פרק 179 על הפטפטנות

Plutarch in the Nuremberg Chronicle

שלום וברוכים הבאים להסכת על אומנות החיים- הפודקאסט על הפילוסופיה הסטואית. שמי ברק קידר. אני יועץ פילוסופי, מלמד פילוסופיה סטואית. אתם מוזמנים לאתר שלי stoaisrael.com  דרך האתר אפשר לפנות לשיחות ייעוץ אישיות או להירשם לקורס הבא. היום אלווה אתכם לתוך ציטוט שאולי יסייע לכם ולו במעט בנבכי החיים.

לאחרונה יש בשיח הציבורי שלנו הרבה קשקשת. כאילו אישי ציבור מכל הקשת הפוליטית, מתחרים ביניהם מי יזעזע, ילהיט וישלהב את ההמונים יותר. זו סוג של תחרות שתמיד דורשת מהמתמודדים בה, להתעלות על האחרים. גם אם הם יריביהם וגם אם מאותו מחנה פוליטי. 

אני לא אכנס בכלל לפוליטיקה ולא אתן במה או יחס לאמירות שנועדו ללחוץ לנו על כפתורים. הגישה הסטואית אומרת שאנחנו לא צריכים להיות מופעלים. לכן אני מעדיף להתייחס לאמירות חיוביות ואתיות. פחות לפרובוקטיביות. למה להאכיל את הטרול? 

אם תחפשו בויקיפדיה את ההגדרה של טרול, יהיה כתוב שזה "טרוֹל" הוא מונח נפוץ בסלנג האינטרנט ומתאר גולש המפיק הנאה מפעולות שלהוב ברשת כגון פרסום תגובות סרק או תגובות פרובוקטיביות, שימוש עקבי בעוקצנות, פיצוץ דיונים ענייניים, והשחתת תוכן. למילה "טרול" יש שני מקורות שונים:

טכניקת דיג שבה סירה שטה לאט וגוררת אחריה רשת דיג כדי שדגים ייתפסו בהם (מאנגלית: trawling). מכאן, בהשאלה, משתתף שזורק "פיתיון" (flame bait) לדיון בתקווה לשלהב אותו.

טרול – מפלצת נורדית מיתולוגית.

הכינוי "טרול" לגולש אשר עוסק בפעולות שלהוב והתחזות לגולשים אחרים ברשת מקורו במובן הראשון, אולם כל הציורים והדימויים הם בהשאלה של המובן השני. כמובן שפופוליזם קיים עוד הרבה לפני האינטרנט והפרובוקציות לשלהב קהל הן עתיקות כמו הפוליטיקה עצמה. 

אבל אנחנו נתעסק בחיובי. בשיפור עצמנו. 

"בעלי ערך רב ביותר הן כפות הרגליים במצב כזה", לדברי ארכילוכוס, ובעצם לדברי אריסטו החכם עצמו. הוא הוטרד מאדם פטפטן, ומאוס על סיפוריו האבסורדיים, ושאלתו התכופה, "האם זה לא נפלא, אריסטו?" "בכלל לא", אמר, "אבל זה נפלא שמישהו עם זוג רגליים עוצר כאן כדי להקשיב לך." ולאדם אחר, שאמר לאחר סיפור  ארוך, "האם עייפתי אותך, פילוסוף, בפטפוטיי?" "לא אתה, בשם זאוס", אמר, "כי לא הקשבתי לך.".

זה תיאור מתוך המאמר "על הפטפטנות" מאת פלוטרכוס. מאמר מעולה אבל סובל רק מאורכו. כן, זה מצחיק שמאמר על הפטפטנות סובל מאורך מוגזם. אבל הוא עדיין טוב ועשיר. הוא מתחיל באופן נפלא באמירה: "אחת המחלות הקשות והעיקשות ביותר שאת ריפויה נוטלת על עצמה הפילוסופיה, היא הפטפטנות.".

פטפטנים לא מקשיבים כי הם כל הזמן מדברים. הם ממש יכולים להתלונן שניתנו להם שתי אוזניים ורק לשון אחת. זו סוג של חרשות מרצון. 

גם אי אפשר להגיד לפטפטן איך לנהוג כי הוא לא מקשיב ואם יעשה הפסקה לרגע, הוא יפצה על מה שלא דיבר לרגע פי כמה וכמה.

נקודה חשובה מעלה פלוטרכוס. אצל אנשים כאלה ערוצי השמיעה אינם מובילים אל הנפש אלא אל הלשון. לכן אם נעיר משהו לדברן, תבוא תגובה ולא לאחר חשיבה והקשבה. פלוטרכוס מדמה אותם לסירים. ריקים משכל חסרי תבונה, אך מלאי רעש. בשקט טמונות סגולות רבות, ובהן שתיים ראשונות וגדולות ביותר, מעלות השמיעה ולהישמע. כלומר אנחנו נוכל להקשיב לאחרים וגם יקשיבו לנו. 

שזה הפרדוקס הגדול של הפטפטנות. הדברן מבקש לעצמו רק מאזינים אבל בשל היותו פטפטן לא מקשיבים לו. "שכן במחלות נפש אחרות, כגון אהבת כסף, אהבת תהילה, אהבת תענוגות, קיימת לפחות האפשרות להשיג את רצונותיהם, אך עבור פטפטנים זה קשה מאוד: הם רוצים מאזינים ואינם יכולים להשיג אותם, שכן כל אחד בורח בבהלה.".

לכן אמר פלוטרכוס שבעלות ערך הן הרגליים בציטוט שפתחנו בו. פלוטרכוס מוסיף פטפטנים אינם מוצאים בקלות מאזינים שגם מקשיבים או מאמינים למה שהם אומרים כמו שאנשים בעלי תשוקות בשריות מוגזמות, הם עקרים ולא מעברים כך דיבורם של פטפטנים חסר תועלת וחסר פרי - בלתי פוריים.

הלשון היא האיבר עם המבצר הכי טוב בגוף. כך שהשיניים הם הגדר ללשון, שאם היא לא תציית לתבונה או תרסן את עצמה, נוכל לרסן את חוסר האיפוק שלה על ידי נשיכתה עד זוב דם.

זה כמו בית בלי דלת או תיק שלא נסגר. הם לא מועילים לבעליהם. הם משאירים את פיהם ללא מנעול או דלת, ואז יש שטף זרימה בלתי פוסקת של מילים, כך שנראה שהם רואים בדיבור את הפחות בעל ערך מכל הדברים. כלומר אין ערך לדבריהם אם אין מחסום כמו שאדם לא מעריך את מה שבביתו אם אין דלת ששומרת. אז הם אינם זוכים, לאמון, וזו מטרתו של כל דיבור.

לפטפטנים לא מאמינים גם אם הם אומרים את האמת. כאשר מגיע אליהם סיפור הוא תמיד מתובל בכמות אבל לא איכות ועם סרך עודף של אי אמת. ואז הם מאבדים אמינות. 

פלוטרכוס מספר שכאשר איש מסוים באתונה אירח שליחים מהמלך, ולבקשתם הוא עשה כל מאמץ לאסוף את הפילוסופים שהמלך יפגוש אותם; ובעוד השאר השתתפו בשיחה הכללית ותרמו לה, זנון שתק, האלה שהזמינו אותו אמרו, "ומה נגיד למלך עליך, זנון?" "כלום," אמר, "מלבד שיש איש זקן באתונה שיכול בעת משתה לשתוק.".

כך מעידה השתיקה על חוכמה. או כמו שאומרים אצלנו, סייג לחוכמה שתיקה. אז גם פלוטרכוס כתב את זה והוסיף, שהשתיקה מעידה על חוכמה עמוקה ועל פיכחות (ב"כ"), ויש בה מן המסתורין. השיכרות היא פטפטנית. בלי שכל ולכן רעשנית גם. הפילוסופיה מגדירים שיכרות כפטפטנות ריקה הנעשית על ידי היין. אבל אם השתייה הולכת ביחד עם שתיקה, לא מגנים אותה. אבל פטפטת ללא טעם, מתויגת שיכרות ללא שתייה. 

מבין שאר הרגשות והמצבים הרעים, אחדים מסוכנים, אחדים מתועבים, אחדים מגוחכים; אך הפטפטנות מכילה את כל התכונות הללו בבת אחת; שכן פטפטנים נלעגים על כך שהם מספרים את מה שכולם יודעים, הם שנואים על כך שהם מביאים חדשות רעות, והם נקלעים לסכנה מכיוון שהם אינם יכולים להימנע מחשיפת סודות.

מסופר שבגלל פטפטן אחד, רומא לא נפטרה מהעריץ נרון כאשר יכולה הייתה. האיש שעליו הוטל להיפטר מהעריץ, הלך לתיאטרון ערב לפני וראה אדם בשלשלאות מבכה את גורלו בטרם היה אמור לעמוד למשפט בפני הקיסר העריץ. הפטפטן לחש באוזנו של האסיר, "התפלל רק, אדוני הטוב, שהיום יעבור, מחר תהיה חייב לי תודה רבה.". האסיר בוודאי חשב שעדיפה לו הוודאות בשחרור מיידי על פני התקווה מהעתיד לבוא וגילה לנירון הקיסר על הקנוניה. המתנקש הפטפטן נתפס. תחת עינויים הוא סרב לגלות את מה שגילה מיוזמתו בשל פטפטנותו. 

פלוטרכוס כותב "גילויו של סוד מעולם לא הועיל כה הרבה פעמים כמו השתקתו של סוד. תמיד יש עוד זמן לגלות דבר הטמון בסוד אבל מה שפעם אחת כבר נאמר אותו אין לטמון שוב בסוד, כי הוא כבר ידוע, מופץ בין אנשים."

אנחנו לא יכולים לבוא בטענות למישהו שלא שמר סוד שאנחנו גילינו לו בעצמנו. אם מדובר במשהו שצריך להישמר בסוד, אז אנחנו אלה שטעינו שגילינו אותו לאחר. 

אם אנחנו מגלים משהו למישהו, אנחנו טומנים אותו בליבו כי אנחנו חוששים שלא נוכל לעמוד בפיתוי ונשבור את שתיקתנו. אם האדם לו גילינו את הסוד, הוא כמונו, אז הוא יגלה את הסוד. אם הוא יותר טוב מאיתנו, אז זכינו. זה באמת חבר טוב. אבל אם יש לו גם חבר שהוא סומך עליו כמו שאנחנו סמכנו על החבר שלנו, ולחבר הזה יש חבר טוב… אתם כבר מבינים לאן פלוטרכוס לוקח את הנקודה הזאת. ככה דברים משתכפלים. 

הוא מספר שפעם הסנאט הרומי דן במשך מספר ימים בעניין סודי, וזה עורר הרבה עניין ודיון. אחת מנשות הסנאטורים, דיסקרטית בעניינים אחרים אך אישה סקרנית מאוד, לחצה על בעלה והתחננה בפניו לספר לה מהו הסוד; היא נשבעה שלא תגלה אותו, והיא התחילה לבכות שהוא לא בוטח בה. והוא, שלא רצה לריב איתה, אמר: "ניצחת, אספר לך. הכהנים סיפרו לנו שעפרוני נראה עף באוויר עם קסדה וחנית זהב: זהו הסימן שאנו שוקלים ודנים בו עם המבשרים ומנבאים, האם זהו סימן טוב או רע. אך אל תגידי על כך דבר.". 

לאחר שסיפר, הלך לשוק. אך אשתו תפסה את הראשונה מבין משרתותיה שנכנסה לחדר, הכתה את חזהּ, קרעה את שערה ואמרה: "אוי! לבעלי ולארצי! מה יהיה עלינו?", רק כדי שהמשרתת תשאל אותה "מה קרה גבירתי?" כמובן שהיא סיפרה לה הכל, והוסיפה את הפזמון המקובל על כל הפטפטנים: "אל תגידי מילה לאף אחד על כך." אולם, המשרתת איך שהלכה מגבירתה מיד סיפרה לאחת מחברותיה המשרתות, והיא בתורה, סיפרה לאהוב שלה שבקר במקרה באותו רגע. כך התפשטה הידיעה והגיעה עד לשוק העיר כל כך מהר עד שהשיגה את מספר הסיפור המקורי, והגיעה לפניו לשוק. אחד מחבריו שפגש אותו אמר: "רק עכשיו עזבת את ביתך?" "רק עכשיו," הוא ענה. "לא שמעת את החדשות?" שאל חברו. "אילו חדשות?" שאל. "לא שמעת?  עפרוני עף באוויר עם קסדה וחנית מוזהבים, והסנאט נפגש כדי לדון בסימן האות." והוא חייך ואמר לעצמו, "אשתי היקרה, איזה מהירה את שהסיפור הגיע עוד לפני לשוק!" כדי להעניש את אשתו, אמר כשחזר הביתה, "הרסת אותי, אשתי: כי הסוד התפשט מביתי, כך שאני חייב להיות גולה מארצי בגלל חוסר יכולתך לשמור סוד." היא ניסתה כמובן להכחיש, ואמרה, "האם לא היו שלוש מאות סנאטורים ששמעו על כך כמוך? האם לא היה יכול אחד מהם לגלות זאת?" הוא ענה, "מי הם השלוש מאות הללו? המצאתי את הסיפור, כדי לבחון אותך!" הבחור כמובן הכיר את אשתו והעדיף לא לספר לה על מה באמת הדיון בסנאט.

לפטפטנות יש רעה חולה נוספת הקשורה בה. הרכלנות. פטפטנים, סקרנים, אוהבים לאגור סיפורים כדי שיהיה להם מה לשתף. הם מקשיבים טוב על מנת להוסיף למאגר הזבל שלהם. (אמירה של פלוטרכוס, לא שלי). הם מרחרחים בכל מקום, לאתר סודות ואז קורה להם מה שקורה לילדים שמחזיקים קרח. מצד אחד, קר להם להחזיק, מצד שני הם לא רוצים שיפול. 

מלך אחד בשם סלאוקוס קליקוניקוס, איבד את מרבית צבאו בקרב. הוא נמלט על סוס מהיר בליווי של שלושה או ארבעה מאנשיו, מסע של יום ארוך בדרכים עוקפות ובדרכים נידחות. עד אשר כמעט התעלף מחוסר מזון, אז הגיע לבית חווה קטן, שם במקרה מצא את בעל הבית בביתו וביקש לחם ומים. 

בעל החווה סיפק לו בנדיבות ובאדיבות לא רק את מה שביקש, אלא גם את כל שהיה לו, כי זיהה את המלך, ושמח מאוד על הזדמנות לשרת את צרכי המלך. אבל הוא לא יכול היה להתאפק, וגם לא להעמיד פנים שאינו מזהה את המלך, ובצאתו לדרך אמר החוואי: "שלום, המלך סלאוקוס.". 

המלך הושיט את ידו הימנית, משך אליו את האיש כאילו עמד לנשקו, ונתן סימן לאחד ממלוויו לשלוף את חרבו ולכרות את ראשו של האיש.

אם הפטפטן היה שומר על שתיקה, המלך היה הולך לדרכו, חוזר לאיתנו, הוא היה גומל חסד לחוואי על האירוח ועל השתיקה. וסביר שיותר על השתיקה מאשר על האירוח.

לחוואי הזה היה את התירוץ של כוונה טובה. לרוב הפטפטנים, אין תירוץ להרס עצמי שמביאה עליהם הדברנות. 

פלוטרכוס נותן את הדוגמה במספרה דיברו על יציבות שלטונו העריץ של דיוניסוס המלך של סירקוזה סיציליה. הספר צחק ואמר, "אתם מדברים על עריצותו, אבל אני שם סכין על גרונו כמעט כל יום!". כששמע על דיוניסוס, הוציאו את הספר להורג. פלוטרכוס טוען שכל מקצוע הספרים הם גזע של פטפטנים רכלנים. כי הרכלנים מתרכזים אצלהם ואין להם ברירה אלה להסתגל למדה רעה כזאת. 

ספר הוא גם זה שהפיץ לראשונה את החדשות על תבוסת האתונאים בסיציליה, לאחר ששמע על כך בפיראוס מעבד שברח עם אדונו מהאי. הוא עזב מיד את המספרה ורץ לעיר "זאת שלא תגזל תהילת הניצחון ממנו ורק למקום השני תגיע אז תהילתו". היה לו חשוב שבעיר ידעו שהודות לו יודעים מה קרה. אז נוצרה מהומה והביאו את הספר כדי לחקור ולתשאל אותו מה מקור הידיעה. אבל מאחר והוא ביסס את הידיעה שמועה ששמע מפי עבד ולא מישהו מוסמך, כולם התרגזו עליו והיו שדרשו לענות אותו כי לא האמינו לו. הוא ניצל מגלגל עינויים רק בזכות כמה אנשים שבדיוק חזרו מן הקרב ואישרו את סיפורו. 

פלוטרכוס כותב שלשון הפטפטן מושכת אליה דבר -סוד. לכן, התבונה צריכה להיות כמו שומר בפני הלשון ולמנוע ממנה את הדברת, שלא יגלשו הדיבורים מעבר לתבונה. מי שלא עושה זה, אפילו האווזים חכמים ממנו. שכן במעופם מעל הרי הטאורוס בלילה, הם שמים בפה אבן קטנה כדי שלא יצא להם קול ויסבו את תשומת לב הנשרים. 

פלוטרכוס אומר שהפטפטן גרוע מהבוגד. הבוגדים מקבלים תמורה לבגידה שלהם, והוא נותן מספר דוגמאות, אבל הפטפטן מציע את שירותיו בעצמו, ללא תמורה. הוא רק מעוניין לגלות סודות לאנשים. האנשים לא חושבים לתת לו תמורה והוא מצידו חושב שהוא חב להם תודה על עצם נכונותם להקשיב לו. הוא לא מגלה סודות מתוך רצון להטיב עם מישהו או מתוך חברות. זו מחלה והפטפוט משכך את כאביה. 

המטרה היא ריפוי המחלה הזאת כמו כל מחלה אחרת. על התשוקות אפשר לגבור על ידי חשיבה ותרגול. החשיבה תמיד צריכה לבוא לפני התרגול. ראשית הנפש צריכה להיגעל מעצם הדבר שהיא רוצה להתאמן על לתיקונו. אי אפשר לתרגל גירוש של דבר מתוך הנפש שאינו מאוס עליה. התשוקות נמאסות רק כאשר נלמד לראות בהן את הכיעור ואת המזיק. אז מטרתו של פלוטרכוס היא להראות לנו שפטפטנים חרף מטרתם להיות אהודים, הם נהיים לשנואים, ואם הם מנסים להיות נחמדים הם נעשים בלתי נסבלים, ואם הם שואפים לכך שיתפעלו מהם אז הם עושים את עצמם לצחוק. כי למעשה הם לא משיגים דבר, הם טורחים הרבה, מעליבים את חבריהם ומועילים לאויביהם, אבל את עצמם הורסים. 

אז השלב הראשון לתרופה, היא לקחת בחשבון את כל ההשלכות הללו. השלב השני, הוא דומה למה שאמר אפיקטטוס בספר השלישי פרק 12 על "ההתאמנות" 

 הואיל והשפעתו של ההרגל כבירה עלינו, ואנו רגילים להפעיל תשוקה וסלידה לדברים שאינם תלויים ברצוננו החופשי,  שומה עלינו להעמיד הרגל נגד, לעומת ההרגל ההוא ובכל מקום שם גוברת הנטייה החלקלקה של הרשמיים החיצוניים שלנו, לשם צריכים אנו לכוון את התאמנותנו. 

השלב השני, שמתאר פלוטרכוס הוא ההתבוננות במידה הטובה המנוגדת למידה הרעה הזאת. דהיינו הקשבה לשבחי השתיקה במקום הפטפטנות.

הטענה של פלוטרכוס היא שאנשים המדברים בקצרה ולעניין אהודים בהרבה יותר ונחשבים לחכמים יותר מאשר פטפטנים ללא רסן שבלא מחשבה מדברים כל היום. 

הוא מביא לדוגמא את אפלטון ששיבח את הדיבור הקצר והענייני. ואת ליקורגוס שנחשב למחוקק האגדי של ספרטה ומי שבנה את שיטת המשטר הספרטני. הוא חינך את האזרחים כבר מילדות להיות שתקנים ובעלי כושר התבטאות בקצרה, במרוכז ובלא הרחבת יתר של הדיבור. מכאן דרך אגב, המילה דיבור לקוני. לאקוניה או לקדימוניה, היתה האיזור שנשלט על ידי ספרטה. לכן גם כינו את הספרטנים לאקדימונים. ואת הדיבור הקצר והענייני שלהם, לקוני. הדיבור בלי קישוטים או בלי קליפה כפי שתאר זו פלוטרכוס, נעשה כמו מחוסם ובעל כוח יתר. תשובות ענייניות, קצרות וזריזות של הספרטנים, היא כתוצאה משתיקות ממושכות עתירות מחשבה. 

חלק מהדוגמאות של פלוטרכוס הן נפלאות. כאשר אבא של אלכסנדר הגדול המלך פיליפוס איים על הספרטנים ואמר: "חכו, אם אכנס לספרטה אגרש את כולכם", ענו לו: "אם!". 

כשמלך דמטריוס ממקדוניה כעס ששלחו לו רק שליח אחד מספרטה. ענה השליח מארץ לקוניה: "שליח אחד למלך אחד". 

פלוטרכוס גם מציין את הכתובות שהיו בכניסה למקדש לאל אפולו בדלפי לשם הגיעו אנשים לקבל נבואות. שתי כתובות היו: "דע את עצמך" ו "שום דבר לא יותר מידי". כלומר מתינות. 

הדוגמאות שהוא מביא, הם במטרה להיזכר בהם לשם דיכוי הנטייה לפטפטנות. 

הוא ממליץ כאשר נמצאים בחברה, ועולות שאלות, לתת לאחרים לענות קודם. כי אולי יהיו תשובות מספקות ואין טעם להוסיף. אם התשובות לא מלאות, אפשר להוסיף וכך לא מתרברבים. אם מישהו אחר נשאל, לא להקדים אותו בתשובה. כי אז מי שנשאל עלול לחשוב שאנחנו מניחים שהוא לא יודע. או שאנחנו אומרים "מה אתם שואלים אותו, תשאלו אותי, אני יודע". 

"בכלל" אומר פלוטרכוס, "יש להשתדל להתנזר מן התשוקה הלוהטת לדיבורים כדי שלא יתקבל הרושם שעל לשוננו כמו מונח נהר גדול המבקש כבר מזמן להישפך והנה עתה עקב השאלה לשמחתנו הרבה מתאפשר הדבר". 

תמיד צריך לשמור על ערנות ובכל פעם שאנחנו רוצים לומר משהו, כדאי שנשאל את עצמנו, מה זה הדיבור הזה שרוצה לפרוץ מתוכנו? מה רוצה הלשון להרוויח? מה אפסיד אם אשתוק? 

אנחנו יכולים להצטער על הדיבור יותר מאשר על השתיקה. 

נראה שאין לנו שליטה על המוחות המפטפטים שלנו. השיחות שלנו עם אחרים - הן באופן אישי והן ברשתות החברתיות - נראות יוצאות משליטה. אנשים מדברים אחד על השני ולהוטים להתעלל זה בזה מבלי להקשיב לנקודת המבט של האחר.

בואו נראה מדוע עלינו לטפח שתיקה והפוגה במקום לדבר כל הזמן.

הפוגה בדיבור מאפשרת לנו לגבש שיפוט טוב יותר

אחת הדרכים בהן אנו נקלעים לצרות או מתנהגים בטיפשות היא על ידי אי-הערכת השיפוטים האוטומטיים שלנו. בכל פעם שמישהו אומר משהו או פועל בצורה מסוימת, אנו מבצעים שיפוטים מהירים כגון:

היא כועסת. הוא לא אוהב אותי. הם גסי רוח. הוא עוין.

בסטואיות, שיפוטים מהירים אלה הם 'רשמים'. אם לא נעצור ונבחן אותם לעומק, אנחנו נפעל על פיהם גם כשהם שגויים, מה שעלול להוביל לאי-הבנות ולהחלטות לא נבונות.

אז ההפוגה והשתיקה מאפשרים לנו לבחון רשמים כראוי. 

יש חוכמה בדממה. שתיקה יוצרת פער בין מחשבה אחת לאחרת ובין מחשבה לפעולה. פערים כאלה יכולים להוביל למחשבות חכמות יותר ולפעולות שקולות.

אנחנו לא יכולים לדבר ולהקשיב בו זמנית. משמעות הדבר היא שכאשר אנחנו מדברים, אנחנו לא מקשיבים. אנחנו לא מאפשרים למחשבות של האדם השני להיכנס לשיחה כי אנחנו משתלטים עליה. לכן, אפילו כשאנחנו מדברים עם מישהו שמבין יותר מאיתנו, אנחנו לא לומדים כלום. אנחנו יוצאים מהשיחה בורים כמו שהיינו בה כי שמענו רק את המחשבות שלנו. כשזנון גילה שמישהו מדבר שטויות, הוא אמר: הסיבה שיש לנו שתי אוזניים ופה אחד היא על מנת שנוכל להקשיב כפליים ממה שאנחנו מדברים.

עלינו לאמן את עצמנו לשתוק, לעצור ולהקשיב כשאנחנו משוחחים.

כמו שאפיקטטוס אמר במדריך 33:

"ברוב המקרים עליך לשתוק או לומר רק מה שהכרחי, במילים מועטות. אם, לעתים נדירות, הנסיבות דורשות לומר דבר מה, נעשה זאת, אך לא בנוגע למשהו מהדברים הרגילים: לא נדבר על קרבות הגלדיאטורים, על מרוצי המרכבות, על אתלטים, על דברי מאכל ומשקה (ואלה הדברים הנפוצים בכל מקום), ובמיוחד אין לדבר על אנשים — לא להאשימם, להללם או לערוך השוואות ביניהם.".

כמובן שהכוונה לדבר לאחר חשיבה. לא להיות בלתי חברותיים. הרי מדובר בפילוסופיה שנותנת דגש על החיים על פי הטבע, שזה חלק להיותנו בע"ח חברתיים ורציונליים. כלומר ביחסים החברתיים שלנו להיות רציונליים. אז גם בדיבור שלנו. לא מתוך דחף לפטפט. 

זה נובע מהעיקרון של להיות בר קיימא. אסביר, או שאפיקטטוס יסביר. בספר השיחות 3.13.6:

"אדם צריך להיות מוכן גם להיות לבד, כדי שיוכל להיות מספיק לעצמו ולהיות בן לוויה לעצמו. כי כשם שזאוס שוכן עם עצמו, ושליו לבדו, וחושב על קיומו -וניהולו שלו ועל טבעו, ועסוק במחשבות המתאימות לו; כך גם עלינו להיות מסוגלים לדבר עם עצמנו, לא להרגיש את מחסורם של אחרים, לא להיות חסרי יכולת להעסיק את עצמנו."

אם נתאמן על מה שאפיקטטוס אומר פה, נוכל יותר לשמור על השתיקה גם בחברה, לפחות בסינון התוכן של השיח בו אנו משתתפים. אז גם מה שנגיד, כשנדבר, יהיה בעל משמעות גדולה יותר. 

עלינו להבין שיש זמן לדבר ויש זמן לשתוק ולהקשיב.

ולפני שמדברים, צריך לנהוג כמו שאפיקטטוס אמר ב"שיחות" 3.23.18: "תחילה ברר לעצמך את פירוש המילים שאתה משתמש בהן, ואחר כך תדבר". 

אין שום דבר רע כשיש לנו משהו בעל ערך לומר או כשיש לנו משהו לא מזיק. אבל עלינו להימנע מלדבר כשאין לנו משהו בעל ערך לומר או כשהשיחה הופכת למזיקה כמו רכילות, הוצאת דיבה וכדומה.

אנחנו ממהרים למלא כל פער בשיחה, בין אם יש לנו מה לומר ובין אם לא. לעתים קרובות אנחנו מדברים אחד על דברי השני, כך שבקושי יש לנו יכולת להקשיב. אבל שתיקה יכולה להיות עוצמתית. אנחנו מקשיבים כראוי כשאנחנו לא מתפתים להפריע לאדם האחר.

מה שעולה מהמאמר על הפטפטנות של פלוטרכוס וגם מגישתם של הסטואים, זה שהפוגה מאפשרת לנו לגבש שיפוטים טובים יותר.

בנוסף אנשים נוטים פחות לגבש דעה שלילית עלינו כשאנחנו נמנעים מלדבר ללא הרף.

לכן עדיף לטפח שתיקה במקום להתמכר לדיבורים מזיקים ורכילות.

נסיים במשהו אחר שכתב פלוטארכוס. המפורסמים שבכתביו הם ביוגרפיות של אנשי יוון ואנשי רומי וההשוואה ביניהם. אז בין היתר, כתב פלוטארכוס על קאטו הצעיר. הפוליטיקאי שסנקה הצעיר ראה בו חכם סטואי. דיברתי עליו קצת בפרקים קודמים ורק אזכיר שקאטו היה ממתנגדיו יוליוס קיסר וכשזה ניצח במלחמת האזרחים הרומית ומינה עצמו דיקטטור לכל החיים, קאטו בחר לסיים את חייו ולא לחיות תחת עריצותו של קיסר. 

אז אחד הסיפורים שכתב פלוטארכוס על קאטו, מסתיים בציטוט נפלא בעיני שמתקשר לנושא שלנו הפעם. פלוטארכוס כותב כך: 

"לאחר שנעשה קאטון כהן לאפולון , עבר לישב בבית אחר , נטל חלקו בירושת אביו' מאה ועשרים כיכר כסף , והחמיר עוד על עצמו בהלכות הסתפקות . לאחר שקנה לעצמו חבר את אנטיפאטרויס איש צור , פילוסוף מבית מדרשם של חכמי הסטואה , התמכר בכל נפשו לתלמוד חכמת המידות והמדינה . ואף על פי שפיעמה אותו כמין רוח וכפאה אותו לרדוף כל המידות הטובות כולן , הרי מכל מידה טובה ומכל מעלה דבק בכל נפשו באהבת הצדק הנאמנ והישר , ולא נתקלקלה שורתו מחמת משוא פנים או רחמים . וכן למד את אומנות הדיבור בציבור , לפי שהיה סבור שהפילוסופיה המדינית מסייעת להרחיק כל מיני ריב ומחלוקת בעיר גדולה . אבל מימיו לא קרא את תרגיליו באזני אחרים , ואיש לא שמע את נאומיו . כשאמר לו אחד מידידיו : "קאטון , הבריות מגנים את שתיקתך " ! השיב "הלוואי ולא יגנו את חיי ! אתחיל לדבר , כשיהא בידי ' לומר דברים שאין השתיקה יפה להם ".

במילים אחרות: אתחיל לדבר, כשאני יודע שמה שאגיד, לא היה עדיף שלא יאמר.

אז עד  כאן להפעם. תודה שהאזנתם. נשתמע בפרק הבא אם ירצה הגורל. היו בטוב