top of page

פרק 131 סבלנות סטואית והחיים והמוות ביד לשון


King Solomon with Demon and Devil. Jacobus de Teramo (1349 - 1417) (author)


שלום וברוכים הבאים להסכת על אומנות החיים- הפודקאסט על הפילוסופיה הסטואית. שמי ברק קידר. אני יועץ פילוסופי, מלמד פילוסופיה סטואית. אתם מוזמנים לאתר שלי stoaisrael.com  דרך האתר אפשר לפנות לשיחות ייעוץ אישיות או להירשם לקורס הבא. אתם יכולים לחפש גם דף האינסטגרם או קבוצת הפייסבוק. אם תעקבו, זה יעזור לכם לתרגל, להנכיח בחייכם ולשמר את הפילוסופיה הסטואית. 

היום אלווה אתכם לתוך ציטוט שאולי יסייע לכם ולו במעט בנבכי החיים.


בספר משלי כתב שלמה המלך סיפור שעשה לו גרסת כיסוי ביאליק. הסיפור נקרא "חלב לביאה" והוא די מוכר לכן, אתמצת את הסיפור על פי גרסת ביאליק.

מלך מואב היה חולה מאוד ורופאיו המליצו לו לשתות חלב לביאה טרי. אבל אף אחד בקרב אנשיו לא יכול היה להיענות למשימה הקשה.

מלך מואב שלח שליחים לשלמה המלך לעזרה. שלמה ביקש משר הצבא שלו בניה בן יהוידע לעזור. 

בניה לקח איתו רועה עם 10 עיזים ועלה לצפון לחרמון שם ידוע כי יש אריות. 

בניה, איתר את המאורה של הלביאה ונתן לה עז אחת. למחרת עז נוספת וכך במשך 10 ימים עד אשר יכול היה להתקרב ללביאה ולחלוב אותה. 

שלמה המלך נתן לשליחי מלך מואב את החלב והרופא כאשר היה בדרכו לתת למלכו את החלב, חלם חלום. בחלומו האיברים שלו התווכחו ביניהם מי חשוב יותר. 

הידיים טענות, אנחנו חלבנו את הלביאה ולכן חשובות יותר.

העיניים טענו שבלעדיהן לא היו רואים את הלביאה כדי לחלוב אותה. כל איבר ידע להגיד למה הוא הכי חשוב. כאשר הלשון טענה שהיא הכי חשובה, כל האיברים לעגו ואמרו, אין לך בכלל עצם איך תרמת בכלל למעשה?

הלשון אמרה לאיברים שהם עוד יודו שהיא השלטת.

למחרת בבוקר הלך הרופא למלך כשהחלום המוזר עדיין מלווה אותו. 

ובמקום להגיד למלך שהביא חלב לביאה, אמר הרופא שהביא חלב כלבה. התרגז המלך ושלח את הרופא לגרדום. אז הודו האיברים כי הלשון היא השולטת בהם. 

התחנן הרופא לתליין שיחזירו למלך לטובתו. הרופא בא שוב בפני המלך והתחנן שהמלך ינסה את החלב ויראה כי הוא ירפא אותו. שרק כינה את החלב כלבה אבל זה אכן חלב לביאה. 

ביאליק מסכם את הסיפור כך:

"וַיָּבֹאוּ הַדְּבָרִים בְּלֵב הַמֶּלֶךְ וַיִּשְׁמַע לָהֶם, וַיֵּשְׁתְּ מִן הֶחָלָב וַיֵּרָפֵא. בַּיוֹם הַהוּא הֵסִיר הַמֶּלֶךְ מִלְפָנָיו אֶת-גְּדוּד אֲרִיאֵל מוֹאָב וַיְשַׁלְחֵם מֵעָלָיו, וְלֹא יָסְפוּ לְהָצֵר עוֹד לְיִשְׂרָאֵל. וַיִּהְי שְׁלוֹם אֱמֶת בֵּין מֶלֶך מוֹאָב וּבֵין יִשְׂרָאֵל כָּל-יְמֵי שְׁלֹמֹה.

וְהוּא הַדָּבָר אֲשֶׁר כָּתַב שְׁלֹמֹה בִמְשָׁלָיו:מָוֶת וְחַיִּים בְּיַד לָשׁוֹן".



הסיפור הזה בא להמחיש את מוסר ההשכל שלו "החיים והמוות ביד הלשון". ללמדנו להיזהר בדברינו. 

אבל מה קורה שהמקרה הפוך ואנחנו בצד שחווה את הדברים. בצד שחווה את מה שהלשון של אחרים אומרת? 

הפרק הזה נולד בראשי לאחר שיחה עם נועצת שלי. היא חוותה אירוע עם לקוחה שלה שהתלוננה על אחד מהעובדים. אני חייב להגיד שהנועצת שלי התנהלה בצורה ראויה לחלוטין אבל השאלה שלה היתה, איך בזמן אמת אני מאמצת את העקרונות הסטואיים. כי בזמן שהלקוחה התלוננה, הרגשתי אנטגוניזם כלפיה (ואני חייב להגיד שבצדק היא הרגישה ככה וזה אך טבעי שדברים שאומרים אחרים יכולים להשפיע עלינו). הנועצת שלי רצתה שגם בזמן שהיא חווה אירועים במציאות היומיומית שלה היא תדע להתנהל באופן ראוי באופן סטואי. בלי להיות מוטרדת. 

מה שהיא מבקשת נכון לכולנו. גם אם אנחנו יודעים מה נכון לעשות או להגיד, לעיתים כאשר אנחנו באמצע אירוע, הראש שלנו לא תמיד חושב כמו שהיה חושב לאחר האירוע או מהצד. כשאנחנו מעורבים באירוע בזמן אמת, לא תמיד אנחנו זוכרים את מה שאנחנו מאמינים בו או חושבים שנכון לנהוג לפיו. 

אז ראשית,

ככל שמתאמנים בפילוסופיה סטואית, פוחתים האירועים הללו שאנחנו בזמן אמת לא נוהגים סטואית. כמו שאמרתי ממש בפרק הראשון של הפודקאסט. כשאנחנו לומדים נהיגה, אנחנו חושבים על כל פעולה וכל תנועה וכל דבר בכביש מעורר אותנו ואנחנו שמים לב לכל פרט ופרט. אנחנו גם מרוכזים רק בפעולות שאנחנו עושים ולא יכולים להקשיב במקביל למוזיקה או לנהל שיחה עם מישהו אחר. אנחנו ממוקדים בפעולות הנהיגה עם חשיבה מכוונת. 

אבל כשאנחנו כבר נהגים מיומנים, אנחנו עושים את הפעולות של הנהיגה באופן כמעט אוטומטי. לעיתים זה בעוכרינו כי נכון שנהיה מרוכזים. 

אז ככה זה עם הפילוסופיה הסטואית. ככל שנתאמן עליה יותר, ננהג נכון באופן אוטומטי גם באירועים יוצאי דופן. 

בכל מקרה, חשבתי להוסיף לנועצת שלי עוד תרגול קטן שאפילו מרקוס הגדול עשה. למה אני אומר אפילו הוא עשה. כי גם פילוסוף דגול כמו מרקוס היה מוטרד מדברים שאמרו אנשים אחרים. הוא עבד על זה שלא להיות מוטרד מזה ויישם תרגול רוחני לעזור לו עם זה. אז אם מרקוס אורליוס בחר לתרגל איך להתמודד, כדאי גם לנו לאמץ את האימון שלו. 

נתחיל בנקודת הנחה: רק המוחשי קיים במציאות בעוד הלא מוחשי, לא קיים. 

מכאן, שרק דבר מוחשי אחד יכול להשפיע על דבר מוחשי אחר. 

הסטואים רואים את הנפש, כדבר מוחשי. מילים שנאמרו, הן אינן מוחשיות. אז מאחר ונקודת ההנחה שמשהו בלתי מוחשי לא יכול להשפיע על המוחשי, מילים לא יכולות להשפיע על הנפש שלנו. 

אבל כולנו יודעים שזה לא נכון. כולנו יודעים שאנחנו מושפעים ממילים שאחרים אומרים. אז למה אני אומר שמילים הן לא מוחשיות ולא משפיעות על משהו כן מוחשי?

כי מילים משפיעות עלינו רק בשל הפרשנות שאנחנו נותנים להן. למרות שלא נראה לי שזה מצריך הוכחה, בכל זאת דוגמה קטנה. לפני הרבה שנים למדה איתי בתיכון ידידה שהוריה עלו לארץ מרוסיה בשנות ה 70 של המאה ה-20. היא כבר נולדה בארץ ודיברה עברית בלי מבטא לחלוטין. ישבנו פעם בבר כמה חברים ושוחחנו. לידינו ישבו צעירים שעלו מרוסיה בעליה של שנות ה-90. לפתע חברתי עוצרת השיחה איתי ואומרת להם: "תיזהרו, אני מבינה כל מה שאתם אומרים". הם היו מובכים ובהלם מוחלט. אני לא מבין מילה ברוסית לצערי, הופתעתי בכלל מהיכולת שלה להקשיב לשיחה המתנהלת לידינו בעודה משוחחת איתי, שאלתי אותה מה הם אמרו. התברר שהם העירו על האופן בו היא ישבה ורמזו רמיזות, נגיד לא צנועות. 

עכשיו נניח והיא לא הייתה מבינה רוסית. האם השיחה שלהם לידינו היתה משפיעה עליה? סביר שלא, כמו שהיא לא השפיע עלי שלא הבנתי מה הם אומרים או בכלל לא הבנתי שהם מדברים עליה. 

מה שמלמד שתנאי מקדים להשפעה של מילים, חייב להיות הבנה. אחרי שהבנתי את המילים, חייבת להיות פרשנות על מנת שתהיה השפעה. כי אם חברתי היתה מפרשת את שיחתם כמשהו מחמיא, ההתייחסות שלה הייתה אחרת. 

אני בטוח שתוכלו למצוא סיפורים ומקרים דומים, למשל שהייתם בחו"ל. 


יש אמירות שהן בפני עצמן אין מוחשיות, אבל הן מתייחסות לדברים מוחשיים. כלומר האמירות נושאות בקירבן משמעות. למשל אם אני אומר "עכשיו יש אור יום". אמירות המתייחסות לעובדות מוחשיות, למשל זה חלב כלבה או זה חלב לביאה... 

גם סנקה מתייחס לעניין הזה. במכתב 117 לחברו לוקיליוס הוא מתייחס להתפלפלות הפילוסופית. כאשר חברו שואל אותו אם יש ההבדל בין להיות חכם לבין החוכמה. בסוף המכתב סנקה עונה לו: "הנפש גם התרגלה להשתעשע יותר מלהתרפא ולהפוך את  הפילוסופיה למשחק בעוד היא המרפא. אינני יודע מה ההבדל בין חוכמה ולהיות חכם. אני יודע שלא אכפת לי אם אדע או לא אדע. אמור לי: אם אלמד מה ההבדל בין חוכמה ולהיות חכם, אהיה חכם? מדוע אתה מעדיף להעסיק אותי במילים על חוכמה ולא במעשיה? עשה אותי אמיץ יותר, עשה בטוח יותר, עשה משתווה לגורל, עשה גובר עליו. אוכל לגבור עליו אם אכוון למשימה הזאת כל מה שאני לומד".

סנקה יוצא נגד התפלפלות בגלל שהוא לא דבר שמועיל. אבל כדי לעשות זאת הוא מבחין כמו שעשיתי בהתחלה בין מוחשי ללא מוחשי. 

הוא כותב:

13 "...למשל אני רואה את קאטו מטייל. החושים מראים לי זאת, הנפש מאמינה. גוף הוא מה שאני רואה, אליו כיוונתי עיני ורוחי. אז אני אומר: קאטו מטייל. לא על גוף אני מדבר עכשיו אלא על ביטוי כלשהו על אודות הגוף, שאחרים מכנים 'ביטוי', אחרים 'הצהרה' ואחרים 'אמירה'. כאשר אנחנו מדברים על 'חכמה' אנחנו מבינים משהו גופני, כאשר אנחנו אומרים 'להיות חכם' אנחנו מדברים אודות הגוף. יש הבדל גדול אם אתה מזכיר את האדם או מדבר אודותיו". 


מבלי לסבך את הסיפור, כי עניינו פה הוא לא התפלפלות כמו שסנקה אמר, אני רק אציין שסנקה מצביע על ההבדל הגדול הקיים בין הגוף הספציפי עצמו לבין האמירה עליו. ההבדל בין אם החלב באמת הוא חלב לביאה או כמו שהוצג כחלב כלבה. 

אם דבר שנאמר היה גופני, כמו בדוגמה קאטו מטייל, אזי לא הייתה מתעוררת שאלה אם זה נכון או שקר, שכן בהיותו גופני הוא קיים ולכן בהגדרה זה יהיה נכון. […]

או לפחות נתון לבחינה מדעית של תכונות העובדה, המאפיינים ועוד. המלך יכול לשתות את החלב ואם יחלים זה חלב לביאה. אם לא, חלב כלבה. 


נחזור רגע לעניין המילים. 

בספרי "השיחות" של אפיקטטוס, יש בספר 3 פרק 4. דיון עם איש ציבור שהתנהג באופן בלתי הולם בתיאטרון. הוא התפעל משחקן אחד בעוד שהקהל התפעלו משחקן אחר. מאחר ואיש הציבור נהג באופן בלתי הולם, הקהל קיללו אותו. 

אפיקטטוס אומר לו, על מה אתה מתלונן? אם אתה נוהג באופן בלתי הולם, אתה מתיר לאחרים לנהוג כך בטח בציבור ובטח שאתה רם דרג. כמו שזאוס יודע שחקלאים מקללים אותו או ימאים בעת צרות והקיסר יודע שיש אזרחים שמקללים אותו. אם הקיסר יעניש את כל מי שמקלל אותו, לא יהיה לו על מי למשול. 

למה גידפו אותך אומר אפיקטטוס? כי עמדת בדרכם. כל מי שעומדים בדרכו שונא את מה שמעכב אותו. הם רצו שחקן ספציפי שיוכרז כמנצח ואתה רצית אחר ונהגת באופן לא ראוי. היה ראוי אם היית רוצה לראות כמנצח את מי שבאמת ניצח. ככה תמיד הניצחון יהיה בהתאם לרצון שלך. זו אנלוגיה יפה לאהבת הגורל. לרצות תמיד את מה שהתרחש. אבל אם אתה עושה פעולה שגורמת שיקללו אותך, "שא בדומיה את הגידופים". אומר לו אפיקטטוס. 

"שכן אם אתה נוהג כמנהג ההמון, אתה מעמיד את עצמך בשורה אחת אתם.". 

זו עצה מעולה, לא להוריד את עצמך לרמתם של ההמונים. לא משנה אם אתה איש ציבור או לא. 

בפרק אחר אומר אפיקטטוס ספר 2 פרק 1. 36: "אם יהללך אדם…השתק אותו". 

כלומר הוא אומר שאדם גם לא צריך להיות מושפע מדברי הלל. 

בשני המקרים של הלל ושל גידופים, מדובר בשיפוט של אנשים שמופנה אלינו. כשהשיפוט נאמר בקול, זה רק אמירות. זה לא משהו מוחשי. אין להם יכולת עצמית להשפיע לחיוב או לשלילה על הנטיה שלנו. כלומר על השמחה שלנו או על הכעס והעצב שלנו. לנטיה שלנו כן יש היבט מוחשי. זה כבר תהליך נפשי שקורה אצלנו במוח. 

אנחנו מושפעים משיפוטיהם של אנשים מכיוון שאנו נותנים תוכן שלילי או חיובי לצלילים שמגיעים לאוזנינו. מה שאומר שיש לנו שליטה על זה. החל בלסגור את האוזניים וטוב מכך, לעבד את השיפוט של עצמנו ולנהל את הרושם שהתקבל אצלנו. 

האופן שבו אנו מפרשים את השיפוטים של אחרים עלינו, יכול להוביל לתשוקות - כלומר לדברים חיצוניים לנו שמנהלים אותנו. כגון: כעס או צער, התפארות או יהירות. לכן, הדבר המיידי שאנחנו צריכים לעשות הוא להימנע מפרשנות נחפזת. להימנע לתת פסק דין לדברים שאנחנו חווים. לזה התכוון אפקטטוס "שא בדומיה את הגידופים" וגם: "אם יהללך אדם…השתק אותו".

יש שיר ילדים באנגלית מהמאה ה-19 שהולך כך:

Sticks and stones may break my bones

But words shall never hurt me.

אבנים ומקלות עלולים לשבור את עצמותי

אבל מילים לעולם לא יפגעו בי


יש גם גרסה שמדברת על כינויים:

Sticks and stones may break men’s bones, 

but bad names will not hurt me.

גם שיר הילדים הזה יוצא מנקודת הנחה שמילים הן לא מוחשיות ולכן אינן בעלות השפעה פיזית על השומע. אלא אם הוא בחר לשפוט אותן כטובות או רעות.


הגישה הסטואית היא שהתכונה העיקרית של הפילוסוף, היא הסבלנות. לא רק סבלנות במובן השיגרתי. סבלנות מאפשרת שיהוי שיפוט ובהתאם את הזמן הדרוש להגיב נכון. אף אחד לא זכאי להיקרא פילוסוף אלא אם כן הוא סובלני.

לכן, עלינו להתרגל לגלות סובלנות לשיפוט של אנשים, ובמיוחד לבוטות שלהם, שאנו מאפשרים כל כך בקלות לפגוע בנו. 

הייתי עד השבוע להתרחשות במעלית. היינו 5 אנשים במעלית, בצפיפות. באחת הקומות, התכוונה להיכנס בחורה. הבחורה הקרובה ביותר לדלת, אמרה לה: "אין מקום". הבחורה נכנסה בכל זאת ואמרה לה "תצטופפי", כשהיא אפילו לא הרימה ראש ממסך הטלפון שלה. הבחורה הקרובה לדלת לא נשארה חייבת ושאלה "למה להידחף בכוח?". הבחורה הנכנסת ענתה: "את יכולה לצאת". הבחורה הראשונה ענתה: "ישראלים?!". הבחורה הנכנסת: "גם את כזאת". מזל שהנסיעה במעלית הייתה קצרה. אבל המבט על פניה של הבחורה הפגועה אמר הכל. המעשה והמילים של הבחורה הנכנסת השפיעו עליה. בעוד שהבחורה שנכנסה, הייתה אדישה לסביבה ולאנשים אחרים. היא לא הייתה מוטרדת ואפילו לא הרימה את הראש מהטלפון כאמור. נראה שהמילים של הבחורה הפגועה, לא הטרידו אותה. גם לא אם צפוף או לא. 

אותי שעשע כל האירוע. שתי הבחורות יצאו עם שיפוט הדדי, לא חיובי במיוחד. זה אירוע שכולנו חווים כל יום. כולנו עם דעה איך אחרים צריכים לנהוג. וזה החלק בראש שלנו שגורם לכך שמה שאחרים אומרים, (שזה לא דבר מוחשי), מיצר אצלנו תסכולים, כעסים ועוד תשוקות. 

אפיקטטוס אומר לנו בספר 3 פרק 12. 10: " בן אדם, אם מטבעך אתה נוח להתרגז, התאמן לשאת גידופים ולא להצטער מעלבונות.".

הסבלנות הסטואית, נועדה לא רק כדי שתהיה לנו היכולת לשאת, להכיל או להתמודד עם אחרים. היא נועדה גם לכך שתהיה לנו שהות. השהות תאפשר לנו לבחון את האירוע. ככה נוכל לחשוב על האמירות הלא מוחשיות ועל הפרשנות שלנו עצמנו על הדברים של אחרים והאם אנחנו רוצים לתת לזה להשפיע עלינו. השהות תאפשר לנו גם להיזכר בעקרונות סטואים שמנחים אותנו, לפני שאנחנו בוחרים פעולה אם בכלל צריך. 

זה הרגע להגיע למרקוס אורליוס. הוא בחר להתאמן על סבלנות בשל אמירות של אנשים אחרים. בספר 9 למשל הוא כותב לעצמו:


"(27) כל אימת שמישהו יאשימך או ישנאך, או אנשים יביעו כלפיך רגשות כגון אלה, בוא אל פנימיותם וחקור מה טיבם של הללו. תיווכח כי אין שום צורך לייסר עצמך כדי שתיטב בעיניהם באופן זה או אחר. ואמנם עליך לקבלם בסבר פנים יפות, שהרי ידידיך הם מטבע הדברים; אף האלים מסייעים להם במגוון דרכים, בחלומות ובדברי נבואה, כדי שישיגו ממש את אותם הדברים שאליהם נכספו".

שימו לב שמרקוס אורליוס כותב בוא אל פנימיותם וחקור מה טיבם של הללו. זה מאפשר לו שהות. לא להגיב מיד באופן בו מישהו אחר יפעיל אותו ברגשות שליליים. למה אמרו את מה שאמרו? מי הבן אדם שאמר את מה שאמר. אולי האמירה היא טעות? אולי צודקת? 

בהמשך ספר 9 הוא כותב: "(34) מהם הגיונותיהם של אלה, ומה טיב העניינים שאליהם יחושו במרץ? מה מכוון את מאווייהם וערכיהם? הרגל עצמך לבחון נפשותיהם במערומיהן. מה רבה יוהרתם כאשר יחשבו, כי יש ביכולתם להזיק בהאשמותיהם ולהועיל באומרם דברי שבח.".


הוא מציע לעצמו לשאול, למה האנשים האלה מקללים או מהללים אותי? מה ההגיון שמנחה אותם? מה הם רוצים להשיג? מה הערכים של האנשים הללו? אם נבחן טוב-טוב את מי שאומר את הדברים שמשפיעים עלינו, אולי נתרגש פחות אם נבין שהחנפנות היא אינטרסנטית כי רוצים להשיג מאיתנו משהו? אז עדיין אנחנו צריכים לחוש גאווה? אולי הכעס שלהם עלי נובע מערכים שגויים שיש להם? אולי הם מקללים כי הם גדלו ככה וזו ברירת המחדל שלהם מבלי לחשוב. מה האנשים האלה אוהבים ומכבדים? ובעיקר, בהקשר של מה שאנחנו מדברים פה היום, מה רבה יוהרתם כאשר יחשבו, כי יש ביכולתם להזיק בהאשמותיהם ולהועיל באומרם דברי שבח. האנשים הללו חושבים שהמילים שלהם עושות נזק או מועילות. זה תמיד הפרשנות שלנו על המילים שלהם. אז אם נבין את מי שאומר את האמירות, ניתן לעצמנו שהות לבחון ולא להיות מופעלים. 

למה בכלל השיפוט של אנשים אחרים חשוב? האם אנחנו משוכנעים שהם צודקים יותר בשיפוט שלהם מאיתנו? 

כי אם היינו משוכנעים שהשיפוט שלנו נכון, אז לא יעניין אותנו איך האחרים שופטים אותנו. זה גם מה שאפיקטטוס אומר בספר השיחות ה-4 פרק 7:

"28. למה אני שמח כשהוא מדבר אלי דברי ידידות ומקבלני בסבר פנים יפות? למה אני מספר לאחרים כיצד הוא דיבר אלי? כלום אחד סוקרטס או דיוגנס הוא, עד שדברי תהילה כלפי מפיו יעידו על טיב אופיי? כלום להוט הייתי לחקות את דרכיו?"

במקרה זה מתייחס אפיקטטוס לדברי שבח ולא משנה מי המשבח. ככה גם לא משנה מי המאשים או המקלל. 

בתור סטואים אנחנו צריכים קודם כל לבחון את השיפוט של עצמנו. כי בחינת האמת, היא עבודה מתמדת. כל הזמן אנחנו צריכים להיות בבחינה, מה אמת ומה לא. האם השיפוט שלנו נכון או לא. 

כשמרקוס אורליוס כותב לעצמו שכאשר הוא נתקל באנשים חצופים, הוא צריך לשאול את עצמו, האם יש עולם בלי חצופים? ואז הוא למעשה מאשים את עצמו ואומר "אל תבקש מה שאינו יכול להיות". כי השיפוט שלו עצמו תייג את החוויה כאירוע עם אדם חצוף. הוא איפשר למילים חסרות ממשות ולא מוחשיות, לעשות שינוי ממשי אצלו בנפש. 

מרקוס אורליוס האמין שכאדם שרכש השכלה עליו לדעת שבחברה יש אנשים חסרי בושה או כפויי טובה או כל דבר אחר והוא לבדו צריך תמיד לפעול לפי הטבע ולא לפי הדרישות של אנשים כאלה. הוא צריך לנהוג נכון לא לפי מה שאנשים כאלה רוצים שהוא יעשה. 

לבסוף, מרקוס אורליוס מסכם את זה נפלא בספר 11:

"13) האם מישהו יגנה אותי? יהא זה עניינו. אני אדאג לכך שלא ימצאוני עושה או אומר דבר מה שראוי לגנותו. האם ישנאני מישהו? יהא זה עניינו. אולם אני אהיה אדיב ואסביר פני לכל אדם, אף אהיה נכון להראות לו עצמו את מה שנעלם מעיניו — לא כמי שמוכיחו או כאילו מוחל אני על כבודי — אלא ביושר ובנועם".

זה אימון נפלא לבחור את התגובה שלנו באופן שקול ונכון ולא בגלל שמילים לא מוחשיות מפעילות אותנו. 

נסכם.

"החיים והמוות ביד הלשון", כאשר מילים מתייחסות באופן לא נכון למשהו מוחשי. משהו עובדתי - שהוא אמיתי או שקרי. 

אבל 

Sticks and stones may break my bones

But words shall never hurt me.

כאשר מילים הן חלק מאמירות של אחרים כלפי, אין להן ערך מוחשי. הן לא יכולות להשפיע על נפשי אלא אם אפרש אותן כמשהו טוב או רע.

לכל אחד יש את הערכים שלו והתשוקות והדחפים שלו או שלה שמניעים אותם לעשות את מה שהם עושים. מי אמר שהם צודקים? למה הערכים והסיבות וההיגיון הלא תמיד נכון שלהם, צריך להשפיע עלי.

אני צריך סבלנות במובן של שיהוי בשיפוט שלי לפני שאני מושפע ממה שאומרים לי או עלי. 

זה ההבדל בין חכמה ולבין להיות חכם כמו שאמר סנקה. אני יכול להחזיק בחכמה כי אני יודע מה נכון לעשות, אבל לא להיות חכם אם אני לא מיישם. 

סנקה כותב:

"אני חושב שתסכים שאלה שני דברים נפרדים, כי דבר אחד הוא מה שיש, דבר אחר הוא מי שיש לו. מה שיש הוא החכמה, מי שיש לו הוא החכם. החוכמה היא בינה שהשיגה שלמות, שהגיעה אל הפסגה, אל תכלית הטוב. היא אומנות החיים. מה זה "להיות חכם"? אינני יכול לומר "בינה שהשיגה שלמות", אלא "להיות חכם" הוא מה שנפל בחלקו של איש אשר לו "בינה שהשיגה שלמות". דבר אחד היא בינה טובה, דבר אחר להיות בעל בינה טובה.".

הוא אומר שהחלק החשוב הוא אומנות החיים. האימון על החוכמה. כאשר נתאמן עוד ועוד, יפחתו המקרים בזמן אמת שננהג לא על פי החוכמה.

אז עד  כאן להפעם. תודה שהאזנתם. נשתמע בפרק הבא אם ירצה הגורל. היו בטוב.





9 צפיות0 תגובות

Comments


bottom of page