פרק 161 על תכונות המנהיג ועל האדם הלא חשוב

החתונה בכפר קנה" מאת פאולו ורונזה

שלום וברוכים הבאים להסכת על אומנות החיים- הפודקאסט על הפילוסופיה הסטואית. שמי ברק קידר. אני יועץ פילוסופי, מלמד פילוסופיה סטואית. אתם מוזמנים לאתר שלי stoaisrael.com  דרך האתר אפשר לפנות לשיחות ייעוץ אישיות או להירשם לקורס הבא. היום אלווה אתכם לתוך ציטוט שאולי יסייע לכם ולו במעט בנבכי החיים. 

אתם בוודאי כבר יודעים שמרקוס אורליוס היה סטואי. הספר שלו "מחשבות לעצמי" הוא אימון סטואי שעשה עם עצמו. אפשר ללמוד הרבה מהספר הזה. אבל גם אפשר ללמוד מהאיש עצמו. שזה גם תרגול סטואי ללמוד מדמויות מופת. 

כאשר מרקוס אורליוס קיבל את השליטה באימפריה הרומית בגיל 39, היא הייתה בשיא כוחה. מה שעשה אותו לאחד המנהיגים החזקים בהיסטוריה האירופית. פרט חשוב, מרקוס השלים חניכה ארוכה יותר מכל אחד מקודמיו, הוא כיהן 23 שנים כקיסר בפועל, בתור יורש הממונה וסגנו הפוליטי של אביו המאמץ, הקיסר אנטונינוס פיוס. 

אנטונינוס פיוס נתן למרקוס סמכויות אימפריאליות כבר ב 147 לספירה כאשר בפועל מרקוס התמנה רק ב 161 לספירה. הוא נקרא "אימפרטור", מה שנתן לו כוח על הצבא. והיתה לו סמכות טריבונלית - כלומר על הסנאט. הוא שלט 14 שנה לצד אנטונינוס פיוס ועוד 19 לבד. מה שאומר, שהוא קיבל הכשרה ארוכה כמו שאמרנו וביצע תפקידים משמעותיים תקופה ארוכה מאוד. גם הדוגמא שהיתה לו, היתה טובה. היה לו ממי ללמוד. 

אנחנו נעסוק בפרק הזה בתכונות המנהיגות המרכזיות שמרקוס מדגיש אותן.

הוא מדבר על פיתוח האופי. להיות חרוץ אבל עם מצפון. לא להעריך שבחים יתר על המידה. לדעת לקבל ביקורת. להסתפק בחיים פשוטים. 

נראה לי שלבחון את המנהיגות של מרקוס אורליוס יעזור לנו היום. שמעתי ברדיו מישהו אומר שאצלנו בשבוע קורים דברים שמתאימים לשנה שלמה במקומות אחרים. כלומר, יש אצלנו הרבה התרחשויות. אז גם אצל מרקוס היה. תקופת השלטון שלו הייתה רצופה צרות ובעיות.  

בתקופת אביו המאמץ אנטונינוס פיוס, היה שלום יציב יחסית. אבל מרקוס לא נהנה מתקופה כזאת. די בסמיכות למינוי שלו, נהר הטיבר עלה על גדותיו, והיו שיטפונות לרוב שגרמו להרס בתים, חוות בעלי חיים נהרסו. זה גרם לרעב ברומא. 

באותה עת, הפרתים (עם פרסי), פלש לארמניה, מדינת חסות של רומא. בשל כך פרצה מלחמה שנמשכה 5 שנים. 

הרומאים ניצחו. אבל החיילים שחזרו מן המזרחה, הביאו איתם וירוס קטלני. המגפה שפרצה נקראה המגפה האנטונינית על שם הקיסרות של מרקוס ואנטונינוס פיוס.  מעריכים שבמשך כ 15 שנה, מתו כ -5 מיליון אנשים. 

זה גרם, לשבטים ברברים מצפון לרומא להרגיש שזה הזמן לפלוש. המלך של השבט המרקומני הברברי, כינס צבא עצום לפלישה לשטחים של רומא. הם בזזו לאורך כל הדרך לתוך איטליה. 

מרקוס הצליח לשרוד בעצמו ואף להתגבר על כל האתגרים הקשים הללו. 

אתם יכולים לדמיין דמות של אדם סטואי? עכשיו דמיינו את מרקוס, קיסר, מתמודד עם כל האתגרים הללו כסטואי. הוא הפגין סיבולת ושלווה. אנחנו יכולים לדעת שככה הוא התמודד, כי היסטוריונים כתבו על זה. למשל קסיוס דיו, היסטוריון בן התקופה של מרקוס. הוא כתב כך: 

[מרקוס אורליוס] לא זכה למזל טוב שהמגיע לו, כי הוא לא היה חזק בגופו והיה מעורב בהמון צרות במשך כמעט כל שלטונו. אבל מצידי, אני מעריץ אותו על אחת כמה וכמה מהסיבה הזו בדיוק, שבין קשיים יוצאי דופן וחריגים הוא גם שרד בעצמו וגם שמר על האימפריה.

מרקוס גם ביקש למנות את אחיו המאומץ לקיסר שותף יחד איתו. שזה היה חריג. העדויות ממחישות שאחיו לוסיוס ורוס לא היה מוצלח כמוהו ולא עשה את העבודה כמו מרקוס. לאחר שאחיו מת בפתאומיות צעיר יחסית, הנטל נפל כולו על מרקוס, לרבות ניהול הצבא בעת מלחמה. במקום לשלוח גנרלים, הוא בעצמו הצטרף לחזית. הוא נלחם במרקומנים באזור של אוסטריה, הונגריה וסרביה של ימינו. חשוב להבין שלמרקוס לא היה ניסיון צבאי עשיר באותה עת והוא בכל זאת מצא עצמו בראש אחד הצבאות האדירים שהרומאים נאלצו לגייס. העדויות מדברות על כ 140,000 חיילים. זו גם התקופה בה מרקוס כתב לעצמו את "מחשבות לעצמי". ואנחנו יכולים ללמוד ולהנות מזה היום. כמו דורות קודמים לנו כבר כמעט 2,000 שנה. 

כבר דיברתי בפרקים קודמים על הספר הראשון של "מחשבות לעצמי", בו מרקוס אורליוס מודה ל -16 אנשים מהם הוא למד והוא מדגיש מה התכונות אותן הוא רוצה לאמץ, שלמד מאותם מורים, חברים ובני משפחה. 

מרקוס אורליוס גם ראה גישת מנהיגות ולשלטון של 3 קיסרים. אדריאנוס, שהסליל אותו לתפקיד על ידי זה שאימץ את אנטונינוס פיוס והורה לו לאמץ את מרקוס. אז כבר יש לנו 2 קיסרים עם סגנון ניהולי ומנהיגותי. וגם את אחיו המאומץ לוסיוס ורוס, הקיסר השותף לו. 

השבחים לאחיו המאומץ הם קלושים בעוד שמהקיסר אדריאנוס הוא מתעלם לחלוטין בספר. כאילו מרקוס לא יכול לחשוב על שום דבר חיובי לומר עליו בכלל.

ההתעלמות גם מתבלטת לאור השבחים הרבים שהוא מרעיף על אביו המאמץ. הקיסר אנטונינוס פיוס. לא רק שמרקוס מרחיב מילים לגביו בספר הראשון. הוא חוזר לדבר עליו במקומות נוספים בספר. הוא אפילו מדגיש שהוא תלמידו של אנטונינוס. כמו שהוא כתב בספר 6 של "מחשבות לעצמי":

(30.2) "בכל אשר תפנה היה כתלמידו של אַנְטוֹנִינוּס: להוט כמותו לכל הנעשה כפי ההִגיון, שווה־נפש בכל זמן ומקום, טהור ובעל סבר פנים יפות, אמץ לך את מתיקותו, את המעטתו בערך התהילה ואת שאיפתו להבין פשרם של דברים.".

יש עוד כמובן.

ניתן להסיק שמרקוס עיצב בקפידה את תכונות המנהיגות שלו ממה שראה בדוגמה מהקיסר אנטונינוס פיוס.

ברור כי אפילו עשור או יותר לאחר מותו, מרקוס עדיין פנה לזכרו של אביו המאמץ כדי למצוא מדריך ומודל לחיקוי, במיוחד ביחס לחובותיו כקיסר. כלומר עיצוב דמותו של מרקוס נעשתה גם על בסיס זיכרון מאביו. למרות שאנטונינוס לא היה סטואי, מרקוס ראה את התכונות והמאפיינים שסטואיים מעריכים ורצו לטפח בעצמם. נראה שזה היה נוהג מקובל. למשל, סנקה כתב לפני כן במכתב 11 לחברו לוקיליוס:

"הנה הוא לפניך, דבר יפה ומועיל, אשר תנצור בלבבך: 'צריכים אנו לבחור איש נעלה אחד, שיהיה תמיד לנגד ענינו ושנחיה תמיד כאילו הוא צופה עלינו ונעשה כל דבר כאילו הוא רואה את מעשינו'... צריך אדם לשאת בליבו דיוקנו של איש אשר הוא מכבד ואשר על ידי מוראו יתקדש גם מה שהוא עושה בסתר. מה מאושר הוא האיש ההוא, אשר לא רק נוכחותו, כי אם אף המחשבה בו גורמת לתיקון הנפש! ומאושר הוא גם מי שמכבד כל כך איש נעלה, עד אשר זכרו בלבד פועל עליו לתקן עצמו ולהשתלם. מי שיודע לכבד ככה אחרים, מהרה יהיה גם הוא מכובד". על הנקודה הזאת ארצה להרחיב אח"כ. 

אבל לפני כן, אפשר לבחון רק ממה שכותב מרקוס על אנטונינוס פיוס, מה הוא רואה התכונות שחשובות למנהיג. 

1. היה לו שוויון נפש ואופי נעים. מרקוס מציין שלאנטונינוס היתה מתינות. הוא היה ידוע בכך שהשרה אווירה של שלווה רק בעצם נוכחותו. לעומתו אדריאנוס היה ידוע כבעל מזג חם והפכפך. אנשים פחדו לתת לו בשורות לא טובות. זה גרם לו לאדריאנוס כמובן, להיות פרנואיד ולחשוב שיש קנוניות כל הזמן. אולי באמת היו… אפשר ללמוד מהספר שמרקוס עצמו סבל ממזג חם בעצמו, אבל הוא נאבק לשלוט בו, אז מפתה לדמיין שהוא רצה להיות יותר כמו אנטונינוס ופחות כמו אדריאנוס בהקשר הזה. מרקוס אמר גם שאנטונינוס נראה תמיד עליז ומרוצה מהחיים. לכן הוא נראה מאוד טבעי ונעים בשיחה. מרקוס תיאר את אביו המאמץ מאוד "מתוק". אנשים סמכו על אנטונינוס והיה להם קל לדבר איתו. מרקוס ציין שבהשוואה לאדריאנוס, אנטונינוס שמר מעט מאוד סודות מלבד אלה הנוגעים לענייני המדינה. הוא תפס אותו כאדם אדוק באמת, למרות שלא נפל לאמונה טפלה. הייתה לו נוכחות רגועה ומרגיעה והיה נעים להתנהל איתו. זה עשוי להפתיע אנשים רבים לדעת שסטואיים, כמו מרקוס, היו לעתים קרובות חברה עליזה ונעימה. 

2. הוא היה סבלני, חרוץ ומצפוני.  אנטונינוס היה חוקר ובודק לפני קבלת החלטה. זה צמצם את הצורך להתחרט ולשנות כיוון. לעומת מנהיגים אחרים, זה ייצר יציבות בשל היכולת להתמיד בכיוון אחד ולהיות עקבי. היה חשוב לו להבין באמת לפני שהוא מקבל החלטה. לא להיות שטחי. אחד הרעיונות הסטואים, אומר שמאחר ואנחנו חיים בעולם של סיבות ותוצאות, אדם חכם יכול לנבא דברים. בגלל ההבנה של תהליכים ולאיזה כיוון הדברים הולכים. זה יוחס גם לאנטונינוס של בשל החקירה וההבנה לעומק הוא ידע לצפות אירועים. מרקוס תאר שאביו המאמץ היה בדרך כלל בוחן את הבעיות העומדות בפניו היבט אחד בכל פעם כאילו יש לו מספיק זמן, מתקדם במרץ ובאופן ממוקד, מאורגן ונחוש. הוא לעולם לא ירשה לקבל החלטה חשובה עד שהיה מרוצה שהוא הקדיש לזה מספיק מחשבה כדי להבין מה עומד על הפרק. עם זאת, לאחר שהוא יקבע את דרך הפעולה הרציונלית ביותר, הוא יפעל בהתאם, ויבטיח שהיא תיושם בפועל. נראה היה שהוא נהנה לעבוד ולכן היה מסוגל לעבוד בסבלנות על דברים במשך שעות ארוכות, אפילו לחזור לעבודה מיד לאחר שהחלים מהתקפי כאב ראש עזים. הוא גם היה מאוד זהיר ומצפוני בניהול ענייניו שלו ושל אחרים, והקפיד להימנע מבזבוז כספי ציבור. הוא לא עשה דברים למצוא חן בעיני ההמונים וגם לא האדיר בבנייני ציבור. הוא כיבד בכנות את מוסדות ארצו. הוא לא היה נואש לשינוי, למען עצמו, אלא מרוצה להישאר באותו מקום, עובד באופן עקבי על אותן משימות. זה היה בדיוק ההפך מאדריאנוס שנסע ללא הרף וחיפש חידושים ריגושים וגירוים. מרקוס העריץ את היציבות של אנטונינוס כי הסטואיות מלמדת אותנו להעריך את אופי חזק ועקבי. שכמובן מעל לכל מבוסס על סגולות ומידות טובות. וזו נקודה חשובה שעושה את העוסקים בסטואיות אנשים מוצלחים, הקפדה על אופי כזה מובילה לגישה חרוצה כי סטואים נותנים ערך רק לעשייה שלהם עצמם וממנה הם מפיקים את האושר והשמחה שלהם וזה יותר חשוב מאשר הימנעות מאי נוחות. יש לי אחריות ומשימה, אני אפיק הנאה מעצם זה שאני עושה משהו נכון וטוב. 

3. הוא לא החמיא לאחרים ולא ביקש שבחים לעצמו. וזו נקודה חשובה ברמה היותר עמוקה שלה. מרקוס כתב שאנטונינוס עזר לרפא אותו מגאווה וחיבה והראה לו שהוא יכול לחיות בארמון כמעט כאילו הוא אזרח פשוט, ולצמצם למינימום את הבורות שטומנת הדרגה והרמה של תפקיד אימפריאלי. אנטונינוס לא היה יומרני ולא רדף לשבחים. הוא היה מעל חנופה בעצמו ויישם את זה בחצרו. הוא לא ניסה לזכות בפופולריות בכך שהרעיף שבחים על אחרים או הרעיף עליהם מתנות. היה לו חוסר עניין טבעי בתהילה ריקה ובמקום זאת התמקד בעשיית מה שנדרש בפועל ולא במה שיזכה אותו במעריצים. עם זאת, הוא הראה נאמנות ועקביות בחברות שלו. הוא חיפש חברים אמיתיים במקום להתפתות להחמיא לאחרים כדי לזכות במשהו. הוא התייחס לאנשים בהוגנות, נתן להם את מה שמגיע להם, ומעולם לא הטיל דרישות בלתי הגיוניות על חבריו. האדישות כלפי חנופה, זו תכונה סטואית שמרקוס לקח לליבו. קל להיות מהופנט ולהתפתות מהמסלול על ידי תהילה, אבל האדם החכם נשאר מרוחק מהדברים האלה ומחויב לעשות מה שהשכל קובע כדרך הפעולה הנכונה. זו נקודה מאוד חשובה כמו שאמרתי, כי לדעת לעשות את הדבר הנכון לא משיקולי פופולריות, זה משהו ללמוד כל החיים. תחשבו כמה פעולות שאתם עושים ודברים שאתם אומרים, הם בגלל המחשבה, מה יגידו, או מה יתן לי ואיך אשיג משהו. 

4. הוא הסתפק בדברים הפשוטים בחיים. מרקוס התרשם מכמה מעט היה הכרחי כדי לספק את אנטונינוס, מבחינת הלינה שלו, לבושו, האוכל, המשרתים וכו'. הוא דאג לבריאותו בצורה פשוטה ומתונה, מבלי להתעסק יותר מדי עם דיאטה או להגזים בפעילות גופנית. כשהייתה לו גישה למותרות הוא נהנה מהם ללא כל הסתייגויות אבל כשלא היו לו הוא לא רצה אותם. מרקוס אומר שכמו סוקרטס, אנטונינוס היה מסוגל גם להתנזר, וגם ליהנות, מאותם דברים שרבים חלשים מכדי להתנזר מהם ואינם יכולים ליהנות מהם ללא עודף. עם זאת, להיות חזק מספיק גם כדי להימנע מתשוקות ועם זאת מפוכח מספיק כדי ליהנות מהם ללא הגזמה זה סימן של נשמה מושלמת ובלתי מנוצחת, ככה מרקוס אמר. במילים אחרות, סוג זה של מתינות ומשמעת עצמית היו חלק בלתי נפרד מן הפילוסופיה הסטואית ותפיסת המנהיגות שלה. סוקרטס עצמו כבר מזמן העלה את הנקודה שלאחר הרהור, אף אחד בעל שכל לא יעדיף להפקיד את הטיפול ביקיריו בידי מישהו פזיז חסר שליטה עצמית מאשר למישהו בעל משמעת עצמית ומתון. הוא הגיע למסקנה שאלו כמובן תכונות שעלינו לרצות בכל מנהיג, כי אי אפשר לפעול באופן עקבי בהתאם לחוכמה אם אין לנו שליטה עצמית. מרקוס ראה בבירור את אנטונינוס כמגלם את סוג השליטה העצמית הנדרשת למנהיג לחיות בעקביות בהתאם לחוכמה ולצדק. יש כתבים היסטוריים שתומכים במה שמרקוס כתב על אביו המאמץ. 

בנקודה הזאת אשמח להביא רעיון מאפיקטטוס שאין לי ספק שמרקוס הכיר. כי כשהוא מודה בספר הראשון של "מחשבות לעצמי" למורה שלו רוסטיקוס, הוא כותב "לקרוא בשקידה ולא להסתפק בעיון כוללני ושטחי, אף לא להיחפז ולהסכים עם המדברים סחור סחור; להתוודע לשיחות של אפיקטטוס, בהשאילו לי עותק פרטי מביתו."

מרקוס אומר שלמד מרוסטיקוס לקרוא בשקידה ולא להסתפק בעיון שטחי ושהוא קיבל את ספרי השיחות של אפיקטטוס. כלומר הוא התעמק בהם. והעניין הזה מתקשר למה שרציתי להביא מאפיקטטוס.

פרק 24 בספר השיחות השני, נקרא "לאחד מאותם שהוא לא חשוב". שם מוזר, לא? 

אבל אתם עוד מעט תבינו למה זה שם הפרק. מדובר על אדם שבא אל אפיקטטוס ואומר לו: "באתי אליך פעמים רבות כי רציתי לשמוע את דבריך, ואתה אף פעם לא ענית לי…" אני מיד שאלתי את עצמי, מה אתה מתלונן? אבל אפיקטטוס ענה אחרת. הוא שואל את איש אם הוא מסכים שיש אומנות דיבור ומי שמחזיק בה ידבר במומחיות ומי שלא, לא ידבר במומחיות? כמובן שהאיש מסכים, כי הרי ברור שיש אנשים שיש להם כישרון או שלמדו איך לדבר מול קהל, איך לנאום וכו'. בניגוד לדעה הרווחת היום, אפיקטטוס גם מחדד שאדם בעל מומחיות באומנות הדיבור, מועיל לעצמו ולאחרים. אבל אם הוא ניזוק או מזיק לאחרים, אז אין לו מומחיות בתחום. כלומר, לא צריך רק לדעת איך לדבר אלא גם להועיל באמצעות האמנות הזאת. מה שמביא למסקנה, שיש מי שמרוויח מזה ומי שמפסיד. ואז עולה השאלה, האם זה נכון גם למקשיבים? מי שמקשיב במומחיות, מרוויח ומי שמקשיב שלא במומחיות מפסיד. 

אז כמו שיש אומנות הדיבור, יש גם אמנות ההקשבה. כמו שיש מוזיקאי, פסל, ויש מי שמאזין למוזיקה ומי שמתבונן בפסלים. אז גם בעניין הזה, מי שיודע להקשיב למוזיקה ישמע אותה אחרת ממי שאינו מבין. זה מזכיר לי שאם תבקרו במוזיאון הלובר בפריז, יש לכם שלטים שמראים לכם את הדרך אל המונה ליזה. בכל המוזיאון יש תמונות תלויות על הקירות. המוזיאון הוא עצום. אפשר ללכת לאיבוד גם פיזית וגם מטפורית. יש הרבה מה לראות. אבל המונה ליזה, לא תלויה על הקיר לצד תמונות אחרות. היא במרכז החדר ויש גדרות שמסדרות את התור להתבונן בתמונה. כמובן ששם התור הכי גדול במוזיאון. מולה, כאילו היא מתבוננת על הקיר ממול, תלויה תמונה אחרת שהרוב לא שמים לב אליה, כי הם נכנסים לחדר כשהמונה ליזה לפניהם והתמונה על הקיר מול המונה ליזה היא מאחוריהם. אבל נכון להיום, התמונה הזאת היא הכי גדולה במוזיאון. היא עצומה ומרשימה ביותר, אבל הרוב לא רואים אותה, כי הם מוכוונים לתמונה הקטנה והמפורסמת יותר. אולי הכי מפורסמת בהיסטוריה. ולמה? בשל הסיפור של הגניבה שלה. אין למונה ליזה ייחוד גדול יותר מאשר יצירות אחרות ברמתה. לא שאני טוען שהיא לא יצירה מדהימה, אבל הערך הגדול יותר שלה, הוא שיווקי בכלל. כי יש תמונות אחרות במוזיאון של דה וינצ'י. יפות ואיכותיות לא פחות. אבל הן לא ממותגות באותה מידה. מול המונה ליזה יש את התמונה "החתונה בכפר קנה" מאת פאולו ורונזה. כפר כנא, הוא ליד נצרת. מדובר ביצירה מרהיבה. היצירה מתארת את הנס שבו ישו הפך מים ליין בזמן החתונה בכפר קנה, ומסביבו ניתן לראות שורה של דמויות ססגוניות. אפשר לעמוד דקות ארוכות מול הציור הזה ופשוט להתענג!. לי אין הכשרה אמנותית כדי להבחין באיכויות של יצירות אמנות. אני נהנה מהן חרף בורותי בתחום. אבל נחזור לאפיקטטוס. הוא אומר לנו למעשה שכמו שאדם בעל ידע בפיסול, יהנה יותר מפסל מאשר אדם שאינו מומחה בתחום, כך גם יש מי שיודע להקשיב ומי שלא. למעשה אפיקטטוס אומר שיש צורך במומחיות כדי להפיק תועלת מהקשבה. כלומר מומחיות בהקשבה. אז אומר אפיקטטוס שלהקשיב לפילוסופים, אדם צריך מידת מה של אימון בהקשבה. ואז שואל אפיקטטוס את המתלונן, על מה אני אדבר איתך? במה אתה מוכשר להקשיב? על סוסים או על מידת הטוב והרע? 

האם אנחנו מוכוונים להקשיב מה הוא טבע האדם? האם אנחנו יודעים להקשיב למהות הטוב? יותר חשוב מזה, האם אתה יודע, שואל אפיקטטוס את המתלונן, מה היא אמת ומה שקר? האם אתה יודע מהי הוכחה? "איך אוכיח לך את הסתירות בדעות ההמון, עד כמה מפולגים הם באשר לדברים הטובים והרעים, המועילים והמזיקים, אם אינך יודע סתירה מהי? הגד לי, מה תועלת תצמח מדברי אליך?" 

אפיקטטוס אומר לו למעשה שהוא לא מעורר בו חשק לדבר איתו כי הוא לא יודע להקשיב. כמו שכבשה יתעורר בה חשק לאכול בשל עשב, אבל לא בשל אבן. מי שיודע להקשיב מעורר חשק באחר לדבר. אני אוהב את הדוגמאות שאפיקטטוס מביא לעניין. הוא אומר, שהחקלאי מבין שהגפן אומרת לו לטפל בה בשל המראה שלה. היא מעודדת אותו לדאוג לה. פעוטות מעודדים מבוגרים לשחק איתם בשל החינניות והשובבות שלהם. אבל אף אחד, לא רוצה לשחק עם חמור. 

לעומת זאת, 

אדם שלא יודע מה טיבו של העולם, מה טוב ומה רע, למי להתחבר ולמי לא, מה מכובד ומה נקלה, מה אמת ומה שקר, אדם כזה לא יחיה על פי הטבע. הוא יתן הסכמה לדעות לא נכונות. אדם כזה מתהלך בעולם כעיוור או חרש. הוא טועה בערך של דברים. הוא אפילו חושב שמישהו והדברים שהוא אומר הם בעלי ערך בעוד שהם לא. זה המקור של הבערות של אנשים אומר אפיקטטוס. 

הוא מביא כדוגמא את הריב בין אגממנון המלך ממיקנה שהנהיג את היוונים במלחמה בטרויה, לבין אכילס. המנהיג והחיל הכי טוב של היוונים. הם רבו האם להחזיר את כריסיאס שלקחו בשבי לאבא שלה, כהן אפולו. כמובן שהמריבה הזאת החלישה את היוונים ואפילו גרמה לאפולו לפעול נגד היוונים. אפיקטטוס אמר "וכלום דבר זה לא השכיח מלבם מי הם ולשם מה באו למקום ההוא? … ובכן, הרואה אתה איזו רעה נגרמת בעטיה של הבערות בדבר המועיל?"

כלומר, שני מנהיגים רמי דרג, התווכחו ביניהם על עניין לא נכון. שלא עומד במטרה שלשמה הם יצאו למשימה, לא עומד בקנה אחד עם מי שהם, מה התפקיד שלהם. 

אז אומר אפיקטטוס לאיש הלא חשוב, שאין לו יותר מה להגיד לו ואין לו גם חשק. כי הוא לא מעורר בו עניין לזה. הוא בוחן אותו ולא רואה אדם שמקפיד על הדברים הנכונים. הוא לא מקפיד בגופו, לא בלבושו, הגנדרני מדי. "האסתכל בעמידתך, במראך? אבל באמת אין מה לראות. אם רוצה אתה לשמוע פילוסוף מדבר אליך, אל תשאלהו: 'האם אין לך מה לומר לי?' אלא הוכח לו שמסוגל אתה להקשיב, ואז תראה כיצד המרצת אותו לדבר." 

נחבר את זה לתכונה שמרקוס אימץ מאביו אנטונינוס פיוס. הנקודה האחרונה שהוא מדגיש שקיבל ממנו - היא אחרונה כי שמרתי אותה לסוף, לא כי הוא התייחס אליה אחרונה. 

אנטונינוס פיוס, לא פחד מביקורת. אנטונינוס לא ראה את עצמו נעלה על אף אחד ושמח להקשיב למי שיש לו מידע או עצות שימושיות. אף על פי כן, הוא בחן בקפידה רבה את נימוסיהם ומעשיהם של אחרים כדי לקבוע את אופיים. הוא כיבד פילוסופים אמיתיים, אך לא הובל בקלות על ידי פסאודו-אינטלקטואלים. הוא היה מוכן לפנות את מקומו למומחים בענייני חוק או אתיקה, או כאלה שהיו דוברים מיומנים יותר, ללא כל קנאה או טינה, והוא עזר לאנשים מוכשרים להתקדם בקריירה שלהם. יתרה מכך, אנטונינוס מעולם לא הקשיב לרכילות לשון הרע ולא נפל לתלונות סרק על אחרים בעצמו. מרקוס התרשם מהאופן שבו אביו המאמץ סבל וכיבד את חופש הביטוי אצל אלה המתנגדים לדעותיו, ואכן, במקום להתמרמר הוא היה מרוצה מאוד בכל פעם שמישהו יכול היה להראות לו דרך טובה יותר להסתכל על הדברים. הוא השלים בסבלנות עם אנשים שהאשימו אותו שלא בצדק מבלי להאשים אותם בחזרה. בספר 7 של "מחשבות לעצמי", מרקוס מצטט אימרה ישנה של אנטיסתנס שהיה תלמיד של סוקרטס ומייסד האסכולה הצינית. הוא היה המורה של דיוגנס הציני. הציטוט שמרקוס מביא הולך כך: "גורלו של מלך הוא לעשות טוב אך להיות מושמץ.". 

כדי שאדם יוכל לקבל קבל ביקורת, הוא צריך לעודד אחרים לתת לו ביקורת. כדי שהוא יוכל ללמוד מאדם שיש לו מומחיות גדולה יותר משלו ויוכל להפיק תועלת מכך, הוא צריך לעודד את זה. אפשר לעשות את זה רק על ידי יכולת הקשבה נכונה ולהראות שאתה מקשיב. 

אם תדחו כל ביקורת על הסף, לא תעודדו אחרים לתת אותה. אם תראו שאתם יודעים, לא תעודדו ללמד אתכם או לחדש לכם. אדם בעל רוח גדולה, לא מפחד להראות שהוא לא יודע. להפך. 

אפיקטטוס אומר במדריך 13:

"אם ברצונך להתקדם, נהג בסבלנות והֵיראה כמי שאינו מבין בעניינים של החוץ; היראה כטיפש בעניין זה. אל תחפוץ להיראות כמי שיודע. אך אם תיראה בעיני הבריות כאדם חשוב, אל תבטח בעצמך. הרי חייב אתה לדעת שאין זו משימה קלה לשמור על אופייך המוסרי על פי הטבע בשעה שאתה מתעסק בעניינים של החוץ. אלא מן ההכרח הוא שכאשר תיתן את לבך לדבר האחד, תזניח את האחר"

אפיקטטוס אומר מפורשות אל תחפוץ להיראות כמי שיודע. למה? כי זה לא מעודד אחרים לתת לכם ביקורת או ידע. יותר מזה, אם אתם נראים בעיני אחרים כאנשים חשובים, אל תבטחו בעצמכם. זו החנופה שמרקוס ניסה להימנע ממנה ושיבח את אנטונינוס פיוס שהוא לא נפל לה. האופי המוסרי שלנו צריך תמיד להיות בראש מעיינינו ולשם שמירה עליו אנחנו צריכים להתרחק מחנופה ולעודד ביקורת. כשמרקוס מצטט את אנטיסתנס "גורלו של מלך הוא לעשות טוב אך להיות מושמץ.". אני בטוח שהוא לא מתייחס רק למלך. אלא לכל אדם שבוחר לעשות את מה שנכון על פי מידות טובות והגיון רציונלי, אפילו אם זה לרוחם של אחרים או לא. 

אז עד  כאן להפעם. תודה שהאזנתם. נשתמע בפרק הבא אם ירצה הגורל. היו בטוב