שלום וברוכים הבאים להסכת על אומנות החיים- הפודקאסט על הפילוסופיה הסטואית. שמי ברק קידר. אני יועץ פילוסופי, מלמד פילוסופיה סטואית. אתם מוזמנים לאתר שלי stoaisrael.com דרך האתר אפשר לפנות לשיחות ייעוץ אישיות או להירשם לקורס הבא. היום אלווה אתכם לתוך ציטוט שאולי יסייע לכם ולו במעט בנבכי החיים.
הרבה פעמים, אני ממליץ לאנשים להתחיל את דרכם הסטואית בספר "המדריך" של אפיקטטוס. אני מסביר שהוא קל להבנה, לא בהכרח ליישום. אבל קל להבין והוא מתומצת. לפעמים, קל להבין אבל יש הרבה מה להבין בין השורות.
הבעיה היותר קשה שלפעמים צריך להתמודד עם דברים קשים לעיכול שאולי בהכנה ארוכה יותר, יהיה להם קל יותר להתמודד.
כך זה עם הפרק השלישי של "המדריך".
"בנוגע לכל אחד מן הדברים המושכים אותך, מביאים תועלת או אהודים, זכור לאיזה סוג שייך הדבר. התחל מן הקטנים ביותר. אם אתה אוהב כד חרס כלשהו, אמור: "אני אוהב כד חרס." שהרי כך, אם יישבר הכד, לא תתעצב. אם אתה מנשק את ילדך או את אשתך, אמור שאתה מנשק בן אדם. שהרי כך, אם ילכו לעולמם, לא תתעצב."
לאחרונה קראתי דיון מרתק על הפרק הזה. תמצתתי את דעתם של 4 מביני עניין ועל זה הפרק היום. את דעתם של 3 מתוך המשתתפים בדיון האון ליין בנושא, אני מאוד מעריך מתוך קריאת ספרים ומאמרים שלהם. אז אני מקווה שיצא מעניין ומאיר עיניים. כמובן שיש גם היבט פרקטי להכל.
הטקסט הזה ועוד כמה דברים דומים בספרי השיחות של אפיקטטוס, יכולים לגרום לאנשים לבקר את הסטואיות כפילוסופיה שלא טבעית ולא הגיונית. איך אפשר להגיד "לא תתעצב"? המבקרים מתבססים על זה כשהם טוענים שזו פילוסופיה של דיכוי רגשות או הדחקה. לא בכדי קיבלו הסטואים את המוניטין של אדישים.
זאת למרות שאפיקטטוס אומר במפורש: "אסור לי להיות חסר הרגשה כאנדרטה, אלא עלי לשמור את יחסי הטבעיים והנקנים כאדם ירא שמים, כבן, כאח, כאב כאזרח." (השיחות 3.2.4)
בכל אופן, יש כמה הסברים לגישה של אפיקטטוס בפרק השלישי של המדריך.
תוחלת החיים בתקופתו לא היתה ארוכה וגם הרפואה לא כמו בימינו. אז זה היה נפוץ, בזמנו, שילדים, או אנשים בכלל, מתים, אז אפיקטטוס אומר לאנשים להתכונן נפשית למשהו שסביר שיקרה במהלך חייהם. כמובן, שבגלל שזה היה נפוץ זה לא אומר שצריך לפתח אדישות כלפי זה. יש הרבה דברים שנפוצים היום שעדיף לא לקבל אותם.
אהבת הגורל. נשמע קשוח אבל. אהבה, היא אהבה לא משנה מה קורה. מה שאפיקטטוס אומר נובע באופן הגיוני מהמושג הסטואי של ההשגחה, אשר בתורו נובע מתפיסתם את הטבע - את היקום כאורגניזם חי הניחן בלוגוס. אם הגורל הוא השגחה, אז אמור פאטי : תאהב את הגורל.
לגבי אהבת הגורל. אפיקטטוס אומר בספר השיחות 2.5.24:
"אבל כיצד, איפוא, ניתן לומר על דברים חיצוניים אלה שהם טבעיים ועל אחרים שהם בלתי טבעיים? זה משום שאנו רואים את עצמנו כנפרדים מהכוליות. אני אומר, למשל, על הרגל שטבעי לה להישאר נקייה, אבל אם אתה רואה את הרגל לא כמשהו נפרד וקיים בפני עצמו, ראוי לה להיכנס לבוץ ולהתהלך על גבי קוצים, ולפעמים אפילו להיקטע לטובת הגוף כולו. אחרת, היא איננה עוד רגל. מנקודת ראות זו עלינו לראות את עצמנו."
אפיקטטוס אומר פה, שאנחנו כמו רגל שאולי צריכה להיכנס לתוך הבוץ. אם אנחנו חושבים על זה רק מנקודת מבט של כף הרגל, אנחנו נרתעים כי הבוץ מגעיל ולא נעים. אבל אם נזכור שאנחנו חלק מגוף, ושזה כל העניין בלהיות רגל כדי להיות מסוגל לעזור לגוף לעבור את הדרך, בין אם בוצי או לא, אז לא רק שנקבל את גורלנו, אלא אולי אפילו נאהב אותו.
עכשיו, כמובן שאני לא חושב שהיקום הוא יצור חי. או אורגניזם תבוני כלשהו. זה אומר שאנחנו לא אברים בגוף שלו. אז אני אישית לא מאמין בהשגחה. כזאת או אחרת. אבל אנחנו כן חלק מהמציאות. מהטבע הכולל. גם מי שמאמין בהשגחה וגם מי שלא, יכול אולי לקבל שזו דרכו של הטבע או של ההשגחה, כאשר יקר לנו אובד לנו. אבל זה לא אומר שאני צריך לאהוב את זה.
אבל עם זאת, זה כן הגיוני שאקבל שאובדן כי הוא טבעי. גם הגיוני שאבחר דרך לשאת אובדן כזה. צריך להתחיל בלקבל שהמוות הוא דבר טבעי ובלתי נמנע עבור יצורים חיים, וזה סביר להכין את עצמך נפשית למה שהוא בלתי נמנע.
הפרק הזה "במדריך". הוא תקציר של פילוסופיה שיש להתאמן עליה לא מעט. זה חשוב לזכור שהקטע הזה ו"המדריך" בכלל, נועדו להזכיר לנו את הפילוסופיה. לעכל את הפילוסופיה הזאת, לוקח זמן ואימון. אז בקריאה ראשונה. אפיקטטוס יכול להצטייר כמו הביקורת עליו. אדיש ואולי פסיכופת.
ספרי השיחות, הם רישום שביצע לעצמו אריאנוס, התלמיד של אפיקטטוס. הם לא ספר לימודי או עם מחשבה דמגוגית כלשהי. בניגוד לספרים של סנקה, שהוא כתב וערך. פה מדובר בשיחות עם תלמידים שלמדו את הפילוסופיה. והמדריך הוא עוד תקציר של זה. לכן זה לא מפליא שהקטע הזה קשה לאנשים. הוא בלי הפילוסופיה שעומדת מאחוריו.
אז למה אפיקטטוס לכאורה מייעץ לנו "לא להיות מוטרדים" כאשר יקרים לנו מתים? כדי לענות על השאלה הזו צריך להבין מה כל כך רע בלהיות "מוטרד" או "כועס" מלכתחילה על פי הסטואים.
הרבה אנשים פונים לסטואיות כדי להיפטר מרגשות שליליים. אבל זו לא הפואנטה של הסטואיות. המטרה של הסטואיות היא לא לעזור לנו להרגיש טוב, אלא להיות בני אדם טובים וראויים. תוצרים נלווים לזה הם שלווה ואושר. 2 מרכיבים עיקריים לחיים על פי הטבע יעזרו לנו להיות טובים. חשיבה רציונלית ושיתוף פעולה עם אחרים. הסטואים טוענים שתת-קבוצה מסוימת של רגשות (הנקראת "תשוקות", שהן בפירוש לא כל מה שהיינו מכנים רגש!) גורמת לנו להיות רעים יותר לבני אדם.
איך התשוקות הופכות אותנו לבני אדם גרועים יותר אתם שואלים? כי מה שהופך אותנו לאנושיים באופן ייחודי הוא היכולת שלנו לחשוב באופן רציונלי. והיכולת שלנו לשיתוף פעולה חברתי. לפי הפסיכולוגיה הסטואית, יצרים ותשוקות נובעים משיפוטים כוזבים: במילים אחרות, כשל בהיגיון. יתר על כן, הם יכולים להשתלט על המוח שלנו ולדחוף את ההיגיון הצידה, לרוב לרעתינו ולרעת הסובבים אותנו, ובכך לפעול נגד היכולת שלנו להתנהגות חברתית.
מכיוון שתשוקות פועלות נגד הדברים שהופכים אותנו לאנושיים, כלומר ההגיון שלנו והקשרים החברתיים שלנו, הסטואים מאמינים שיש לנהל אותם נכון, מכיוון שהם המחסומים היחידים שלנו להיות הגרסה הטובה ביותר שאנחנו יכולים להיות, ולא בגלל שהם גורמים לנו להרגיש רע. למעשה, הסטואים מייעצים שעלינו לנהל תשוקות שגורמות לנו להרגיש טוב גם כן, כולל תאווה וכעס שלכאורה מוצדק.
הסטואים לא נותנים ערך גדול לרגשות סובייקטיבים. כלומר איך דברים וחוויות גורמים לי להרגיש. הסטואים לא מעסיקים את עצמם בגורמים לדברים שגורמים לי לחייך או להתעצב. זה לא שאני לא אתן עליהם את הדעת. אני לא אתעלם מהם. אבל זה לא הפוקוס שלי. זה מה שאני אתן לו את מלוא תשומת הלב. על זה אני אומר לנועצים לא מעט, הסטואים הם לא פרודיאנים. הם לא מתעסקים בגורמים שגרמו להיווצרות המציאות. כלומר טוב לדעת אבל זה לא נותן לי כלום רק לדעת. החכם למשל, שהשלים את האימון הסטואי שלו באופן כזה, ששום דבר חיצוני לא מפעיל אותו. רק הוא יפעיל את עצמו ורק על בסיס ההיגיון הצרוף שיש לו. הוא יפעל מתוך בחירה חופשית אשר מופעלת רק על ידי הגיון רציונלי וחכם. אז גם החכם הזה, ירגיש את הרגשות אבל לא יופעל מהם. לא ייבחר על בסיסם. הוא ידע להגיד למה הוא מרגיש כמו שהוא מרגיש, מה הפעיל אותו, מה גרם לו לעצב, שמחה, כעס וכדומה. גם החכם יתעצב במות יקרים לו.
היבט מרכזי נוסף של ניהול התשוקות על פי הסטואיות הוא שחייבות להיות להן השלכות התנהגותיות. הסטואים קבעו שתשוקה היא לא אמונת שווא בטלה ותמימה, אלא אמונה כוזבת שנכנסה לשכל שלי ומפורשת לא נכון. לא על פי ההגיון הרציונלי.
אז תשובה נוספת למי שמרגיש שפרק 3 "במדריך", אדיש ופסיכופתי, היא שזה לא בהכרח אומר לא להרגיש עצוב כשאדם אהוב מת. במקום זאת, המשמעות היא לא לפגום בהגיון שלי ובהתנהגות החברתית שלי.
זה אולי נראה קצת מוזר לדבר על התנהגות אנטי-חברתית כשזה מגיע לאבל. אבל סנקה למשל כתב לאישה בשם מרסיה, שהתאבלה על אובדן בנה במשך שלוש שנים. במכתב זה, סנקה מנסה לשכנע את מרסיה לסיים את אבלה הממושך על ידי תיאור ההשלכות השליליות שהיו לאבל הממושך על אוקטביה (אחותו של אוגוסטוס הקיסר הראשון של רומא) בזמן שהתאבלה על אובדן בנה מרסלוס.
אוקטביה איבדה את הבן שלה כשהיה בן 17 והדוד שלו הקיסר יעד אותו להיות יורשו. הוא היה נער רב כשרונות. דאג להתרחק מתאוות, לקח אחריות על תפקידיו, ולמעשה התנהג נכון כמי שאמור ביום מן הימים להיות קיסר. לאחר שמת, אוקטביה אמא שלו, לא היתה מוכנה להתנחם בשום צורה. היא לא רצתה ששום דבר יסיח אותה מהאבל. "דבקה בצער במשך ימי חייה כמו ביום הקבורה.. כאילו תשכול שנית את בנה אם תחדל מלבכות". אחר כך אומר סנקה, שהיא אפילו תיעבה את הגדולה של אחיה הקיסר כי העדיפה לחיות כאילו היא מתה. להיטמן ולהסתתר מעיני כל. זה גרם לה להתעלם אפילו מבניה ונכדיה האחרים שחיים.
סנקה נותן את הדוגמה הזאת למרסיה, כדי שלא תלך בדרכה של אוקטביה ולא תרחיק את עצמה מהחיים. שלא תעשה כמו אוקטביה ותרחיק את עצמה מילדיה החיים.
שהזכרתי קודם שהכוונה היא שהרגש לא יגרום לנו למשהו אנטי חברתי, סנקה נותן לזה דוגמא באותו מכתב למרסיה. הוא אומר, שהיא לא צריכה להרחיק עצמה מחברים. הם לא יודעים איך לנהוג לידה. האם הם יכולים לדבר על בנה לידה? כי שלא בפניה, הם משבחים אותו. אבל הם זהירים לידה וזה מרחיק אותה מהם.
בקיצור, אבל מופרז יכול לגרום לאדם להתרחק ולפגוע באלה שהוא אוהב, במשפחה ובחברים כאחד. זה יכול גם לבזות את הזיכרון של האדם שעליו מתאבלים. זה סוג ה"הפרעה" שאליה כנראה מתייחס אפיקטטוס. לא רק להרגיש עצב. אלא לשבש את ההגיון והחיים בכלל.
עוד נקודה.
אפיקטטוס אומר, תתחיל בדברים קטנים. כד חרס כלשהו, אמור: "אני אוהב כד חרס. שהרי כך, אם יישבר הכד, לא תתעצב. אם אתה מנשק את ילדך או את אשתך, אמור שאתה מנשק בן אדם. שהרי כך, אם ילכו לעולמם, לא תתעצב."
הסמיכות פה מרגישה כמו סוג של השוואה בין כד חרס לאוהבים ויקרים לנו. זה מזעזע. לא רק למי שקורא לראשונה ב"מדריך", גם למנוסים יותר בסטואיות. הכוונה של אפיקטטוס היא סוג של לחשל אותנו. נשמע מוזר, אני יודע. זה גם מתקשר לכך שבהמשך "המדריך", בפרק 11 הוא אומר:
"לעולם אל תאמר בנוגע לדבר כלשהו "איבדתי אותו", אלא "השבתי אותו". האם ילדך הלך לעולמו? הוּשב הוא. האם הלכה אשתך לעולמה? הוּשבה היא. האם נגזלה ממך אדמתך? הרי גם דבר זה הוּשב. "אך הוא אשר לקח זאת ממני הינו אדם רע" — וכי מה עניין לך באמצעות מי הנותן העליון מבקש ממך בחזרה את אשר נתן? כל עוד הדברים ניתנים לך, התייחס אליהם כאילו הם שייכים לאחרים, כהתייחס עוברי אורח לאכסניה שהם לנים בה".
גם זה לא רגיש במיוחד. אבל הסטואיות שלו, כפי שהוא חוזר עליה שוב ושוב באופנים שונים, היא משטר קשוח ביותר, שאינו מתאים לכולם. אפיקטטוס מכפיף את דרך החיים שלנו לערך עליון של היגיון ללא תשוקות - לשמירה על חופש המחשבה. שזו ההסכמה עם חוק הטבע. כי על פי חוק הטבע, לא איבדנו מה שהיה שלנו. "לעולם אל תאמר בנוגע לדבר כלשהו "איבדתי אותו", אלא "השבתי אותו". הדבר היחיד ששלנו, זה החשיבה החופשית שלנו. אותה נאבד, אם ניתן לתשוקות חיצוניות להשתלט. לרגשות שליליים.
המטרה של אפיקטטוס היא שנהיה קשוחים. לא אדישים. יש פה הבחנה. אנחנו נרגיש אבל נהיה מחושלים ונוכל ככה לשמור על השלווה ועל החשיבה החופשית. בכל התמודדות שלנו, הוא אומר לנו, "... רצונך לנצח במשחקים האולימפיים? …עליך לנהוג במשמעת, לאכול לפי צו, להימנע ממיני מתיקה, להתאמן בשעה קבועה לפי צו, בחום ובקור, לא לשתות מים קרים, ולא יין בשעה שזה מזדמן לך. קיצור של דבר, עליך למסור את עצמך בידי מאמנך, כמו בידי רופא. ובוא שעת התחרות, תתפלש בחול… ואחר שהבאת את כל אלה בחשבון ועודך רוצה בכך, גש אל התחרות". (השיחות 3.15). התחרות בהקשר הזה, זה החיים בכלל. האימון הוא הפילוסופיה. אפיקטטוס קצת יותר קשוח מסנקה למשל. אולי גם קצת יותר ממרקוס אורליוס. הסיבה היא, שהדברים האלה נאמרו לתלמידים שלו. הוא מורה קשוח כי יש לו אחריות לתלמידיו והוא רוצה לחשל אותם להתמודדות עם החיים.
עוד נקודה.
יש פה עניין תרגומי.
בסוף הפרק ה-3 הוא אומר לנו להגיד שאני מנשק בן אדם, כך שאם ילך לעולמו, "לא תתעצב". זה לפי התרגום של אברהם ארואטי. התרגום של פרופ' נתן שפיגל ז"ל "לא תיעכר שלוות-רוחך".
יש תרגומים לאנגלית כגון:
“…tell yourself that you’re kissing a human being, because then you won’t be upset if they die.”
המילה פה היא UPSET - מוטרד.
יש מתרגמים “troubled”, “upset” , “disturbed,”.
כולם במובן מוטרד.
המתרגם לאנגלית אנטוני לונג מסביר, שהם מונחים חלשים יחסית למילה המקורית ביוונית עתיקה. כי במובן המקורי, זה כמו להיות בסערה בים. על כן, עדיף לתרגם: שהאירועים לא יוציאו אותך משיווי משקל או ירסקו אותך.
זו נקודה חשובה.
אפיקטטוס לא אומר שאנחנו לא צריכים לאהוב דברים או לא להיקשר לדברים או לאנשים. הוא אומר שעלינו להכיר בכך שהדברים החיצוניים הם פגיעים. שהדברים שאנו קשורים אליהם באופן טבעי, הם חולפים וזמניים. מכיוון שהם אינם "תלויים בנו", הם זמניים מכדי שנקשור את השלווה שלנו אליהם. מה שהופך את הרווחה הנפשית שלנו והכישורים הרציונליים שלנו לתלויים במקריות. הוא לא רוצה שכישורי החשיבה שלנו, השלווה וההיגיון שלנו יהיו תלויים במשהו ארעי. הוא רוצה שתהיה לנו יציבות בשלווה ובהיגיון. אז הוא עושה לנו shock therapy - טיפול בהלם. אפיקטטוס קושר את כל התגובות הרגשיות ביחד ומציע לנו לראות ש"הכל מתכלה".
שאמרתי קודם שיש הרבה מאחורי הציטוט הזה, זה דורש הסבר. הציטוט הזה הוא תקציר, הוא כלל שאנחנו צריכים לזכור. פייר הדוט, הפילוסוף הצרפתי שכתב את הספר נפלא The inner citadel שהזכרתי בעבר, גם כתב ספר שנקרא Philosophy as a way of life . הדוט כותב שזה כמו תשובה שיש לנו לשאלה.
(85) אני אתאר את זה כך: דמיינו ששואלים אותכם שאלה במפתיע, אבל יש לכם תשובה. עכשיו לא אמרתי מה השאלה, אבל יש לכם תשובה. כי הסטואיות היא כלל שמוחל על כל החיים שלנו. העיקרון המנחה צריך להיות לנו זמין בכל עת. עלינו לחשל את עצמנו בכלל החיים. להתאמן עליו, על ידי יישום שלו באופן מנטלי לכל אפשרות בחיים. בוודאי אפשרות סבירה. ממש כמו שנשנן את לוח הכפל, ונדע ליישם את זה בחיים שלנו. ההבדל הוא, שלא מדובר רק בשינון ידע, אלא בשינוי האישיות שלנו. האופי. זה אומר, לקשר את הדמיון שלנו לאימון המחשבה שלנו. לדמיין אפשרויות על פי מחשבה מודעת. אנחנו באופן שיטתי, מדמיינים מצבים ומגבירים את החוסן הנפשי שלנו. את כלל החיים הזה שהכל חולף כמו כד חרס וכמו יקירינו או אנחנו לצורך העניין, אנחנו צריכים לשייך לעצמנו. אנחנו צריכים להכיל על עצמנו. מה הערך שיודעים שהכל בר חלוף, אבל סובלים מזה וזה משנה לנו את החיים ופוגע בנו? כדי שזה לא יפגע בנו, אנחנו צריכים להיות מוכנים לזה. תקשיבו איך מרקוס אורליוס כתב את זה לעצמו:
7.58 "בכל מאורע שיקרה אותך ראה לנגד עיניך את אלה, שחוו את אותם הדברים ולאחר מכן הצטערו, הופתעו, התלוננו. היכן הם כעת? אין הם בשום מקום…. הלא תעיין בכל מאודך כיצד להשתמש במקרים אלה לתועלתך? עשה בהם שימוש יאה והיו הם בידיך כחומר ביד היוצר…" נפשט: הציבו לנגד עיניכם את כלל אירועי החיים. ולהציב נגד עיניכם, זה לדמיין כאילו הם קורים לכם. דמיינו את עצמכם מתנהגים על פי כלל החיים. הכלל שאומר שהחופש שלכם הוא רק חופש המחשבה הרציונלי ושאתם בע"ח חברתיים. זה שילוב של היזכרות בכלל עם מדיטציה בדמיון על האפשרויות.
המדיטציה הזאת מאפשרת לנו להיות מוכנים כשהחיים יפתיעו אותנו. זה ה praemeditatio malorum התכוננות לרעות שיבואו.
אנחנו צריכים להציג לעצמנו בדימיון את המקרים בהם, יהיה לנו סבל, עוני ומוות. להתמודד עם אתגרי החיים ולזכור שכל אלה, לא רעים בפני עצמם, כי הם אינם בשליטתנו ולא תלויים בנו. זאת הסיבה שאנחנו צריכים לחקוק בזיכרון משפטים קשים כמו אם אתה מנשק את ילדך או את אשתך, אמור שאתה מנשק בן אדם. שהרי כך, אם ילכו לעולמם, לא תתעצב. כך בבוא העת נדע להתמודד עם משהו, בואו נודה, טבעי סה"כ, גם אם אנחנו לא אוהבים אותו. זה צריך להיות לנגד עיניו שנוכל להיזכר בזה כאשר נהיה במצבים של כעס, עצב, אבל.
נקודה נוספת
אמרתי שזה לא תירוץ שפעם זה היה נפוץ יותר לאבד קרובים, כי בין היתר לא היתה רפואה כמו היום. אבל תחשבו שאפיקטטוס משתמש בדוגמה הזו כי זה היה משהו שאנשים נאלצו להתמודד איתו לעתים קרובות יותר ממה שרובנו עושים זאת היום.
זה לא אומר שצריך לטפח גישה חסרת רגשות, אבל זה אומר שאולי אנשים היו צריכים להכין את עצמם יותר מאשר היום, איך להתמודד עם אירוע כה קשה. למרקוס אורליוס ואשתו פאוסטינה היו ארבעה עשר ילדים ואיבדו שמונה מהם. זה אולי לא מפתיע שגם הוא חשב על הנושא הזה והוא מספר לנו שהוא למד לעשות זאת מהמורה שלו אפולוניוס. שהיה סטואי. מרקוס כותב שלמד מאפולוניוס:
"1.8: עצמאות ונחישות בלתי מעורערת לא להשאיר דבר ליד המקרה; לא לשאת עינַי אל שום דבר, אף לא לרגע קט, זולת אל ההִגיון; להיות תמיד אותו האדם: בעת מכאובים מרים, אובדנו של ילד או מחלות ממושכות…"
תחשבו שלא להשאיר דבר ליד המקרה, בין היתר, זה להתכונן לזה. בספר 9 של "מחשבות לעצמי" הוא כותב שעליו לדאוג להתאמן על שליטתו החופשית במה שיש לו שליטה עליו. כלומר על החשיבה הרציונלית ואז הוא מוסיף: "...כלום לא ייטב אם תשתמש בדברים שבשליטתך באופן חופשי, מאשר שתדאג לאותם שאינם בשליטתך…לכל הפחות, פתח בתפילה על עניינים אלה ותיווכח בתוצאות. פלוני (ישאל): "כיצד לא אאבד את ילדי הקט?" אתה: "כיצד לא אפחד שמא אאבד אותו?" כללו של דבר, כוון את תפילותיך כך, וראה מה יֵלד יום". התפילות שהוא מדבר עליהן, הן אימון של דמיון מדיטטיבי על מקרים כאלה.
יש עוד מקומות שמרקוס אומר את זה למשל בספר 10 של "מחשבות לעצמי". שם האמון קצת יותר פיוטי: "(34) מי שננשך על ידי עקרונות האמת, די לו להיזכר באמרה קצרצרה ונפוצה כדי להפיג מכאוביו וחששותיו, למשל: 'עלים, אותם תפזר הרוח על הקרקע ותעיפם ... כך בבני האדם.' עלים הם אף ילדיך, עלים הם כל דברי השבח הנאמרים בהן צדק וכן תרועות ההלל, או לחילופין הקללות וכן קולות אָשָׁם ולעג הנשמעים בחֶרש; ובדומה לכך אף ממשיכי דרכך ומוסרי תהילתך עלים הם. שהרי כל אלה מלבלבים 'בהגיע עת אביב', אך אז מכה הרוח ומשליכה אותם ארצה, והנה לאחר מכן היער מצמיח אחרים במקומם. לכול נכונו חיים קצרי־מועד, אולם אתה רודף את הכול או נס מפניהם כאילו יתקיימו לנצח נצחים. בתוך זמן קצר תעצום את עיניך, ומי שיביאך לקבורות אף עליו יאבלו עד מהרה."
הדימוי לעלים, הוא מהומורוס מהאיליאדה.
הציטוט הזה לא רק שעוזר לנו להבין איך מרקוס מתאמן בדיוק על מה שדיברנו עד כה, לדמיין את אירועי החיים ולהיזכר בכלל החיים. זה גם מלמד אותנו עם מה הוא התמודד. עם אובדן ילדיו, עם חנופה של אנשים אליו, ולחילופין כאלה שהאשימו אותו וקיללו אותו. עם כל אלה הוא רוצה ללמד את עצמו להתמודד.
נחזור לאפיקטטוס. אם אתה מנשק את ילדך או את אשתך, אמור שאתה מנשק בן אדם. שהרי כך, אם ילכו לעולמם, לא תתעצב. זו דוגמה קשה אבל היא משקפת עניין רחב יותר בסטואיות של אפיקטטוס. יש מתח בפילוסופיה שלו בהבחנה בין אדישים מועדפים לבלתי מועדפים. אפיקטטוס נותן דגש גדול ואולי נוקשה לעניין שמידות טובות זה הטוב היחיד. השאר אדיש אלינו, או מועדף או לא מועדף. או מועיל או לא מועיל. אבל אדיש. כי רק המידות הטובות חשובות ונחשבות לטוב. אפיקטטוס מגיע לדרגה של הציניים בהקשר הזה. אני מזכיר לכם את הפרק שעשיתי על הגישה של אפיקטטוס לפילוסופיה הצינית. אבל המאפיין הייחודי של האתיקה הסטואית שמבדיל אותה מהאתיקה הצינית היא התיאוריה של אדישים מועדפים ובלתי מועדפים. בניגוד לציניים, לסטואיים יהיו העדפות - ולפעמים העדפות די חזקות - לגבי מצבי עניינים בעולם החיצוני. לבריאות טובה, קצת ביטחון כלכלי ומשפחה משגשגת. לכל אלה יש ערך חיובי על פי הסטואים, ולפי הגדרות מסוימות מטרת הסטואיות היא לבחור באדישים בעלי ערך חיובי, תוך שימוש בסגולה - במידות הטובות כמדריך. לסטואי יש העדפות והוא עושה בחירות; הוא או היא לא רק מושכים בכתפיים ואומרים 'שכל זה לא תלוי בי אז זה לא משנה'.
אפיקטטוס הוא מהקשוחים שבסטואים. לא חייבים ללכת עד הסוף איתו בעניין הזה. קיקרו למשל נתן דגש רך יותר על המועילים והאדישים. האם אפיקטטוס נטה יותר מדי לכיוון הציניות? לפעמים זה יכול להיראות כך. יחד עם זאת, כאשר אפיקטטוס מדבר על ההרגלים, הוא אומר שאם אדם נותן דגש גדול מדי על תשוקות ותאוות לדברים חיצוניים, אז כדי לאתגר את זה אדם צריך לתרגל את הקיצוניות השניה. כלומר לתרגל התמקדות רק מה שבשליטה שלי. 3.12.6: "הואיל והשפעתו של ההרגל כבירה עלינו, ואנו התרגלנו לכוון את תשוקותינו ואת מאיסותינו לדברים שאינם תלויים ברצוננו החופשי, שומה עלינו להעמיד הרגל נגד, לעומת ההרגל ההוא, ובכל מקום שם גוברת הנטייה עלינו להעמיד הרגל נגד, לעומת ההרגל ההוא, ובכל מקום שם גוברת הנטייה החלקלקה של הרשמים החיצוניים שלנו, לשם צריכים אנו לכוון את התאמנותינו".
עכשיו, זה לא אומר שבסופו של דבר אנחנו צריכים להתרכז במה שנמצא בשליטת האדם ולהיות אדישים ולנהוג בקור רוח לעולם החיצוני. זו פשוט אסטרטגיה למי שרוצה להתקדם באימון הפילוסופי שכרגע ממקדים את כל תשומת הלב שלהם בגורמים חיצוניים. כדי לשבור הרגל רע, הוא אומר, צריך לפתח הרגל מנוגד. זה מה שהוא מציע לעתים קרובות. למי שנותן ערך רב לדברים חיצוניים, אפיקטטוס למעשה אומר 'תנסה לא לשים ערך על דברים חיצוניים', כדי לשבור את ההרגל הנפשי. המטרה הסופית, לעומת זאת, היא איזון הגיוני יותר באמצע, כזה שנותן ערך לכמה דברים חיצוניים תוך התעקשות אופי טוב הוא הדבר היחיד שצריך לחיים טובים ומאושרים. לכן מי שאינו נשלט תכופות מטבעו, על ידי גורמים חיצוניים, פחות צריך את הקיצוניות. בטח לא מי שמתקדם באימון. מי שמתקדם כבר חישל עצמו במידה מסוימת.
אפיקטטוס אכן מכיר בהבדל בערכם בין דברים חיצוניים, אפילו בקטע הקשה ב"מדריך" פרק 3. הוא לא אומר שאובדן של כד חרס ואובדן ילד הם שווה ערך. להיפך, הוא אומר שאובדן כד חרס הוא דבר טריוויאלי, ובמשתמע, אובדן של ילד הוא הרבה יותר משמעותי. התחל עם הדוגמה הטריוויאלית ואז תחשוב על הדוגמה הקשה הרבה יותר. אבל, והנה האמת הקשה, שניהם אכן דברים שלא ימשכו לנצח, בין אם נרצה ובין אם לא.
הדיון הזה היה מעט אקדמי. אבל הוא נותן לכם זוויות הסתכלות מעניינות וגם אימון טוב. תאמינו לי זה עובד.
אז עד כאן להפעם. תודה שהאזנתם. נשתמע בפרק הבא אם ירצה הגורל. היו בטוב.
Comments