פרק 174 על הנהנתנות הסטואית

Aristippus and his companions after being shipwrecked, by A Zucchi 1768

שלום וברוכים הבאים להסכת על אומנות החיים- הפודקאסט על הפילוסופיה הסטואית. שמי ברק קידר. אני יועץ פילוסופי, מלמד פילוסופיה סטואית. אתם מוזמנים לאתר שלי stoaisrael.com  דרך האתר אפשר לפנות לשיחות ייעוץ אישיות או להירשם לקורס הבא. היום אלווה אתכם לתוך ציטוט שאולי יסייע לכם ולו במעט בנבכי החיים.

לפרק קראתי "על נהנתנות סטואית". שזה נשמע פרדוקסלי. דווקא לסטואים יש מוניטין של אנשים קשים ואדישים שלא יודעים להנות. שזה מוניטין לא מוצדק. אבל גם יש לסטואים מוניטין של שלווה נפש. אז האם אני רומז פה שאפשר להנות מהחיים בשלוות נפש. אז כן. אבל אני גם מרמז לכך שהסטואים לקחו תרגול רוחני מאסכולה הדוניסטית נהתנית. נשמע מוזר, אבל חכו, אני אסביר איך הפלא הזה קרה. 

המילה הדוניזם ביוונית עתיקה מגיעה מהמילה עונג. בעברית "נהנתנות". הבעיה עם הדוניזם ולא צריך להוכיח את זה מחקרית, למרות שיש מחקרים בנושא, שאף פעם לא מגיעים לכדי סיפוק מנהנתנות. בני אדם תמיד חומדים את הדבר החדשני הבא. רכב, טלפון, המסעדה הטרנדית שנפתחה או יעד שלא כבשנו. כל תעשיית האופנה בנויה על הרעיון של להמציא לנו טרנדים. אחרת כולנו היינו לובשים טרנינג אפור - כמו בסרטים שמציגים את העתיד ובו כולם לבושים אותו הדבר. 

יש עוד בעיות עם נהנתנות ובכל זאת זו פילוסופיה מהעת העתיקה עד ההתפתחות המודרנית שלה- התועלתנות.

העניין הוא, שזו ברירת המחדל האנושית להיות נהנתנים. אז מה הקטע שיש פילוסופיה כזאת? אני אגיד יותר מזה, בעת העתיקה זו היתה פילוסופיית חיים כמו שהסטואיות היא פילוסופיית חיים ואני אפילו אולי יפתיע, יש השפעה אחת מעניינת שיכולה לעזור לנו שהסטואים לקחו מאחת האסכולות ההדוניסטיות בעת העתיקה ועל זה אני רוצה לדבר הפעם. 

בעת העתיקה היו שתי אסכולות של נהנתנות, האחת - אפיקוראית אותה הקים אפיקורוס. הוא בנה קהילה בגן שלו מחוץ לאתונה. אבל לא זו האסכולה עליה אני מדבר כי היו בניהם הבדלים. האסכולה עליה אני מדבר נקראה הקירינית.  המייסד שלה היה טיפוס בשם אריסטיפוס. סליחה על המשחק מילים המטופש, אבל הוא באמת היה טיפוס על פי העדויות. 

הוא נולד למשפחה עשירה בסביבות 435 לפנה"ס בקירנה. מושבה יוונית בצפון אפריקה - בלוב למעשה. בתור בחור צעיר, הוא נסע לאתונה לאחר ששמע על סוקרטס. 

אריסטיפוס טען שהייעוד בחיים הוא הנאה. בניגוד לאפיקוראים שטענו שהיעדר כאב והנאה סטטית נפשית היא המטרה העליונה, אריסטיפוס, טען שהמטרה בחיים היא הנאה חושית פעילה, כאן ועכשיו. רק בהווה. הוא נהנה מאוכל, יין, נשים ודברים נאים. 

הוא אפילו בשלב מסוים גר בביתה של לאיס. היא היתה "הטירה".בת לוויה המעניקה טובות הנאה, פיזיות ואינטלקטואליות, תמורת תשלום. הוא גם בילה תקופה ארוכה בביתו של דיוניסוס העריץ מסירקוז בסיציליה, כדי ליהנות מטובות הנאה שיכל לספק העריץ. 

יש לא מעט אנקדוטות, על חריפות שיכלו שהגנה עליו במתקפות היוונים על אורך חייו. אביא כמה דוגמאות משעשעות בהמשך. הוא השתמש בחריפות שיכלו וכישורי הדיאלקטיקה ולוגיקה שלו, כי בכל זאת היה פילוסוף שלמד תחת סוקרטס. 

לדעתו של אריסטיפוס, כל היוונים שביקרו אותו, היו מוכנים להתחלף איתו, אבל פחדו משיפוט של אחרים. פחדו מהשפלה. כי מבחינת אריסטיפוס, הוא היה מוכן לעבור השפלות אם זה אומר שהן יובילו להנאות ויתרמו לאורך חייו. כאשר דיוניסוס ביקש מגברים מסוימים להתלבש כמו נשים - ולרקוד לו, אפלטון שגם נכח באירוע סרב, אבל אריסטיפוס עשה זאת בשמחה. בגלל זה כינה אותו דיוגנס הציני: "כלב מלכותי". שזו אמירה מעניינת, כי את דיוגנס עצמו כנו פילוסוף הכלב, כי הוא התכלב וחי מפשטות. אבל את אריסטיפוס הוא כינה כלב מלכותי, כי הוא היה מפונק שנהנה ממה שזרק לו דיוניסוס העריץ. כאשר שאל אותו העריץ למה הוא הגיע אליו, ענה לו שהוא הגיע לחלוק מן הדברים שברשותו ולקחת מה שאין לו. גרסה אחרת אומרת שהוא ענה שכאשר היה צריך חוכמה, הוא הלך ללמוד מסוקרטס אבל עכשיו שהוא צריך כסף, הוא בא אל דיוניסוס מלך סירקוז.

דיוגנס לארטיוס שכתב על חיי הפילוסופים, טוען שאריסטיפוס היה הראשון מבין תלמידי סוקרטס שגבה כסף בעבור השיעורים שנתן. ממה שהרוויח שלח גם חלק לסוקרטס המורה שלו. יום אחד הוא שלח למורה שלו 20 מינות. סוקרטס החזיר לו אותם ואמר שהסימון האלוהי לא נתן לו לקחת את הכסף. כלומר המצפון. 20 מינות, היה סכום כסף מאוד גדול. מינה אחת היתה שווה 100 דרכמות. שזה כמו שכר של למעלה מ 3 חודשים של בנאי באתונה באותה עת. אז למעשה 20 מינות, יכלו להגיע לשכר של כ 5 שנים של פועל פשוט. כי למרות הנהנתנות, לאריסטיפוס לא היה ערך לכסף. הוא רק נהנה לגבות ולהוציא מאחרים כסף כדי לממן את הנאותיו. הוא אפילו לא השתמש בכסף לשם צבירת הון או כוח פוליטי. הוא אפילו הנחה את המשרת שלו שהתלונן שכבד לו לסחוב את הציוד במסע, לזרוק את הכסף ולסחוב רק כמה שהוא יכול לשאת. 

אבל, ויש אבל גדול, אחרת למה שאביא דוגמה כל כך לא סטואית…

אריסטיפוס הכיר בפרדוקס שככל שצוברים יותר הנאות, זה גורם לכך שנרצה עוד ועוד. בימינו זה נקרא אפקט ההליכון. אנחנו רצים או הולכים על ההליכון ולא משנה כמה נלך עליו, לא נגיע לשום מקום. ככה לא נגיע לכדי סיפוק אם הוא יעלם במהרה לאחר חדוות הרכישה של האייפון הבא. או האפל ווטש או הטבעת של סמסונג, או המשקפיים של גוגל, הבנתם את הנקודה. 

אז אריסטיפוס טען שהנאות לא צריכות לשלוט בנו. כאשר לעגו לו שהוא מבלה עם ההטירה לאיס הוא ענה "לאיס שלי, אבל אני אינני שלה; הרי טוב מכל אינו להתנזר מהנאות, כי אם להכניען ולא להשתעבד להן".

הוא טען שאלה הצוברים לעצמם רכוש אחר רכוש, אלה שיש להם רעב ללא שובע לצבירת עוד ועוד דברים, כמו ריהוט יפה, בתים, וכד', הם סובלים ממחלה שהם לא מודעים לה אפילו. כי צריך להנות מבלי להיות נשלט.

כנראה צריך להיות פילוסוף כדי להצליח בזה. לכן אמרתי שמדובר בפילוסופיית חיים. הוא חי על פי תפיסת עולמו ויש דוגמאות לכך.

כאשר הוא שט בספינה ליד רודוס, הספינה נטרפה. הם הגיעו לחוף פראי וחיפשו איך לשרוד, כאשר גילו עיר קרובה, אריסטיפוס נכנס לגימנסיון והחל לנהל דיונים פילוסופיים תמורת תשלום כדי שיוכל לרכוש לחבריו למסע בגדים ואוכל. הוא הסביר שמהחוויה הוא למד שחשוב ללמוד כישורי שיפוט טובים על מנת שגם שספינה נטרפת, השיפוט יהיה נכון ויסייע בהישרדות. 

אריסטיפוס חי לשם ההנאה, ללא היקשרות, ללא צורך במזון גורמה או מסיבות מפוארות. וללא פחד ובושה. למרות שאריסטיפוס האמין בסקס ללא מחויבות, הוא כיבד נשים יותר מהיווני הממוצע בתקופתו. הכוונה היא לא רק ביחס שלו לבת הלוויה לאיס. אלא גם לבת שלו שאותה הוא לימד פילוסופיה וקרא לה בשם הנפלא "ארטה", שהמשמעות שלו הוא "מידה טובה" או "סגולה טובה". היא גם היתה תלמידתו המועדפת והיו לו גם בנים. 

חשוב לי להדגיש לפני שאני ממשיך, שאני לא ממליץ ולא תומך בנהנתנות. לא רק בגלל הבעיה של אפקט ההליכון שאף פעם לא יודעים שובע. אלא בגלל שזו פילוסופיה אנוכית. אבל כאמור, יש מה ללמוד ממנה ואגיע לזה. 

האסכולה הקירינית לא החזיקה מעמד הרבה זמן כי המתחרה שלה האפיקוראית, הצליחה יותר. 

אריסטיפוס הקים את האסכולה שנקראה הקירינית על שם עיר הולדתו קירנה בלוב. הוא חי בתקופה של ענקי הפילוסופיה, כמו סוקרטס שהיה המורה שלו וסביר לא היה תומך באורח חייו. וגם אפלטון דיוגנס הציני ועוד. 

יש טענה שלמעשה את האסכולה הקימה הבת של אריסטיפוס- ארטה והבן שלה שגם לו קראו אריסטיפוס על שם הסבא. אבל כינו אותו מטרודידקטוס. מטרו-מהמילה אמא ודידקטוס מהמילה תלמיד. כלומר תלמיד של אמא. בקיצור הוא למד בלימוד ביתי. 

ארטה כנראה היתה פילוסופית ראויה כי היא הוזכרה על ידי מקורות שונים בעת העתיקה. על אריסטיפוס יש מספר עדויות כי הוא היה טיפוס צבעוני למדי. לגבי הפילוסופיה שלו, צריך לקחת אותה במשורה. 

יש שתי עקרונות משמעותיים בפילוסופיה הזאת. אתיקה - כלומר איך לחיות טוב - או נכון. תורת הכרה. האתיקה של אריסטיפוס השפיעה על אפיקורוס ועל התועלתנות של ג'רמי בנת'ם. תורת ההכרה שלו השפיעה על הסופיסטים ועל האסכולה הפירוניסטית. האסכולה הסקפטית של פירון. 

מבחינת האתיקה, כאמור השאיפה היא להנאה מיידית וכל דבר אחר הוא אמצעי להשגת הנאה. הנאה מיידית כי בניגוד לאפיקוראים למשל, הקירינאים, לא מצאו הנאה בזכרונות או ציפיה להנאה. הוא הנאה רוחנית ונפשית, כמו חברות טובה. אלא הנאה חושנית מיידית. הקירינאים הניחו שהנאה מוחשית מיידית, היא בעלת עוצמה גדולה מהנאות מנטליות. דמיינו עצמכם נהנים מארוחה טובה. או הדוגמה החביבה עלי, דמיינו שאתם אוכלים פיצה. עכשיו, לכו תאכלו באמת פיצה. מה עדיף לדמיין עצמכם אוכלים או להיזכר בפיצה שאכלתם, או לאכול באמת? 

הרעיון הוא שעוצמת ההנאה גדולה יותר כאשר החושים מעורבים. אתם חווים יותר הנאה כאשר היא פיזית מוחשית מאשר מנטלית. כלומר על פי הקירינאים, להיזכר בהנאה שחוויתם זו הנאה נחותה להנאה שנחווית בהווה. 

תאמינו או לא, זה מבוסס על העיקרון של חיים על פי הטבע. בדיוק כמו שהסטואים טענו שצריך לחיות לפי הטבע, כך גם הקירינאים. רק שאצל הנהנתנים, זה אומר לבקש הנאה ולדחות כאב. וזה אכן מבוסס על טבע האדם שמבקש הנאות ומרחיק כאב. זה גורם מוטיבציוני מהחזקים שיש בטבע. מאז שאנחנו תינוקות. זה לכאורה מלמד אותנו מה טוב ומה רע. הנאה טוב, כאב רע. 

אבל זה רק חצי נכון. אף אחד לא מתווכח שזה גורם שמפעיל אנשים ולכן טבעי. אבל יגידו הסטואים ולהבנתי גם המדע המודרני יתמוך, הנאה וכאב אכן טבעיים כי הם חלק בלתי נפרד ממנגנון ההישרדות והמשכיות שלנו. אני נמנע ממה שכואב, ומה שמייצר לי תענוג, אני נמשך אליך. אבל הסטואים יטענו שזה החלק החייתי שלנו. אנחנו מעל זה, כי יש לנו גם היגיון רציונלי. הוא למשל מביא למסקנה ששיתוף הפעולה בדרך הרציונלית, תורם יותר להישרדות ולהמשכיות שלנו מאשר רק היצר הבסיסי. זה הטוב העליון - החיים על פי הטבע הסטואי והוא קודם ומקדים את ההנאה והכאב בהישרדות והמשכיות שלנו. 

אחת הטענות הקירינאיות בשבחי ההנאה, זה שכאשר אנחנו מענישים עבריינים זה בכאב פיזי ולא מנטלי. כך גם ההפך הוא העדיף, הנאה פיזית על מנטלית. 

הקירינאים גם טענו נגד ההנחה שהטוב העליון הוא האושר. הם העדיפו את ההנאה. הם טענו שאושר מורכב גם מזיכרון מהנאות עבר ובהווה ומצב בלתי מושג. אי אפשר להיות מאושר כל הזמן. הנאה קל להשיג ואפילו להבין בניגוד לאושר. 

אמנם הקירינאים השפיעו על התועלתנות המודרנית של ג'רמי בנת'ם וג'ון סטיוארט מיל, אבל יש הבדל משמעותי. התועלתנים שואפים למוסר שמעדיף את הטובה של כמה שיותר אנשים. אבל הקירינאים לא התעניינו באחרים. אי אפשר לחוות הנאה של אחרים. אנחנו יכולים לחוות רק את ההנאה והכאב שלנו עצמנו. לכן זו פילוסופיה הדוניסטית אבל גם אנוכית. אפילו החברה ככלל לא מעניינת את הקירינאים. 

שאר האסכולות הפילוסופיות באותה עת, ראו ערך בחברות. האריסטוטליים, האפיקוראים ובוודאי הסטואים. אבל הקירינאים, ראו באושר רק ככלי להשגת הנאה ועונג. ההנאות של אחרים הם שלהם. לא שלנו. מבחינתם, נחמד אם אחרים יהנו מחברתנו, אבל זה שלהם. ואם קשר חברתי מביא לנו הנאה, היא מנטלית ופחותה להנאה חושית מבחינה קירינאית. אז טוב שיש חברים, אבל הקירינאים לא יתעקשו עליהם. יתרה מכך, זה אומר שאם חבר כבר לא מפיק לי הנאה, או שאני מוצא מישהו שמביא לי יותר הנאה, אני מחליף. 

הקירינאים פעלו על פי הנאות בהווה בלבד. הם לא נתנו ערך להנאות בעתיד. כי מבחינתם, אי אפשר לחוות עכשיו הנאה עתידית. מי מבטיח להם שאני העתידי יהנה ממה שאני הנוכחי נהנה ממנו? הרי אנשים משתנים. וגם הדברים עצמם יכולים להשתנות. 

יתרה מכך, הקירינאים טענו שאין בכלל תכלית לחיי אדם. אין משמעות. רק רגעים של הנאה אחר הנאה. מה שגם משבש את המחשבה המוסרית. כי אין ראוי או לא ראוי. מה שאנחנו מגדירים מוסרי, הקירינאים טענו, הוא לא מבוסס על נטיות טבעיות של האדם. אלא המוסר מבוסס לטענתם על שרירותיות של מנהגים. ראיתי משפט שמישהו כתב ברשת, שהולם פה. הוא כתב שמסורת היא לחץ חברתי מאנשים מתים. אומנם יש בזה משהו, אבל זה לא אומר שהקירינאים צדקו… הטענה שלהם שיש מקומות המתירים משהו שמקומות אחרים לא ולהפך. זה גרם לכך שיעלילו על אריסטיפוס כלמיני סיפורים שמתארים אותו כאדם לא מוסרי. כגון סיפור שהוא נטש ילד כי זה היה לא נוח לגדל אותו. 

דיברתי עם האתיקה של הקירינאים, עכשיו קצת על תורת ההכרה שלהם. 

האתיקה, עונה על השאלה איך לחיות. היא מבוססת על ההבנה שלהם את העולם. איך אנחנו יודעים שמשהו צריך להיות כך ולא אחרת. אם יודעים למה ככה ולא אחרת, יודעים איך לפעול על פי האתיקה שזה מייצר. אז הקירינאים טענו שהדרך להגיע לידע הוא באמצעות החושים. הגישה שנקראת בפילוסופיה אמפיריציזם. שזה בניגוד לגישה הרציונליסטית שטוענת שהדרך שלנו להכיר את העולם, היא דרך ההיגיון. כי יש כלים מתמטיים למשל שנכונים לא משנה מה אני רואה בעולם. 

לא ניכנס לזה, זה רק לשם ההבחנה.

הקירינאים היו אמפיריציסטים קיצוניים. הם הניחו שאנחנו לא יכולים להסיק שום דבר על העולם מעבר למה שהחושים אומרים לנו. כמו כן, זה יחסי. מה שהחושים שלי אומרים לי, זה לא מה שהחושים שלכם אומרים לכם. אותו אירוע או חפץ יכול להראות שונה לאנשים שונים בזויות שונות. היה פעם לאיזה כמה דקות באזז גדול ברשת על שמלה שלא הייתה שום הסכמה על הצבע שלה. יש על זה אפילו ערך בויקיפדיה. אקריא לכם את ההתחלה:

השמלה הייתה תופעת אינטרנט משנת 2015 שבמרכזה צילום של שמלה. הצופים לא הסכימו אם השמלה הייתה כחולה ושחורה, או לבנה וזהובה. התופעה חשפה הבדלים בתפיסת הצבע האנושי והפכה לנושא של מחקר מדעי במדעי המוח ובחקר הראייה.

מקור התופעה בתצלום של שמלה שפורסם ברשת החברתית פייסבוק. השמלה הייתה אכן בצבע שחור וכחול, אך תנאי התצלום גרמו לרבים לראותה כלבנה וזהובה, מה שיצר דיון ציבורי ער ברשתות החברתיות. בתוך כשבוע, יותר מעשרה מיליון ציוצים בטוויטר הזכירו את השמלה. קמעונאית השמלה, Roman Originals, דיווחה על עלייה במכירות וייצרה גרסה חד פעמית בצבע וזהב שנמכרה למטרות צדקה.

הקירינאים חשבו  בדומה לספקנים בני תקופתם, שהפתרון לסובייקטיביות הזאת ולחוסר יכולת לדעת מה באמת נכון, זה להשהות שיפוט. לא לקבל החלטה. על התבוננות היא אמת מבחינתם. כלומר גם כל זווית מבט ועמדה. דהיינו השמלה באמת בשחור וכחול והיא גם באמת בלבן וזהב. נושא תורת ההכרה הוא מורכב, אז אני לא אכנס אליו. אבל זה ממחיש לנו את העמדה ההדוניסטית, למה הם התמקדו בהנאה חושנית עצמית ורק בהווה. רק אמחיש עוד נקודה למה הקירינאים חשבו שאי אפשר לדעת על העולם בפני עצמו. 

אם תשאלו מישהו מה הצבע של השמלה. נניח והוא אומר שחור וכחול ואכן גם אתם רואים שהיא שחור וכחול. מי אמר לכם, שמה שהחבר מכנה שחור וכחול זה מה שאתם רואים שחור וכחול? אולי רק שניכם קוראים לצבע באותו שם אבל רואים משהו שונה. נניח החבר רואה שחור וכחול ואתם רואים בכלל לבן וזהב אבל קוראים לזה כחול ושחור. 

סיבכתי אתכם? לכן תורת ההכרה היא מורכבת ולכן טענו הקירינאים שצריך להתמקד בחוויה החושית וכל אחד באמת שלו. אני אישית לא מתחבר לאמירה "האמת שלי". כי גם אם אנחנו לא יכולים לדעת בוודאות מלאה שאנחנו יודעים את האמת בפני עצמה ולא רק איך שאנחנו רואים אותה, עדיין אנחנו יכולים להניח בטחה שיש אמת בפני עצמה. 

חשוב רגע להדגיש. הקירינאים לא היו רלטביסטים. כלומר שהאמת היא תלויה בנקודת המבט. אלה הם היו סובייקטביסטים. דהיינו יש אמת, אבל אני יכול רק לדעת מה אני חווה ומרגיש. 

תיארתי קודם שלמעשה הקירינאים בחרו לראות כטבעי את הבחירה בהנאה והימנעות מכאב כשאיפת חיים שלהם ושרוב האנשים חיים ככה. כי זה אכן טבעי. אבל לא כל אחד שחיי ככה הוא פילוסוף קירינאי כמו אריסטיפוס ובתו ארטה. 

כדי שזו תהיה פילוסופיית חיים, צריך לחיות על פי אתיקה מסוימת. אפילו עם תרגול רוחני כלשהו כמו שאני חוזר וממליץ על התרגול הסטואים. 

אז זו הסיבה גם שאני מדבר על הקירינאים, בגלל תרגול רוחני שהם פעלו לפיו ולמעשה דווקא הסטואים השתמשו בו ופרסמו אותו. בעיקר סנקה. אבל רגע לפני התרגול. הסטואים לא נגד הנאה והרחקת כאב. הם מועיל או לא מועילים, הם אדישים. אין מניעה לבחור בהנאה, כל עוד היא לא פוגעת באופי המוסרי. שכמובן בניגוד לקירינאים, מידת הצדק אומרת שאנחנו בעלי חיים חברתיים וחיים בקהילה אנושית. לכן האנוכיות ההדוניסטית לא מתאימה לסטואים. גם השאיפה להנאה על פני אושר. הסטואים מעדיפים אושר. "זרימה טובה של החיים" כמו שאמר זנון המייסד של הסטואה. את זה נשיג בחיים על פי הטבע. דהיינו כבעלי חיים רציונליים וחברתיים. זה מקבל עדיפות להנאות. לתרגול:

התרגול הוא צפייה מראש של אתגרים. של מצבים שליליים אפשריים. או בלטינית premeditatio malorum. לחשוב מראש על צרות ובעיות. תמיד שאני מתאר בקורסים את התרגול הזה, יש מי ששואל באופן מובן וטבעי, למה אני צריך לחוות כאב וצרות מבלי שהם קורים בכלל. שזו שאלה מעולה. והתשובה היא שכאשר עושים את התרגול, אנחנו לא באמת במצוקה, או באמת חווים את הצרה. אנחנו מתכננים איך נתמודד כשאנחנו עושים את זה באופן רציונלי ובמקום בטוח. לא כאשר אנחנו חווים רגש שלילי. 

קיקרו כתב על זה גם בספרו שיחות בטוסקולום. שם הוא מדבר על התמודדות עם אבל, כעסים ועוד רגשות שליליים. זה כמובן ברוח סטואית אבל הוא כותב על עוד אסכולות. קיקרו כותב כך:

אז אני מוכן לשאול מהקיירנאים את הנשקים הללו כנגד מקריות ואירועי החיים, שבאמצעותן, בתכנון מוקדם מראש, הם שוברים את כוחם של כל הרעות המתקרבות; ובו בזמן אני חושב שאותן רעות עצמן נובעות יותר מהדעה שלנו עליהם מאשר מהטבע, שכן אם הן היו אמיתיות, שום תחזית לא הייתה יכולה להקל עליהן.

הוא כותב גם כך:

מה שנותר הוא דעתם של הקירנאים, שחושבים שאנשים מתאבלים כשמשהו קורה באופן בלתי צפוי. וזו אכן, כפי שאמרתי קודם, החמרה גדולה של אסון; ואני יודע שזה נראה כך לכריסיפוס (הסטואי)- "כל מה שיקרה באופן בלתי צפוי, כבד הרבה יותר". אבל כל השאלה אינה סובבת סביב זה; למרות שההתקרבות הפתאומית של אויב גורמת לפעמים לבלבול רב יותר מאשר אילו ציפית לו, וסערה פתאומית בים מטילה על המלחים פחד גדול יותר ממה שהם חזו; וזה אותו הדבר במקרים רבים אחרים. אבל כשאתה שוקל היטב את טבעו של מה שצפוי, לא תגלה דבר מלבד שכל הדברים המתרחשים פתאום נראים גדולים יותר; וזאת משתי סיבות: ראשית, משום שאין לך זמן לחשוב עד כמה גדול האירוע; ושנית, משום שאתה כנראה משוכנע שיכולת להיזהר ממנו אילו צפית מראש, ולכן האסון, לאחר שנראה כי ארע באשמתך, מגדיל את צערך. שזה כך, הזמן מוכיח; אשר, ככל שהיא מתקדמת, מביא עימה כה הרבה הקלה, עד שלמרות שאותם אסונות נמשכים, הצער לא רק פוחת, אלא שבמקרים מסוימים מוסר לחלוטין.

זה מלמד אותנו שכנראה הקירינאים השקיעו מזמנם במחשבה על צרות אפשריות, כדי להפחית את ההשפעה שלהם. 

משעשע לחשוב שדווקא הדוניסטים השפיעו על הסטואים בהקשר הזה. 

אני יודע שתיארתי קודם שהקירינאים לא נתנו ערך להנאות עתידיות, כי מי יודע אם אני עדיין יהנה מכאלה דברים ואם הם בעצמם יהיו מהנים. הערך פחות בהנאות שלא נחוות חושנית בזמן הווה ובזמן אמת. אז מה פתאום לדמיין מראש צרות? אם נהנים מהרגע, למה לדמיין צרות עתידיות? זה לא עלול לגרום למצוקה בזמן הווה כמו שבאופן טבעי שואל מי ששומע על התרגול הזה? כמובן, שאם מחוברים ריגשית או מתנהלים מרגש שלילי כלפי אירוע עתידי, זה יכול לגרום לאי נוחות בהווה. אבל, אם עושים זאת ממקום רציונלי ובטוח זה פחות מטריד. הקירינאים סברו שגם אם יש אי נוחות בהווה, היא תהיה קטנה מהמצוקה שתהיה כאשר באמת תבוא הצרה והיא תפחית את עוצמתה. אני מזכיר לכם שתארתי שהקירינאים נתנו ערך להנאה נחווית בחושים על פני הנאה מנטלית. אז ההפך עובד. הטירדה המנטלית היום, תהיה קטנה מאשר היא תהיה נחווית פיזית בזמן אמת. מבחינתם טרדה מנטלית, היא פחותה מכאב פיזי. 

באופן פרדוקסלי, זה הביא את הקירינאים, לתרגל מתינות. הנאה פיזית היא המטרה שלהם, אבל אבל הגזמה בהנאה פיזית, מפחיתה את ההנאה ואולי אפילו מביאה לכאב פיזי. כמה משולשי פיצה זה מספיק? אם אני רוצה להיות קירינאי לרגע, אז אני יודע להגיד לכם שמגש פיצה שלם זה יותר מידי. לי סובייקטיבית - כי הרי זה מה שחשוב לקירינאים. לאחר המשולש השלישי כבר לא היה רעב, לאחר החמישי התחיל להיות מעיק. וכשהסתיים המגש זה כבר היה כאב פיזי. תרגיל המחשבה מראש על צרות, היה מונע את זה. גם אי אפשר לדעת בוודאות מתי מגיע הגבול. מתי הפיצה הופכת מטעימה למעיקה. לאחר זמן מה וכמות מסוימת אין סיפוק והנאה. 

זה נכון גם לעניין קלוריות עודפות, זה נכון גם לעניין רכוש, זה נכון גם לעניין הנאות וצבירה לא הכרחית אחרת. 

באופן אבסורדי, פילוסוף קירינאי מהעולם העתיק, לא היה רוצה לחיות כמו שאנחנו חיים היום. אפילו שפילוסופיית החיים שלו היא הדוניסטית, הוא היה מסתפק בפחות ממה שלנו היום בעולם המודרני יש וממה שאנחנו צורכים. הקירינאי חובב הנאות אבל גם הגבלה שלהם. 

אריסטיפוס, העניק לביתו ארטה את החינוך הכי טוב שאפשר היה באותה עת ולימד אותה לבוז למותרות. 

מסופר שהרודן דיוניסוס ציווה על אריסטיפוס לבחור הטירה-בת לוויה אחת מבין שלוש. הוא לקח את שלושתן ואמר: "אפילו לפאריס לא הועיל להעדיף אחת על פני יתרן". הכוונה היא שפאריס נסיך טרויה נאלץ לשפוט איזה אלה יותר יפה, הרה, אתנה או אפרודיטה. הוא בחר באפרודיטה כי הבטיחה לו את היפה בנשים- שהיתה הלנה אשתו של מנלאוס מלך ספרטה וככה פרצה מלחמת טרויה. 

אז אריסטיפוס התכוון שלא עזר לפאריס לבחור. לכן הוא לקח את כל השלוש, אבל מסופר, שהוא יצא איתן עד הפרוזדור ושילח אותן לדרכן והמשיך לבדו. 

כי הוא העדיף את הבחירה שלו ואת המינון המתאים והנכון לו. 

שימו לב מה כותב סנקה במכתב 107 לחברו לוקיליוס:

"הנפש צריכה להיות מוכנה לכל, לקראת קולות וברקים, לקראת המקום אשר שם: 

קץ ְליָגוֹן וְּדאָָגה, ֵהם ָשׁם ִמ ְשָׁכָּבם יִַצּיעוּ,

גּם ָכּל ַמֲחָלה וַָצַער וְֻחְל ַשׁת זְקנָה דוֶֹאֶבת. (היגון והדאגות, זה מתוך האיניאדה של איניאס. אלה מראות שהוא רואה בגיהנום. כלומר סנקה אומר להכין את עצמנו לצרות הללו שיקרו). 

בתוך החברים האלה צריכים אנו לבלות חיינו. להפטר מהם לא תוכל, לבוז להם תוכל. כיצד תבוז להם? כשתחשוב אודותם ותשער מראש מה שיבוא. ביתר אומץ מקבל אדם את פני הדברים, אם מזמן רב חיכה להם, וגם את הפגעים היותר קשים יקל לסבול כשהיו צפויים מקודם, בעת אשר מי שאינו מוכן לדבר נבהל בפני הפגעים היותר קלים. עלינו להשתדל שלא יפתיענו דבר, וכיון שהחידוש בדבר קשה הוא ומפתיע, תועיל לך המחשבה התדירית בו שלא תהיה טירון בפניו."

כששאלו את אריסטיפוס איזה יתרון יש לפילוסופים, הוא ענה "אם יבוטלו כל החוקים, לא נשנה את אורח חיינו". לכן הוא חי כדרכו והנהנתנות שלו, לא היתה חסרת שליטה. הוא הפיק תועלת מכל מצב. הוא התענג על ההנאה שהסבו לו הדברים שיש לו, הוא לא רדף אחרי הנאה ממה שאין לו. 

כשמישהו התפאר עד כמה הוא מלומד, ענה לו אריסטיפוס "כשם שאלה המרבים מכול באכילה ובהתעמלות אינם בריאים יותר מאלה האוכלים כל צורכם, כן החכמים הם לא מי שקוראים הרבה, אלא מי שקוראים את המועיל". סנקה גם אמר משהו דומה. 

אז מהקירינאים אפשר ללמוד, שמאחר ואנחנו לא יודעים מה צופן העתיד, נכון להנות היום וגם להרחיק כאב היום. אבל לא לתת להנאות לשלוט בבחירה שלכם. לכן אם נהנים מעט ולא מתוך מחשבה על הנאה עתידית, אז נהנים יותר. אבל אם במחשבה עתידית אנחנו נחשוב על להימנע מצער והטרדות, אנחנו לא נהיה מושפעים מהם באותה מידה. 

כמו שסנקה כתב: "להימלט לא תוכל, לבוז תוכל וגם תבוז, אם תרבה לחשוב ולקדם פני העתיד. אין אדם המקבל באומץ גדול יותר את פני הדברים מהאיש שהכין עצמו לקראתם והוא יעמוד גם בפגעים קשים אם חזה אותם מראש… חשיבה מתמדת תבטיח שלא תימצא טירון בשעה רעה".

מאחר והפרק הזה עולה לאוויר ב 26.04, גם צריך לאחל מזל טוב למרקוס אורליוס.  אז זה יהיה לא ראוי שלא לצטט ממנו ביום הולדתו וגם הוא התאמן על מה שדיברנו בפרק הזה. והוא גם נהנה מהחיים כנראה. אחרת למה כתב:

6.13". כמו שלמראה התבשילים וכל מיני מאכל המחשבה מתעוררת: הרי זה פגר של דג או של עוף או של חזיר, וכן למראה היין הטוב הַפֶלּרני: הרי זה רק מיץ ענבים; ולענין הארגמן – שהוא מטוה מן הצאן טבול בדם צדפה; ולענין הִמ ְשָׁגּל – שאינו אלא חכוך אבר והוצאת ֵלַחה בהזדעזע הגוף". הוא אימן את עצמו לא להיות משועבד להנאות הללו. הוא גם כתב על אביו המאמץ שהוא ידע:

 1.16 "לצפות מראש את העתיד לבוא, להקדים ולדאוג לפחוּת שבפרטים ללא שמץ קטנוניות… (ובהמשך הוא כותב עליו שידע) ליהנות ממנעמי החיים, אשר המזל משפיע עלינו, ללא רהב וללא התנצלות; בהִמצאם — להתענג עליהם בחופשיות, אך בהעדרם — לא להזדקק להם."

אז עד  כאן להפעם. תודה שהאזנתם. נשתמע בפרק הבא אם ירצה הגורל. היו בטוב