שלום וברוכים הבאים להסכת על אומנות החיים- הפודקאסט על הפילוסופיה הסטואית. שמי ברק קידר. אני יועץ פילוסופי, מלמד פילוסופיה סטואית. אתם מוזמנים לאתר שלי stoaisrael.com דרך האתר אפשר לפנות לשיחות ייעוץ אישיות או להירשם לקורס הבא. היום אלווה אתכם לתוך ציטוט שאולי יסייע לכם ולו במעט בנבכי החיים.
בפרק היום מיזגתי בין 2 מאמרים שקראתי. האחד הוא לא סטואי. הוא קשור לנורמות חברתיות ואיתו נתחיל. אח"כ נעבור למאמר על האם הסטואים הם פמיניסטים או לא. כלמור הסטואים העתיקים לא המודרניים. כי יש עדויות לכאן או לכאן.
המיזוג בין המאמרים יעזור לנו להבין את היחס לשינויים חברתיים לטרנדיים ונורמות. והמאמר השני בעיקר, יעזור לנו עם האימון הסטואי שלנו עצמו.
המאמר הראשון אומר שיש כל מיני פערים מוסריים בין אנשים. פערים תפיסתיים שגורמים לאי נוחות מדעות של אחרים. אל דאגה יש דוגמאות בשפע.
נתחיל בהכי נפוצה היום, אלה שהם WALK. הפרוגרסיביים לעומת הליברליים הקלאסים או השמרנים. אלא שמבקשים שנכנה אותם בשמות גוף שאינם זכר או נקבה. אם אנחנו פרוגרסיביים, זה נראה לנו הכי נכון בעולם. בואו ניקח דוגמא אולי פחות טעונה אבל נפוצה גם בארץ. אנשים טבעוניים לעומת אוכלי בשר. אלה לא יכולים להבין איך מישהו אוכל משהו שהיה חי ואלה חושבים שהצדקנות הטבעונית היא מוטעית והם צריכים לצאת לנו מהצלחת.
מה עם, רק ביבי או רק לא ביבי? או לצאת להפגין למען חטופים או לא לצאת להפגין כי אני לא מסכים עם חלק מהמסרים או כי אני חושב שזה מחליש אותנו או מחזק את החמאס. על השאלות הללו אני לא אענה ישירות. אבל לדעתי הפרק היום עונה על זה לחלוטין.
אבל הדוגמא שהכי ממחישה מה שאני רוצה להדגים בעניין פערים מוסריים וניגע בה בהרחבה בהמשך, היא פמיניזם. כמה צורם באוזן היה לחלק מהאנשים כאשר הסוגייה של זכויות נשים הפכה ליותר ויותר בדיון הציבורי? יש ביוטיוב את הפעם הראשונה שהקומיקאי טל פרידמן חיקה את שלי יחימוביץ' אז עיתונאית. זה היה ב 2003 בזמן מלחמת המפרץ במסגרת התוכנית "רק בישראל" של ארז טל ואורנה בנאי. הקטע ממחיש את התחושה שקיבלו אלה שלא רצו לשמוע איך כל עניין עובר דרך המסננת של פמיניזם.
אם אתה אוכל בשר ומישהו מעיר לך שבשר זה רצח, או מתחיל לדבר לידך על היותו טבעוני, אתה מתחיל להרגיש אי נוחות, כל אחד ואחת בהתאם לאופן שבו הם חווים דברים. חלק מתעצבנים, חלק העיניים שלהם מתגלגלות. ובגדול הייתם רוצים שהם פשוט ישתקו.
זה לא שלא אכפת לכם בעלי חיים. אתם תעשו משהו אם תדעו שהשכן מתעלל בכלב. אתם אפילו אוהבים חיות. אבל ההטפה מציקה לכם במיוחד כשאתם לא עושים את אותו הקשר שבין המנה על הצלחת לבין בע"ח. באופן דומה, קשה למצוא היום מישהו שיגיד שנשים לא צריכות שיהיה להן זכויות. אבל חברה שמרנית מאוד, מקצה תפקידים ספציפיים לנשים ולגברים והם רואים בכך טבעי ולכן אם מישהו יטיף להם על פמיניזם, אם יחוו את אותה תחושה של אוכל בשר שמישהו לידו מטיף לו שזה רצח. או להפך, אם אישה שמרנית, תגיד לאישה פמיניסטית קרייריסטית שהיא מועלת בתפקידה כאישה, העיניים יתגלגלו גם כן.
אפשר להרחיב ולדבר על תקינות פוליטית, על הטרדות מיניות, מי-טו ועוד.
בעניין הטרדות מיניות, היום, היחס אליהן הוא אחר. כולנו נסכים (אני מקווה) שאפילו אם הפעילויות האלה היו פעם נפוצות, הן אף פעם לא היו בסדר. זה שאנחנו כבר לא רואים אותם כמשהו טבעי במערכת היחסים בין בני אדם, זה בעצם סוג של התקדמות מוסרית.
טוב שאנחנו מתייחסים להטרדות מיניות במקום העבודה ברצינות רבה יותר ממה שהיינו רגילים! זה צעד קדימה שאנחנו כבר לא מוצאים הומופוביה סתמית מצחיקה, ושאנחנו מנסים להתחשב יותר כשאנחנו מדברים על אלימות מינית.
אז למה במקום להתייחס ברצינות לדאגות המוסריות שמונעות מרפורמות חברתיות, אנו מגיבים לעתים קרובות כל כך בסוג כזה של התגוננות עצבנית וקצרת רוח?
זה לא שלא אכפת לנו מהנכון והלא נכון. למעשה, נראה שיש ציפייה שכאשר נעמוד מול טיעונים אמיתיים וחשובים לשינוי מוסרי, יהיה קל לזהות אותם ונסכים מייד. אבל הדוגמאות שהבאתי, מוכיחות שלעיתים, אנחנו קודם מרגישים אי נוחות וצרימה כאשר מנסים להגיד לנו שהתפיסה שלנו שגויה. אח"כ אחרי שעניין כלשהו נשאר איתנו ומתקבע, אז אנחנו משנים את תפיסתנו.
אז משתמע מכך, שגלגול העיניים הוא גורם מעכב בשינויי תפיסה מוסריים. טיעונים רבים וטובים באמת לשינוי מוסרי יחוו על ידי רבים משהו מעצבן.
זה מנגנון פסיכולוגי של הסתגלות לנורמות חברתיות. המנגנון הזה גם יכול לגרום לנו להתנגד לשינוי חברתי - גם כאשר השינוי הזה הוא לטובה.
זה מנגנון שמונע מאיתנו לעשות דברים שהם לא לפי הנורמה. במאמר שקראתי משום מה בחרו בדוגמא של לנסוע באוטובוס עם תחתונים על הראש. אין שום פסול חוקי בהתנהגות כזאת, אבל יש נורמה חברתית. סביר להניח שהרבה פעולות שונות שאינן על פי הנורמה אף פעם לא יעלו על דעתנו. אבל למה לא? יש כל כך הרבה דרכים אפשריות שבהן נוכל להתנהל חברתית, אבל בפועל אנחנו אפילו לא שוקלים את רובם המכריע.
במקום זאת, אנו נשארים בעיקר בגבולות הנורמות, הכללים חברתיים, סביבות תרבותיות אנושיות, המכתיבים אילו התנהגויות מותרות, אסורות או מחייבות. כמה טיפ נותנים במסעדה? כמה באיטליה או ארה"ב, זה שונה בכל מקום. מה הלבוש הראוי ללוויה או שבעה? למה אנשים מדברים בצורות שונות ליד אנשים שונים? למשל לא נדבר ליד סבתא כמו שאנחנו מדברים עם חבר.
אבל לפעמים יש דברים שצורמים לנו. מישהו שמדבר מאוד חזק בשולחן לידינו במסעדה. או שפעם היה נהוג לשמור על השקט בין 14:00 ל 16:00 ולא להתקשר לאנשים, בשל מנוחת הצהריים. יש כאלה, שבטח עד היום צורם להם אם ידברו חזק לידם בצהריים. הפרות נורמות מושכות את תשומת ליבנו, וגם כשהן אינן מזיקות לחלוטין, עדיין יכולות לעורר הבזק של גירוי. אנחנו חווים את זה כאות רגשי שמשהו בסביבה החברתית שלנו השתבש.
המפגש עם גירוי כזה של נוהג מחוץ לנורמה שלנו הוא חיכוך רגשי.
גם בתוך אותה תרבות, הזמנים משתנים, זרמים משתנים ונורמות ישנות מפנים את מקומן לנורמות חדשות. בזמן שזה קורה, אנשים מסוימים יכולים לגלות שהפסיכולוגיית נורמות שלהם לא מסונכרנת. כמו אלה ששינו להם את הכללים ולא יכולים יותר להטריד בעבודה. או לעשות שיימינג. וטוב שכך.
בחלק מהמקומות משנים את הנורמות עם כינויים גוף. אני לא נכנס אם זו תופעה חיובית או לא. כי אני אדיש לה. אבל היא דוגמה מצוינת איך זה מייצר חיכוך רגשי כמו אדם שרגיל לנהוג בצד ימין של הכביש ועכשיו צריך רגע לנהוג במדינה שנוהגים בה בצד שמאל.
אם מישהו יכריח אותנו לשנות נורמות, זה בכלל יעצים את החיכוך הרגשי. לדוגמה, שינוי חברתי יכול לפצל אוכלוסיות לפי קווי דורות. הדור המבוגר מתנגש בנורמה חדשה בה דוגל הדור הצעיר, מה שמוביל לכך שהדור הצעיר מתקן או אפילו לועג למבוגרים המפרים את הנורמה שלו. במקרים כאלה, האנשים המבוגרים יכולים בקלות לגלוש לפרש את ההתנהגויות האוכפות הנורמות של בני הנוער כאיום מצד קבוצה עוינת.
למרות שהבן שלי בן ה-15 מושפע גם מהמוזיקה שאני שומע שלעיתים היא יותר מבוגרת אפילו ממני, הוא עדיין מכנה אותי "זקן", ולא משנה כמה יסבירו לי, אני לא מבין מה זה "סקיבידי".
זהו מסלול אפל. חוסר התאמה יוצר חוסר שטף, מה שמוביל לתחושות של סרבול ואי נוחות. כאשר נורמות חדשות נאכפות על ידי הקהילה, זה יכול להוסיף שמן למדורה, להוביל למבוכה וניכור, שיכולים להעמיק את השסעים החברתיים ולהטות במהירות לפחד, כעס ועוינות מוחלטת.
פסיכולוגיית הנורמה מדגישה כמה דרכים בהן נורמות יכולות לשמש מכשולים עבור אלה המבקשים לחולל שינויים מוסריים חיוביים בחברה. לעתים קרובות, החלפת נורמות מזיקות בנורמות חיוביות זו התקדמות מוסרית אמיתית. פסיכולוגיות הנורמות שלנו טובה כשאנחנו מיושרים עם ההקשר החברתי שלנו. אבל הם אותם מאפיינים שהופכים אותנו גם לעמידים בפני שינוי חברתי.
גרוע מכך, התגובות הרגשיות שהפסיכולוגיות הנורמות שלנו מייצרות יכולות לתרום לא רק לסרבנות מוסרית, אלא לתגובת נגד. הבנת הפסיכולוגיה של הנורמות היא חיונית לשאיפה לצדק חברתי.
ראשית,
גלגול העיניים, זה לא מנגנון אמין. אנחנו צריכים לזכור שזה מנגנון שלא קשור לתוכן. כי השינוי, יכול להיות חיובי או שלילי. שינוי הנורמה לא אומר לנו כלום על האם היא שיפור או לא, האם היא מייצגת התקדמות מוסרית או נסיגה מוסרית. החוויה השלילית של חיכוך רגשי שנגרם על ידי הנורמה החדשה אינה עדות לכך שהנורמה עצמה גרועה או שאסור לנו לאמץ אותה.
זה רק אומר שכאשר אנחנו נתקלים באיזו נורמה חדשה ומעצבנת ובשינויים שמבקשים מאיתנו לעשות בנורמות שלנו, אז אנחנו צריכים לחשוב על זה. לא למהר להסכים ולא לדחות. לחשוב.
החיכוך הרגשי הוא דגל שמורם לנו. אנחנו צריכים לחשוב להתייעץ ולבחון.
דרך נוספת היא לטעון שלחיכוך רגשי למעשה יש תפקיד חשוב בכך שהוא מונע מאיתנו לאמץ נורמות חדשות מוטעות. אחרי הכל, עלינו לצפות שכל נורמה חדשה שאנו פוגשים תיצור חיכוך רגשי, ללא קשר אם היא טובה או רעה לחברה. אולי הנורמות הישנות קיימות מסיבה טובה, והנורמה החדשה תגרום לנו לנזק. במילים אחרות, חיכוך רגשי עשוי לפעול כמו מערכת חיסון טובה, להגן עלינו מפני "להידבק" בנורמות רעות. המערכת לפעמים טועה לפעמים מגנה עלינו, ולכן המחיר שאנו משלמים עבור ההגנה שלה הוא שבסופו של דבר אנו דוחים כמה שינויים בנורמה לא מזיקים או חיוביים יחד עם כל הרע.
זה מביא אותנו לאחד משינויי הנורמות הכי גדולים בהיסטוריה ולסטואים כמובן. השינוי הוא פמיניזם. היחס לאישה. וזה מביא אותי למאמר מאוד חשוב שנקרא:
Stoicism, Feminism and Autonomy BY: Scott Aikin and Emily McGill-Rutherford
המאמר מתחיל בכך שהסטואים העתיקים לא היו עקביים בכל מה שקשור למעמד האישה. מצד אחד, הם הכירו בנשים כבעלות יכולת רציונלית זהה לשל הגבר ויכולת לסגולות ומידות טובות. מצד שני, הם המשיכו בנורמה של נשים כנושאות התפקיד של ניהול עבודות הבית.
זה עקבי אצל כמה סטואים בגלל תואם כמה כללים סטואים. אבל לא הולם את הנורמה הקיימת היום של פמיניזם ליברלי. אבל תורת הערך הסטואית נותנת דגש רב על הבחירה וכיבוד אוטונומיה של בחירות של אנשים. גברים ונשים. זה מייצר סוג של מודל סטואי לפמיניזם.
הנושא לא פשטני בכלל, שאפשר לעשות דיכוטומיה של כן פמיניסטים או לא.
התזה הבסיסית במאמר היא של סטואים היה יחס לא אחיד בכל הנוגע לנשים, עם כמה עמדות שניתן להבין בקלות כסוג של פמיניזם, ואחרות לא כל כך. אבל מחברי המאמר גם מפרידים בין הפילוסופיה לבין הזמנים הספציפיים והאנשים שתרגלו אותה ביוון העתיקה וברומא - בדיוק כפי שאנו עושים בהגיון לגבי מסורות פילוסופיות ודתיות אחרות. או מה שתיארתי קודם לעניין פסיכולוגיית הנורמות. אז הם שואלים האם לסטואיות כפילוסופיה יש את הכלים הנדרשים על מנת לתמוך בפמיניזם מלא בעידן המודרני. והתשובה שלהם היא בהחלט כן.
החשיבות של המאמר, בין היתר היא קודם להראות לנו שהסטואים העתיקים הם לא היו מושלמים. כמו שסנקה כבר בעת העתיקה כתב, הם המורים שלנו לא אדונים שלנו.
המשימה הראשונה שכותבי המאמר הציבו לעצמם היא להראות את קיומם של שני כיווני מחשבה סטואית עתיקה, בכל הנוגע לסוגיית נשים: פרוגרסיבית וסקסיסטית.
מצד אחד, גם אצל סוקרטס ואפלטון, נשים יכלו ללמוד פילוסופיה. מוסוניוס רופוס המורה של אפיקטטוס אפילו טען שחשוב שנשים ילמדו פילוסופיה. אבל הוא גם כיוון לכך שהכשרה כזו תגרום להן להיות עקרות בית טובות יותר (חכמות ומלאות חובה). סנקה, למרות שטען שלנשים יש את אותה יכולת מולדת למידות טובות, בכל זאת כותב גם כי ישנם מכשולים למידה הטובה אצל נשים הנלווים לעצם היותה אישה: חוסר שליטה עצמית, אמינות וסוג של פשטות.
אפיקטטוס אומר למשל בספרי השיחות (ספר 3 פרק 24.53): "הגיע זמנך לעסוק בעסקי גברים, עודך נכסף למינקות ושדיהן ועודך נותן לנשים פתיות וקלות ערך להשפיע עליך ולרכך את לבך על ידי דמעותיהן…"
גם סנקה כתב כמה דברים סקסיסטיים. או אם נרצה לדייק, הוא דברים כמו, "אל תתלהט כמו אישה" וכדומה.
והציטוט העיקרי שלנו היום מ"המדריך" של אפיקטטוס:
"פרק מ
משהגיעו הנערות לגיל ארבע עשרה, מכנים אותן הגברים — נשים. ואכן, כאשר הן רואות שאין שום דבר אחר ברשותן, הן שוכבות עם הגברים ומתחילות להתייפות ולהשליך את כל יהבן על עיסוק זה. אם כן, עלינו להשגיח שהן יֵדעו, כי הן זוכות לכבוד רק על שום צניעותן ועל שום כבודן העצמי, ולא על סמך כל דבר אחר."
בציטוט הזה יש לנו גינוי להחפצה של נשים (שזה האלמנט הפרוגרסיבי- המתקדם), אבל גם קריאה לנשים להיות הגונות, צנועות וענוות (שזה היסוד הקצת סקסיסטי אצל אפיקטטוס).
באותה עת זו הייתה, למרבה הצער, הגישה הנורמטיבית, אנחנו יכולים להאשים את הסטואיים על כך שלא יצאו נגד הגישה הזאת. אבל זה יהיה אנכרוניסטי מצד אחד ויש עוד הסבר למה הם לא יצאו נגד זה, גם אם ראו את העוול. גם קיקרו וגם סנקה משתמשים בעקביות בשמות תואר נשיים כדי לציין כשלים מוסריים, ושמות תואר זכרים כדי לציין התנהגויות טובות וראויות. כמו להגיד למישהו היום "תהיה גבר".
הירוקלס הוא עוד סטואי שהזכרתי בעבר שמציג נשים כאינדיבידואלים ש"ממלאים את פקודות אדון הבית". לא להידלק, סבלנות בבקשה. כי מצד אחד היירוקלס הוא ללא ספק השמרני ביותר מבין הסטואיים העתיקים שכתביהם שרדו. אבל, אנו חייבים לו את הדימוי היפה של מעגלי הדאגה המשמשים לעתים קרובות כדי להמחיש את המושג הסטואי המכריע של אויקאיוזיס שגם על זה עשיתי פרק בעבר, על הניכוס, שהוא הבסיס לקוסמופוליטיות הסטואית, וכפי שנראה זה גם בסיס לפמיניזם סטואי.
הנושא העיקרי שמזהים במאמר עם היחס הסטואי הקדום לנשים הוא מה שהם מכנים "בעיית המעמד החברתי". כמה סטואים דיברו במפורש על חשיבותן של נסיבות שיעזרו לנו לתרגל מידות טובות: סנקה, למשל, אומר שעלינו להימנע מלהיות רעבים או עייפים, מכיוון שזה עוזר לשלוט בכעס שלנו. בספר שלו על הכעס (ספר 3 פרק 9) הוא כותב: "עלינו להיזהר מיגיעה יתירה לגוף, כי היא משכחת את הנעימות והשקט שאנו מוכשרים להם, ומטילה עלינו רוגז. כן מי שהוא חושש באיצטומכא שלו, כשהוא יוצא לעסקים חשובים יסעד לבו בתחילה כדי להקל על מררתו, אשר היגיעה מטרידה אותה, אם מפני שהיא מכנסת את החום שבגוף ומזיקה למרוץ הדם על ידי עבודת פרך של הגידים, או בעבור שהגוף הנחלש ואין אונים נהפך למשא על הנפש. בודאי זאת היא גם הסיבה, כי אנשים שבריאותם רופפת או הזקנה החלישה אותם נוטים יותר לכעס. לכן יש להיזהר גם מן הרעב והצמא, שהנפש מתקצפת ומתרגשת על ידם".
שזה נושא שאולי שווה פרק בפני עצמו. אבל כרגע, הוא משמש אותנו להבנה שנסיבות משפיעות. אז גם נסיבות מעמדן של נשים משפיע על המידות הטובות שלהן.
אם תחשבו על זה, גם הספר הראשון של "מחשבות לעצמי", בו מרקוס אורליוס מודה לכל האנשים שעשו אותו מה שהוא ותרמו לחייו, זו הוכחה לכך שהוא מכיר בנסיבות שסייעו לו להגיע להיות מי שהוא.
הטענה במאמר, היא שמאחר ובדרך כלל לא ניתן לנשים את סוג המעמד החברתי שהיה לאנשים כמו סנקה ומרקוס, הסטואים לא הצליחו להכיר בכך שיש חיסרון מובנה לנשים בכל הנוגע לתרגול מידות טובות.
אבל ויש אבל. כי מצד שני, הסטואים טענו שאפשר להיות אדם מאושר ובעל מידות טובות גם בתנאים הקיצוניים ביותר. כמו למשל אפיקטטוס שעשה מעצמו משהו אפילו שהיה עבד. נקודה נוספת, באותה תקופה, היו גם גברים בעלי מעמד ונסיבות שמקשות, לעומת נשים מסוימות ממעמד גבוה יותר שכמה מהן, בתקופת האימפריה הרומית, הצליחו להגיע לעצמאות כלכלית, לשלוט על הירושה שלהן, ולקבל השכלה.
אז, הטענה פה, שנסיבות של נשים, לא צריכות להיות מכשול להיותן סטואיות בעלות מעמד, יכולת, השכלה, אושר ורווחה.
החלק החשוב במאמר, טוען שיש בסטואיות מודל שמקדם נשים - לפמיניזם ליברלי גם עדכני.
הם מתחילים במתן שתי פרשנויות לצווי הסטואי המפורסם, לחיות על פי הטבע. מעניין לציין שהם מבחינים בין מה שהם מכנים גרסה "דקה" לגרסה "עבה" של חוק טבע סטואי. חוק הטבע בגרסה הדקה, פירושו פשוט לקבל את מה שטבעי ולהתמודד איתו, שזה משהו מאוד דומה למה שאפיקטטוס אומר שעלינו לעשות ב"מדריך" 8:
"אל תבקש כי המציאות תהיה על פי רצונך, אלא קבל אותה כמות שהיא, וכך הכל יהיה לטובה."
לעומת זאת הגרסה המורחבת יותר של חוק הטבע, טוענת שמוצאים יסוד נורמטיבי בטבע. כלומר נורמות טבעיות. כמו שמרקוס אורליוס כותב בספר 2 (16):
"הן לכעוס על אחד הדברים הקורים אותנו משמעו התנתקות מן הטבע…"
הוא אומר שהנפש שלנו עושה לעצמה נזק כשהיא מתרחקת מכל אדם אחר או פועלת נגדו בכוונה לגרום לו נזק, כפי שקורה עם מי שמאבד את העשתונות. או כמו שמרקוס כותב בספר 9 (1): "מעוות הצדק הינו חוטא… כל המפר את רצון הטבע הלא הוא חוטא במפגין לפני האלוהות הבכירה מכל. הן טבע העולם הוא טבעה של המציאות, והמציאות קשורה ישירות לכל הקיים".
זה החלק של חוק הטבע המורחב. האמור לבסס לנו נורמות חברתיות המובססות על חוק הטבע. על הזכות הקיימת לכל אדם.
2 החלקים של חוק הטבע, קיימים בסטואיות. האחת לקבל את המציאות. להיות בשלווה סטואית כלפי המתרחש. בלי החיכוך הרגשי וההתרגשות שהצגתי קודם כאשר יש דברים שהם מחוץ לנורמות המוכרות לנו.
זה גם אומר, שאנחנו לא צריכים לפעול לשינוי סטטוס קוו. לקבל את המציאות. לא לנסות לשנות אותה. אבל החלק הנרחב יותר של חוק הטבע. דווקא אומר שאנחנו צריכים לעורר שינויי חברתי כשמשהו לא צודק.
כפי שניסחו זאת מחברי המאמר: "ההשקפה הטבעית הסטואית [כלומר חוק הטבע המורחב] היא שלנשים יש טבע רציונלי ויכולת בחירה מנומקת. התוצאה היא שמנקודת המבט של הדברים הרלוונטיים לטוב המוסרי, נשים הן שוות לגברים וראויות לאותו כבוד שיש לגברים. וזו בדיוק הסיבה שמוסוניוס רופוס סבור שנכון שנשים תלמדנה פילוסופיה, זו הסיבה שסנקה סבור שלנשים יש את אותן סגולות ומידות טובות כמו לגברים. וזו הסיבה שאפיקטטוס מבקר את ההחפצה של נשים צעירות שתיארתי בציטוט קודם. כי ככה הגברים לא מכבדים את מה שיש לו ערך בנשים, יכולת הבחירה הרציונלית שלהן. ביקורת תרבות נחוצה במקרים כאלה, והסטואים נהגו לבקר את התרבויות שלהם על הכשלים הללו".
אז למרות שיש בפילוסופיה הסטואית את מה שצריך כדי להיות פמיניסטים או לפחות לראות בנשים שוות לגברים מהבחינות שתיארתי קודם, אי אפשר ממש לכנות את הסטואים העתיקים "פמיניסטים" וזה כי הם היו תוצר של התרבות בה חיו. זו סיבה אחת וסיבה שניה, היא שהם פשוט לא הלכו עד הסוף עם הפילוסופיה שלהם עצמם מהבחינה הזאת. בדיוק מהסיבה שהם לא ביטלו עבדות למרות שיצאו נגדה.
כותבי המאמר טוענים בצדק שיש לנו חובות זה כלפי זה, כיצורים רציונליים, ושחובות אלה כוללות כבוד לבחירותיהם של אחרים. כל מה שחיצוני לנו הוא אדיש לנו, כמובן אדיש לתרגול המידות הטובות שלנו, אבל זו לא הצדקה לחוסר מעש מול עוול. צדק - אל לנו לשכוח - הוא אחת מארבע המידות הטובות! יש הבדל, בין ההכרה בכך שאיננו נפגעים באמת על ידי יחס לא צודק כי כמו שמרקוס אורליוס כתב לעצמו בספר הרביעי (7): "היפטר מן השיפוט ונפטרת מתחושת הפגיעה; היפטר מתחושת הפגיעה ונפטרת מהפגע עצמו". לבין להיות שותפים ליחס לא שוויוני כלפי מישהו. כולל, כמובן, נשים.
במאמר כותבים לנו, שלסטואים יכולה להיות ביקור על מוסד העבדות או כל אי צדק כלפי בני אדם, אבל עדיין להחזיק בגישה ולתרגל יכולת להתמודד בעצמנו עם כל עוולה שמופנית כלפינו.
אפיקטטוס אומר ב"מדריך" 4: "..אם יצאת את ביתך כדי לרחוץ במרחצאות, רְאה בעיני רוחך את אשר עשוי להתרחש שם, כלומר את מי שכנראה יתיזו עליך מים, מי שייתקלו בך, יעלבו בך ואף מי שעשויים לגנוב את חפציך שעה שאתה מתרחץ…".
זה בדיוק הכוונה. שבכל מה שקשור ליחסים שלנו עם אחרים, אנחנו חייבים להבין שאנחנו לוקחים חלק בכל החוויה האנושית לרבות האי צדק שיעשה כלפינו. ולכן אנחנו צריכים להיות מוכנים לסבול את מה שצריך לסבול. אבל זה לא אומר שאנחנו צריכים להיות חלק מעוול או להתיר אותו.
אנחנו מזהים את התנאים הנכונים לצדק כחלק מפסיכולוגיית הנורמה שהוצגה במאמר הראשון שתיארתי. אבל כסטואים אנחנו גם מכינים את עצמנו גם לחוות אי צדק. אז יש חיים על פי מה שיש - חוק הטבע הפשוט יותר הדק, שלקבל את המציאות. וגם חיים על פי מה שחוק הטבע דורש מאיתנו כיצורים רציונליים שזה בין היתר להכיר בכך שהתרבות שלנו כושלת לעיתים באופן שהיא מפגינה היגיון. כלומר התרבות שלנו יכולה לייצר אי צדק וזה בהחלט מתקשר למאמר הראשון שאומר שלא תמיד אנחנו מזהים למרות שנדמה לנו שכן, כאשר שינויי נורמות הוא טוב לשינוי מוסרי.
התוצאה היא שלסטואיות כמסגרת פילוסופית, בעיקר כששמים בצד את התרבות בה צמחה ביוון ורומא העתיקות, יש את התפיסה והתרגול כדי לקבל נשים כשוות (וכל קבוצה אחרת לצורך העניין), וחשוב מכך - גם לקרוא לשינוי חברתי . הכבוד המהותי שהסטואיות מעניקה ליכולת האנושית לתבונה הוא אותו כבוד לבחירה האנושית שהוא בליבת הפמיניזם או ליברליזם.
הסטואיות גם מפשרת במחלוקות בתוך הפמיניזם. מה התפקיד של האישה. האם אישה שבוחרת להיות אמא ולבנות משפחה היא פחות פמיניסטית מאשת קריירה?
הזכרתי בפרק הקודם את הספר "על החובות" של קיקרו שמבוסס על יצירה של פנאיטיוס הסטואי. שם קיקרו מצטט את פנאיטיוס המדבר על חובות האדם.
החובות שלנו הן לאור 1. היותנו יצורים רציונליים (שזה אומר חובות אוניברסליות) 2. התכונות האישיות שלנו והחובות האישיות שלנו 3. נסיבות המקרה הספציפי שלנו המספקות אחריות חברתית. כלומר איפה נולדתי לאיזה משפחה וכד'. 4. החובות שמתוך הבחירות והרצונות שלנו.
גם אפיקטטוס ירש את התפיסה הזאת והוא כותב עליה בספרי השיחות (ספר 2.10). הוא אומר שראשית, אדם הוא יצור רציונלי. לאחר מכן, האדם הוא יצור רציונלי עם יכולות ייחודיות. יתר על כן, האדם הוא יצור רציונלי בעל יכולות ייחודיות עם יחסים משפחתיים ייחודיים ואזרחות ספציפית.
לבסוף אדם הוא יצור רציונלי עם יכולות ייחודיות, יחסים ועם היסטוריה של בחירות ספציפיות. לאחר השלמת הבחינה האישית הזו של כל אחד והנסיבות והתכונות שלו, כל אחד ואחת יכולים לראות את חובותיהם בצורה ברורה יותר.
אפיקטטוס אומר (2.10.12): "אם חבר מועצה של איזה עיר אתה, זכור כי חבר מועצה אתה; אם צעיר הנך, זכור כי צעיר הנך; אם זקן- כי זקן הנך; אם אב- כי אב הנך. אם תתבונן היטב בכל הכינויים האלה, תמצא שכל אחד מסמן את החובות הכרוכות בו".
אפיקטטוס אומר לנו פה שאנחנו יכולים להיות פמיניסטים אם אנחנו מכבדים את הבחירה של כל אדם ולא עושים עוול ועונים על החובות שלנו הנובעות מהרציונליות דהיינו חוק הטבע הפשוט והמורחב שדיברתי עליו קודם. חובות הנובעות מהתכונות האישיות שלי. מה מתאים לי ומה לא. לי אישית לא מתאים להיות ראש ממשלה אז גם אין לי חובות שכרוכות בזה. חובות הנובעות מהנסיבות שלי, נולדתי למשפחתי שיש לי חובות כלפיהם, נולדתי בישראל שיש לי חובות כלפיה. וחובות כתוצאה מהבחירות החופשיות שלי, להיות אשת קריירה או עקרת בית. להיות רופאה או ראשת ממשלה. קצינה בצבא או מגדלת חתולים.
נסכם.
אי נוחות משינויי נורמות חברתיות זה דבר חיובי שמדליק לנו נורה. כל תפקידה הוא לגרום לנו לבחון האם אני שותף לעוול חברתי או שהשינוי בנורמה החברתית הוא טרנד שלא משנה כהוא זה. אח"כ אני אבחן את הנורמות והיחס שלי אליהן על פי הרציונליות - על פי חוק הטבע הפשוט של לקבל את המציאות והמורחב יותר: לכבד בחירות ולכבד אחרים. כי אנחנו חיה חברתית, אז גם אנחנו לא יכולים לאפשר עוול חברתי.
הסטואים לא עושים מהפכות, הם מתמודדים עם מה שהם חווים. אבל פועלים כל אחד במסגרת יכולותיו וכישוריו וכמובן חובותיו, לשינוי עוולות גם חברתיות.
אז כשאפיקטטוס אומר:
"משהגיעו הנערות לגיל ארבע עשרה, מכנים אותן הגברים — נשים. ואכן, כאשר הן רואות שאין שום דבר אחר ברשותן, הן שוכבות עם הגברים ומתחילות להתייפות ולהשליך את כל יהבן על עיסוק זה. אם כן, עלינו להשגיח שהן יֵדעו, כי הן זוכות לכבוד רק על שום צניעותן ועל שום כבודן העצמי, ולא על סמך כל דבר אחר." .
הוא גם יוצא נגד החפצת נשים. הוא גם קורה לשינוי חברתי ביחס של הגברים לנשים ובעיקר של הנשים לעצמן. כי למרות שזה נראה סקסיסטי, להגיד ש הן זוכות לכבוד רק על שום צניעותן ועל שום כבודן העצמי. זה למעשה אומר שהן צריכות לכבד את עצמן וכבודן מגיע רק מדאגתן למידות הטובות שלהן. בדיוק כמו גברים.
אז עד כאן להפעם. תודה שהאזנתם. נשתמע בפרק הבא אם ירצה הגורל. היו בטוב.
Comments