה. "הבעיה בעולם היא שהמטומטמים הם בעלי יותר מדי ביטחון עצמי ואילו החכמים מלאי ספק". 

למרות שראסל אומר שזו הבעיה בעולם, הוא גם נותן את הפתרון. הספק, כפי שראינו מרקוס אורליוס מיישם עם עצמו. 

סנקה מתרחק מההמונים כדי לא להחליש את המידות הטובות שלו. 

הוא כותב במכתב שציטטתי קודם:

"אפילו סוקרטס, קאטו ולאליוס (אותם הוא מחשיב לחכמים), היו עשויים להתערער בכוחם המוסרי על ידי קהל שהיה נבדל מהם בהרגליו; כה נכון שאף אחד מאיתנו, לא משנה כמה הוא מטפח את סגולותיו, אינו יכול לעמוד בפני התקפת מידות מגונות המסתערות עלינו, עם פמליית מלווים כה גדולה.". כלומר זה כוח הטיפשות במספרים גדולים. זו עריצות של הטיפשות. הלחץ החברתי. העדריות. כמו שהכלכלן צ'יפולה טען, כולם תמיד ובהכרח ממעיטים בערך מספר האנשים הטיפשים שיש. אנשים לא טיפשים תמיד מזלזלים בכוח ההרסני של אנשים טיפשים. אז סנקה מזהיר שלא לזלזל בהם.

מרקוס אורליוס כותב לעצמו שתי רעיונות שונים או שהעולם הוא דטרמיניסטי או אקראי וסתמי. אבל בכל מקרה הבחירה שלנו צריכה להיות מתוך תבונה. את ההמונים, אנחנו צריכים לראות בבורותם ולעצור מבעד עצמנו שמא תתעכר רוחך על שום מנת חלקך בעולם. במקום זה לבחון שבחברה יש מגוון דעות ואנשים ואנחנו צריכים לדעת להחזיק בכמה רעיונות. לדעת לבחון כל רעיון וכל אדם. "יכולת שלילית". זה מה שיעזור לנו לא להיות טיפשים.

טיפשות היא לא בעיה פסיכולוגית, אלא חברתית מוסרית. כי היא עריצות. 

תחשבו שהצפרדעים ביקשו מישהו שינהל אותם ויקבל החלטות במקומם. ככה זה כל אדם שמושפע מההמון. ככה הוא כל אדם שחוזר על מסרים מבלי לבחון אותם ושלא מחזיק ביכולת שלילית של אחזקת רעיונות מנוגדים. בדיוק כמו אצל הצפרדעים, עריץ פוגע גם במי שבוחר בו וגם בעצמו. רק מי שאינו רוצה לחשוב לבד ומתעקש על רעיונות חד מימדיים, נאכל ע"י העריץ שהוא בוחר בו. ותאמרו לעצמכם מה שמרקוס אורליוס כתב לעצמו:

ספר 6: "(21) אם יכול אדם להוכיחני ולבהיר לי, כי שגיתי במהלך מחשבתי או במעשַי, אשנה דרכי בשמחה. הלא מחפש אני את האמת, ובגללה איש מעולם לא ניזוק, אמנם מי שדבק בטעותו ובבורותו שלו הוא הוא ניזוק." 

אז עד  כאן להפעם. תודה שהאזנתם. נשתמע בפרק הבא אם ירצה הגורל. היו בטוב