פרק 145 על ענווה וסומק והצרצר המדבר

An illustration of The Talking Cricket by Enrico Mazzanti from "Le avventure di Pinocchio" (The Adventures of Pinocchio) by Carlo Collodi.

שלום וברוכים הבאים להסכת על אומנות החיים- הפודקאסט על הפילוסופיה הסטואית. שמי ברק קידר. אני יועץ פילוסופי, מלמד פילוסופיה סטואית. אתם מוזמנים לאתר שלי stoaisrael.com  דרך האתר אפשר לפנות לשיחות ייעוץ אישיות או להירשם לקורס הבא. היום אלווה אתכם לתוך ציטוט שאולי יסייע לכם ולו במעט בנבכי החיים.

אני מניח שרובכם אם לא כולכם שמעתם על הצרצר המדבר (באיטלקית: il Grillo Parlante) הוא דמות בדיונית המופיעה בספר האיטלקי "הרפתקאות פינוקיו" (Le avventure di Pinocchio) משנת 1883 מאת קרלו קולודי.

הצרצר המדבר, שחי בביתו של ג'פטו למעלה ממאה שנה, מופיע לראשונה בפרק הרביעי בספר. השובבות של פינוקיו הביאה את יוצרו ג'פטו להיעצר למשך הלילה, והצרצר המדבר מתעקש שפינוקיו חייב ללמוד בבית ספר או לעבוד כדי לתפקד כראוי בעולם. כאשר פינוקיו מסרב להקשיב, הצרצר אומר: "אתה בובה ומה שגרוע יותר זה שיש לך ראש מעץ", ואז פינוקיו זורק פטיש על הצרצר, והורג אותו.

מאוחר יותר בעלילה, הצרצר המדבר מופיע בפני פינוקיו שוב אבל כרוח רפאים, ואומר לו לחזור הביתה ולא להיפגש עם השועל והחתול (איל גאטו א לה וולפה באיטלקית ושמשון ויובב בעברית). פינוקיו מסרב מה שמוביל לפציעתו.

בפירנצה, איטליה, שהייתה מקום הולדתו של קרלו קולודי, המחבר, מתקיים פסטיבל מסורתי מדי חודש מאי. זה נקרא festa del grillo, פסטיבל הצרצר. צרצרים נחשבים למזל טוב בפירנצה, כמו גם בחלקים רבים אחרים של אירופה ואפילו ברחבי העולם. יש סיפורים עממיים מסורתיים רבים בנוגע לצרצרים "ברי המזל" שטוענים שצרצרים חיים מאות שנים.

צ'ארלס דיקנס כתב נובלה, בהשראת הפולקלור הזה, עם "הצרצר על האח" (1846). זוהי נובלה המתארת ​​את האידיאולוגיה מאחורי המסורת של צרצר המזל, שהוא מאושר תמידי ומפיץ אושר בכל מקום אליו הוא הולך.

הסרט "פינוקיו" של דיסני משנת 1940 משנה את שמה של הדמות ל-ג'ימיני קריקט. שזה פרט מעניין מאוד.

דיסני גם שינוי את הדמות כך שהיא צרצר שמלווה קבוע את פינוקיו. הוא היועץ הבלתי נפרד של פינוקיו, לפי הוראות מהפיה הכחולה (במקור היא נקראת הפייה עם השיער טורקיז). 

אצל דיסני, הצרצר יותר מלווה של פינוקיו מאשר מצפון, כמו בכוונה המקורית.

נקודה מעניינת היא למה בדיסני שינו את שמו מהצרצר המדבר לג'ימיני קריקט. יש סברה שראשי התיבות של ג'ימיני קריקט נובעים מכך שנוצרים מאמינים לא רצו לשאת את שם האל לשווא, ובהתאם לאמונתם באלהותו של ישו. ראשי התיבות של השם Jiminy Cricket ‏- JC - זהים לראשי התיבות של Jesus Christ - ישו באנגלית. זה מתחבר לתנועה הקיימת היום של הרעיון הנוצרי “What Would Jesus Do?” ב"מה ישו היה עושה"? שזה מים פופולרי בקרב נוצרים.

זה רעיון נפוץ לאורך ההיסטוריה. החלק החשוב לדעתי הוא מה שדיקנס כתב. על המסורת של צרצר המזל, שהוא מאושר תמידי ומפיץ אושר בכל מקום אליו הוא הולך. 

המצפון שלנו, אחראי על האושר שלנו ועל הפצתו. 

סנקה דרך אגב, נולד באותה עת שישו נולד כנראה באותה שנה. שניהם היו מעורבים פוליטית בדרך כזאת או אחרת. ישו הטיף במסגרת דתית, סנקה היה פוליטיקאי וכתב פילוסופיה. שניהם דרך אגב הוצאו להורג ע"י הקיסרות. ישו בארץ ישראל ע"י הנציב הרומי וסנקה ע"י נירון. ישו היה מנהיג דתי שהמיתולוגיה שנקשרה בשמו, העלתה אותו לרמת בן של אל. דמות חסרת עוולות וחטאים. הוא לכאורה מת לשם מחילה על החטאים של שאר האנשים.  סנקה היה בן אדם שלאורך ההיסטוריה תמיד שאלו אם הוא חי לפי מה שהטיף. וברור שהוא היה אדם לא מושלם ובעייתי. אבל ניתן להסיק מכתביו שהוא השתדל ורצה להשתפר. להתקדם בפילוסופיה. 

אז אני לא בטוח שסנקה הוא דמות לחיקוי. אף אחד לא אומר היום “What Would Seneca Do?”, אבל לטעמי הכתבים שלו עושים בדיוק את זה.

בפרק 143 על מנהיגות וסטואיות, ערכתי ראיון עם ד"ר אלכסנדר צוק. הוא ציין בראיון שנכון למנהיג טוב ובכלל לכולנו, לקרוא ספרות, הוא נתן בשליפה דוגמא ספרים כמו "מלחמה ושלום" או "אותלו" של שייקספיר וציין שהסטואים נהגו לצטט מהומרוס ומחזאים עתיקים לא מעט. דיברנו על כך שגם קיקרו וגם סנקה נהגו בכתביהם לתת הרבה דוגמאות מגיבורים רומיים, פרט לשירים האפיים והמחזות הגדולים. 

יש לזה ערך בבחינת חיינו לעומת סיפורים ודמויות מופת. 

הסטואים גם ראו באודיסאוס דמות מופת. המלך מאיתקה ביוון שבחוכמתו, יצר את הסוס הטרויאני ועל שמו האודיסיאה, המסע של 10 בו ניסה לחזור לביתו. הסטואים הרבו לציין את הרקולס כדמות מופת לחיקוי. יכול להיות שהיה איש כמו הרקולס בעת העתיקה שלימים הפך לדמות מיתולוגית. זה לא משנה. כי הסטואים נהגו לבצע תרגול רוחני לשיפור האופי שלהם דרך מחשבה על דמויות מופת, אמיתיים או אפילו בדיוניים. כי מה שחשוב הוא הנוהג שאנחנו רוצים לאמץ.

אז מה סנקה היה אומר?

במכתב 11 לחברו לוקיליוס כותב סנקה בסוף המכתב:

"הנהו לפניך, דבר יפה ומועיל, אשר תנצור היטב בלבבך: ”צריכים אנו לבחור באיש נעלה אחד, שיהיה תמיד נגד עינינו ושנחיה תמיד כאילו הוא צופה עלינו ונעשה כל דבר כאילו הוא רואה את מעשינו“. 

סנקה כותב שדמות מופת לחיקוי נותנת לנו שומר ומדריך. "חלק גדול מהפשעים יימנע אם יהיה עד למתכוונים לפשוע. הנפש צריכה לירוא מפני מישהו, שסמכותו תהפוך לטהור אפילו את מסתריה. מאושר האיש המתקן מידות של החושבים עליו לא רק בנוכחותו אלא גם בהיעדרו. מאושר האיש המסוגל לירוא מישהו כל כך עד כי זכרו בלבד יעצבו ויתקנו. מי שכך יכול לכבד אחר, עד מהרה גם הוא יכובד. על כן, בחר לך קאטו. אם הוא נראה לך נוקשה מידי, בחר לך לאליוס , רך נפש יותר. בחר לך מי שינעם לך בחייו, בשיחתו, בפניו המשתפים את נפשו. הצב אותו תמיד לפניך ויהיה לך שומר או מופת. דרוש לנו מישהו שנשווה מידותינו למידותיו. לא תוכל לתקן מעוות אלא בסרגל ".

זה נכון וטוב להבין את התיאוריה הסטואית ברמה רעיונית, אבל נדרשת עבודה אמיתית כדי להפוך לחכם יותר או לפחות להתקדם ולחיות חיים שלווים יותר. זה מצריך תרגול. טכניקה יעילה לעשות את המעבר בין תיאוריה לפרקטיקה היא לבחור מודל לחיקוי ולדמיין שהם יושבים על הכתף שלנו, צופים במה שאנחנו עושים ונותנים לנו משוב אדיב אך ברור. 

הקטע שהקראתי עכשיו הוא מסוף המכתב הקצר הזה של סנקה ללוקיליוס. התחלת המכתב מסבירה את השורה בחר לך מי שינעם לך בחייו, בשיחתו, בפניו המשתפים את נפשו.

זה ברור שהוא מציע שנדמיין אדם מופת ישר דרך שהפנים שלו משתפים את נפשו. כלומר, מה שיש לו בפנים משתקף בפניו. בתחילת המכתב מציין סנקה ששוחח עם איש צעיר שהיה לו סומק של ענווה. סנקה מציין שיש אנשים שמטבעם משתקף עליהם מה הם חווים. יש אנשים שבטוחים בעצמם אבל הם יזיעו כשיופיעו בפני אחרים. חלק יקומו לנאום בשיניים נוקשות, אחרים בברכיים רועדות וחלק יגמגמו. סנקה אומר שאין אימון ואין ניסיון שיעקרו את זה מהשורש. "הדבר אינו קורה בגלל חולשת דעת אלא בגלל נסיבות חדשות, שגם אם אינן מזעזעות את הבלתי מנוסים, בכל זאת משפיעות על אלה שגופם נוטה להסמיק מטבעו… על הנטיה הזאת, חוכמה לא תוכל לגבור.". 

סנקה אומר שגם שחקנים יכולים לזייף פחד, בטחון ועוד תכונות, אבל את הסומק של הענווה שבא טבעי הם לא יכולים. זה קנה יפה שנותן לנו סנקה. שניקח כדוגמה אנשי מופת שהם באופן טבעי בעלי ענווה. בכל מקרה שנפשו ניכרת בפניו, או פניה…

סוקרטס, חי כ 400 שנה לפני ישו וסנקה. הוא היווה השראה לסטואיות. הוא אמר שלעתים קרובות הוא שמע קול של דיימון - רוח, ישות שמנעה ממנו לעשות רע - האנשה של מושג המצפון המודרני שלנו, אם תרצו - צרצר מדבר. הסטואים לקחו את העצה הזו צעד קדימה ותרגמו אותה לתרגיל מכוון; כפי שסנקה מציע לחברו לוקיליוס, בחר מודל לחיקוי מתאים שיעזור לך. דמות החכם או דמות מופת תעזור "ליישר את העקום" (כלומר, האופי שלנו) או כמו שתרגם אהרון קמינקא את סנקה בלי מדה לא נוכל לעשות את העקוב למישור בתרגום העדכני לא תוכל לתקן מעוות אלא בסרגל. בתרגום חופשי מהטקסט באנגלית "לעולם לא תוכל ליישר את העקום אלא אם כן אתה משתמש בסרגל." דהיינו סרגל - שיהווה דוגמא באמצעות מודל לחיקוי שאתם בוחרים. 

המונח שמשתמש בו המתרגם אהרן קמינקא לעשות את העקוב למישור הוא גם שם של סיפור של שי עגנון "והיה העקוב למישור". סיפור טראגי של זוג יהודים בעיירה בוצץ (הלא היא בוצ'אץ', עיר הולדתו של עגנון). מנשה חיים הכהן ורעייתו קריינדיל טשארני ירדו מנכסיהם ולא היה להם ילדים. הגבר יצא לנדוד ולקבץ במקומות אחרים. הוא מכר מכתב המלצה שהיה לו מהרב, לקבצן אחר. אותו קבצן הגיעה לעיירה ומת. בשל מכתב ההמלצה שהיה לו, חשבו התושבים שמדובר במנשה חיים הכהן והרב התיר את אשתו בשל ההנחה שהוא מת. קריינדיל טשארני התחתנה מחדש לאחר תקופת אבל של 3 חודשים ואף ילדה בן. כאשר חזר לעיר מנשה חיים הכהן, אף אחד לא זיהה אותו והוא גילה שאשתו נישאה מחדש וילדה בן. הוא החליט לא להזדהות וחיי בקרבת בית הקברות כדי לא לפגוע באשתו ואושרה. 

שם הסיפור של עגנון לקוח מתוך הפסוק: ”כָּל-גֶּיא, יִנָּשֵׂא, וְכָל-הַר וְגִבְעָה, יִשְׁפָּלוּ וְהָיָה הֶעָקֹב לְמִישׁוֹר וְהָרְכָסִים לְבִקְעָה” (ספר ישעיהו, פרק מ', פסוק ד'). המתח בין העקום (העקוב) לישר מלווה את הסיפור. ובסוף מנשה עושה את הדבר הנכון. מעשה ההקרבה העצמית של מנשה חיים בסוף הסיפור, אף על פי שגם הוא מבוסס על שקר, נתפס על ידי המספר כבחירה מוסרית ראויה, וישרה בדרכה.

מודל לחיקוי סטואי יכול להיות דמות כמו מנשה חיים כהן או חבר קרוב או קרוב משפחה, זר שאנו מכירים את המוניטין שלו, או דמות היסטורית. הם יכולים להיות מתים או חיים, אמיתיים או דמיוניים כמו בסיפור של עגנון. כדוגמה מזכיר סנקה את קאטו הצעיר, אויבו המושבע של יוליוס קיסר, שמסר את חייו כדי לשמור על שלמותו המוסרית. אם זה סטנדרט נוקשה מדי, אומר סנקה ללוקיליוס, אז לך על נשמה עדינה יותר, כמו גאיוס לאליוס סאפיינס, חברו של הגנרל הרומי המפורסם סקיפיו אמיליאנוס. אבל הסטואים השתמשו גם בדמויות אגדיות כמו הגיבור המיתולוגי אודיסאוס או האל-למחצה הרקלס כמודל לחיקוי אשר למולם הם יכלו למדוד את התקדמותם.

גאיוס לאליוס סאפיינס שסנקה מזכיר אותו כרך נפש יותר לעומת קאטו היותר נוקשה, הוא היה חבר בחוג הגנרל סקיפיו אמיליאנוס, שסביבו היו קבוצה גריקופילית כלומר אוהבי התרבות היוונית. הם היו קבוצה של חברים ובני ברית פוליטיים שהתאספו סביב סקיפיו אמיליאנוס העשיר והמקושר היטב. לאליוס למד פילוסופיה אצל הסטואים דיוגנס מבבל וגם אצל פנאיטיוס מרודוס. 

כשסנקה אומר לנו לבחור זה בגלל שלא חייבים להסכים עם כל מה שאדם עושה כדי לראות בו מודל לחיקוי. סוקרטס האמין באלים קדמונים, אנחנו לא. עם זאת הוא עדיין אחד מבני האדם המדהימים בהיסטוריה. 

בחינה של פרספקטיבות בחיים, יש השפעה רבה על חוויה והתנהגות וזה קיים גם במסורות חוכמה מזרחיות ומערביות עתיקות. גם במדעי המוח ותרפיות המודרניות. נראה ש "צרצר מדבר על הכתף" או "מצפון" אבל מוכוון מבחוץ, תואמים באופן מושלם עם הדעה הזו. במובנים רבים, נראה שלרוב ההדרכה הפילוסופית/פסיכולוגית/דתית/רוחנית יש בהם שינוי פרספקטיבה בליבם. 

אתם תמצאו את התרגיל הזה שימושי, אם תנסו. שינוי פרספקטיבה מאפשר הסטה. שינוי מבט מהעצמי, מהאגו, איך שלא תרצו לקרוא לזה. זה שינוי פרספקטיבה מה"אני" אליו אנחנו מתייחסים כשאנחנו אומרים "אני חושב כך או כך". אנחנו כבר לא לבד בחשיבה הזאת. תרגיל החכם על הכתף, במיוחד, נועד לספק לנו משהו כמו חוות דעת שנייה, כביכול, על דברים. דעה כזו נוצרת על ידינו עצמנו, ברגע שאנחנו מצליחים להעביר את נקודת המבט שלנו לנקודת מבט פחות רגשית ויותר אנליטית, הגיונית רציונלית. 

ככל שתרבו לחשוב מה נכון לעשות ובעיני רוחכם תתיעצו עם דמות חכמה או מעשה חכם ואפילו ציטוט חכם, תהיו מאושרים יותר. אני רבות נזכר בציטוטים סטואים שעוזרים לי. בכלל מצפון זה חשוב. 

כמה מנתחי ספרות תיארו את פינוקיו כגיבור אפי. כמו גיבורים ספרותיים מערביים רבים, כמו אודיסאוס, פינוקיו יורד לגיהנום; הוא גם חווה לידה מחדש באמצעות מטמורפוזה, מוטיב נפוץ בספרות הפנטזיה. הציוויים העיקריים הנדרשים מפינוקיו בספר הם לעבוד, להיות טוב וללמוד. כמובן שמה שהכי זכור לנו, זה האף הגדל כאשר הוא משקר. בסופו של דבר, נכונותו של פינוקיו לפרנס את אביו ולהתמסר לדברים הללו הופכת אותו לילד אמיתי. זה בספר עם מוסר השכל של סוף המאה ה-19. הערך של לא לשקר, מתיישב עם הסומק של ענווה שסנקה מתאר. בחר לך מי שינעם לך בחייו, בשיחתו, בפניו המשתפים את נפשו.

אז עד  כאן להפעם. תודה שהאזנתם. נשתמע בפרק הבא אם ירצה הגורל. היו בטוב.