שלום וברוכים הבאים להסכת על אומנות החיים- הפודקאסט על הפילוסופיה הסטואית. שמי ברק קידר. אני יועץ פילוסופי, מלמד פילוסופיה סטואית. אתם מוזמנים לאתר שלי stoaisrael.com דרך האתר אפשר לפנות לשיחות ייעוץ אישיות או להירשם לקורס הבא. היום אלווה אתכם לתוך ציטוט שאולי יסייע לכם ולו במעט בנבכי החיים.
הפרק היום עוסק בעיקר בשאיפות, שאפתנות ותשוקות. הוא עוסק באיך להתייחס לדברים שאנחנו רוצים. אם זה דברים קטנים ותשוקות ואם זה שאיפות גדולות. הציטוט העיקרי שלנו הוא מאפיקטטוס. שם הוא מזכיר את משתה האלים. אבל כדי להסביר את הכוונה שלו במשתה האלים, אנחנו צריכים להכיר את מזון האלים.
אמברוזיה ונקטר היו המזון והמשקה של האלים במיתולוגיה היוונית, ושמותיהם של שני חומרי המזון הללו משמשים אותנו גם כיום, וכך גם המושג "מזון האלים", כשאנחנו רוצים לתאר ארוחה אלוהית.
בדרך כלל דיברו על אמברוזיה ונקטר בטקסטים עתיקים, כאשר מובן שאמברוזיה זה מזון, ונקטר הוא משקה אבל לפעמים הפוך.
צריכת אמברוזיה ונקטר העניקה לאלים ולאלות היוונים את האלמותיות שלהם. גם בני אדם, אם היו ניזונים מהאמברוזיה ונקטר, היו זוכים בחיי נצח.
למשל המלך של לידיה ביוון שהיום זה אנטוליה בתורכיה. המלך טנטלוס, היה עשיר ובעל כוח. הוא הוזמן למשתה אצל האלים וגנב בכיסיו אמברוזיה ונקטר. זה לא החטא היחיד של טנטלוס, אבל לא נרחיב על מעשיו או על ההשלכות של הקללה שזכה לה וכך כל השושלת שלו. רק אציין שהעונש שקיבל, היה להיות בתוך בריכת מים שהגיע עד מותניו. מעל ראשו היה ענף עץ שעליו תלויים פירות עסיסיים ומפתים. אך רעב וצמא נצחיים היו עונשו של טנטלוס. כי בכל פעם שהושיט יד לקטוף פרי הענף נסוג. בכל פעם שהתכופף לשתות המים נסוגו. הוא לא יכול היה לצאת מהבריכה כי, מעליו ריחף סלע שאיים למחוץ אותו אם יצא. כך הוא עד היום סובל.
אפיקטטוס כותב "במדריך" פרק 15:
"זכור כי בחיים עליך להתנהג כבמשתה. אחד המטעמים נישא סביב האורחים ומגיע אליך. הושט ידך וקח ממנו בצניעות ראויה. אם חלף על פניך ועבר, אל תעכבו. אם עדיין לא הגיע אליך, אל תַפנה את תשוקתך אליו, אלא המתן בסבלנות עד שיגיע אליך. באופן דומה התנהג עם ילדיך, עם אשתך, עם מִשְֹרוֹתיך הציבוריות ועם הונך. אז תהיה ראוי למקום במשתה האלים; אך אם תוכל לא לטעום מן הדברים המונחים לפניך, אלא אף להתייחס אליהם בביטול — כי אז ראוי תהיה לא רק למקום במשתה האלים, אלא גם לשלוט עמם. הרי דיוגֵנֶס, הֵרקליטוס ודומיהם נהגו כך, ובצדק היו אלים ונקראו אלים.".
אני מודה שבתחילה הציטוט הזה בילבל אותי. איך אפשר להתנהג עם ילדיך, אשתך, או המשרה שלך כמו במשתה בו אתה נוהג בנימוס ולמה זה עושה אותך ראוי למשתה האלים?
מה שמציע פה אפיקטטוס הוא גישה קיצונית יחסית של הסטואים, להיות על גבול הציניים. מי שרוצה מוזמן לחזור לפרק שעשיתי על הציניים ועל ההתייחסות של אפיקטטוס אליהם.
אבל הציטוט הזה לא מציע לנו להיות ציניים. הוא מציע לנו לא לרצות מצד אחד, ולא לנסות להשיג משהו שאינו בהישג ידינו. זו הדרך לנצחיות, לאושר.
אפיקטטוס אוהב מטפורות והוא משתמש באחת כאן בפרק 15 של "המדריך". במובן הפשוט של המטפורה, אפיקטטוס אומר לנו לנהוג בנימוס ולא להתחזר. אם אוכל מוגש, חכה שיגיע עד אליך, תושיט את ידך וקח, אל תעכב את המגש כלומר, דאג שגם אחרים יכולים ליהנות. עצור את עצמך ואת התשוקה שלך על פי המתינות הראויה והצדק. זה לא בגלל שאנחנו צריכים לדאוג מה יגידו עלינו אם ניקח יותר מידי, זה כדי שננהג לפי הטבע שזה אומר שאנחנו חיים בחברה ואנחנו צריכים לקחת בחשבון את החלק שלנו ואת החלק של האחרים. גם אם לא אכפת לי מה חושבים עלי, אני עדיין לא הייתי רוצה לפגוע במישהו אחר או לקחת מהחלק שנועד למישהו אחר.
עכשיו החלק המעניין מתחיל. הוא אומר, לחכות למגש. לא לשאוף למשהו שאינו בהישג ידינו. זה נכון לא רק לאוכל המוגש, זה נכון גם לקריירה שלנו. אם נדרש שאעשה תפקיד נוסף או אחר, כי זה מה שהמציאות דורשת, זה מה שאעשה. אבל הסטואים לא בעד שאפתנות.
הם לא בעד שבמקום העבודה שלנו, נשים עינינו על התפקיד הבא או הפרויקט הבא או הדרגה הבאה רק בגלל שאני רוצה. גם במערכת היחסים שלנו, לא לנסות להשיג מישהו או מישהי אחרים כהישג. אני יודע שבהקשר של קריירה ושאפתנות, הרבה ירימו גבה. כי זו לא אמירה הולמת את התרבות שלנו שדוחפת קדימה להישגיות. אבל אנא היו סבלניים אביא אליכם את המגש ואסביר.
הרעיון הזה שלא להפנות את התשוקה למשהו ולקחת רק משהו שהגיע אליך, הוא נכון להרבה דברים בחיים. אם אני רוצה כלי רכב אחר. אם אני רוצה שמישהו יעשה משהו עבורי. אם אני רוצה השפעה פוליטית, חברתית. אם אני רוצה לקבל דרגה גבוה יותר.
זה לא אומר שאני לא צריך לעשות הכי טוב מה שאני עושה. זה מתייחס לתשוקות ולהימנעות שלנו. זה נכון גם מההיבט שאם כל הזמן אחשוב על התפקיד הבא, לא אעשה את התפקיד הנוכחי טוב. אם אחלום על משהו שאני יכול להשיג לכאורה טוב יותר ממה שיש לי, לא אהיה מרוצה ממה שיש לי.
אם אני בארוחה ואני מרייר על המגש עם מעדן האמברוזיה שמוגש, אבל הוא מתחיל להיגמר כי כולם לוקחים לפני שהוא מגיע אלי, אהיה מאוד מאוכזב אם ייגמר לפני שהוא מגיע אלי. אבל אם אני מראש לא מבקש את מה שלא הגיע אלי עדיין, אני לא מתאכזב.
עדיף לנו לא להקרין את הרצון שלנו כלפי דברים שלא בהישג ידינו עדיין. אני יכול לעשות כל מה שאני צריך באופן ראוי ומכובד וכאשר תגיע ההזדמנות, אני אהיה הבחירה הטבעית לתפקיד הבא, לפרויקט המתאים. ככה גם אהיה מוכן יותר למה שיגיע אלי כשיגיע. יכול להיות גם שאני הכי מתאים, אבל בגלל נפוטיזם, או העדפה פוליטית מישהו אחר יקבל את מה שאני שולח את ידי אליו לפני שבאמת הגיע אלי. הפואנטה היא לא לחבר את האושר שלי להישג חיצוני.
אנחנו צריכים תמיד לפעול הכי טוב על פי התפקידים שלנו בחיים היום. אם ירצה הגורל ונצטרך להתקדם בחיים אז זה מה שנעשה.
הדוגמא הכי טובה לכך, היא מרקוס אורליוס. האיש לא רצה בכלל להיות קיסר. אבל הכישורים שלו השתקפו החוצה והוא הוסלל לשם על ידי 2 קיסרים שקדמו לו. תחילה אדריאנוס שאימץ את אנטונינוס פיוס שיחליף אותו בבוא העת. ולאחר שאנטונינוס פיוס התמנה לקיסר הוא אימץ את מרקוס אורליוס, והוא חנך אותו במשך הרבה שנים. והדבר הראשון שמרקוס אורליוס עשה לאחר מותו של אנטונינוס פיוס, הוא להתעקש שגם אחיו המאומץ ליוקיוס ורוס יתמנה לקיסר שותף יחד איתו. ההנחה הרווחת היא, שהוא עשה את זה כדי שלא יהיו מאבקי כוח שחלילה תדרדר למלחמת אחים. העדויות מוכיחות שמרקוס היה הרבה יותר מתאים לתפקיד וגם עשה את מרבית העבודה. אבל מרקוס לא לקח את התפקיד מתוך מקום של שאפתנות, שאיפה לכוח, רצון למלוך וכדומה. הוא לקח את התפקיד כי זה מה שנדרש ממנו. בזמן שהתמנה, הוא כבר היה סטואי מיומן וגם עשה את התפקיד בפועל כמה שנים טובות לצד אנטונינוס פיוס עד שזה הלך לעולמו. הוא לא ביקש את התפקיד, המציאות דרשה ממנו לעשות את התפקיד. וההיסטוריה מוכיחה שהוא עשה אותו טוב.
הוא לא רדף אחר המגש עם המטעמים. הוא הגיע אליו.
אפיקטטוס אומר לנו לנהוג כך גם כלפי בני\בנות זוגנו, ילדינו, ומשרותינו. לא לרצות שהם יהיו מה שהם לא או עדיין לא.
הוא מציע לנו לא לחפוץ ולחמוד דברים שלא שלנו, ולחשוב על כל מה שאנחנו מקבלים כמתנה. אם משהו קורה לי, אז אני צריך לשמוח בזה. אבל אם זה לא קורה, אז אל דאגה, אל תתלוננו ותהיו שמחים בכל זאת. אם יש לכם ילדים נחמדים וזוגיות טובה? אז תהיו אסירי תודה על זה. אבל אם לא, זכרו שהדברים האלה אינם שלכם לשליטה והמגש לא לידכם. ובעיקר שהאושר שלכם לא תלוי בזה. אתם יכולים להיות מאושרים לחלוטין מעצמכם. כך גם לגבי עושר, רכוש ותעסוקה. היו מתונים ואסירי תודה, ותמצאו מקום בשולחן הטוב מכולם: שולחן האלים.
עם זאת, אפיקטטוס מראה לנו שיש דרך חיים שלדעתו עדיפה אפילו על מתינות: התנזרות. אם אתם יכולים לחיות בעוני ועדיין להיות מאושרים? זה אפשרי ואם תצליחו אתם סוג של אלים: אבל אם לא תיקחו את מה שמוצג לכם בנשף החיים, ותבחרו לא לרצות, אז אתם לא רק תהיו אורחים בשולחן של האלים, אלא אתם תשלטו יחד איתם. לכן גם דיוגנס והרקליטוס הפכו ראויים להיות אלוהיים וכך כינו אותם כמו שאומר אפיקטטוס.
כמו שאמרתי, ההימנעות הזו היא יותר צינית מסטואית.
בעיני, התנזרות היא קיצונית מדי. מתינות היא המידה הרצויה. להיות חסר בית ועני, כמו דיוגנס, לא מתאים לכולם אבל גם לא הכרחי לאושר. כדי למצוא מקום בשולחן האלים ולהיחשב כשווה להם, צריך לפעול במתינות. לדעת מה חשוב ומה לא. ולהיות אסירי תודה על כל מה שמוצג לנו, מבלי להיאחז בזה.
הדוגמא של האלים היא מטאפורה מאוד סטואית. כי התפיסה הסטואית מניחה שההגיון הרציונלי של בני האדם, הוא זהה לזה של האלים. הוא נגזר מן הלוגוס. מחוק הטבע. אנחנו נבדלים מהאלים רק בכך שהם אלמותיים ואנחנו בעלי גוף עם נפש, צרכים, תשוקות, דחפים ורצונות שאם נשלוט בהם, נתקרב לאלים.
אפיקטטוס כותב בספר השיחות השלישי פרק 10:
"ואלה שני העיקריים שצריך שהיו מוכנים תמיד לשימושינו בהם: שמחוץ לרצוננו החופשי אין שום דבר טוב או רע, ושלא ניתן לנו לחולל התרחשויות כי אם ללכת בעקבותיהן".
זה ממש מעניין מה שהוא אומר פה. ראשית, שטוב או רע, זה רק ברצון החופשי שלנו. רק בפעילות המוסרית שלנו. רק המידות הטובות שלנו או החטאים שלנו. הדברים החיצוניים הם לא טוב או רע. הם ניטרליים. לא מעלים ולא מורידים את האושר שלנו.
החלק השני הוא מעניין לא פחות. הוא מניח שאנחנו לא יכולים לעשות מהפכות בעולם כמו שנדמה לנו. שההשפעה שלנו היא מוגבלת. לכן השאפתנות שלנו היא אשלייה. אנחנו יכולים רק ללכת בעקבות ההתרחשויות. אנחנו רק יכולים להגיב להן נכון או לא נכון מבחינה מוסרית.
סנקה גם מדבר על המתינות.
במכתב 4 לחברו לוקיליוס הוא כותב:
"הגורל לא העלה איש למעמד רם מבלי שאיים עליו בה במידה שהיטיב עמו. אל תבטח בשלוותו של הים, בן רגע יסער. היכן שהשתעשעו אוניות בו ביום הן גם טובעות…".
זה גם טיעון נגד השאפתנות. מי אמר שאם נגיע למעמד שאנחנו שואפים אליו, אכן חיינו יהיו מאושרים או בכלל יהיו לנו חיים?
מי אמר שאם נשיג את מה שאנחנו שואפים אליו, זה לא יביא עלינו צרות שלא חשבנו עליהן אפילו?
סנקה מוסיף:
"אותם חוקי טבע התדע מה הגבולות שהם מציבים לנו? לא לרעוב, לא לצמוא, לא לקפוא מקור. כדי להדוף רעב וצמא אין הכרח להצטופף ליד פתחי עשירים, לסבול התנשאות קרה ונדיבות מעליבה, גם אין הכרח להפליג בימים ולצאת למלחמה. מה שהטבע דורש מוכן לנו ומונח לפנינו.
להשגת מותרות מזיעים. הם הבלים את לבושנו, הם המאלצים אותנו להזקין במחנה הצבא, להפליג לחופים זרים. מה שמספיק לנו, נמצא לידינו. הכורת הסכם טוב עם עוניו, הוא עשיר".
שמתם לב שהאמירה שמה שמספיק לנו נמצא לידינו, זה דומה למה שאמר אפיקטטוס לקחת מהמגש כשהוא מגיע אלינו?
סנקה מדבר פה גם על מתינות בדברים חומריים וגם על כוח ומעמד.
בספרו "על קוצר החיים", הוא מסביר עוד באותו הקשר וגם מביא אותנו לדוגמא לדמות מופת שכדאי להכיר. ראשית סנקה אומר ששמחות מדברים חיצוניים, הם מהולים בבהלה כי הם לא מבוססים על דברים איתניים. על יסודות חזקים.
בפרק 17 בספר "על קוצר החיים" הוא כותב:
"כל ברכה, ולו הנדיבה ביותר, טורדת מנוחה, ובמזל הטוב ביותר ניתן לבטוח במידה הפחותה ביותר: כדי לשמר הצלחה, יש צורך בהצלחה נוספת, ותמורת התפילות שנענו יש לקיים תפילות נוספות. שהרי כל מה שמזמֵן המקרה הינו רעוע: ככל שיתנשא אל על, על כורחו יפול. כך גם מה שנידון לכליה, אין בכוחו להסב הנאה לאיש. לפיכך, מן ההכרח הוא כי עלובים ביותר, לא רק קצרים מאוד, הם חייהם של אלה המשיגים בעמל רב את מה שבעמל רב עוד יותר הם שומרים כקניינם. [5] במאמצים רבים הם זוכים במה שלבם חפץ, בחרדה רבה הם מחזיקים במה שצברו, ובינתיים אין הם שמים לבם כלל לזמן שלעולם לא ישוב עוד. עיסוקים חדשים באים תחת הישנים, תקווה מציתה תקווה חדשה, שאיפה לגדוּלה מעוררת שאיפה נוספת. אין הם מבקשים לשים קץ לאומללותם: הם משנים את סיבתה. המשרות שכובדנו בהן ייסרו אותנו, אך משרותיהם של אחרים גוזלות חלק גדול יותר מזמננו; חדלנו לטרוח למען הִתמנותנו למשרות השונות, אך אנו מתגייסים לפעול למען אחרים; פטרנו עצמנו מדאגותיו של תובע, אך אנו מאמצים את דאגותיו של שופט; חדל אדם לשמש כשופט, כעת הוא ראש לשופטים; עסק אדם כל חייו בטיפול בנכסי אחרים תמורת שכר, כעת הוא מטפל בנכסיו שלו."
זה תיאור מעולה למה גורמת השאפתנות. זה רעוע כי כל מה שנשיג שהוא חיצוני, כסף, מעמד, משרות, זה דורש עוד עיסוק ומביא לעוד דאגות. מה שמביא המזל והגורל, זה חיצוני ורעוע. כי זה גם לא תלוי בנו. לא בשליטתנו.
ואז סנקה מספר לנו על דמות מופת ברומא העתיקה. הוא כותב כך: "קווינטיוּס ממהר להביא את כהונתו כדיקטטור לסיומה, אך עוד ייקרא לשוב אליה ממחרשתו;".
סנקה מדבר על לוקיוס קווינטיוס קינקינטוס. הוא שימש כדיקטטור פעמיים בשנים 458 ו 439 לפנה"ס.
הוא היה מעמד אריסטוקרטי ברומא ושימש כקונסול. משרה שמחזיקים בה רק למשך שנה אחת. אחרים הציעו לו להמשיך לשנה נוספת. אבל הוא סירב כי זה לא חוקי. למרות ניסיונות השכנוע שאף אחד לא יתנגד לו כי מרוצים ממנו, הוא סירב. הוא פרש. עיבד את אדמתו. חלקה צנועה בפאתי רומא.
הרומאים עמדו בפני מאבק באוייב חדש שאיים לפלוש. הרומאים רצו מישהו שיתן מענה מיידי. שיהיה ישר ולא יושחת ע"י כוח. אז פנו אליו וביקשו שיהיה דיקטטור. זה היה תפקיד רשמי ברומא עם כי חריג יחסית. זה נותן לאדם אחד כוח מוחלט, בעיתות חירום. למשך 6 חודשים. חופשי מבירוקרטיה והחוקה. הוא לא מוגבל בכוחו. אבל בתום 6 חודשים הוא מחזיר את כוחו לסנאט. אבל זה אומר שזה חייב להיות אדם שלא יושחת ולא ירצה לאחוז בתפקיד. זה מסובך. כי התפקיד הזה נלקח בעתיד ע"י סולה שהיה דיקטטור לתקופה ארוכה ובסמיכות אליו, יוליוס קיסר ניסה לקחת את התפקיד הזה למשך כל חייו ואז נרצח בשל כך.
קווינטיוס קינקינטוס מסכים לשמש כדיקטטור לצורך הדיפת אויבים. הוא מייד לוקח את המשימה ומצליח בה תוך שבועיים. הוא מתפטר ולא ממשיך את הדיקטטורה כל התקופה שמונה לה.
הדמות שלו גם משמשת מופת בארה"ב. הוא היווה דמות לחיקוי ע"י ג'ורג' וושינגטון. שגם היה חקלאי וממונה להילחם בבריטים. לאחר ההצלחה, וושינגטון מחזיר לסנאט את הכוח וחוזר להיות חקלאי. יש טענה שאפילו רצו להמליך אותו. אבל הוא התעקש שארה"ב היא נשיאותית והוא לא רצה בתפקיד יותר מ 2 כהונות.
בבולטימור מרילנד, יש פארק עם אנדרטה לוושינגטון. זה עמוד גבוה עם פסל עליו של וושינגטון. הפסל מציג אותו לבוש בטוגה רומית וידו הימנית מצביעה דרומה לכיוון בו הוא התפטר מתפקידו והחזיר את המנדט שקיבל. באותה עת אנשים הכירו את ההקשר לקינקינטוס. הפסל לכאורה אומר, שוושינגטון הוא קינקינטוס. כי הוא עשה את אותו הדבר. מילא תפקיד באופן הגון והחזיר את התפקיד ולא הושחת ע"י הכוח.
יש עוד פסלים בארה"ב מהמאה ה-18 שמתארים את וושינגטון כקינקינטוס.
במאה ה 18 היתה גם אגודה בארה"ב של יוצאי צבא שנקרא, אגודה של סינסינטי ואחד מהחברים בה היה ג'ורג' וושינגטון. זו היתה אגודה של אנשים עם יושרה כדמותו של קינקינטוס. חבר אחר באגודה עבר לאוהיו וייסד עיר שנקראת עד היום סינסינטי על שמו של קינקינטוס.
הדוגמה הזאת היא להראות איך אנשים בלי שאיפה עדיין מהווים מופת בשל העשייה ההגונה שלהם בלי שהתשוקה לכוח תכריע אותם.
נעבור לדוגמא נוספת.
הספר האחרון שכתב קיקרו לפני מותו נקרא "על החובות". ההשפעה שלו אדירה לאורך ההיסטוריה. הוא נוגע ברעיון של הערכיות האתית של תפקידים בחיי אדם ובמצבים שונים. הספר של קיקרו מבוסס על יצירה שאבדה מאת פאנאיטיוס הסטואי אולי זה שהביא את הסטואיות מיוון לרומא. הוא היה המורה של פוסידוניוס, שבתורו היה המורה של קיקרו.
קיקרו מציג את האתיקה במונחים של ארבעה תפקידים שכל אחד מאיתנו עשוי למלא: (i) כבן אדם; (ii) מבחינת האישיות שלנו; (iii) בהתחשב במעמדנו החברתי; ו-(iv) מבחינת בחירת קריירה.
הספר גם מתאר את 4 המידות הטובות.
בכל אופן, קיקרו כותב שנפש אצילה ונעלה מצטיינת במיוחד בשתי תכונות, הראשונה היא זלזול בנסיבות חיצוניות מתוך הנחה שאין שום דבר שאדם צריך להתאוות אליו או לשאוף אליו אלא אם הוא מוסרי ונאות ושאדם לא צריך להיכנע לאף אחד או להיפעלויות הנפש או תהפוכות הגורל. נקודה חשובה פה היא שהיפעלויות הנפש זה כניעה לרגשות שליליים כמו כעס, תשוקה לא מרוסנת, קנאה גאווה. עד לרמה שכניעה לרגשות כאלה זה מחלת נפש. ביוונית עתיקה המילה היא pathos שהתגלגלה גם למילה "פתולוגיה" שאנחנו משתמשים בה היום. התכונה השניה שנפש אצילה ונעלה מצטיינת בה, היא בהיותה מצטיינת כפי שתיארתי קודם, לא נכנעת להיפעלויות, או תהפוכות הגורל ולא שואפת למשהו שהוא לא מוסרי, אז היא גם עושה דברים גדולים ומועילים גם אם קשים ומסוכנים על פי הצורך.
קיקרו אומר שהגדולה מגיעה מ-2 התכונות הללו משולבות בנפש אצילה ונעלה. גם לא לשאוף ולרצות מה שלא מוסרי וגם לעשות דברים גדולים. כמו בדוגמא של וושינגטון וקינקינטוס.
זאת אומרת,
שבכל מקרה אנחנו צריכים לא להיות עם שאיפות אינטרסנטיות אישיות, אלא השאיפה צריכה להיות לטובת המועיל לכלל ואז תבוא גם תהילה אמיתית אפילו שלא נרצה בה.
קיקרו כותב כך:
"מי שהטבע חנן אותם בתכונות מתאימות לניהול ענייני הציבור, מוטל עליהם לנער מעצמם כל היסוס, להשיג משרות ולהירתם לניהול המדינה; שאם לא כן, לא יהיה מי שינהיג אותה וגם הם לא יוכלו להוכיח את גדולת רוחם. הערת ביניים קטנה: זה בדיוק מה שמרקוס אורליוס עשה. נמשיך עם קיקרו: אלה הבוחרים בדרך העיסוק המדיני, לא פחות מן הפילוסופים ואיני יודע אם לא יותר, יוטל עליהם לטפח גם את תפארת רוחם וגם את שוויון נפשם כלפי ענייני היום יום, שאני מזכיר אותם לעיתים קרובות, וכן את שלוות הנפש והבטחון, אם אמנם יש בדעתם לחיות ללא חרדה, בהדר וביציבות."
למעשה קיקרו אומר שלפילוסופים יותר קל לעשות ולהתמודד עם מה שמתמודדים העוסקים בענייני ציבור, כי הם יודעים לנהל את נפש טוב יותר ולא רוצים את השאיפות של הפוליטיקאים. אבל בגלל שמי שעוסק בענייני המדינה יש להם יותר שאיפות מאשר מי שבחר בחיי שלווה, אז הם חייבים יותר להיות בעלי תעצומות נפש וחופשיים מהיפעלויות נפש. אז הם חייבים להיות מוסריים. הוא כותב: "מי שהעמיס על עצמו את נטל חיי הציבור, עליו לדאוג לא רק לכך שפעילותו תהיה מוסרית, אלא אף שיהיה מסוגל לבצע את המשימה; ובעניין זה עצמו על איש הציבור לשקוד בל יאבד בקלות ראש את תקוותו משום רפיון נפשו וכן לבל יבטח בעצמו יתר על המידה בגלל שאפתנות." .
לסיכום,
הפואנטה היא שאם אנחנו רוצים להיות ראויים לשבת במשתה האלים, אנחנו צריכים למתן את התשוקות והרצונות שלנו, למתן מאוד את השאיפות שלנו. לרצות את מה שמגיע אלינו. גם בדברים הקטנים כי מה שמספיק לנו, נמצא לידינו. הכורת הסכם טוב עם עוניו, הוא עשיר. וגם בשאיפות גדולות ואולי בעיקר בשאיפות גדולות. "הגורל לא העלה איש למעמד רם מבלי שאיים עליו בה במידה שהיטיב עמו. אל תבטח בשלוותו של הים, בן רגע יסער. היכן שהשתעשעו אוניות בו ביום הן גם טובעות…".
תזכרו את 2 העקרונות שדיבר עליהן אפיקטטוס:
מחוץ לרצוננו החופשי אין שום דבר טוב או רע, ושלא ניתן לנו לחולל התרחשויות כי אם ללכת בעקבותיהן.
אז עד כאן להפעם. תודה שהאזנתם. נשתמע בפרק הבא אם ירצה הגורל. היו בטוב.
Comments