שלום וברוכים הבאים להסכת על אומנות החיים- הפודקאסט על הפילוסופיה הסטואית. שמי ברק קידר. אני יועץ פילוסופי, מלמד פילוסופיה סטואית. אתם מוזמנים לאתר שלי stoaisrael.com דרך האתר אפשר לפנות לשיחות ייעוץ אישיות או להירשם לקורס הבא. היום אלווה אתכם לתוך ציטוט שאולי יסייע לכם ולו במעט בנבכי החיים.
הסטואים עסקו בבניית האופי שלהם. מרקוס אורליוס למשל כתב לעצמו ולאחר מותו מישהו איגד את תרגול כתיבה היומי שלו לספר "מחשבות עצמי". מרקוס אורליוס מזכיר את הפילוסוף הקדם סוקרטי הרקלטוס שהשפיע מאוד על הסטואים. הרקליטוס אמר "אופיו של אדם הוא הדימון שלו" יש שתרגמו את המילה "דימון" גם כגורלו של האדם. האופי הוא הגורל של האדם. הדימון הוא אחדות ההתנהגות.
על כן, הרעיון הסטואי של המידות הטובות, הוא אימון של תכונות וסגולות שאנחנו רוצים לאמץ כדי שהאופי שלנו יהיה טוב. אפיקטטוס למשל נתן דגש גדול מאוד לכישורי השיפוט שלנו, על מנת שנעשה בחירה נכונה וככל שנתמיד בבחירה נכונה, האופי שלנו יהפוך לגורלנו במובן הטוב. למזל טוב.
ראיתי קטע משיחה בין המנחה והקומיקאי בלי מאהר לבין בן שפירו. שניהם תומכי ישראל. בן שפירו הוא עורך דין, איש תקשורת, איש עסקים, סופר ופרשן פוליטי אמריקאי-יהודי-אורתודוקסי. אפשר למצוא קטעים רבים ביוטיוב שבהם הוא עורך דיבייט עם אנשים. הוא מרבה להשתתף בוויכוחים פומביים, להתראיין ולהרצות, גם באתרי חדשות או אוניברסיטאות אמריקניות המזוהים עם השמאל הפוליטי. הרצאותיו מלוות בקביעות בהפגנות נגד והפרות סדר בניסיון למנוע את הרצאותיו.
עם כ-20 מיליון עוקבים ברשתות החברתיות, סרטונים של שפירו נהפכו לוויראליים עם עשרות מיליוני צפיות.
בסרטון, שראיתי, בן שפירו מסביר את התופעה של ילדי עשירים ומפונקים באוניברסיטאות עלית בארה"ב שתומכים בחמאס או פלסטינים. הדור בארה"ב של כאלה שקיבלו הכל על מגש של כסף, והוא נותן דוגמא את הקווירים למען פלסטין שנהוג לקרוא להם צ'יקנס פור KFC. תרנגולות למען KFC, כי אם הם היו בעזה למשל היו מתייחסים אליהם כמו שבמסעדת KFC יתייחסו לתרנגולות. לדבריו, הם לא מצליחים בשום דבר בעצמם, אלא קיבלו הכל או שהם לא רוצים לנסות להצליח במשהו. בעוד שהיהודים נתפסים כמצליחים. אז לתפיסתם כל מי שמצליח הוא עושק ומדכא והפלסטינים הם קורבנות. התפיסה שלהם זה ממש להרוס הכל. כי המערכת מדכאת את החלש. להרוס את הרעיון של קניין פרטי. בן שפירו טוען שזו הסכנה בתפיסה הזאת. ההרס מוסדות בלי קשר לימין ושמאל. ההוכחה היא שהוא שמרן וביל מאהר הוא ליברל והם מסכימים על הנקודה הזאת. אבל זו לא הפואנטה.
הטענה של שפירו שלבני אדם יש את היכולת להצליח זה תלוי רק בהחלטות נכונות. לכן הבאתי את הדוגמא הזאת. לכן לדבריו לא נכון לחלק מחדש את הכוח והרכוש כמו הטענה של המרקסיסטים. כלומר, מי שמאמין שכל מידה של הצלחה כקבוצה כמו היהודים או כיחידים, זה בשל ניצול, ככה נולדות קונספירציות אנטישמיות. אפילו יש בקרב אלו שרוצים למנוע מאסייתים להרשם לאוניברסיטאות כי הם מצליחים.
הרעיון של אותם נאורים לכאורה, שהזהות שלהם היא מה שהם מרגישים מבפנים וזה לא משנה מה המציאות האובייקטיבית. לדעתי הוא צודק, אבל זה נכון לכל בני האדם ולא רק לשמאל הקיצוני בארה"ב. אדם צריך לשפוט את התפיסה שלו ביחס למציאות ולא ביחס לאיך שזה מרגיש לו. בן שפירו אומר שאם נגיד לאדם כזה, שהוא כישלון בגלל בחירות רעות שהוא עשה, מבחינתו אתה איום עבורו כי זה איום על התפיסה העצמית של אותו אדם. אני באופן סטואי מסתייג מהרעיון של כישלון והצלחה בקנה מידה שהם או בן שפירו מציגים, אבל הניתוח שלו נכון.
אדם הוא סך בחירותיו. האופי של אדם מתעצב מהבחירות. אבל הוא צודק שאנשים לא יכולים להכיל את הרעיון שהכשלון שלהם הוא אשמתם או באחריותם ולא משנה אם אכן זה כשלון ואם בכלל המטרה היתה נכונה וצודקת. ולכן קווירים תומכים בפלסטין כי לא יכול להיות לתפיסתם שהמצב הרע בו הם נמצאים, הוא בשל בחירות לא נכונות.
בן שפירו מסתייג ואומר, הרבה מהכישלון של אנשים, לעיתים הוא מזל רע, בריאות גרועה ועוד. אני מעריך את הכנות שלו בעניין וזו דווקא הנקודה הרלוונטית לנו לפרק היום. הבחירות שאנחנו עושים והנסיבות שלנו.
כי גם הסטואים אומרים שאנחנו צריכים לטפח את האופי שלנו באמצעות אימון השיפוט - הדגש של אפיקטטוס ואימון במידות טובות, דהיינו הבחירות שלנו. אבל כן יש נסיבות. אנחנו לא מושלמים ולעיתים חלשים. אז אנחנו צריכים לנהל את זה. בן שפירו אומר, אם עשית בחירות טובות ועדיין נכשלת אז אתה יכול להאשים נסיבות חיצוניות. במידה מסוימת זה נכון. כי הוא לא סטואי. אז קנה המידה שלו להצלחה וכישלון הוא שונה מהסטואים והסטואים לא היו מאשימים בכלל. אבל הוא צודק שיש שילוב של בחירות נכונות ונסיבות. החלק שלנו הוא בבחירות שלנו. אבל גם בבחירת הנסיבות. ועל כך הפרק היום.
אפיקטטוס למשל אומר:
"המדריך" 4: "כל אימת שאתה מתעתד ליטול איזושהי משימה ,הזכר לעצמך מה טיבה .למשל, אם יצאת את ביתך כדי לרחוץ במרחצאותְ ,ראה בעיני רוחך את אשר עשוי להתרחש שם ,כלומר את מי שכנראה יתיזו עליך מים ,מי שייתקלו בך ,יעלבו בך ואף מי שעשויים לגנוב את חפציך שעה שאתה מתרחץ .באופן זה תוכל ליטול את המשימה ביתר קלות ובביטחון ,משום שמיד תאמר: "אני רוצה להתרחץ ,אך בד בבד גם לדאוג לאופיי המוסרי ולשמור שיהיה לפי הטבע. " עליך לנהוג בדרך זו בדיוק ביחס לכל פעילות .שהרי כך ,אם נוסף על פעילות הרחצה המתוכננת תיתקל באיזשהו מכשול בלתי־צפוי ,יקל הדבר בעיניך משום שתוכל לומר" :הרי לא רציתי אך ורק להתרחץ ,אלא גם לדאוג לאופי המוסרי שלי ולשמור שיהיה לפי הטבע .אם אתעצב בגלל הדברים הנוספים הבלתי מתוכננים העומדים בדרכי ,הרי בעצם לא אשמור על אופיי המוסרי".
זו נקודה שבה הוא מדגיש את הבחירה המוסרית כקודמת לכל מטרה אחרת שנשים לעצמנו. הלכנו לחדר כושר להתאמן והמטרה שלנו היא לאמן את עצמנו פיזית למען בריאותינו, חלק גם למען אסתטיקה, אבל המטרה על היא האופי המוסרי. אז האימון יהיה כזה, שאני לא אוותר לעצמי, כי האופי חשוב יותר. אני גם לא אתרגש אם יהיה לי צפוף במסלולים בבריכה ואצטרך לשחות בזיגזג כדי לעקוף. אני לא אוותר מצד אחד, אני אעשה את האימון שלי, אני גם אכבד את זכותם של אחרים לשחיה בבריכה ציבורית ולא אשחה באמצע המסלול, אלא אאפשר גם לאחרים. ואני בטוח שאתם יכולים לחשוב על הרבה מצבים בהם יש לכם אירועים שמשפיעים עליכם אבל אתם צריכים לדאוג לבחירה נכונה- והחשוב פה שהבחירה באופי המוסרי תמיד צריכה להיות ראשונה.
בפרק 147 על הכוונה הפרדוקסלית, דיברתי בין היתר על הרגלים. ציטטתי את אפיקטטוס בספר השיחות 2 פרק 18 אומר:
"...אם כעסת, דע שלא מקרה בודד אירע לך אלא שהגברת את ההרגל זה, כביכול הוספת אש למדורה… כי הרגלים כשרים בהכרח יושפעו על ידי המעשים הכרוכים בהם…".
אלה בדיוק הבחירות שאני עושה. אז אפרופו כעס.
בספר שלו על הכעס (ספר 2 כט'), כותב סנקה: "התרופה היותר גדולה לכעס היא: לדחות אותו. את זאת תבקש ממנו בתחילה, לא שיסלח תכף, אלא שישקול בפלס. אם רק יחכה - יחדל. אל תנסה מתחילה להכחיד אותו כולו, כי ראשיתו התרגשות קשה; אם תקרא ממנו חלקים, לבסוף תנצחהו בשלמות."
זו דוגמא נפלא לניהול עליו אני מדבר. סנקה מכיר בכך שאנחנו לא חזקים תמיד ויש סיטואציות שבהן נופעל בניגוד לשיקול דעת בריא. זה קורה לנו בהתאהבות, בכעס, בעלבון, ברעב, בפחד ועוד. אז התרופה הראשונה שסנקה מציע לכעס, היא לסתום. יהיה לנו קשה להתגבר עליו מיד. מרגע שהחל הוא מתגבר על השכל החושב שלנו. אז לפחות נסתום. לא נתנהל על פי הכעס, כדי לתת לשכל החושב, ההגיוני והרציונלי שלנו לקבל את ההחלטות ולעשות את הבחירת תגובה.
נשלב את זה עם מה שאמר אפיקטטוס אם כעסת, דע שלא מקרה בודד אירע לך אלא שהגברת את ההרגל זה. אנחנו ככה בונים את האופי שלנו. במודע או שלא. רצוי במודע.
האופי שלנו מובחן וניתן לזיהוי. אם ניקח לדוגמא מישהו או מישהי שאנחנו מעריכים ונשווה אותם לאדם מאוד לא מוערך על ידינו. נדע להגיד מה ההבדלים ביניהם. את מי שאנחנו מעריכים, נגדיר אולי כאמין, נחמד, אכפתי ועוד ועוד. את מי שאנחנו לא מעריכים, אולי נגדיר כאנוכי, אכזר, מעליב, אגרסיבי ועוד…
בעת העתיקה, עשו הבחנות על פי מידות טובות ורעות. מוסרי לעומת לא מוסרי. הסטואים אימצו את 4 המידות הטובות ופיתחו את הרעיון.
חוכמה מעשית - הבחנה בין טוב ורע וניווט במצבים מורכבים. אומץ במובן מוסרי כמובן. צדק שמורכב מכבוד והוגנות, שלנו. מתינות או שליטה עצמי. אם מישהו חסר מידות טובות, הוא נתון לעשיית עוול או פשוט מידות רעות: פחדנות, בורות, חוסר צדק והוגנות וחוסר שליטה עצמית.
כאשר אנחנו פועלים על פי המידות הטובות, זו מתוך מחשבה רציונלית ובחירה נכונה.
אפרופו בחירה נכונה. פעם רציתי לקנות מתנה כשהייתי בחו"ל. זה היה אחרי יום מאוד עמוס בו הלכתי ברחבי העיר שעות ונהנתי. מאחר ואני לא אוהב שופינג. דחיתי את קניית המתנה ממש לערב לפני שאני צריך לטוס חזרה. אז בסוף היום האחרון כאשר אני מותש פיזית, הסתובבתי בערב מחפש מתנה. נכנס לחנות אחת לא מוצא. נכנס לחנות שונה ואפילו אין לי רעיון. נכנס לגלידריה וקונה גלידה אוכל. נכנס לחנות אחרת. אחרי שיטוט בין חנויות, אני קולט שאני לא מסוגל לקבל החלטה. אני לא מצליח להחליט איזה מתנה נכון לקנות. אני מבין שהכישורים המנטליים שלי התדלדלו בשל העייפות הפיזית מהיום הארוך והמתיש שעברתי. החלטתי לחזור למלון. מזל שמצאתי אותו בכלל. אולי אפילו לא אני החלטתי לאכול את הגלידה. אולי העיצוב המושך של הגלידרייה גרם לי להיכנס ולקנות? אבל היה טעים. אני לא מצטער.
סנקה כותב בספר שלו על הכעס (ספר שני כ'): שיש אנשים שמטבעם יש להם נטייה לכעוס. אבל יש נסיבות רבות שיכולות לגרום לאדם לכעוס גם אם זו לא נטייה טבעית שלו. לפעמים בגלל חולי וכאבים בגוף, יש אנשים עייפים כי עבדו קשה - או כמוני שטיילתי הרבה. יש כאלה שהיו ערים כל הלילה בגלל דאגות או בגלל ההתהוללות. "כן גם כל מה שמזיק לגוף ולנפש מביא את הרוח החולנית לידי תרעומת. כל אלה הן התחלות וסיבות. אבל מה שפועל ביותר הוא ההרגל, ואם הוא גרוע הוא נותן מזון לכל מידה מגונה.". סנקה כותב שאומנם קשה לשנות טבע של אדם, אבל המודעות לכך, יכולה להיות מועילה. כלומר אם יש לי מודעות שיש לי נטיות מסוימות, אני יכול לנהל את זה. הדוגמאות של סנקה הן, למנוע יין מאדם חם מזג. הוא אומר למשל שאפלטון הציע למנוע יין מנערים בכלל בגלל המזג של הצעירים. סנקה אומר גם לא לאכול יותר מדי כי זה משפיע על הגוף ובהתאם על הרוח. להגביל את העבודה שלנו שלא נתעייף יותר מידי. לקחת הפסקות. לפעמים לנפוש, כמו במשחקים או מוזיקה. "עונג קצוב מרחיב את הדעת ונותן מידה נכונה של הנפש". בזה הוא מתייחס למשחקים, קריאה וספורט. אנשים בעלי נטייה טבעית לאדישות ולא נוחים לכעוס, יש בעיות אחריות. להם הוא קורא בעלי טבע קר. אז הם צריכים להיזהר מחסרונות אחרים כמו פחדנות, אובדן עצות, יאוש, נטייה לחשוד בכל אחד. דרך אגב, הברסלבים צודקים, אין יאוש בעולם. סנקה כותב: "את רוחות אנשים כאלה צריכים לנהל בנעימות וחבה ולעורר בקרבם ששון." זאת אומרת בתרופות שונות מאלה של הכעס והיגון. הפואנטה היא "לפעול תמיד כנגד מה שנשתרש בטבע". זאת אומרת אם כועסים, לסתום רגע, לא לצעוק ולהגיב לתת לשכל להשתלט חזרה. אם יש פחד, נטייה לחשוד, ייאוש, צריך תרופה של נעימות, חיבה ולעורר שמחה.
זה ניהול הנסיבות שלנו במקומות בהם השכל שלנו לא שולט רגעית.
מחקרים מוכיחים, שרוב האנשים פועלים אקראית. חלק מהפעמים פועלים באופן נכון וטוב. בפעמים אחרות באופן גרוע.
ההבדל בין התנהגות נכונה וטובה שלנו לגרועה, בהרבה פעמים טמון בסביבה ובנסיבות. לרוב, בלי שאנחנו מודעים.
דוגמא מוזרה מעט אבל כזאת שנבדקה: הסיכוי שמישהו יעזור לאדם זר, גדל אם הם בדיוק יעברו ליד מאפייה שיופץ ממנה ניחוחות של לחם או מאפים אחרים שנאפים.
הסטטיסטיקה מראה שגברים יעזרו ב 22% מהמקרים ונשים 17 % מהמקרים. אבל אם הם יעברו ליד מאפייה המעלה ניחוחות, האחוז שגברים יעזרו יעלה ל 45% מהמקרים ונשים 61% מהמקרים.
מה שמטריד בזה, הוא שלרוב אנחנו לא מודעים למה אנחנו עוזרים או לא עוזרים. אנחנו לא מודעים לאפקט הצופה מהצד או אפקט המאפייה.
אפקט הצופה מהצד (באנגלית: bystander effect) הוא מושג בפסיכולוגיה חברתית, המתייחס לתופעה בה הסיכוי שאדם יתערב ויסייע לאדם אחר הנמצא במצוקה קטן ככל שמספר הצופים באותה סיטואציה גדול יותר. ההסבר העיקרי לתופעה זו היא השימוש במנגנון של דילול האחריות (Diffusion of responsibility). ליתר פירוט, ככל שגדל מספר הנוכחים באירוע כלשהו כך חש היחיד שהאחריות לנקוט בפעולה מוטלת על יותר אנשים ולכן הוא יכול להיות פאסיבי ולהימנע מלפעול. מתברר שבמצבים מסוימים, כאשר בסביבתו של אדם הנתון במצוקה יימצא אדם אחד בלבד, ישנם סיכויים רבים יותר שיזכה לסיוע, מאשר אם יימצא באותו המצב בתוך המון. הסיבה למעין פרדוקס זה נעוצה בנטייה האנושית של אדם הנמצא בחברת אנשים נוספים, לפזר את האחריות בין חברי הקבוצה בה הוא נמצא, ולא לקחתה על עצמו.
לרוב ההתנהגות שלנו היא בשל שילוב גורמים. האגו שלנו, כאשר אנחנו דואגים איך אנחנו נראים או מה יחשבו עלינו. גורם של חובה. תחושת חובה ואחריות יכולה לגרום לנו לפעול. אבל לא בהכרח מתוך אכפתיות אמיתית.
מבחינת אופי, הוא בד"כ עקבי. האקראיות מתרחשת בנסיבות מסוימות כמו אפקט הצופה מהצד או המאפייה. מה שאומר שזו גם הסיבה לפער בין מה שאנחנו חושבים על עצמנו לבין המציאות. כולם חושבים שהם אנשים טובים. אבל יש לנו פספוסים. התפקיד שלנו, הוא לצמצם את הפער.
נציג 3 אסטרטגיות שעוזרות לנו לצמצם את הפער ולקבע את ההתנהגות הטובה כאופי. ראשית המילה או המונח אתיקה מגיע מהמילה היוונית = ethos מנהג. מה שמלמד למה הבחירות המתמידות שלנו הופכות לאופי שלנו.
האסטרטגיה הראשונה: אימוץ מנהגים ומעשים של דמויות מופת מוסריות. בחירה מודעת של מצבים ולכפות על עצמנו אחריות. אלה אסטרטגיות עתיקות המוכחות מחקרית היום.
נתחיל במודלים לחיקוי.
אלה מודלים שאמורים לשמש לנו תבנית ליצירת דפוס התנהגות. כמובן, שזה מיועד לשינוי התנהגותי שלנו, אבל לכיוון חיובי. לשיפור עצמי. המודל יכול להיות אנשים שאנחנו מכירים, כמו סבתא\סבא, מנהל\ת, מפקד\ת. חברים. זה יכול להיות אנשים ששמענו עליהם והם ידועים כדמויות מופת וזה יכול להיות אפילו דמויות מיתולוגיות, ספרותיות. ככה מציג את זה אפיקטטוס מה"מדריך" 33:
"(12) כאשר אתה עומד לפגוש אדם, ובייחוד אחד מהנחשבים למכובדים, שער בנפשך כיצד היה מתנהג סוקרטס או זֵנוֹן במקרה דומה. באופן זה לא יהיה לך כל ספק איזו התנהגות לנקוט במצב זה.
(13) כאשר אתה הולך לפגוש מישהו מבין בעלי השררה, דמיין לעצמך כי לא תמצא אותו בביתו, שיאמרו לך להסתלק, שדלתות הבית ייטרקו בפניך, שהוא לא ישים לב אליך. אך עם זאת, אם מחובתך ללכת, לך והתמודד עם המתרחש. לעולם אל תאמר לעצמך: "לא היה כדאי לטרוח," שהרי אלה הם דברים של הדיוט, מי שנפגע מהדברים החיצוניים".
גם לסנקה היה מה להגיד בעניין במכתב 11:
""הנהו לפניך, דבר יפה ומועיל, אשר תנצור היטב בלבבך: ”צריכים אנו לבחור באיש נעלה אחד, שיהיה תמיד נגד עינינו ושנחיה תמיד כאילו הוא צופה עלינו ונעשה כל דבר כאילו הוא רואה את מעשינו“.
סנקה כותב שדמות מופת לחיקוי נותנת לנו שומר ומדריך. "חלק גדול מהפשעים יימנע אם יהיה עד למתכוונים לפשוע. הנפש צריכה לירוא מפני מישהו, שסמכותו תהפוך לטהור אפילו את מסתריה. מאושר האיש המתקן מידות של החושבים עליו לא רק בנוכחותו אלא גם בהיעדרו. מאושר האיש המסוגל לירוא מישהו כל כך עד כי זכרו בלבד יעצבו ויתקנו. מי שכך יכול לכבד אחר, עד מהרה גם הוא יכובד. על כן, בחר לך קאטו. אם הוא נראה לך נוקשה מידי, בחר לך לאליוס , רך נפש יותר. בחר לך מי שינעם לך בחייו, בשיחתו, בפניו המשתפים את נפשו. הצב אותו תמיד לפניך ויהיה לך שומר או מופת. דרוש לנו מישהו שנשווה מידותינו למידותיו. לא תוכל לתקן מעוות אלא בסרגל ".
יש מחקרים רבים המוכיחים את היעילות של חיקוי דמויות מופת. מחקר הראה שכאשר הוכרז שדמות מפורסמת נרשמה להתרמת דם, 18 מתוך 20 אנשים נרשמים גם. ללא הדמות המפורסמת הרבה פחות. כמובן, שזה מחקר לא מהארץ שכיום ההיענות גבוהה.
האסטרטגיה שניה מבוססת על יצירת מצבים מכוונים אשר נועדו לעודד אותנו להתנהג כראוי ולעומת זאת, באופן מודע ופעיל להימנע ממצבים שעלולים לפגוע באתיקה שלנו.
אחת הדוגמאות שניתנו ע"י חוקרי פסיכולוגיה התנהגותית, היא כאשר קולגה המפלרטט\ת איתנו מזמין או מזמינה לארוחת ערב. פשוט לא ללכת. להימנע באופן פעיל מלהיות במצבים בהם אתם לבד עם הפלרטטנ\ית. כך הפיתוי יפחת ונמנע מלעשות טעות מוסרית.
לעומת זאת, לחפש באופן פעיל מצבים שנותנים לנו השראה חיובית. למשל להיות בסביבת אנשים שיעשו אותנו אנשים טובים יותר. זה גם יכול להיות רק בהקשרים ספציפיים.
לדוגמא, אני שוחה בבריכה. אם הייתי מונע מהאגו שלי, היה עדיף לי להיכנס למסלול עם הגברת החביבה שאני פוגש בבוקר, כך תמיד אנצח אותה בשחיה. אבל אם אכנס למסלול אם מישהו ששוחה טוב ממני, אקבל השראה לדחוף את עצמי קדימה ואולי גם אתבונן ואלמד משהו מהטכניקה שלו או שלה לשפר את עצמי.
הסטואים המליצו על 2 הדרכים הללו בניהול המצבים שלנו. סנקה כתב במכתב 69:
"מי שמנסה להסיר אהבה מלבו, חייב להימנע מהיזכרות כלשהי בגוף האהוב, כי דבר אינו צומח מחדש בקלות כזאת כמו אהבה. כך מי שרוצה לסלק את תאוותו לכל הדברים שהבעירו פעם את תשוקותיו, יסב עיניו ואוזניו ממה שהשאיר מאחור. עד מהרה ישובו היצרים לתקוף. לכל אשר יפנו יראו משהו ראוי למאמציהם".
גם אפיקטטוס כתב על זה "המדריך" 33 (6): "הימנע מסעודות של זרים ושל טיפשים, אך אם תינתן ההזדמנות שים לב שלא תיפול מטה אל דרכיהם. הרי עליך לדעת שאם חברך מלוכלך, מן ההכרח הוא שזה אשר בא במגע עמו יתלכלך גם הוא, גם אם הלה נקי וטהור ביסודו."
בתרגום של נתן שפיגל ז"ל הקטע הולך כך: "המנע מסעודות אצל זרים והדיוטות; ואם תתגלגל פעם הזדמנות להסב עמהם, מצווה עליך להיזהר לבל תשקע בעצמך במנהגי הדיוטות. דע לך, שאם ריעך שרוי בזוהמה, מן ההכרח שגם העושה במחיצתו יזדהם, אפילו הוא עצמו נקי ללא רבב".
אברהם ארואטי תרגם "סעודות של זרים וטיפשים" בעוד שפרופ' נתן שפיגל תרגם "זרים והדיוטות". על פניו הבדל זניח. באנגלית התרגום הוא "non-philosophers" במקום טיפשים או הדיוטות.
התרגום האנגלי עלול לתת הרושם שאפיקטטוס מציע להתרועע רק עם פרופסורים באקדמיה. ה- non-philosophers הם אלה שלא נוהגים באופן פילוסופי והכוונה בפילוסופים, אלה אנשים המבקשים לחיות חיים על פי מידות טובות למען אושר. על כן, "הדיוטות" מסביר טוב את הכוונה מבחינת להיזהר להתרועע עם אנשים שנוהגים בבורות באשר לאתיקה, אבל גם "טיפשים" עובד טוב.
כך או כך, הציטוט נשמע מעט סנובי. אבל לא זו הכוונה.
הכוונה היא לחפש באופן פעיל להיות מושפעים מאנשים בעלי מידות טובות. כשהייתי קטן אמא שלי אמרה לי את המשפט "היה זנב לאריות ולא ראש לשועלים". אז לא הבנתי נכון את המשפט הזה כי לא היה לי ברור מי האריות ומי השועלים. למי במציאות הדימוי הזה מתכוון. אבל ברור שהשועלים הם דימוי של נכלוליים וסמל לעורמה בעוד שהאריות הם סמל לאומץ וגבורה.
כלכלנים מודרנים מכנים את זה pre-commitment strategies. וזה עובד. מדובר על עיצוב האופי שלנו על ידי שינוי הסביבה שלנו. זה נוגד את האסטרטגיה של נדנוד שלא עובדת כמודל לשינוי התנהגותי. נדנוד היא אסטרטגיה שאומצה על ידי חברות וגופים ממשלתיים. גברים מכירים למשל את הרעיון של משתנה ציבורית שיש בה ציור של זבוב על מנת שיהוו מוקד לכוון אליו את הזרם. דוגמא אחרת היא טפסים שאנחנו נדרשים למלא בהם יש תיבת סימון שאנחנו רוצים לקבל דיוור פרסומי. הנדנוד אומר, לסמן מראש את התיבה ולהציע לאנשים להסיר את הסימון במידה והם לא מעוניינים, יביא לתוצאה גבוה יותר בנרשמים מאשר להציע לאנשים לסמן את התיבה.
זו טכניקה שמנצלת ועושה מניפולציה לחוסר רציונליות של אנשים.
בטווח הארוך, זה לא מוכח כאסטרטגיה שמייצרת שינוי - בטח לא לעיצוב האופי שלנו ולא בתחום האתיקה והמוסר.
ההבדל בין הנדנוד לבין pre-commitment strategies. ועיצוב הסביבה שלנו מצוי בנו. אנחנו אלו שבוחרים לייצר את השינוי. אנחנו בוחרים בזה לא רק בשל היעילות של הטכניקה גם כי אנחנו מאמינים שזה נכון לעשות.
האסטרטגיה השלישית היא לייצר מחויבות.
זה מחייב אותנו להכיר את עצמנו ומה מניע אותנו. זו אסטרטגיה שמחייב אותנו למיינדפולנס במובן של הקדשת תשומת לב למה שאנחנו עושים ואיך אנחנו מגיבים למצבים, במטרה לשפר את עצמנו את אופיינו.
ההוכחה האמפירית לכך, היא שאנחנו יכולים לשנות את עצמנו ע"י למידה אפילו במקרים לא מודעים כמו אפקט הצופה מהצד.
הצופה מהצד נוטה לא לעזור ולהתערב, במקרה שיש עוד אנשים בסביבה לא מתערבים ועוזרים. חלק מההסברים הם גם בגלל שאנשים לא רוצים להימצא במצב שהם לא קוראים נכון את הסיטואציה. אם אחרים לא מתערבים, אני לא רוצה להיות שונה. אולי אני טועה ולא נכון להתערב. אנשים לא רוצים להראות רע בפני הסביבה שלהם.
מחקר הראה שאנשים עוזרים רק ב 27 % מהמקרים כאשר יש את אפקט הצופה מהצד. אבל אם הם מראש מכירים את התופעה ואת האפקט הזה והם נותנים את תשומת ליבם לאירוע שהם נמצאים בו, שיעור המתערבים לעזרה עולה ל 67%.
הסטואים מתרגלים מיינדפולנס משלהם - התבוננות. prosoche.
אפיקטטוס כותב על כך בספר "השיחות" הרביעי פרק 3:
"4. מועט שבמועט מספיק להרוס ולאבד את הכל - רק סטייה קלה מדרך השכל. כדי לאבד ספינה צריך הקברניט הכנה פחותה בהרבה מאשר להצילה. די לו להטותה קצת לצד הרוח, והריהו אבוד. כזה המצב גם בחיי יום יום. נרדמת רק לרגע, וכל מה שאגרת עד עכשיו אבד לך. שים לבך איפוא, לרשמיך, שומרם שמירה מעולה".
שימו לב. תנו את תשומת לבכם, היו מודעים. מיינדפולנס ו prosoche.
לסיום, ציטוט מתוך דברים של מוסוניוס רופוס על הנישואין. למה אתם שואלים, כי אם תקשיבו נכון, או תכנסו לאתר ותקראו את הטקסט הזה, ובראשיכם יהיה הנושא של הפרק הזה, תשימו לב, איך מוסוניוס רופוס טוען שאחת ממטרות הנישואין, היא עזרה בניהול הנסיבות שלנו. זה גם משהו שיעזור לנו לחיי נישואין טובים. אז נסו לקרוא בין השורות של הציטוט הבא, איך הוא מלמד לנהל את עצמנו.
"בנישואין חייבת להיות זוגיות מלאה ודאגה זה לזה מצד הבעל והאישה גם יחד, בבריאות ובמחלה ובכל עת, כי הם נכנסו לנישואין מסיבה זו וגם להוליד צאצאים. כאשר אכפתיות כזו זה לזה היא מושלמת, והזוג הנשוי מספק אותה זה לזה, וכל אחד שואף להתעלות על השני, אז זהו הנישואין כפי שהם צריכים להיות וראויים לחיקוי, שכן מדובר באיחוד אצילי. אבל כאשר אחד מבני הזוג מסתכל על האינטרסים שלו לבדו ומזניח את האינטרסים של השני, או (בזאוס) השני כל כך חושש שהוא גר באותו בית, אבל שומר את דעתו על מה שמחוץ לו, ואינו רוצה להתאחד עם בן זוגו או לשתף פעולה, אז בהכרח האיחוד נהרס, ולמרות שהם חיים ביחד האינטרסים המשותפים שלהם מסתדרים רע, או שהם סוף סוף מתגרשים אחד מהשני או שהם ממשיכים בקיום שהוא יותר גרוע מבדידות".
כאשר מוסוניוס רופוס אומר כל אחד שואף להתעלות על השני, אז זהו הנישואין כפי שהם צריכים להיות וראויים לחיקוי, שכן מדובר באיחוד אצילי. הוא מתכוון שכל אחד מבני הזוג פועל לטובת הזוגיות. לשפר זה את זו וזו את זה או כל זיווג שתחפצו בו. זה מרחב בו שני הצדדים צריכים לעזור באופן הדדי לנהל את הנסיבות למען שיפור עצמי. זה איחוד אצילי.
אז עד כאן להפעם. תודה שהאזנתם. נשתמע בפרק הבא אם ירצה הגורל. היו בטוב.
Comments