Hadrian and Epictetus, 15th century manuscript, Bodleian library
שלום וברוכים הבאים להסכת על אומנות החיים- הפודקאסט על הפילוסופיה הסטואית. שמי ברק קידר. אני יועץ פילוסופי, מלמד פילוסופיה סטואית. אתם מוזמנים לאתר שלי stoaisrael.com דרך האתר אפשר לפנות לשיחות ייעוץ אישיות או להירשם לקורס הבא. היום אלווה אתכם לתוך ציטוט שאולי יסייע לכם ולו במעט בנבכי החיים.
לפרק היום קראתי "איך להיות חופשיים". אבל הוא עוסק בעוד חלקים מהפילוסופיה של אפיקטטוס שעושים אותו כל כך דגול ויכולים גם לשרת אותנו…
כשאומרים למישהו פילוסופיה סטואית, ספציפית למישהו שלא מכיר, המילה הראשונה שעולה לראש היא פילוסופיה, חלק יראו בזה חפירה, או בלבול בשכל. חלק התפלפלות אקדמית ולא פרקטית. חלק ישאלו מה זה פילוסופיה סטואית. מעטים ידעו להגיד שזו אסכולה פילוסופית שגם רואה חשיבות גדולה בתרגול. את המשפט האחרון צריך לחדד. כי חלק מהסטואים בעת העתיקה, נתנו דגש גדול יותר לתרגול. צריך לחדד עוד קצת. לא כל הסטואים בעת העתיקה היו זהים. היו הבחנות ביניהם. יש כאלה שאפילו פתחו אסכולה משלהם ושילבו עם אסכולות אחרות. חלק נתנו דגש על היבט אחד וחלק על אחר.
קראתי מאמר שטוען ל -6 חידושים או דגשים בסטואיות שניתן למצוא בפילוסופיה של אפיקטטוס. מצאתי שזה מעניין לשים לב למה שהוא חידש, מההיבט שזה יתן משהו לנו בניהול החיים שלנו.
נתחיל ממש בהתחלה בפרק הראשון בספר הראשון מספרי "השיחות" של אפיקטטוס 1.1.3:
"אם כותב אתה מכתב לידידך, ואתה מהסס בבחירת המילים - תורת הדקדוק היא שתורה לך את דרכך ; ואילו באשר לשאלה אם בכלל צריך אתה לכתוב לידידך או לא - לא תגיד לך תורת הדקדוק מאומה. כיוצא בזה המוסיקה באשר ללחנים ; אבל אם כדאי שתשיר עכשיו ואף תפרוט על פי הנבל, או שמא אין השעה יפה לכך עתה - זאת לא תגיד לך המוסיקה. איזה כושר, איפא, יגיד לך זאת? הווה אומר, הכושר הבוחן את עצמו ואת כל הכשורים האחרים. ואי זה הוא? כושר המחשבה. שכן אחד ויחיד הוא בין הכשורים שקיבלנו היכול לבחון גם את עצמו."
כושר המחשבה שלי אישית, הוא זה שאומר שעדיף שאני לא אשיר בכלל, לא משנה מתי. אולי במקלחת.
נחזור לעניין עוד מעט. ראשית אציין שאין לנו טקסטים שאפיקטטוס כתב. הכתבים שיש לנו, נכתבו על ידי תלמיד חרוץ שלו אריאנוס מניקומדיה. מניקומדיה זו עיר יוונית שהיום נמצאת באיזור טורקיה. אריאנוס חיבר את 4 ספרי השיחות שיש לנו. את המדריך הוא תקציר ועוד כמה פרגמנטים שיש מדברי אפיקטטוס שמצוטטים בכל מני מקורות עתיקים. למעשה אריאנוס כתב 8 ספרי שיחות אבל שרדו 4 והדעה הרווחת שהם מדויקים ביחס לדברי המורה הדגול.
למרבה הצער, אנחנו לא יודעים הרבה על חייו של אפיקטטוס. אריאנוס אמנם כתב ביוגרפיה של המורה שלו, אבל היא אבדה. הייתי ממש שמח לקרוא אם היא תמצא יום אחד. מי יודע, הפתעות קורות בחיים … ידוע שאפיקטטוס נולד הייראפוליס, במערב טורקיה המודרנית, ושהוא היה עבד. למעשה, "אפיקטטוס" אינו שמו האמיתי (לא ידוע מה היה שמו), משמעות המילה היא "נרכש". ואכן הוא היה רכש. האדון שלו טיבריוס קלאודיוס אפפרודיטוס, היה מזכירו האישי של הקיסר נירון ובעצמו עבד משוחרר.
ככל הנראה ה"אדון" אפפרודיטוס, הוא האחראי לצליעתו של אפיקטטוס. אחד המקורות העתיקים מספר שאפפרודיטוס כעס יום אחד והתחיל לסובב את רגלו של אפיקטטוס. אבל הפילוסוף הסטואי נהג בקור רוח, והזהיר את אדונו שהרגל תישבר. כשזה קרה לבסוף, ההערה שלו הייתה פשוט: "הנה, לא אמרתי לך שזה ישבר?".
ובכל זאת, אפפרודיטוס אפשר לאפיקטטוס ללמוד פילוסופיה תחת מוסוניוס רופוס שהיה מגדולי המורים הסטואים באותה עת ברומא. בסופו של דבר, אפיקטטוס שוחרר, ככל הנראה לאחר מותו של נירון בשנת 68 לספירה (אנקדוטה מעניינת: נרון הקיסר, היה פחדן ידוע, והוא ביקש מאפפרודיטוס להרוג אותו כשהוא נמלט מאלה שרצו להדיח אותו). בשנת 93 לספירה אפיקטטוס ופילוסופים אחרים סולקו מאיטליה על ידי הקיסר באותה עת, דומיטיאנוס, שלא אהב שאנשים מעבירים ביקורת. ופילוסופים נהגו לבקר את המשטר. בניהם הסטואים. זה, אגב, אומר שאפיקטטוס, כמו גם מוסוניוס רופוס המורה שלו, היו חלק מהתנועה הבלתי רשמית המכונה לעתים קרובות "האופוזיציה הסטואית" שהתנגדה לקיסרים עריצים. הם בלטו בעיקר בתקופת נירון.
אז לאחר הגירוש של הפילוסופים מאיטליה על ידי דומיטיאנוס, אפיקטטוס עבר לניקפוליס, בצפון מערב יוון, שם הקים מחדש את בית הספר שלו. הוא הפך לאחד המורים המבוקשים ביותר של האצולה הרומית הצעירה, ובסופו של דבר התיידד עם הקיסר החדש, אדריאנוס. הוא אמנם חי בפשטות ולבד במשך רוב חייו, אבל בגיל מבוגר אימץ אפיקטטוס את ילדו של חבר, שאם לא כן היה הילד נזנח למות, והוא גידל אותו בעזרת אישה אלמונית. אולי הפכה לאשתו או לא. לא ידוע. הוא מת בגיל 85, פחות או יותר. יחסית גיל מופלג לאותה עת.
נחזור לייחודיות הסטואית של אפיקטטוס. באקדמיה מחלקים את הסטואיות ל-שלוש תקופות. הראשונה באתונה ושלושת ראשיה הראשונים, זנון המייסד, קליאנתס וכריסיפוס השלישי שגם ביסס את הסטואיות כאסכולה פילוסופיה מגובשת. התקופה השניה, הסטואיות היתה קצת יותר אקלקטית ולקחה מעוד אסכולות. בין הבולטים בתקופה הזאת, פנאיטיוס ופוסידוניוס שהיה מורה של קיקרו וגם כנראה הביאו את הסטואה לרומא. הם השפיעו מאוד על קיקרו ועל סנקה גם.
התקופה השלישית היא התקופה של הרומים. סנקה, אפיקטטוס ומרקוס אורליוס כמובן שהוא אחרון הבולטים שבין הסטואים.
מרקוס אורליוס, הושפע הכי הרבה מאפיקטטוס. ואפיקטטוס, יש שטוענים שהוא החזיר את הסטואיות לעקרונות של כריסיפוס מהתקופה הראשונה של הפילוסופיה הסטואית.
ואכן אפיקטטוס הוא פחות אקלקטי מסנקה או קיקרו. הוא יותר קפדן. מעריך יותר גם את הציניים שהיו השפעה על ראשוני הסטואים.
(הערה מעניינת: אפיקטטוס וסנקה בוודאי התראו בחצרו של נירון, אם כי אפיקטטוס היה אז נער. הוא מעולם לא מזכיר את סנקה, אולי בגלל המעורבות של סנקה במשטר נירון, שהיה אחד מאלה שהאופוזיציה הסטואית פעלה נגדם. ואותם אפיקטטוס העריך מאוד.).
הישירות של אפיקטטוס, החזרה שלו למקורות והחידושים שלו, הם מה שעושים אותו מתאים לנו במאה ה-21.
המאמר שקראתי טוען שיש לפחות שישה תחומים שבהם הסטואיות של אפיקטטוס שונה בדרכים מעניינות ויעילות גם, ממה שהיה עד אז במסורת הסטואית שבתקופתו כבר היתה בת ארבע מאות שנה: ההתמקדות שלו במה שהוא כינה כלל החיים היסודי; המיקוד בשיקול הדעת, ולא במידות הטובות; הצעה לתפיסה חדשה של אתיקה של תפקידים; הניסוח של שלושת תחומי האימון; רעיון החופש הרדיקלי שלו; ודחיית האשמה המוסרית שלו. נסביר רגע מה כל אחד מהם אומר.
כלל החיים היסודי
הכלל היסודי למעשה מבוטא ב"מדריך" ממש בהתחלה:
"הדברים הקיימים נחלקים לשני סוגים: אלה הנמצאים בשליטתנו ואלה שלא. הדברים שבשליטתנו הם: דעה, דחף, תשוקה, הימנעות, ובקיצור — כל מה שהוא פרי עשייתנו. הדברים שאינם בשליטתנו הם: הגוף, נכסים, מוניטין, משרות ובקיצור — כל מה שאינו פרי עשייתנו.".
זה נקרא כיום לעתים קרובות דיכוטומיה של שליטה.
בעיקרו של דבר, אפיקטטוס יוצר הבחנה חדה בין דברים שאנו אחראים להם בסופו של דבר (השליטה שלנו) לבין דברים שאנחנו לא אחראים להם (השליטה מצויה אצל מישהו או משהו אחר). ומסתבר שהדבר היחידי שבאמת תלויי בנו הוא השיפוט שלנו (ספציפי שיפוט שחשבנו עליו), וזה מוביל אותנו לאשר או לדחות דברים מסוימים שאנחנו נותנים להם ערך וכתוצאה מכך לפעול או לא לפעול בדרכים מסוימות. זהו זה. על כל השאר אנחנו יכולים להשפיע - דרך השיפוטים והניסיונות שלנו לפעול - אבל בסופו של יום תלוי בגורמים חיצוניים.
אני אסביר. כשאנחנו חושבים על השיפוט שלנו מה אנחנו מעריכים בעולם כטוב ומה כרע, זה מה שמביא אותנו לבחור בדרך מסוימת או לדחות אותה.
אני נותן ערך חיובי לזהב. אז אם אוכל להשיג זהב, אפעל לעשות זאת. אם יש לי, אשמור עליו מאוד. זו דוגמא של אפיקטטוס מהפרק הראשון של השיחות: "כי מי לבד ממנו (כלומר השיפוט שלנו) שיגיד לנו כי הזהב הוא דבר יפה? הן הזהב עצמו לא יאמר לנו זאת". אז אם אני לא נותן ערך חיובי לזהב, אין לו שום משמעות בעיני ואני לא אנסה להשיג אותו לטרוח לשמור עליו. אותו הדבר אם אני מעריך משהו כדבר רע. אני אישית וזו כבר דוגמא שלי, מעריך סיגריות כדבר רע מאוד. אני מתרחק מהן. חלק מכם אולי יגידו, לא דוגמא טובה, זה משהו ממכר. אז נכון, לכן אני לא נוגע.
דוגמא נוספת,
ייעצתי לאחרונה למישהו בעל תפקיד בכיר בחברת הייטק נקרא לו "שם בדוי אלון". הוא פנה אלי כי לא היה בראיון עבודה כבר הרבה שנים. הוא התקדם בסולם התפקידים והמעמד בחברה בה עבד תקופה ארוכה. כמובן שזה טבעי לדאוג לגבי התוצאה, כלומר האם הוא יקבל את העבודה או לא. אבל עבור אפיקטטוס זה בדיוק הדבר הלא נכון להתמקד בו, כי ההחלטה הסופית תלויה בגורמים שאינם תלויים בו, כולל התחרות עם מועמדים אחרים, ההתאמה בין קורות החיים שלו לתיאור התפקיד, הדעות של מי שעורך את הראיון. במקרה הזה, זה כלל ראיון עם מנהל ישיר, מנכ"ל, HR כי בהייטק זה לא משאבי אנוש זה HR. טוב זה גם לא מנכ"ל זה CEO. והוא הוא היה צריך להתמודד עם מצגת שביקשו ממנו להכין.
אז מה כן תלוי בו? הרבה מאוד למעשה: לעשות כמיטב יכולתו לנסח קורות חיים טובים; ללמוד לקראת הראיון, למשל על החברה ועל בעלי התפקיד המראיינים; לנסות לישון טוב לפני הראיון אם יצליח; לנסות להגיע בזמן לראיון (שוב, הפוקוס לעשות מה שביכולותינו כי יש גורמים נוספים שמשפיעים על התוצאה. אז הפוקוס על המעשים שלו ולא באמת אם יצליח); להתמקד בראיון עצמו בזמן שהוא מתרחש; ועוד. על זה עבדנו. בחנו קודם כל מה באמת הוא אחראי עליו.
העצה הבסיסית של אפיקטטוס, אם כן, היא להזכיר לעצמנו את הכלל היסודי הזה בכל מה שאנו עושים, לרכז את תשומת הלב והמאמצים שלנו במה שתלוי בנו, ולהתכונן נפשית לקבל כל תוצאה בשוויון נפש.
יש דיונים אקדמיים אם הכלל הבסיסי קדם לאפיקטטוס. זה בהחלט נמצא במסורות אחרות, מאוחרות יותר אבל האם יש תקדימים סטואיים? לבחור שהתייעץ איתי נתתי את הדוגמא שמופיעה אצל קיקרו (שבתורו לקח אותה מסטואי בשם אנטיפטרוס מטרסוס). הדוגמא של הקשת מספרו "על תכליות הטוב והרע".
"שמא יגיע מישהו למסקנה שקיימות שתי תכליות לטוב. שהרי, אם מישהו החליט לכוון כידון או חץ אל מטרה, כשם שאנו מכוונים את מעשינו אל תכלית הטוב, בדימוי מן הסוג הזה יהיה על יורה החץ לעשות הכל גם למען יפגע במטרתו - וזאת היא אותה תכלית, שאנו מכנים הטוב העליון שבחיים - ואילו הפגיעה במטרה היא מן הדברים שאנו בוחרים, ולא מאלה שאנו שואפים אליהם'.".
אז יש פה סוג של דיכוטומיה של שליטה. והשתמשתי בדוגמא הזאת עבור הבחור לפני ראיון עבודה כי היא ממחישה יפה. אבל אפיקטטוס מחדד יותר מה באחריות שלי ומה תלוי בגורמים חיצוניים.
בלי קשר, ככל הידוע לנו, אף אחד לא הפך את הכלל היסודי הזה להיבט כל כך משמעותי בפילוסופיה שלו, בתוך או מחוץ לאסכולה הסטואית, אז אני חושב שאנחנו יכולים לתת קרדיט לאפיקטטוס, אם לא בחידוש מוחלט, בוודאי בהדגשת החשיבות של המושג ולהשתמש בו בהתאם.
החידוש השני. שיפוט, לא סגולה.
כל מי שמתחיל את דרכו בסטואיות וגם מי שהאזין לי, יודע שיש 4 מידות טובות או סגולות: חוכמה מעשית, מתינות, צדק ואומץ\גבורה. הסטואים לא המציאו את המידות הטובות ואפילו לא את ה-4 האלה. ככל הנראה הם הוצגו לראשונה בספר "המדינה" של אפלטון. למרות שהסטואים לקחו את זה למקומות קצת שונים, זה היה נפוץ בעת העתיקה. אבל אפיקטטוס ממעט להשתמש או להזכיר מידות טובות או סגולות. סנקה וקיקרו עושים זאת הרבה יותר. אבל אפיקטטוס מזכיר את זה מעט מאוד. הוא אומר למשל בספר "השיחות" 2.23.16: "והרצון החופשי מהו הדבר שבכוחו לעכב אותו? שום דבר הנמצא מעבר לרצון, אלא הוא עצמו כשהוא מסולף. משום כך נאמר שהמידות הטובות והרעות מקורן רק בו".
זאת אומרת שאפיקטטוס בוחר להתמקד בשלב מקדים למידות הטובות. לבחירה החופשית שלנו. אותה לאמן ואותה לחדד.
במקום סגולות, אפיקטטוס מתעקש שהדבר היקר ביותר שיש לנו, ה-summum bonum (שזה בלטינית "הטוב ביותר" או "הטוב העליון") הוא ה "פרוהיירסיס" שלנו, כלומר, שזה ביוונית עתיקה "יכולת השיפוט שלנו". זוהי תוצאה ישירה של הכלל היסודי שדיברנו עליו: מכיוון שהדבר היחיד שבאמת תלוי בנו הוא היכולת שלנו לשפוט מצבים, אז מכאן נובע שכישורי השיפוט שלנו צריכים להיות עניינו היחיד. ואכן, אפיקטטוס אומר זאת במפורש בפרק הראשון של "המדריך":
"[5] מיד, אם כן, התאמן לומר לכל רושם טורדני: "רושם אתה, ובכלל אינך מה שאתה נראה." לאחר מכן, בחן ושפוט אותו על פי אמות המידה שברשותך, והעיקרית והחשובה שבהן היא זו: האם הרושם שייך לדברים שבשליטתנו או לאלה שלא בשליטתנו? אם במידה מסוימת שייך הרושם לדברים שאינם בשליטתנו, החשיבוֹ כפעוט, משום שאין לו ולא כלום כלפיך."
איזה נפלא היה אם היינו מצליחים להגיד לכל דבר שמטריד אותנו שהוא רק רושם ואין לו שום שליטה עלינו? זה משהו להתאמן עליו.
"משום שאין לו ולא כלום כלפיך" לא אומר שלא אכפת לנו או שאנחנו אדישים. זה רק אומר שאנחנו מבינים שהדבר הזה לא נמצא בתחום הכישורים שלנו, ולכן הגישה הרציונלית היחידה לגביו היא של קבלה. לדוגמה ראיון העבודה של "שם בדוי אלון": כן אכפת לו אם יקבל את העבודה, או נכון יותר הוא מעדיף לקבל את העבודה על פני לא לקבל. אבל במובן שאליו מתייחס אפיקטטוס זה צריך להיות שום דבר בשבילו, כי זה לא נופל תחת הדברים שהם באחריות שלו בשליטה שלו. אם יקבל זה עדיף. אם לא יתקבל הוא צריך לקבל.
השילוב הזה בין הכלל היסודי של מה באחריותי, בשליטתי ומה לא, לבין האימון על כישורי השיפוט שלי, מעיד על שיטה סדורה שבנה אפיקטטוס. זו שיטה קוהרנטית, עם קשר לוגי פנימי בין חלקיה לרבות אתיקה של תפקידים, שלושת תחומי האימון, מושג החירות הרדיקלית ודחיית האשמה המוסרית. נגיע לזה.
לסכם את הנקודה של אימון השיפוט שלנו, זה למעשה אומר שכלול בחוכמה שלנו 2 מובנים. הכישורים שלנו לשיפוט צריכים להכיל גם חוכמה מעשית של הבחנה בין טוב לרע וגם ידע. זה המעבר הזה בין כישרון שיש לנו בתאוריה למעשה- כלומר מאומן ומיומן. להתאמן על כישורי השיפוט שלנו בעיקר בשליטתי ומה לא.
כולנו צריכים לשאוף לכישורים של חוכמה מעשית (פרונזיס) וגם תיאורטית (סופיה), כלומר שניהם יידעו מה טוב ורע ואיך להשיג אחד ולהתרחק מהאחר. שימו לב ששני ההיבטים הללו של החוכמה נטועים ביכולת שלנו להגיע לשיפוטים ראויים. בסוף על פי אפיקטטוס זה הכי חשוב כי נכון לכל מה שאנו עושים, לאורך כל חיינו.
החלק השלישי שאפיקטטוס מחדש בסטואיות שבוודאי נכון לנו גם היום זה אתיקת התפקידים:
מאחר ועשיתי פרק נפרד על העניין, אזכיר זאת בקצרה.
אתיקה של תפקידים באופן כללי היא התפיסה שהאתיקה שלנו - כלומר, בגדול, איך אנחנו מתנהגים - צריכה להתבסס על שיקול רציני של ה"תפקידים" השונים החופפים שכולנו ממלאים בחיים. אותו אדם ממש, נניח, יכול להזדהות עם מספר תפקידי חיים: בן זוג, אבא, בן, אח, חבר, מורה, קולגה, רופא, או הייטקיסט כמו במקרא של "שם בדוי אלון" וכו'.
פנאיטיוס הסטואי מהתקופה האמצעית של הסטואיות היה הראשון שפיתח את המושג הזה. וקיקרו בספר שלו "על החובות". מבסס על מה שכתב פנאטיוס. הוא זיהה ארבע פרסונות המבוססות על: הטבע האוניברסלי שלנו כבני אדם - כלומר יכולותינו הרציונליות, נטיותינו הטבעיות ותכונות האופי שלנו, נסיבות חיצוניות. ו אחרון הוא אורח החיים שאנו בוחרים בחופשיות. גם לא קיקרו, וגם ככל הנראה לא פנאיטיוס, מבהירים איך ניתן לאזן את ארבעת הפרסונות בצורה הטובה ביותר בחיים האמיתיים. אפיקטטוס מפשט את זה, לשני סוגים עיקריים של תפקידים והוא אומר ספר "השיחות" 3.23.3:
"כל עשייה שאנו עושים, אם אין קנה מידה לפנינו, העשייה תהיה אקראית, ואם נשתמש בקנה מידה בלתי מתאים, הרי ניכשל לחלוטין. ברם, יש לנו שני קני מידה, אחד כללי ושני מיוחד. הראשון מחייבנו להתנהג כבני אדם. מה כוללים אנו בביטוי זה ? שלא נתנהג ככבש באקראי, אם כי בעדינות, ולא כחיה רעה מזיקה. השני נוגע למקצועו המיוחד של כל פרט ולרצונו החופשי. המנגן בנבל ינהג כמנגן בנבל, הנגר כנגר, הפילוסוף כפילוסוף והנואם כנואם. ".
אפיקטטוס מדגיש לעומת 4 הפרסונות או התפקידים, את ההבחנה בבחירות שלנו בין היותינו בני אדם שחיים בחברה ואז זה גובר על כל תפקיד מסוים שעשוי להיות לנו, מה שאומר שבכל דבר שאנו עושים עלינו לפעול מתוך מחשבה על טובת האנושות, לא רק של אנשים ספציפיים. הנגר יהיה נגר והפילוסוף פילוסוף, אבל שניהם בראש ובראשונה בני אדם.
ויש לנו לא מעט בחירות שיכולות להזיק לכלל האנושות. זיהום סביבה, כשאנחנו שותפים להפצה של שטויות ברשת. שטויות לא מבוססות שיכולות להזיק. דוגמא קטנה:
במחקר שפרסם ד"ר אנדרו וויקפילד ב-1998, הוא העלה השערה שיש קשר בין חיסון ה-MMR (חצבת, חזרת, אדמת) ובין סינדרום של התנהגות אוטיסטית. אנשים הדהדו את המחקר הזה ואת הרעיון שחיסונים ככלל גורמים לאוטיזם. עד היום יש אנשים שחושבים שחיסונים מזיקים בכלל (זה התחיל עוד לפני המחקר הזה), וגם גורמים לאוטיזם בפרט. אבל לימים התגלה שהמחקר נוהל בצורה שערורייתית, שתוצאותיו זויפו, שהחוקרים קיבלו שוחד מעו"ד שתבע בשם הילדים שלקו כביכול באוטיזם את חברת התרופות, ושוויקפילד עצמו הוציא פטנט לחיסון MMR "שלא גורם לאוטיזם" עוד לפני שערך את המחקר.
כתב העת המדעי שפרסם את המחקר, משך אותו, והמחקר נגנז.
מחקרים רבים נעשו כדי לבדוק את ההשערה של ווייקפילד, וכאמור, היא לא אומתה מעולם. יתר מכך, לא התגלה שום קשר בין אוטיזם לבין חיסונים. למרות זאת השמועות בדבר הקשר לאוטיזם עדיין חיות ובועטות. הן גורם מרכזי לירידה בשיעורי החיסון, ועקב כך, להגברת הסכנות לבריאותם גם של הילדים הלא מחוסנים וגם כל מי שנמצא בסביבתם. לרבות חיסונים ממחלות שכמעט מוגרו מן העולם וחוזרות. אז הנזק שבני אדם יכולים לעשות לסביבה שלהם, הוא לא מבוטל. אם בהפצה של שקר, או רק חזרה עליו.
אפילו סתם ריכול זדוני על אחרים יכול לערער את המרקם החברתי. ודוגמאות יש לרוב.
אז חוץ מהתפקיד שלנו כבני אדם חברים בקהילה אנושים. יש לנו עוד תפקידים ואנחנו צריכים לזהות אותם לפי ארבעה קריטריונים ספציפיים:
(i) היכולות המיוחדות שלנו; (ii) היחסים החברתיים שלנו; (iii) בחירות או העדפות אישיות; ו-(iv) סימן "אלוהי".
מאיפה הבאתי לכם את הסימן האלוהי הזה עכשיו? אני אסביר אל דאגה.
ראשית היכולות המיוחדות שלנו אם יש לך או לך כישרון למוזיקה, נניח, עליך לנגן מוזיקה; אם לפילוסופיה, אז אתה צריך לעסוק בפילוסופיה.
(ii) אם אתה או את הורים, תתנהגו כמו הורים; אם חבר, כמו חבר.
(iii) שאל את עצמך מי אתה רוצה להיות ואז התנהג בהתאם.
החלק של הסימן האלוהי, נועד ליחידי סגולה. נניח אם יש בין המאזינים עכשיו לפרק, מישהו או מישהי שהם הסוקרטס הבא. אז עליהם לזהות את זה. אם כן, אז לנהוג על פי השליחות. אין הרבה מה להרחיב בנושא, אז נעבור לחידוש הבא של אפיקטטוס.
שלושת תחומי האימון:
גם על זה עשיתי פרק, אז לא נרחיב הרבה. ראשית נשמע מה אפיקטטוס אומר בעצמו בספר "השיחות" 3.2:
"יש שלושה שדות עיון שהם אדם צריך להתאמן כדי להיות אדם המעלה. הראשון עיינו בתשוקה ומאיסה, כדי שלא ימנע ממנו להשיג את מבוקשו ושלא יקלע למצב המאוס עליו. השני עניינו בדחפים למעשה והימנעות ממעשה, ובקיצור בחובותינו, כדי שמעשינו יהיו תקינים, מחושבים היטב ובלתי רשלניים. השלישי עניינו בהימנעות מתעייה ומפזיזות הדעות ובדרך כלל במתן הסכמה."
ציינתי בעבר שהנושא הזה מורחב בספרו המופתי של הפילוסוף הצרפתי פייר הדוט. הוא כינה את שלושת התחומים, או הדיסציפלינות, של תשוקה וסלידה, של פעולה ושל הסכמה. הם הבסיס לפילוסופיה המעשית של אפיקטטוס.
תחום התשוקה וההמנעות או הסלידה (כאשר בסלידה הכוונה היא לרצונות שליליים) מלמדת אותנו כיצד להעריך נכון את מה שאנחנו נותנים לו ערך (שזה חלק מהרצונות שלנו) ולהעריך נכון את החסרונות (או מה שאנחנו סולדים או נמנעים ממנו), כך שתמיד נשאף לדברים הנכונים ונמנע מהלא נכונים.
תחום הפעולה מתייחס לחובות שלנו כלפי אנשים אחרים, מכיוון שאנו חיים בקבוצות חברתיות והשגשוג שלנו תלוי באופן שבו אנו פועלים במרחב הציבורי.
תחום השיפוט והסכמה יכול להיחשב כסוג של חידוד של השניים הראשונים, שכן הסכמה (או שלילת הסכמה) לכל רעיון נתון היא תוצאה של שיפוט, ושיקול דעת הוא זה שמאפשר לנו לקבוע את הערכים שלנו (כלומר המשמעת הראשונה) ולפעול בהתאם (התחום השני של הפעולה). כמו הדוגמא על הזהב. האם אני נותן לו ערך או לא. אם כן איך אני פועל ואם לא אז איך אני פועל…
האימון בשלושת התחומים יסייע לנו בהחלטות היומיומיות שלנו.
חופש רדיקלי
יש ספר מצוין של ד"ר Anthony Long. שנקרא "How to Be Free". הוא יחסית נוח לקריאה באנגלית. הספר הוא סוג של מדריך עתיק לחיים הסטואיים, הוא מסביר מדוע אנחנו יכולים לדבר על תפיסה רדיקלית של חופש אצל אפיקטטוס.
על פי הספר אפיקטטוס חושב שאנחנו שליטים או אדונים מוחלטים בתחום אחד ותחום אחד בלבד. אני מניח שזה לא יפתיע אותכם, שהכוונה היא לתחום השיפוט וההסכמה. במילים אחרות, יכולת השיפוט שלנו אינה יכולה להיות תלויה באף אחד מלבדנו. ובזה טמון השורש של רעיון של חופש אמיתי:
יש דיאלוג בספר "השיחות" 4.1 שמתנהל כך:
"תסתכל על זה ככה ותחשוב על זה. מישהו יכול לגרום לך להסכים למשהו לא נכון?
אף אחד לא יכול.
לכן, בתחום ההסכמה אתה בלתי מוגבל ולא כבול.
נכון.
בוא נמשיך: האם מישהו יכול לחייב אותך לרצות משהו שאתה לא רוצה?
הם יכולים: בכל פעם שהם מאיימים עליי במוות או במאסר, הם מאלצים אותי.
אבל נניח שאתה מזלזל במות ובמאסר; אתה עדיין מתכוון להקשיב להם?
אני לא."
אפיקטטוס בוחר כאן בתרחיש קיצוני למדי כדי להבהיר את הנקודה שלו, מה שהופך אותה למשכנעת הרבה יותר. כששואלים את בן שיחו האם מישהו יכול להכריח אותו לאמץ דעה נתונה על משהו, התגובה הטבעית היא, ברור אם מאיימים עליי במוות או במאסר. גם היום, כשאנחנו רוצים לסלוח לעצמנו על בחירה גרועה, אנחנו אומרים "היה לי אקדח לרקה" כאילו לא הייתה לי ברירה.
אבל אפיקטטוס לא מקבל את זה. להיות מאוימים זה לא מספיק כדי לאלץ אותנו לעשות משהו בכלל. אם נסכים לעשות את מה שהמאיים עלינו רוצה, זה בגלל שהגענו למסקנה שלא כדאי להחליף את חיינו בסירוב. אולי אנחנו צודקים, אבל זו עדיין לגמרי החלטה שלנו. אפיקטטוס מרחיב בכך שהוא מציג לנו דיאלוג משכנע עוד יותר:
מתוך "השיחות" 1.1: "
" - גלה לי את האסור בגילוי.
לא אגלה ; שכן דבר זה מסור ברשותי. (כלמור בשליטתי- באחריותי או נתון לבחירתי - תבחרו את המונח המתאים לכם).
ובכן אאסור אותך באזיקים.
בן אדם! מה אתה סח? האותי תאסור? את רגלי תאסור, כי לרצוני החופשי לא יוכל אפילו זאוס עצמו !
אשליכך לבית האסורים.
רק את גופי העלוב.
אערוף את ראשך.
וכי מתי אמרתי לך שרק ראשי בלבד אינו נתון לעריפה?
אלה הם הדברים שהעוסקים בפילוסופיה צריכים לתת עליהם את דעתם, לכתוב אותם מדי יום ביומו, ולהתאמן בהם תמיד."
תחשבו כמה כוח זה נותן ועוצמה לאדם שאי אפשר לאיים עליו. אנחנו חופשיים באופן קיצוני אם אנחנו לא מפחדים מהדבר היחיד שמרתיע את רוב האנשים: המוות. אנחנו לא צריכים לפחד מהמוות כי הוא מצוי תחת תחום הדברים שאינם תלויים בנו, ויתרה מכך, כי זהו אירוע טבעי שאפילו נותן משמעות לחיינו: הידיעה שתוחלת חיינו מוגבלת הופכת כל דקה, לייקרה וראויה לתשומת לב.
לטפח כזה חופש, זה רק ע"י כושר שיפוט מאומן. לכן זו גם הסיבה שאפיקטטוס נותן דגש גדול יותר לכושר השיפוט מאשר לדברים אחרים.
אם אתם זוכרים אמרתי קודם שיש שמייחסים לאפיקטטוס חזרה לסטואיות הראשונה. זו שהושפעה מהציניים. מהבחינה הזאת של החופש הרדיקלי, גם הציניים שאפו לכך. אצלהם היו שלוש סוגי חירויות.
חופש מהגבלות שהוטלו על ידי החברה - לכן לא התחתנו או עסקו בפוליטיקה- את זה הסטואים לא אימצו.
אוטרקיה. מילה מיוונית עתיקה שמשתמשים בה עד היום. בעיקר משק אוטרקי. כלומר משק שמספק לעצמו את כל צרכיו ולא תלוי באחרים. אז זו גם חירות של הציניקים. הסטואים בהחלט מקבלים את החירות הזאת.
פרהסיה. מה שאנחנו מבינים היום בציבוריות. אז פרהסיה הייתה סוג של חופש דיבור. דיבור ישיר בציבור בלי להיות מורתע ממה יחשבו עלי או יגידו עלי. כשדיוגנס מסינופה נשאל מה הדבר הכי יפה בעולם, הוא ענה "פרהסיה", חופש הביטוי.
אפיקטטוס מצד אחד ממליץ על החירויות הללו. בעיקר על חוש הדיבור, אבל באדיבות ולא עוקצנות כמו הציניים. אבל הוא בהחלט אפשר לראות מהדיאלוגים בספרי השיחות שהוא היה ישיר.
זה מביא אותנו לחידוש האחרון שנדון בו היום:
דחיית האשמה המוסרית
בספרי השיחות 1.18.5:
" - וכי אין הגנב הזה והנואף הזה חייבים מיתה?
לא ולא. מוטב שכך תשאל: 'האם לא חייב מיתה האיש התועה והמתועתע בדברים העומדים ברומו של עולם, והמסונוור לא בכושר הראייה להבחין בין לבן לבין שחור, כי אם בכוח השפיטה להבחין בין הטוב והרע?'. ואם כך תשאל, תכיר כמה אכזרית היא הדעה שהבעת, ודומה כאילו היית אומר: 'וכי לא חייב מיתה העיוור הזה והחרש ההוא?'. "
אפיקטטוס אומר שמי שעושה משהו לא בסדר מבחינה מוסרית, כמו לבגוד בבת זוגו, או לגנוב או להרוג, הוא כמו אדם עיוור: הם לא רואים את מה שכולנו רואים, את ההבדל בין נכון ורע. זוהי, כמובן, תוצאה של פרוהיירסיס פגום, כושר שיפוט שאינו מסוגל להעריך את הדברים כהלכה. מכיוון שהשיפוט הוא הטוב העליון, יש לרחם על המסכן, ואם אפשר, לעזור לו, לא להעניש אותו.
זה לא אומר שאנחנו צריכים לתת לשודדים ורוצחים לצאת לחופשי, בדיוק כפי שהיינו נוקטים באמצעי זהירות אם נראה עיוור הולך ברחוב ומסכן את שלומם של אחרים. אבל זה כן אומר שמטרת העל של מערכת המשפט שלנו צריכה להיות החלמה, לא תגמול; שיקום, לא נקמה.
הסלחנות היא עבורינו בעיקר. לא עבור האחרים. תחשבו על זה.
לסיכום:
פילוסופיית החיים של אפיקטטוס נובעת, בשלמותה, מהכלל היסודי: חלק מהדברים תלויים בנו ודברים אחרים לא.
מכיוון שמתברר שהדבר היחיד שבאמת תלוי בנו הוא שיקול הדעת שלנו, זה הופך להיות הטוב העליון, וניתן להגיע אליו על ידי תרגול שלושת התחומים, תוך שימת לב לתפקידים שלנו בחיים.
אם נסכים עם כל זה, אז שני דברים נובעים מכך: אנו נהנים מחופש רדיקלי במובן שציינתי קודם; ועלינו לדחות את האשמה המוסרית כלא נכונה ומוטעית.
אז עד כאן להפעם. תודה שהאזנתם. נשתמע בפרק הבא אם ירצה הגורל. היו בטוב.
Comments