פרק 180 על כבוד עצמי ובושה

Medea in a fresco from Herculaneum

שלום וברוכים הבאים להסכת על אומנות החיים- הפודקאסט על הפילוסופיה הסטואית. שמי ברק קידר. אני יועץ פילוסופי, מלמד פילוסופיה סטואית. אתם מוזמנים לאתר שלי stoaisrael.com  דרך האתר אפשר לפנות לשיחות ייעוץ אישיות או להירשם לקורס הבא. היום אלווה אתכם לתוך ציטוט שאולי יסייע לכם ולו במעט בנבכי החיים.

נתחיל בציטוט ממוסוניוס רופוס - הוא היה המורה של אפיקטטוס ואני מזמין אתכם להאזין לפרק שעשיתי עליו מי שרוצה לדעת יותר. 

בכל אופן, הוא אמר: שאתה או את תזכו לכבוד מכל אחד אם תכבדו את עצמכם. 

אנסה להמחיש לכם, איך כבוד עצמי הוא משמעותי לאושר, למצוינות וגם לאתיקה שלנו. אסביר גם מה הכוונה בכבוד וכבוד עצמי בכלל.

יש תפיסות דתיות שההנחה בהן היא שאדם שלא מתנהג לפי המצוות או הציווי האלוהי הוא יזכה לעונש. זה לא בהכרח נוגע לאתיקה בין בני אדם, מה מכבד אדם ומה לא. כי הגישה הדתית מתמקדת בחטאים ומצוות מוגדרים מראש שעליהם אסור לעבור. 

דוגמה לגישות דתיות שמשפיעות על החשיבה שלנו, היא האמונה שכאשר אנשים שעושים רע, הם יקבלו את עונשם. חלק יקראו לזה קארמה. חלק יקראו לזה עונש מאלוהים. 

לדוגמה השיר של לד זפלין your time is gonna come.

השיר מתחיל עם נגינת אורגן שמזכירה עוגב בכנסיה. בתגובות לשיר ביוטיוב, יש מגיב שכתב שאצלו בכנסיה האורגניסטית לעיתים ניגנה את הקטע והוא מניח שרק הוא והיא ידעו שזה לד זפלין. בכל אופן, לאחר הפתיחה של השיר, המילים הולכות כך:

Lyin', cheatin', hurtin' that's all you seem to do

Messin' around with every guy in town

Puttin' me down for thinkin' of someone new

Always the same playin' your game

Drive me insane trouble is gonna come to you

One of these days and it won't be long

You'll look for me but baby I'll be gone

This is all I gotta say to you, woman

Your time is gonna come

לשקר, לרמות, לפגוע, זה כל מה שאת עושה

מתעסקת עם כל בחור בעיר

מתעללת בי על שאני חושב על מישהו חדש

תמיד אותו דבר, משחקת את המשחק שלך

לגרום לי להשתגע, צרות הולכות להגיע אלייך

יום אחד, זה לא ייקח הרבה זמן

תחפשי אותי, אבל מותק, אבל אני כבר לא אהיה

זה כל מה שיש לי להגיד לך, אישה

זמנך יגיע

בסדרה האלמותית סיינפלד, לג'רי יש אויב מושבע. השכן ניומן. שעליו ג'רי אמר "הסתכלתי לו בעיניים, הוא רשע מוחלט pure evil".

בפרק לפני האחרון בסדרה, ניומן מבקש מג'רי להצטרף לנסיעה שלהם לפריז וגרי מסרב. המונולוג של ניומן באותה עת, משעשע בעיני. הוא אומר: 

All right! But hear me, and hear me well! The day will come! Oh, yes, mark my words, Seinfeld! Your day of reckoning is coming, when an evil wind will blow through your little playworld and wipe that smug smile off your face! And I'll be there in all my glory, watching, watching as it all comes crumbling down!

בסדר! אבל שמע אותי, ושמע אותי היטב! יגיע היום! הו, כן, זכור את דבריי, סיינפלד! יום הדין שלך מגיע, כאשר רוח רעה תנשוב בעולם השעשועים הקטן שלך ותמחק את החיוך הזחוח מפניך! ואני אהיה שם בכל תפארתי, צופה, צופה איך הכל מתפורר!

פרק אח"כ כל גיבורי הסדרה עומדים למשפט על כל העוול שעשו בעולם. הרבה לא אוהבים את פרק הסיום, אבל אני חושב שיש בו משהו משעשע וראוי. 

גם בשיר של זפלין וגם דבריו של ניומן מושפעים מן ההנחה שאנשים רעים יקבלו את שכרם, אם לא בעולם הזה אז בעולם הבא. יש כמובן הרבה דוגמאות לעניין. אבל נסתפק באלה. 

מבחינה פילוסופית,

גם בעת העתיקה וגם המודרנית יותר, היו פילוסופים שמבחינתם כבוד מבוסס על איכות אופיים של האנשים. על המידות שלהם. כך שאם בראות עיניהם, הם עושים את המעשה הנכון, הם ראויים לכבוד. שבמידה מסוימת זה לא שונה בהרבה מן התפיסה בשיר של זפלין או הגישה של ניומן השכן של סיינפלד. כי אם אדם ראוי לכבוד בשל איכות אופיו, מתבקש שההפך הוא גם נכון ומי שעושה עוול יקבל את עונשו איכשהו. זה תלוי במעשיו של האדם, גם השכר וגם העונש.

לעומת זאת, הפילוסוף עמנואל קאנט טוען כי כבוד עצמי הוא דבר שכל בני האדם, ללא קשר לאופיים, ראויים לו וצריכים לשמור עליו. קאנט שינה משהו בתפיסה האנושית. הוא השפיע על כלל התפיסה המערבית עם התפיסה הזאת. מושג הכבוד הוא אחד מאבני היסוד של האתיקה של קאנט. העיקרון של קאנט הוא שיש להתייחס לכל אדם וגם אל עצמנו עם כבוד ולא כתכלית. בני אדם הם לא אמצעי אלא הם תכלית בפני עצמה. זה יצר שינוי אדיר בהתייחסות לבני אדם. לפחות איך נכון להתייחס לעצמנו ולאחרים. זה מחייב התנהגויות מסוימות ואוסר על אחרות. אבל הכבוד של האדם לא נגזר ממעשיו אלא הוא קטגורי. 

אבל מהיכן קיבל עמנואל קאנט את הרעיונות הללו לגבי חשיבות הכבוד לעצמי ולאחרים? סביר להניח שלא יפתיע אתכם לגלות שהוא הושפע רבות מהסטואיים מהעת העתיקה. ההתעקשות הסטואית על כבוד האדם - על ערכו של אדם פשוט משום שהוא אנושי - נתפסת לעתים קרובות כבסיס לרבים מהחידושים ההומניטריים של תקופת העת החדשה המוקדמת ותקופת הנאורות - וההומניזם. לרבות חוק הטבע (כלומר, רעיון שאני חוזר עליו לא מעט - לחיות על פי הטבע - במובן שכולנו בעלי יכולת רציונלית ואנחנו יצורים חברתיים).  זה גם הבסיס לקוסמופוליטיות הסטואית (כי כולנו חברים באותה קהילה אנושית). אפשר לומר שההבנה המודרנית שלנו את זכויות האדם בנויה על יסודות סטואיים, שהתרחבו אט אט עם הזמן.

כבוד לעצמי ולאחרים זה בסיס של המידות הטובות בכך שהוא גם מכוון וגם מניע את פעולותינו. אם מתייחסים לכל אחד, לרבות לעצמנו, מתוך מחשבה, שכל אדם באשר הוא ראוי ליחס מסוים רק בגלל שהוא בן אדם, בעל יכולת רציונלית שיש רק לבני אדם, והוא בעל יכולת למידות טובות והוא גם הכרחי במציאות שלנו, אז ההתנהגות שלנו כלפיהם, היא לכל הפחות מכובדת. 

כמו שמרקוס אורליוס כתב לעצמו בספר השני של "מחשבות לעצמי": "ואנכי הן ידעתי את טבע הטוב שהוא יפה, ואת הרע שהוא מֹכער, גם מכיר אני בטבע האדם החוטא, שהוא קרוב לטבעי, ואם גם לא עצמי ובשרי הוא, הן אחד הוא השכל, חלק אלוֹה ממעל, לשנינו. וגם זאת ידעתי, כי לא יוכל להרע לי אחד מהאנשים האלה, יען שלא יוכל לכוף אוֹתי לדבר רע. אפילו לכעוס לא אוּכל על אדם זה הקרוב אלי, ולא להתרעם עליו, אחרי שנוצרנו לעבוד עבודתנו יחד בעולם, כמו שנוצרו הרגלים, הידים, העפעפים ושוּרות ַה ִשּׁנַּיִם העליונות והתחתונות ול ַשׁמש בגוף אחד. לפעול כנגד חברו הוא אפוא דבר שכנגד הטבע; אבל גם לכעוס על אדם ולהתרחק ממנו הוא ֹפעל כנגדו." 

כשמרקוס כותב לעצמו שאדם אחר לא יכול להזיק לי כי הוא לא יכול להכריח אותי לעשות משהו רע, זה בדיוק מבוסס על הרעיון שאני אנהג באופן מכובד גם כלפי שכן מעצבן, באיש נכלולי, חצוף ומעצבן. כי אני לא אפעל נגד אדם אחר, אלא למרות שהוא טועה, אני אנהג בו בכבוד בשל היות אדם רציונלי. 

בד"כ שאני מדבר על הרעיון הזה עם אחרים, תמיד יש מי שמעלה את השאלה, אבל מה אם אחר פוגע ועושה עוול? התשובה היא שהחובה שלי היא גם למנוע עוול ולהראות לזולת את הטעות שלו באדיבות. אבל גם שאני עושה את זה, האדם הזה לא יכריח אותי לעשות רע גם אם הוא לא רוצה לשנות את התנהגותו ועמדתו. זה לא אומר שאני לא אמנע עוול. סטואים הם לא פציפיסטים. 

אז אנחנו מתחיל את הדיון כרגע בכבוד לאחרים ואח"כ נגיע לכבוד לעצמנו. 

אז מה זה אומר לכבד אחרים?

לטעמי לכבד אחר זה אומר להתייחס אליו רציונלית ולהתייחס לרציונליות שלו. לראות בו יוצר אוטונומי בעל יכולת לקבל החלטות ובעל כישורים כאלה ואחרים. 

זה לא נכון להניח אוטומטית שאתה יודע מה הכי טוב בשבילו, או שאתה מכיר אותו בכלל; למעשה, אתה שומר על ענווה בהתנהלות שלך עם אנשים אחרים. צריך להעריך את  העובדה שלכל אדם בשל ההיסטוריה שלו, החוויות שצבר בשרשרת הסיבות והתוצאות שהביאו אותו לנקודה בה הוא מצוי, הן בשל הגורל שלו והן בשל קבלת ההחלטות שלו, נכונות או שגויות, יש לכל אדם נקודות המבט ייחודיות משלו. אתה לא מסתובב ואומר לאנשים אחרים מה לעשות ומאמין שאתה יודע יותר טוב מהם. סוג כזה של התנהגות הוא גישה חסרת כבוד בעליל כלפי אחרים. 

סוג הכבוד שאני מתאר כאן לא אומר שאתה מאפשר למישהו לעשות ככל שעולה על רוחו- ברור שעלינו להטיל על אחרים אחריות אישית ומשפטית, למעשים שלהם, בעיקר אם הם לא מוסריים ו/או מזיקים. בכל עמדה מוסרית יש פשרה שיש לעשות, איזון שיש לשמור, בין כיבוד האוטונומיה של כל אדם לבין הגבלת יכולתו של כל אדם לעשות את מה שהוא רוצה. אבל זה אומר שעמדת ברירת המחדל שלנו אינה התעלמות, גינוי או שליטה באחרים; אלא, זה נותן את הפרשנות הנדיבה ביותר למעשיהם, ומאפשר להם להפעיל את שיקול דעתם ואוטונומיה שלהם בכל הזדמנות אפשרית.

כאן נכנס לתמונה תחושת הכבוד הסטואית. כשאנחנו מכבדים כל אדם כאדם, אנחנו מכירים ומעריכים את הייחודיות שלו: את ההיסטוריה שלו, את הסיפורים שלו, את החוויות שלו, את נקודות המבט שלו. אנחנו מקשיבים להם ונותנים לדעותיהם הזדמנות הוגנת. אנחנו רואים בהם אדם שלם, מעניקים להם את תשומת הלב והדאגה שלנו. אנחנו מכבדים את האנושיות שלהם, הכוללת את היצירתיות, האוטונומיה והשיפוט שלהם. זה מה שלעתים קרובות מדי חסר בחיים המודרניים, וכאן הסטואיות יכולה לתרום תרומה משמעותית. 

הסטואים בעת העתיקה האמינו שהיקום הוא יצור חי. כל הטבע כולו הוא הכרח קיומי של אורגניזם חי ואנחנו חלק ממנו. מרכיבים שונים בתוכו. אני חושב שגם אם אתם מאמינים באל מונותאיסטי כמו בדתות האברהמיות, או אתאיסטים שלא מאמינים באלוהים, אבל מקבלים את הגישה הסטואית שכולנו חלק מהטבע, מההכרח הקיומי, אז כל אחד הוא הכרחי וחלק בלתי נפרד מהטבע. כל אחד ואחת, הכרחי כי הגורל שחזק מכולנו, הציב אותנו פה. אם נולדנו, נולדנו בהכרח. אז לא משנה אם הגישה שלנו דתית, רוחנית-ניו אייג' או רוחנית פילוסופית, אנחנו יכולים לקבל שכל אדם הוא מכובד בשל חלקו במציאות. 

זה פשוט להעריך כל אדם כאדם שלם. כדי להתייחס למישהו בכבוד, אתה לא חייב להסכים עם כל הדעות שלו, או לאפשר לו לדרוך עליך, או להתעלם מפגמים שלו או התנהגותו הלא הולמת. אתה יכול לעמוד מול מישהו בכבוד, אתה יכול לא להסכים איתו בכבוד, אתה יכול אפילו להעניש או להעמיד לדין תוך כיבוד האנושיות הבסיסית שלו.

מה זה לא כבוד? זה לא לחשוב שאתה טוב יותר מאנשים אחרים בגלל שיש לך יותר כסף, יותר כוח, עבודה טובה יותר או מעמד חברתי גבוה יותר. זה לא להיות יהיר, שחצן או מתנשא. זה לא להגיד לאנשים אחרים סביבך מה לעשות. זה לא להניח שיש לך את הזכות לשלוט בבן אדם אחר.

מהו כן כבוד? אפשר לבחון שני סוגים שונים של כבוד: כבוד מתוך הכרה, המעניק כבוד למישהו פשוט בגלל מה שהוא כי אני מכיר בערכו מעצם היותו; וכבוד מתוך הערכה, שבו יש להרוויח כבוד. זו לא חלוקה שאני עשיתי, אבל מצאתי שהיא הולמת לנושא הפעם.  אנו מציעים כבוד מתוך הכרה לכל בני האדם פשוט משום שהם בני אדם. זה לא רק עניין של זכויות אדם בסיסיות, אלא של הכרה בכל אדם כיצור רציונלי, יצירתי ואוטונומי כחלe מהותי מהעולם מהמציאות. סוג זה של כבוד אינו רק שטחי או חיצוני, אלא הכרה בערך של החוויה האנושית, אפשר להגיד אפילו ערך מקודש.

כבוד מתוך הכרה חל על כל אדם, אפילו על אלה שטעו בצורה נוראית כמו מדיאה, שהרגה את ילדיה. היא עזרה ליאסון והארגונאוטים לגנוב את גיזת הזהב, התחתנה איתו והביא ילדים ממנו, אבל הוא נטש אותה. כדי להעניש אותו היא פגעה בילדים.  אפיקטטוס מתייחס למדיאה שסנקה כתב עליה מחזה ועשיתי על זה פרק בעבר הרחוק. בפרק 28 בספר השיחות הראשון אומר אפיקטטוס:

" - ייתכן, שאדם יראה איזה מעשה כמועיל לו ולא יבחר בו? 

- זה לא יתכן.

- ואיך זה יכלה מידאה לומר:  מאוד אני יודעת מה נתעב הפשע אשר נפשי זוממת. אך על כל מחשבותי חמת קנאה גוברת.

וכל זה משום שלמלא את תאוותה ולהתנקם בבעלה נראה לה מועיל יותר מאשר להציל את בניה. 

-נכון, אבל הלא היא הותעתה. הוכח לה בבירור שהותעתה ותימנע מלעשות זאת. וכל זמן שלא הוכחת לה, הרי אין לה כל דרך מלבד ללכת אחר הדבר שנראה לה כנכון. לא כלום. ולמה, איפוא, את רוגז עליה? משום שהמסכנה תעתה בדברים החשובים ביותר, והפכה מבן אדם לנחש? והלא מוטב, אם רק אפשר, שתרחם עליה. כשם שאנו מרחמים על העיוורים או על הנכים, כך עלינו לרחם על אלה שסונוורו או שסגולותיהם המעולות חובלו. מי ששומר בליבו את ההכרה הברורה הזאת, כי לגבי אדם מידת כל מעשה שלו הם הרשמים; ואשר לרשמים, אפשר שנכונים הם ואפשר - בלתי נכונים; אם נכונים, הרי האדם נקי מחטא ; ואם בלתי נכונים, הוא עצמו את חטאו יישא, כי לא ייתכן, שאדם אחד ייתעה, ואחר את חטאו יישא. מי שיזכור זאת, לא יבוא לכלל כעס על שום איש, לא יתרגז עליו, לא יגדפו, לא יאשימו ולא ישנאהו, ולא יעליב אף אחד. 

- ובכלל אתה בא לכלל מסקנה שלכל המעשים הגדולים והנוראים מקור זה בלבד - הרשמים".

הקטע החזק הזה, מלמד אותנו, שכל אדם פועל אם בצדק ואם לא על פי הרשמים שיש לו כמה שנראה לו נכון לעשות. אני מניח שאצל חלקכם נדלקת נורה ואתם לא אוהבים את האמירה של אפיקטטוס שצריך לרחם על מי ששוגה ועושה עוול כמו שמרחמים על עיוורים ונכים וכך עלינו לרחם על מי שנוהג בבורות ולא שופט נכון. אז לטעמי רחמים זו תשוקה ולא רציונלית. זה רגש שמופעל אצלינו על ידי משהו חיצוני וזה לא רציונלי. אבל הדוגמה של אפיקטטוס, נועדה להמחיש שצריך בכל זאת לעזור לאנשים הללו. עיוורים ונכים. כך גם לעזור למי ששוגה בשיפוט שלו וכל זמן שלא הוכחת לה, הרי אין לה כל דרך מלבד ללכת אחר הדבר שנראה לה כנכון.

לעומת זאת, כבוד מתוך הערכה מגיע רק לאלה שאנו שופטים כראויים לכך. מה שאולי מוליד גם תרבות הערצה. למשל, מישהו או מישהי ששרים יפה; או הגנרל שרוכב לקרב לצד חייליו; או ההורה חסר האנוכיות שעובד בעבודות פשוטות כדי להעניק לילדיו חיים טובים יותר. כבוד הערכה שמור רק לאלה שמפגינים מצוינות כאדם. אז זאת שלד זפלין שרים עליה, לא זכאית לכבוד של הערכה בעיני הנבגד והנפגע. גם אין הערכה בין ניומן לג'רי סיינפלד אז אין כבוד וניומן מאמין שג'רי יקבל את עונשו.  

מחשבה על שני סוגי הכבוד הללו מאפשרת לנו לבחון את הנקודה הזאת גם מההיבט של איך עלינו להתייחס לעניין. 

אנחנו נתעסק בכבוד מתוך הכרה ולא הערכה. כי מבחינה סטואית הכבוד מגיע לא רק בשל מעשיו של הגורם החיצוני לנו. הכבוד מופעל על ידינו בשל הכרה. בשל היותו מוצדק מעצם מהותו. כמו לעשות טוב רק בגלל שזה נכון לעשות ולא בשביל תמורה. 

הכרה באנושיות של בני האדם היא הכבוד הסטואי. במקום ההבחנה בין כבוד של הכרה לזה של הערכה, ההבחנה היא בן היותנו בני אדם או התבהמות. 

אפיקטטוס נהג לתת מטאפורה מסוימת שכנראה הוא הושפע מהמורה שלו מוסוניוס רופוס על המטפורה הזאת, אבל היא מתאימה לתפיסה הסטואית של מה זה בן אדם. 

אפיקטטוס נהג לציין שאנשים הופכים לבהמות, או כבשים או חיית פרא. הוא מעלה את המטפורה בהקשר של אנשים שמתנהלים לא באופן רציונלי. זה אומר, מעשים אכזריים, מעשים של אנוכיות, פזיזות וחוסר חשיבה נכונה. בכל פעם שאדם עושה בחירה שלא נכונה לחיים על פי הטבע - דהיינו רציונלי וחברתי, הוא מתבהם. מה שאומר, שהכבוד הוא גם כלפי אחרים וגם כלפי עצמי - זו האנושיות, ההומניות. כי אם אני לא נוהג נכון אני לא מכבד את עצמי ומתבהם. או הופך לחייה. 

הוא אומר את זה למשל בשיחות 3.9:

"לא דבר קל לעשות זאת בלבד: למלא את הבטחת טבעו של האדם. כי מהו אדם? התשובה היא: ישות רציונלית ובת תמותה. אם כן, על ידי היכולת הרציונלית, ממי אנו נבדלים? מחיות בר. ומאילו אחרים? מכבשים ובעלי חיים דומים. היזהרו, אם כן, לא לעשות דבר כמו חיית בר - אך אם כן, איבדת את דמותך כאדם; ואינך ממלא את תפקידך. ודאו שלא תעשו דבר כמו כבשה - אך אם כן, גם במקרה זה האדם אבוד. מתי אנו הופכים לכבשים? כשתכלית מעשינו היא למלא את כרסנו, ולהשביע את יצר המין, כשאנו פועלים בפזיזות, בשפלות, בחוסר התחשבות, לאן אנו מתדרדרים? לדרגת כבשים. מה איבדנו? את היכולת הרציונלית. כשאנו פועלים במריבה, במזיק, בכעס ובאלימות, למה הפכנו? לחיות בר."

הוא גם אומר ב 3.23:

"יש קנה מידה פרטי וקנה מידה כללי. קודם כל, עליי להתנהג כבן אדם. מה זה כרוך? שלא להתנהג ככבשה, גם אם היא עדינה בהתנהגותה, ושלא להתנהג בצורה פוגענית, כמו חיה פראית."

כמו שאמרתי קודם גם המורה של אפיקטטוס מוסוניוס רופוס דיבר על היות אדם שונה מבע"ח והוא נותן דגש על הערבות ההדדית:

"האם לא כל אחד צריך לעשות דברים למען שכנו כמו גם למען עצמו, וכך לוודא שבעיר שלו יהיו משפחות משגשגות ושהיא לא תהיה שממה? האם לא כך משגשגים עמים קהילות? לומר שכל אחד צריך לדאוג רק לענייניו הוא כמו להודות שבן אדם אינו שונה מזאב או מכל אחת מהחיות הפראיות ביותר שטבען לחיות בכפייה ובחמדנות. … אין להן חלק בחברות, הן אינן לוקחות חלק בעבודה זו עם זו, ואין להן חלק בשום דבר צודק."

ונקודה מאוד חשובה שהוא מעלה תוך השוואה והבדלה מבע"ח:

"מזימה כיצד לנשוך בחזרה מישהו שנושך ולהחזיר רעה למי שעשה רע ראשון אופיינית לחיה, לא לאדם. חיה אינה מסוגלת להבין שרבים מהעוולות הנעשות לבני אדם נעשות מתוך בורות וחוסר הבנה. אדם שרוכש הבנה זו מפסיק מיד לעשות עוול. אופייני לטמפרמנט מתורבת ואנושי לא להגיב לעוולות כפי שהיית מגיב לחיה ולא להיות בלתי ניתן לפיוס כלפי אלו הפוגעים, אלא לספק להם דוגמה להתנהגות הולמת."

אם נסתכל על זה בצורה כזאת, הגיוני לומר שכבוד הוא במרכז ההתנהגות האתית בסטואיות. אתה מכבד את האנושיות שלך, כמו גם את זו של אחרים, כאשר אתה מתייחס לאנשים אחרים כפי שאדם צריך להתייחס אליו (באכפתיות, חמלה, כבוד וכו'). טבע האדם דורש שאדם אחד יתייחס לאחר בזהירות ובכבוד הראויים. על ידי התעלמות ממה שמגיע לאדם אחר, אתה מפחית את האנושיות שלך, מה שבסופו של דבר פוגע בך יותר מאשר באדם האחר. אתה מתחיל לשנות את מעמדך מאדם לבהמה. לכן, אם אתה רוצה לממש את הפוטנציאל שלך כאדם אנושי מלא, יש לך סיבה חזקה להתנהג בכבוד כלפי אחרים.

אבל כמובן שהכל מתחיל בכבוד עצמי.

אותו היגיון חל, כמובן, על כיבוד עצמי. אדם צריך לכבד את עצמו משום שהוא רציונלי בעל יכולת קבלת החלטה, ראוי לאהבה וכבוד. גם אם אדם לא מקבל את הכבוד המגיע לו או לה מאחרים, עדיין אפשר וצריך לכבד את עצמנו. כפי שסנקה כתב בסגנון האופייני לו במאמר שלו על אומץ לב המשכילים (10):

"הנה כי כן נפש פעוטה מתרגשת ונכוית מתוך מעשה או מאמר שאינו לפי כבודה. ”הלז לא נתנני להיכנס אליו היום, אף על פי שאחרים נכנסו. – הוא פנה אלי עורף ביהירות בשעה שדברתי, או שחק עלי בגלוי. – הוא לא הושיבני באמצע על המטה, כי אם במקום נמוך“ – ועוד כאלה, דברים אשר אוכל לכנות רק: תלונות נפש חולנית. אנשים מעונגים, אשר טפחם האושר, נכשלים בהם. מי שיודע דברים גרועים מאלה, אין לו פנאי להשגיח בם. רוחות חלשות מטבען ותשות כוח כנקבות ונמוגות מרוך, מפני שלא הכירו מעולם את הנבלה האמתית בכל תקפה, נתקלות בפנאי העודף אשר להן בקטנות כעין אלה, אשר על פי הרוב הן גם טעויות של שיקול הדעת. מי שמצטער על ביוש ממין זה, מראה שאין תבונה בו ולא בטחון בעצמו. בוודאי הוא רואה את עצמו כנבזה, והעוקץ בא בעקבות שפלות הרוח המדכאה ומכניעה את האדם. אבל המשכיל לא יוכל להתבייש על ידי שום אדם, הוא מכיר את גדלו ואינו נותן הרשאה לשום אדם לשפוט עליו, ואת כל אלה הדברים הגורמים – לא אומר: דכדוך, אבל: טורח לנפשות, אותם אינו צריך לנצח, כי אינו מרגיש בהם כלל."

הציטוט הזה של סנקה, הזכיר לי את סיפור השגריר הטורקי מ 2010. בעקבות ביקורת של ארדואן הנשיא הטורקי על ישראל, זימנו במשרד החוץ את השגריר לשיחת נזיפה. סגן שר החוץ זימן את השגריר הטורקי לשיחת נזיפה, סירב ללחוץ יד וסינן לעיתונאים בעברית: "העיקר שיראו שאנחנו יושבים גבוה ושאין חיוכים".

דני איילון ביקש לוודא שהתקשורת מתעדת את ההשפלה הפומבית.

העיתונאים שבאו לפגישה במשכן הכנסת, ביקשו מהשניים ללחוץ ידיים, ואיילון סירב. "העיקר שיראו שהוא יושב נמוך ואנחנו גבוה ושיש פה רק דגל אחד, ואתה רואה שאנחנו לא מחייכים", סינן סגן השר בעברית, שהשגריר מולו.  

אחת התקריות המטופשות בעיני. אבל אני מביא אותה דוגמה להמחיש מה זה אומר ביוש וכבוד המבוססים על תפיסה לא נכונה. 

זו אחת הסיבות שאני אוהב ומעדיף את הסטואיות. גישה סטואית, לא היתה משפילה מצד אחד ולא היתה מביאה לתחושה של השפלה מהצד השני. 

סנקה ממחיש את ההבדל בין הסטואיות פילוסופיות רבות אחרות. פילוסופיות אחרות המבוססות על כבוד, גורסות כי כבודו העצמי של אדם חייב לבוא לידי ביטוי על ידי אחרים אם הוא רוצה לחיות חיים טובים. או כבודו של השגריר נמדד על פי גובה הכיסא עליו הוא יושב. אלא מחזיקים בתפיסת כבוד שמחייבת שארגיש טוב רק אם אחרים יכבדו אותי מתוך הכרה או הערכה. בתפיסות לא סטואיות, הערך שלי נמדד על ידי גורמים חיצוניים.  אם מישהו לא מכבד אותך, מבזה אותך, או מגביל בצורה כלשהי את יכולתך למקסם את הפוטנציאל שלך, תחושת העצמי שלך והאושר שלך יפגעו אוטומטית.

סטואיים, כמובן, חולקים על כך. אצל הסטואים, הערך שלי נקבע רק על ידי. סטואיים טוענים שאתה יכול וצריך לכבד את עצמך, ללא קשר למה שאחרים חושבים. אתה בן אדם, כך שיהיו נסיבותיך אשר יהיו, אתה יכול לשמר את אנושיותך על ידי התנהגות בכבוד כלפי עצמך וכלפי אחרים.

זה מביא אותי לנקודה מאוד מעניינת בעיני של מה זה אומר לכבד את עצמך.

ממש בתחילת ספרי השיחות, בפרק החמישי, אומר אפיקטטוס, שאם אדם מתנגד לאמיתות ברורות, לא קל למצוא טיעונים שבאמצעותם נוכל לגרום לו לשנות את דעתו.

זה לא נובע לא מכוחו או נחישותו של האדם ולא מחולשתו של המורה; כי כאשר האדם, למרות שהגישה או העמדה שלו הופרכה, מתקשה כאבן, כיצד נוכל להתמודד איתו באמצעות טיעון?

ישנם שני סוגים של התקשות, אחד של הבנה, השני של תחושת בושה, כאשר אדם נחוש בדעתו לא להסכים למה שגלוי וגם לא להימנע מסתירות. כלומר התאבנות של חוש הבושה, היא ההתעקשות לא לקבל את את האמת ולהתעקש על עמדות שהוכחו כלא נכונות.  רובנו חוששים מהשפלת הגוף, וננסה בכל דרך להימנע מדבר כזה, אך לא אכפת לנו מהשפלת הנשמה. ואכן, בנוגע לנשמה, אם אדם נמצא במצב כזה שאינו תופס דבר, או מבין כלל, אנו חושבים שהוא במצב גרוע: אך אם תחושת הבושה והצניעות מתים, אנו קוראים לכך אפילו כוח (או עוצמה). כלומר שהוא נחוש, בעל אמונה חזקה או עומד על דעתו. 

אז עובר אפיקטטוס לתת דוגמא מדיון עם מישהו מהאסכולה האקדמית הספקנית. אלה שטענו שאי אפשר לדעת שום דבר בוודאות. 

• האם אתה מודע לכך שאתה ער? 

• לא, עונה איש האקדמיה, לא יותר מאשר בשעה שאני ישן ונדמה לי כי אני ער. כלומר הוא לא מבדיל בין ערות לערות בחלום. 

• וכי אין כל הבדל בין רושם זה לרושם ההוא? 

• לא, אין!

כיצד אוכל להתווכח איתו עוד? שואל אפיקטטוס. באיזה צבת או איזמל אני יכול להכאיב לאיש הזה כדי להוכיח לו שהוא מת? כלומר ברגע שאדם מסרב להכיר באמת, לא משנה מה הטיעון, הוא משולם לאדם שלא חי. כי הוא מתאבן כלשונו של אפיקטטוס בתחושת הבושה. הוא מבייש את עצמו. אולי האדם הזה יודע שהוא ער, אבל מעמיד פנים שאין לו דרך לדעת. אז הוא במצב רע יותר מאדם שבאמת מת. אם מישהו לא מבחין בסתירות, מצבו רע. אבל מי שמכיר בסתירה אבל זה לא גורם לו לשנות את דעתו ולהתקדם, כלומר לשפר את עצמו, מצבו רע יותר. "כבוד עצמו וחוש הבושה נשמדו אצלו". ואשר לכושר השכל שלו, גם אם לא הושמד, הוא התבהם. לזה אי אפשר לקרוא "אופי חזק". מבחינת אפיקטטוס הם משולים למשוגעים שצועקים ברחוב את כל העולה על רוחם. 

זו הנקודה היחידה שאפיקטטוס אומר שצריך חוש בושה. כי להתבייש מבחינה סטואית, זה רק אם אדם עושה משהו רע, ועדיין עדיף שיסלח לעצמו על טעות כל עוד הוא לומד ממנה. וזו הנקודה. הביקורת של אפיקטטוס על הספקנים היא שהם לא מוכנים להכיר באמיתות ודאיות. מבחינתו, זו היכולת לחשיבה חופשית והבחירה בדרך בה אנשים רואים עצמם חיים בחברה ונותנים עדיפות להיותם בעל חיים חברתי. 

הכבוד העצמי של האדם, מגיע אם הוא מקבל שהוא טועה ומעדיף להתקדם בשיפורו העצמי. הבושה ואובדן הכבוד העצמי וההתבהמות כפי שמכנה אותה אפיקטטוס, מגיעים אם אני מבין שאני טועה ומתעקש לא לשנות את דעתי. 

כי אז אני גם פוגע במרקם היחסים שלי עם הסביבה עם הזולת. אני מאבד את מה שעושה אותי בן אדם ולא בעל חיים וזה מה שמרקוס אורליוס כתב לעצמו וציטטתי קודם נוצרנו לעבוד עבודתנו יחד בעולם, כמו שנוצרו הרגלים, הידים, העפעפים ושוּרות ַה ִשּׁנַּיִם העליונות והתחתונות ול ַשׁמש בגוף אחד. לפעול כנגד חברו הוא אפוא דבר שכנגד הטבע; אבל גם לכעוס על אדם ולהתרחק ממנו הוא ֹפעל כנגדו.

זה בעיני היבט משמעותי של כבוד עצמי. לדעת לבחון ולקבל את הרשמים שלנו ולא להתעקש על טעות ועל בורות שפוגעת בחברתיות. 

המביש הוא רק אם אני מתעקש על בורות ועל לא לקבל את האמת. את הודאי. והוודאי, הוא שבני אדם צריכים לכבד זה את זה בשל היותם בני אדם. 

אז עד  כאן להפעם. תודה שהאזנתם. נשתמע בפרק הבא אם ירצה הגורל. היו בטוב