שלום וברוכים הבאים להסכת על אומנות החיים- הפודקאסט על הפילוסופיה הסטואית. שמי ברק קידר. אני יועץ פילוסופי, מלמד פילוסופיה סטואית. אתם מוזמנים לאתר שלי stoaisrael.com דרך האתר אפשר לפנות לשיחות ייעוץ אישיות או להירשם לקורס הבא. היום אלווה אתכם לתוך ציטוט שאולי יסייע לכם ולו במעט בנבכי החיים.
חשבתם פעם מה ההבדל בין אסרטיביות לאגרסיביות? ההבדל הוא במינון. יותר עוצמה זו אגרסיביות, פחות עוצמה זו אסרטיביות. מי שמפעיל את המינון שואף להיות אסרטיבי אם הוא או היא לא רוצים להיות אגרסיביים. אבל יש פה מכשלה מובנית. כי מי שקובע אם המינון היה אסרטיביות או אגרסיביות, זה הצד החווה לא הצד המפעיל. אם אני אדם רגיש במיוחד, אז אסרטיביות במינון נמוך יכולה להיתפס אצלי כאגרסיביות. אם אני אדם מחושל או מחוספס ולא מתרגש במיוחד, גם אגרסיביות לא תזיז לי.
נשים רגע בצד את עניין האגרסיביות\אסרטיביות. נחזור לזה אח"כ.
יצא לי לייעץ לאחרונה למישהי שהחליטה לעזוב עסק שהקימה ולהשאיר אותו לשותפים שלה. לא בטוח שהעסק יעמוד על הרגליים לאחר שהיא יצאה ממנו. אין ספק שהיא הייתה הכוח המניע של העסק הזה. היא הקימה אותו והכירה את כל ההיבטים הקשורים בו. היה לה חלק נכבד מהתפקידים ולעיתים היה לה חיכוכים עם שותפים שלה כי היו לה ציפיות איך הדברים צריכים להתנהל בחלקים שלהם ובחלקים המשיקים בין בעלי התפקיד.
עכשיו חייבים להגיד משהו על הגברת הזאת ונשתמש בשם בדוי אסתר. אז אסתר היא אישה כריזמטית. יש לה ראייה וקליטה ברמה אחרת לגמרי. היא קולטת אנשים ויודעת להניע אותם. יש לה נוכחות והיא בדרך כלל אישיות מרכזית בכל סביבה שהיא נמצאת בה. אבל היא גם לא יודעת לשחק יפה עם אחרים.
כלומר, כשהדברים הם לא כפי שהיא חושבת שהם צריכים להיות.
לדעתי, היא נגועה בקללת הכריזמה.
המילה כריזמה, היא מיוונית עתיקה ומשמעותה המילולית זה מתנת חסד. בעברית האקדמיה נתנה לכריזמה את השם קִסְמָה והפירוש הוא:כישרון של אדם להשפיע על ציבור ולמשוך אחריו חסידים.
למרות שזו מילה שהייתה בשימוש בעת העתיקה. בעידן המודרני היא קיבלה חיים מחדש ע"י הסוציולוג מקס ובר שהשתמש במושג זה כדי לתאר השפעה של מנהיג, שעל-פי תפיסתו של המונהג נובעת מתכונות על טבעיות שהוא מייחס למנהיג.
אני מניח שאם הייתי שואל אתכם בהתחלה האם אתם חושבים שכריזמה זה דבר טוב או רע, הרוב המכריע היה אומר טוב. חלק אולי היו עונים שזה תלוי.
תאמינו או לא נעשו הרבה מחקרים על הנושא. גם בהקשרים של מנהיגות וגם בעולם העסקי. בפרק הזה, אני אקשר את זה לכל תחומי החיים. בעניין העסקי למשל,
הרבה חברות מעדיפות מנהיגים כריזמטיים - מנכ"לים שמושכים אחריהם. דוגמת סטיב ג'ובס. כמובן שגם במובן המדיני המושג הזה משמעותי והיום אנשים נוטים להצביע פוליטית למנהיגים כריזמטיים. זה לא תמיד היה ככה דרך אגב, היו תקופות שמנהיגים היו אפרוריים יותר.
הפואנטה היא שמנהיגים מדיניים או עסקיים בעלי כריזמה לעיתים הובילו לכיוונים מאוד טובים ולעיתים ממש הפוך.
למשל בסוף שנות ה 90 עשו ניסוי. בחרו 150 סטודנטים להעמיד פנים שהם ירשו כסף מקרוב משפחה ולחלק את הכסף בין שלוש אפשרויות השקעה. הסטודנטים קיבלו מידע פיננסי אודות כל אחת משלוש האפשרויות. הסטודנטים קיבלו מידע על המניה של אפל בתקופה בה חזר סטיב ג'ובס לחברה. כאשר הסטודנטים חולקו ל-2 קבוצות, האחת קיבלה תחזית חיובית עבור המניה של אפל, והחצי השני קיבלו תחזיות עגומות לגביה. לאחר מכן נתנו להם לצפות בסרטון. גם כאלה שקיבלו את התחזית החיובית וגם כאלה שקיבלו את התחזית השלילית. הם צפו בסרט בן 20 דקות שבו ג'ובס נואם בכריזמטיות אופיינית. מי שצפו בג'ובס היו מוכנים להשקיע באפל יותר כסף. המסקנה: בין אם כריזמה מובילה להצלחה כלכלית או לא, הרושם שהיא יוצרת בהחלט גורם לנו לחשוב שהתשובה חיובית.
לכן מנהיגים כריזמטים הם המנהיגים הנכונים בעיתות משבר כמו מלחמה. כמו שצ'רצ'יל היה האיש הנכון בזמן הנכון, אבל בתום מלחמת העולם ה 2, הוא הפסיד בבחירות.
יש לא מעט דוגמאות של מנכ"לים מאוד כריזמטים שהובילו את החברות שלהם להתרסקות. כי אישיות מיקסמית, היא לעיתים נטל על המנהיג או המנהיגה עצמם. כריזמה לא מעידה על ערכו האמיתי של אדם. אם המטרה בבחירת מנכ"ל, היא להעלות ערך מניה, אז כריזמה היא תכונה טובה. כי יש לזה אפקט הילה שגורם לאנשים לתת אמון במנהיג. אבל זה לא אומר כלום על היכולת של המנהיגה או מנהיג לנהל את החברה.
לפעמים חברה שמחפשת מנהיג או מנהיגה כריזמטית, מפספסים מנהלים טובים אחרים בגלל המיקסם. זה יכול גם לגרום למנהיגה כזאת ליפול במקסם התדמית שלה עצמה. ובשל כך לקבל החלטות חסרות אחריות, התוצאה היא ערעור יציבותה של החברה.
הסכנה הגדולה בכריזמה היא ההיבריס. היוהרה. מנהיג כריזמטי מאמין שהוא אינו מסוגל לטעות ולכן פוסל דעות של אחרים. גם הארגון עלול להתמכר לכריזמה של המנהיג. זה נכון לחברות וארגונים עסקיים ולמדינות. קראתי דוגמא לכך על חברת דיסני שלמעשה, היתה כה משוכנעת שנחוץ לה וולט דיסני נוסף לאחר מותו, עד שבסוף שנות ה־70 היא מינתה לתפקיד המנכ"ל את חתנו, רון מילר, שהיה ללא ספק מנהל כריזמטי, אך גם בעל מזג סוער ואגרסיבי שנטה להתקפי זעם. התוצאה הייתה שבאותן שנים היתה דיסני חברה כושלת עד שלבסוף הודח מילר בבושת פנים.
אז המסקנה שלי היא, שמי ששאלתי אותו מוקדם יותר, אם כריזמה היא תכונה חיובית או שלילית וענה "תלוי". צדק. חשוב לשים לב שיש להיזהר מכריזמה בשל היוהרה והמיקסם שבה, הכישוף שלא בהכרח הוא לטובת מטיל הכישוף או מי שהטילו עליו את הכישוף.
עיקר הפרק היום יהיה מרקוס אורליוס, אבל לפניו אני רוצה להביא ממאמר שכתב פלוטרכוס שמת באותה שנה שמרקוס נולד. או ממש בסמיכות.
המאמר נקרא: "למנהיג חסר השכלה" או בתרגום אחר "אל נסיך שקיבל חינוך גרוע".
פלוטרכוס מתחיל בכך שתושבי קירנאה ביקשו מאפלטון לכתוב להם חוקים. אבל הוא אמר שמי שטוב לו ונהנה מחיים גבוהים, קשה לתת לו חוקים. לכן גם חושב פלוטרכוס שנסיכים לא אוהבים לקבל עצות. הם חיים ברמה מסוימת, שהם לא מקבלים עצות מאחרים.
לדבריו מנהיגים חוששים שתבונה מקטינה את הכוח שלהם ומשעבדת אותם לחובות שלהם.
פלוטרכוס נותן דוגמה הפוכה לזו את תאופומפוס מלך ספרטה שנתן כוח בידי רשות מפקחת שנקראה "האפורים". היתה להם סמכות שווה למלך. כאשר אשתו של המלך טענה שככה הוא מוריש לילדיו פחות סמכות מאשר הסמכות שהייתה לו עצמו, הוא ענה: "לא נכון, הכוח גדל ככל שגדל הביטחון שלנו". בויתור על חלק מכוחו הוא למעשה ביטל התנגדות ותחרות. או קנאה.
פלוטרכוס משתמש בדוגמה הזאת להגיד שהפילוסופיה תמיד שומרת על מנהיג בתור יועץ ומורידה מכוח הסמכות של המנהיג. דרך אגב כמו שמרקוס אורליוס התעקש שגם אחיו המאומץ יהיה קיסר יחד איתו. בכך הוא מנע קינאה, או מחלוקת וחילק סמכות. ואחיו לא הגיע לקרסוליו.
מנהיגים שחונכו גרוע, הם כמו פסלים שנופלים. הבורות שלהם גורמת להם להיות כמו פסלים, מרוחקים בדיסטנט עם מבט מאיים - תחשבו על זה כמו המיקסם של הכריזמה. אבל אז הם נופלים. כי הם בגובה מעל השאר אבל בונים שלטון על יסוד רעוע ואז קורסים איתו.
מנהיג צריך לפני הכל שליטה עצמית. לכוון את עצמו לכיוון הנכון והראוי. לחזק את האופי ורק אח"כ לעצב את הנתינים לפי הדוגמה שהוא נותן.
זה דומה לאדם שנפל לרצפה. הוא לא יכול לעזור למישהו אחר לקום אם נפל בעצמו. כך גם אדם בור וחסר רסן ולא מסודר, לא יכול ללמד אחרים להיות מסודרים או לקבל מרות אם הוא בעצמו מרדן.
פלוטרכוס כותב:
"לא כל המתנות לברי התמותה מצד האלים ניתנות להנאה ולשימוש ראויים בלא חוק, בלא צדק ובלא שליטה. הצדק הוא תכלית החוק, החוק הוא מפעלו של המלך והמלך הוא בצלם אל המשליט סדר בכל".
כדי שמנהיג ישליט סדר ויהיה בצלם אל, הוא צריך לפעול לפי מידות טובות.
האלים כועסים על מנהיגים שכל שאיפתם היא להשיג את טובתם או מה שלא מושג והם מביאים עליהם קנאה ושנאה. אבל מנהיגים שמנסים לחקות את האלים במידות טובות, באהבת הבריות ועשיית טוב, אותם מרוממים האלים. הם מתחלקים איתם בצדק, באמת ובטוב.
פלוטרכוס מספר שכאשר רצה מישהו לנחם את אלכסנדר מוקדון על רצח קלייטוס השחור. כי היה גם קלייטוס לבן. אז השחור, היה חבר של אלכסנדר ואפילו הציל אותו. אבל אלכסנדר רצח אותו במו ידיו בהתקף זעם. אז כדי לנחם את אלכסנדר אמר לו שלא בצדק בחור בשם אנקסרכוס שאלת הצדק דיקה, וטמיס שזו הרוח של הוצאת הצדק לפועל הן יושבות קבוע לצידו של זאוס. הוא אמר את זה כדי להגיד שכל פעולה של המלך היא חוקית וצודקת. אבל פלוטרכוס אומר שלא כך. זה מסוכן להגיד דבר כזה למנהיג.
הוא דווקא משער שזאוס עצמו הוא הצדק ועשיית הצדק. הסיודוס שכתב על האלים אומר פלוטרכוס, טוען שהצדק מייצגת את התום, את הביישנות והחוכמה. לכן מלכים חייבים להיות ענווים. בהערת ביניים, זה נשמע לכם כמו כריזמה?
מנהיג צריך יותר לפחד לעשות רע מלחוות רע. כי לעשות רע גם גורם לחוות רע.
מנהיג צריך לפחד רק מדבר אחד וזה שתהיה סכנה לנתיניו בגלל חולשתו. זה סימן לאהבת הבריות. פלוטרכוס נתן כדוגמה את קאטו הצעיר. החכם הסטואי. לאחר שהפסידו בקרב ליוליוס קיסר, הוא דאג לשלוח את כל החיילים שניצלו למבטחים. הוא העלה אותם על ספינות. רק לאחר שהם היו בטוחים, הוא חזר הביתה וסיים את חייו בעצמו. בכך הוא הראה שהוא גם ראשית דואג לאחרים. גם בז למוות וגם לעריצות של יוליוס קיסר.
לכן צריך ללמוד פילוסופיה לדבריו. כי הפילוסופים לוקחים כמופת את הצדק הכללי של האל. כמו שהשמש היא תמונה של מופת של האל - לקבל ממנו דוגמה. ושוב מביא פלוטרכוס את אלכסנדר מוקדון כדוגמה שלילית. כשראה את דיוגנס הציני מיד זיהה את גדלות הנפש שלו והחשיבה המעולה שלו. אלכסנדר כל כך התפעל עד שאמר: "אכן, אלמלא הייתי אלכסנדר רוצה הייתי להיות דיוגנס". הוא אמר את זה כאילו זה תלוי במזל ולא בו. כאילו הכוח שיש לו, התהילה והזוהר, הם מכשלה להגיע למצוינות מוסרית. ממש קללת הכריזמה. הוא היה רוצה להיות מרוצה ממה שיש לו כמו דיוגנס, אבל הוא מוקף בכלי נשק כדי להיות בלתי מנוצח. אבל דיוגנס בלתי מנוצח בלי כלום ממש. רק בשל גדולת הרוח. הוא היה יכול להיות ככה אם למד פילוסופיה. פלוטרכוס מתעלם מכך שאלכסנדר למד אצל אריסטו. הוא יכול היה באמצעות הגות להיות כמו דיוגנס גם אם המזל עשה אותו אלכסנדר. דווקא אם היה קצת דיוגנס היה מתמודד עם הסערות בחייו טוב יותר. כשכוח רב חובר יחד לתכונות רעות, זה נותן לכוח לייצרים. זה גורם לכך שמי שיש לו כוח ומתמלא כל מה שהוא רוצה זה מכוון אותו לדברים רעים ומזיקים. "בשל הכוח מקבלת התכונה הרעה משנה תאוצה וכל חישוקיה נפרצים. הכוח הופך את הכעס למעשה רצח, את האהבה לניאוף ואת הקמצנות לגזל החלשים.".
פלוטרכוס אומר שאלה שמחונכים גרוע, כלומר לא פילוסופים - כאלה שלא מתנהלים על פי מידות טובות, אז הכבוד והכוח מרימים אותם מהעם, מאחרים ואז הנפילה שלהם גדולה יותר. ואז הוא נותן דימוי נפלא. בחלק מהתרגומים הוא אומר חבית ובחלק כדים. אני בחרתי במילה כד.
אז הוא אומר כשכדים ריקים, אי אפשר להבחין בין אלו השלמים לאלו שניזוקו, אבל ברגע שממלאים אותם אז מופיעות הדליפות. בדיוק כך נפשות סדוקות לא יכולות להכיל כוח שניתן להן. כי בכעס שלהם, בשל היצרים שלהם ההתרברבות ואי התאמה לתפקיד, בשל ההתפארות והוולגריות, הם נותנים למים לנזול החוצה. זה בא להגיד שככל שיש יותר כוח, הפגמים הכי קטנים שלנו, מקבלים עוצמות.
עכשיו כל מה שאמרתי עד עכשיו, נכון כמובן לכוח פוליטי. לכוח מנהיגותי, צבאי או ניהולי. זה נכון מאוד גם בדינמיקה משפחתית. הורים לילדים. בני זוג כאשר אחד או אחת מבני הזוג דומיננטיים יותר.
זה מביא אותנו למלך הפילוסוף. בספר 8 של "מחשבות לעצמי" כותב מרקוס אורליוס: "(59) בני האדם נוצרו איש למען רעהו; לפיכך לַמֵּד אותם או גלה כלפיהם אורך רוח".
אחר כך הוא כותב:
"(61) בוא אתה במסתרי הגיונו של כל אדם, והתר לכל אדם לבוא במסתרי הגיונך.".
בספר ה-6 של "מחשבות לעצמי" הוא כותב:
(21) "אם יכול איש להוכיח לי ולערוך לעיני, שאין אני שופט נכוחה או שאינני עושה צדק – בשמחה אעזוב דרכי. הן אני מבקש רק את האמת, אשר ממנה לא הגיע עוד שום נזק לאיש; הנזק מגיע רק לאיש העומד ומתחזק בטעותו ובבערותו."
אני לא יודע אם למרקוס אורליוס הייתה כריזמה או לא. אני יודע לפי מה שהוא כתב, שהוא פעל נכון גם אם היתה וגם אם לא היתה.
כי כשיש לנו סמכות כל שהיא. מיקסם על אחרים, אנחנו חייבים לרסן את עצמנו שלא נהיה כד שדולף ממנו בעוצמה כל השלילי שבנו.
כמו שאמרנו בהתחלה בכריזמה יש ערך חיובי של משיכת אחרים. ויש ערך שלילי של היבריס והגברת עוצמת החולשות שלנו.
אז מרקוס אומר שהדרך שלנו היא לא לפקוד לעשות כרצוננו. אלא ללמד באורך רוח. רק מנהיג דגול מאפשר לאחרים לבקר אותו. לכן הוא כותב לאפשר לכל אדם. הוא כותב התר לכל אדם לבוא במסתרי הגיונך. לתת לכל אחד לדעת למה אתה מתכוון ומה את רוצה לעשות. זה מחייב יושרה וקבלת ביקורת. אפשר לקבל ביקורת כשהכוונה טובה. אם הכוונה שלי לא טובה, לא ארצה שמישהו ידע מה אני רוצה לעשות. אבל מרקוס אומר תן כל אחד לדעת מה הכוונה שלך. בטח כאשר אתה נכון לקבל כשאתה טועה ואתה לא רוצה להתחזק בבורות.
הציטוטים האחרונים הם מתוך מה שמרקוס אורליוס התאמן בכתיבה לעצמו. מה שהוא רצה שינהיג את רוחו. כמו שפלוטרכוס הציע למנהיג. שתהיה לו פילוסופיה לנהוג לפי מידות טובות.
יש לנו אבל מתנה נוספת. מרקוס אורליוס מודה בספר הראשון לכמה אנשים. הוא כותב מה הוא למד מהם. זה נותן לנו תמונה על מה הוא העריך ומה קיבל מאותם אנשים. זה נותן לנו תמונה איך לנהוג נכון בכלל וכשיש לנו כוח בפרט.
נתחיל במה הוא למד מסבא שלו ורוס: הוא למד דרך ארץ ומזג נוח. אמא שלו למדה אותו להתרחק מאורחות חייהם של העשירים. והכוונה פה היא להתהוללות ולתת לייצרים דרור. הוא למד להימנע משאיפות חסרות תוחלת. ראיתם מנהיג כלשהו שזו תפיסת עולמו. מרבית האנשים הם בעלי שאיפות כאלה ואחרות. השאלה האם יש להם תוחלת. כיוון נכון והאם הם לא פוגעים. מהמורה הסטואי שלו רוסטיקוס הוא למד לפעול לפי מידות טובות. אז אם יש כריזמה או אין, כשיש מידות טובות, פועלים נכון. הוא למד מעד מורה סטואי שלו אפולוניוס "על פי דוגמתו החיה, כי יכול אותו אדם עצמו להיות פעם תקיף ביותר ופעם מתון ונינוח". זו דוגמה לדרך המנהיגות של מרקוס אורליוס. אפשר להיות תקיף כשצריך ופעם נינוח ומתון ונינוח. עכשיו תשאלו מתי ככה ומתי ככה? הוא אמר כבר קודם לפי תוחלת - כלומר כיוון נכון. מטרה נכונה ומידות טובות. עוד הוא למד מאפולוניוס: "לא לאבד סבלנותי בשעת הוראה; לראות בו אדם, אשר החשיב אל נכון את ניסיונו ומיומנותו במסירת תובנותיו כפחותות שבמעלותיו."
זה גם סגנון מנהיגותי. בתרגום של אהרן קמינקא הוא כותב את זה כך: "התבוננתי בו וראיתי, כי בהורותו לתלמידיו לא היה נוח לכעוס, ענוותנותו לא נחשבה בעיניו תבונתו הרבה בתור מורה כמדה יתרה." שאומר לתת דוגמה לפני שמחשיבים את התבונה הרבה והניסיון כדרך הוראה. מרקוס אורליוס למד שחינוך ומנהיגות היא קודם דוגמה אישית.
אדם נוסף שמרקוס אורליוס למד ממנו. הוא סקסטוס מחרונאה. שזה ביוון באזור דלפי. סקסטוס גם היה האחיין של פלוטרכוס שהזכרתי קודם. ממנו למד מרקוס: "אדיבות; מופת למשק בית בראשות אב המשפחה, וכן רעיון החיים על פי הטבע;" דהיינו על פי ההגיון הרציונלי. אני מוצא שזה מעניין שהוא קושר את זה ביחד. להיות מופת למשק בית. מצריך דוגמה אישית בבית שיתנהל כראוי ואז ברעיון החיים על פי הטבע. זה מעניין שהוא קושר ביחד כי הוא אומר שמופת למשק בית ואפשר לראות בזה גם ארגון, עסק, עירייה, ועד בית או מדינה, חייבים להתנהל לפי ההיגיון של חוק הטבע. חוק הטבע לפי הסטואים הוא שבני האדם נועדו לשתף פעולה והדרך לעשות זאת היא בהגיון הרציונלי ולא בחשקים ותשוקות אישיות שמפרידות כל אחד לפי האגו והרצון שלו. אלא להיות משק שמתנהל שטובת הכלל בו קודמת והשיח מתנהל בדומה אישית הדדית. זה בדיוק מה שכותב מרקוס אורליוס בספר 8 של "מחשבות לעצמי" וציטטתי קודם: "(59) בני האדם נוצרו איש למען רעהו; לפיכך לַמֵּד אותם או גלה כלפיהם אורך רוח".
מפילוסוף סטואי אחר בשם קטולוס הוא למד "לא לזלזל בדברי ביקורתו של ידיד, ואם גם אין הִגיון בדבריו. לא כי, אלא לנסות ולהשיב את ידידנו למזגו הנוח… (והוא מוסיף שלמד ממנו) לאהוב את ילדי אהבה כנה ואמיתית". לפני שאתם קופצים ושואלים, מישהו היה צריך ללמד אותו לאהוב את ילדיו אהבה כנה ואמיתית? יש פה הבחנה בין אהבה טבעית, שהיא רגשית, הורמונלית לזו הרציונלית. לקבל את הילדים כמו שהם. גם אם הם שונים מאיתנו. או לא פועלים על פי הציפיות שלנו.
דרך אגב, לכן חשיבות הדוגמה האישית.
ציטוט שהבאתי באחד הפרקים הקודמים. מרקוס אורליוס מתאר שלמד מסוורוס אהבת המשפחה, אהבת האמת ואהבת הצדק… ממנו קיבלתי את רעיון הממשל, שבו חוק אחד לכול, על יסוד שוויון וחופש דיבור, וכן את רעיון המלוכה המכבדת מעל לכול את חֵרות נתיניה;"
מאירה עיניים על סגנון הניהול שלמד מרקוס אורליוס, היא הוכרה שהוא כותב לאב המאמץ שלו הקיסר אנטונינוס פיוס.
"להיות קשוב לרחשי הזולת; כלל לא ציווה לידידיו כי יסעדו עמו, אף לא הכריחם ללוותו במסעותיו. אם נדרשו אלה לעזבו בשל צָרכי השעה, אזי בשובם תמיד מצאוהו כשהיה. לחקור ביסודיות, כשם שעשה במועצותיו; שיטתיות; מעולם לא סר הוא מחקירתו בלא עת כמי שמסתפק ברשמים שטחיים; שמר וטיפח את חבריו, מעולם לא היה קצר רוח עמם או הכביר אהדתו כלפיהם. עצמאות בכל עניין ושמחת חיים…"6) יותר מכול היה הוא נכון להישמע לאותם שניחנו בכישרון כלשהו, כדוגמת רהיטות דיבור או ידע מחקירתם את החוקים, המסורות ושאר עניינים באשר הם. תמך במרץ באלה האנשים, למען ישיג כל אחד מהם את התהילה הראויה לו כפי כישוריו האישיים".
יש עוד כמובן, אבל חשוב לשים לב, שהוא למד ממנו לא להכריח אחרים כי יכול היה והיה מתייעץ עם בעלי ידע ויכולת והיה מקדם אנשים על בסיס זה. יש מנהלים שמרחיקים אנשים חזקים מסביבתם שלא יאיימו עליהם. אבל יש כאלה שיודעים לקדם אנשים טובים וראויים לתפקידים ואפילו מחזקים ומקדמים אותם.
יש עוד מורים ואנשים מהם הוא למד שיכולים ללמד אותנו על סגנון המנהיגות שלו. אבל לשאר הדברים שלמד מרקוס אורליוס ממוריו קרוביו וחבריו, אתם לא צריכים אותי. אני ממליץ בחום לקרוא את הספר הראשון של מחשבות לעצמי עם כוונה ללמוד איך להתנהל נכון בכל היבט בו יש לכם סמכות. אם זה מקצועית, הורית, בדינמיקה עם חברים, אם זה בשל כריזמה או השפעה שיש לכם על אחרים. זה ספר חובה לכל מנהל ומנהיג פוליטי, אבל גם לכל מי שיש לו מיקסם על מישהו אחר.
לפני סיום משהו קטן מסנקה. במכתב לחברו לוקיליוס (95), הוא כותב: "52) כל העולם שאתה רואה, אשר בו האלוהי והאנושי שוכנים אחד הוא. אנחנו איברים של גוף גדול. הטבע יצר אותנו קרובים, כי ילד אותנו מאותם יסודות ולאותה תכלית. הוא נטע בנו אהבה הדדית ושאיפה לחברות, הוא יסד שוויון וצדק. על פי חוקיו רע לפגוע מלהיפגע, בפקודתו יהיו נא ידינו נכונות תמיד לסייע ולתמוך. 53) יהיה נא החרוז הזה בלבנו ובפינו: 'אדם אני, ואין דבר אנוש הזר לי.' הבה נשתתף בכל, להיות יחד נולדנו. חברתנו דומה לקשת אבנים - היא תקרוס אם לא יחזיקו האבנים את המבנה בתמיכה הדדית."
תחשבו שכל אדם בעל מיקסם על אחרים, אם הוא לא פועל למענם, הוא למעשה פוגם בשלמות קשת האבנים והוא בעצמו יקרוס איתה. כל בעל סמכות שפועל לא מתוך המחשבה שהתכלית שהוא מפעיל את כוחו היא למען הכלל, פועל בניגוד לטבע.
השבוע פגשתי חברים שהגברת נכנסה לבית כאשר אני ובעלה היינו כבר בדירה. היה ברור שהיא עברה שיחה לא קלה. היא סיפרה שפגשה באדון מהוועד שנזף בה על משהו. אני לא אכנס לפרטים, אבל אגיד שלא היה צדק בנזיפה. אדון ועד חשב שיש להתנהל בצורה מסוימת בבניין. הוא מתנהג סיפרה החברה כאילו זו ממלכה שלו. מצד אחד, הוא מתחזק את הבניין בצורה מופתית. הכל מתנהל כראוי, מושקע ומטופח. מצד שני, יחסי השכנות אינם נעימים. גם אדון ועד בממלכתו, צריך לעבוד בשיתוף פעולה עם אחרים. סמכות הועד גרמה לאדון לנהוג כמו כד עם סדקים שלא יכול להכיל את הכוח שיש לו וגורם לחולשת הכעסנות והאגו שלו להתעצם בשל הכוח שהוא מחזיק בו.
אז מה כן? "(59) בני האדם נוצרו איש למען רעהו; לפיכך לַמֵּד אותם או גלה כלפיהם אורך רוח".
דוגמה אישית ואורך רוח. תאפשרו לאחרים לתת לכם ביקורת. "אם יכול איש להוכיח לי ולערוך לעיני, שאין אני שופט נכוחה או שאינני עושה צדק – בשמחה אעזוב דרכי. הן אני מבקש רק את האמת, אשר ממנה לא הגיע עוד שום נזק לאיש; הנזק מגיע רק לאיש העומד ומתחזק בטעותו ובבערותו."
אל תתחזקו בבורות ובטעות. זה קורה אם לא מקבלים ביקורת.
תשתפו פעולה עם אנשים שיש להם מה לתת לכם גם בלמידה וגם בביקורת. לא לפחד להגביל את הכוח שלכם וסמכותכם. אם זה מקצועי ואם זה בבית.
גם אם אתם יכולים להשיג משהו בשל המיקסם שיש לכם, לא אומר שאתם צריכים. כמו אבא המאמץ של מרקוס: כלל לא ציווה לידידיו כי יסעדו עמו, אף לא הכריחם ללוותו במסעותיו.
תשאבו סמכות מתוקף דוגמה חיובית. כמו שהשמש היא הדוגמה של אור האלים לבני האדם לנוהג ראוי. תשאבו סמכות מתוקף היותכם פילוסופים שהכיוון שאתם מתווים לעצמכם הוא פעולה לפי מידות טובות. בעיקר אם אתם יודעים שיש לכם כריזמה ומיקסם השפעה על אחרים. אתם חייבים גורם מרסן. אחרת התכונות הרעות שלכם יתעצמו.
גם אם אתם מחזיקים בתואר ראשות ועד הבית.
אז עד כאן להפעם. תודה שהאזנתם. נשתמע בפרק הבא אם ירצה הגורל. היו בטוב.
Comments