top of page

פרק 129 על התרופה הסטואית לחרדה הכי נפוצה



שלום וברוכים הבאים להסכת על אומנות החיים- הפודקאסט על הפילוסופיה הסטואית. שמי ברק קידר. אני יועץ פילוסופי, מלמד פילוסופיה סטואית. אתם מוזמנים לאתר שלי stoaisrael.com  דרך האתר אפשר לפנות לשיחות ייעוץ אישיות או להירשם לקורס הבא. אתם יכולים לחפש גם דף האינסטגרם או קבוצת הפייסבוק. אם תעקבו, זה יעזור לכם לתרגל, להנכיח בחייכם ולשמר את הפילוסופיה הסטואית. 

היום אלווה אתכם לתוך ציטוט שאולי יסייע לכם ולו במעט בנבכי החיים.


יש כמה סוגים של פחדים וחרדות. 

בסטנד-אפ של ג'רי סיינפלד הוא אומר שראה שיש מחקר שטוען שהפחד הכי נפוץ אצל בני אדם הוא הפחד מדיבור בפני קהל. במקום השני נמצא הפחד מהמוות. כלומר אם האדם הממוצע יאלץ להיות בהלוויה, הוא יעדיף להיות בארון מאשר לשאת את ההספד. 

אני לא יודע אם הנתונים של סיינפלד נכונים, אבל גלוסופוביה או הפחד מדיבור בפני קהל הוא חרדה נפוצה מאוד המגיעה לרמה של פוביה. זו תופעה כל כך שכיחה שחלק מהמומחים מעריכים כי עד ל-77% מהאוכלוסיה יש רמה מסוימת של חרדה בנוגע לדיבור בפני קהל. עבור רבים מאיתנו, זה יכול להיות מאוד לא נוח לדבר בפומבי ולהיות במרכז תשומת הלב, וגם אם כן, זה לעתים קרובות לא בלי קצת חשש ופחד.

אם הפחד משמעותי מספיק כדי לגרום לבעיות בעבודה, בלימודים או במסגרות חברתיות, אז זו יכולה להיות  מפוביה מלאה. בגלל התדירות שבה נדרשת מיומנות הדיבור בפני קהל בחיי היומיום שלנו, הפוביה הזו עלולה להיות מתישה מאוד. אפילו הזמנת קפה יכולה להרגיש כמו בלתי אפשרי. זה יכול לקחת הרבה תרגול וניסיון כדי להתגבר, אבל אנשים רבים מסוגלים לנהל ולשלוט בפחד.


אולי לעולם לא יהיה לנו מספיק נוח לדבר מול מצלמה, אבל זה יותר מהאפשרי לפחות שיהיה לנו נוח במצבים חברתיים ומקצועיים שבהם נדרש לדבר. פחד במה הוא חוויה שכיחה יחסית אצל אלו עם גלוסופוביה. שהיא תת-קבוצה של פוביה חברתית, הפחד ממצבים חברתיים. גלוסופוביה יכולה להופיע אפילו מול אנשים בודדים. אצל ילד, זה עשוי להופיע כשהילד מקווה נואשות שלא יקראו לו בכיתה לענות על שאלה. זה עלול לגרום לך להימנע ממצבים שבהם אתה עלול להפוך למוקד תשומת הלב. זה יכול להשפיע באופן דרמטי על החיים שלך.


מאחר והתופעה היא רחבת היקף, היא קיימת אצל רוב האוכלוסיה בעוצמות שונות. מי שסובל מחרדה חברתית ברמה מסוימת יצטרך עזרה מקצועית. אבל רוב האנשים, עם תרגול ופילוסופיה סטואית, יוכלו להתגבר ולהתמודד עם קהל, ראיונות עבודה, ודייטים. 

ברמה המקצועית, CBT הוא אחד מהתחומים המקצועיים היעילים ביותר לפחד קהל. מי שמאזין לפודקאסט שלי, יודע שהזכרתי מספר פעמים בעבר, שמפתחי ה CBT התבססו על הפילוסופיה הסטואית ובעיקר על אפיקטטוס. כי אמנם התקדמנו מאוד ב 2,000 שנה. אבל לא פסיכולוגית. הבעיות שלנו דומות לאלו שהיו לפני 2,000 שנה והפתרונות שנתנו אז, תקפות גם היום. ואם הזכרנו את אפיקטטוס, הוא מדבר על זה מפורשות. הוא מדבר על פחד במה.  




אפיקטטוס מדבר על חרדות (ספר השיחות השני פרק 13) ואני משתמש פה במילה של המתרגם שלמה ויסמן שתרגם את ספרי השיחות של אפיקטטוס. הוא בחר במילה חרדה, בתרגום האנגלי שבידי משתמשים במילה anxious. שזה דומה למדי לתרגום העברי. אפיקטטוס אומר שאנשים לא היו חרדים, אם הם לא היו מנסים לשלוט במה שמחוץ לשליטתם, או רוצים מה שלא שיש להם. הדוגמה הראשונה שאפיקטטוס נותן היא של פחד במה. הוא אומר שאם מוזיקאי, מנגן לעצמו ושר כשהוא לבד, אין לו כל חרדה. אבל כשהוא עולה על הבמה, הוא חרד. אפילו אם הוא פורט ושר מאוד יפה. כי אז הרצון שלו משתנה.

הוא לא רוצה רק לנגן ולשיר יפה, הוא רוצה גם שהקהל יעריך אותו. כלומר הוא רוצה שהמוניטין שלו יהיה טוב ויאהבו אותו. זה כבר מחוץ לשליטתו. 

זאת אומרת, שבחלק שכן יש לו שליטה עליו, יש לו ביטחון מלא. בחלק שהוא אחראי עליו. השירה והניגון. אני חובב מוזיקה, אבל אם אעמוד מול מוזיקאי או מוזיקאית מקצועיים, אין לי את הכלים לשפוט את איכותם באותה מידה שיש למישהו מקצועי בתחום. אני יכול להגיד אם אני אוהב או לא. אבל גם המוזיקאי שאשב מולו, ינהג בביטחון מלא שהוא או היא ינגנו מולי. אבל התמונה תשתנה כאשר קהל גדול יהיה מולם והם יהיו על הבמה. אפיקטטוס אומר שזה בגלל שהוא לא למד אז הוא חרד. ספציפית במקרה הזה, הוא לא למד מה בשליטתו ומה לא. הוא לא מבין את המשמעות של תשואות הקהל ומה זה בכלל קהל. המוזיקאית, למדה את אמנות הנגינה ואת אמנות השירה, אבל לא מה המשמעות של תשואות הקהל או בכלל מה הערך של קהל. 

וזה מה שמעורר את החרדה. 

אפיקטטוס אומר שאם הוא רואה מישהו מפחד, הוא לא יכול להגיד עליו אם הוא מנגן ושר טוב. הוא כן יכול להגיד שהוא לא למד. אפיקטטוס מכנה אדם כזה "זר". הוא זר לחוקים ואיך הדברים עובדים. דוגמה נוספת הוא נותן לאדם שצריך לכתוב צוואה, או לצורך העניין חוזה. הוא לא יודע מה נכון או לא לכתוב בחוזה. הוא לא מכיר את החוקים ואין לו את הידע המקצועי לערוך צוואה או חוזה. 

אדם כזה יפנה לעו"ד אומר אפיקטטוס. לא יקח סיכון. אבל הוא לא יפנה לעו"ד בדברים שנוגעים לתשוקות שלו, לרצונות ולדברים מהם הוא צריך להימנע או לא יכול להימנע. הוא לא יפנה לעו"ד לגבי המזימות שלו, הדחפים, הרצונות והכוונות. 

מה המשמעות של לפנות לעו"ד בהקשר הזה? הוא צריך את בעל המקצוע שיגיד לו שמה שהוא רוצה הוא אפשרי או לא, חוקי או לא. הוא צריך עו"ד כי הוא לא יודע שהדברים שהוא רוצה הם לא בהישג ידו והוא לא יודע שהדברים שהוא מנסה להימנע מהם, הם בלתי נמנעים. הוא לא יודע מה שלו ומה לא. לכן, הוא צריך את בעל הידע המקצועי הרלוונטי. 

אם אדם כזה היה יודע מה כן בשליטתו ומה לא, הוא לא היה חרד ולא היה נכפה מה עליו מה שהוא לא רוצה לעשות. הוא לא היה חרד מלעלות על במה. 

אפיקטטוס שואל רטורית, האם בני אדם מפחדים מדברים שהם לא רעים בכלל? 

באותה מידה, האם מישהו או מישהי, יפחדו מדברים רעים, אבל כאלה שהם בשליטתם ויש להם יכולת למנוע אותם? 

אז לא.

והכוונה בדברים רעים שיש לנו שליטה עליהם ויכולת למנוע אותם, אלה עוולות שאנחנו עושים. 

שתי השאלות הללו מבוססות על התפיסה הסטואית, שהדברים נמצאים מחוץ לרצון החופשי שלנו, הם לא טובים ולא רעים. רק הבחירות שלנו הן טובות או רעות. רק המידות הטובות שלנו או החטאים שלנו או העוולות. הפילוסופיה הסטואית מבוססת על אתיקה של מידות. מוסר של ערכים. בינתיים אף אחד לא שכנע אותי שיש תפיסה מוסרית טובה יותר. או נכונה יותר. רואים את זה היום לא מעט, איך במציאות שלנו אנשים דורשים זכויות בלי לקחת בחשבון את החובות שלהם. תפיסה מוסרית של מידות וחובות, גם מביאה ללקיחת אחריות ובהתאמה ללקיחת אחריות על האושר והוול-ביינג שלנו ובהתאם מביאה יותר לאושר. אבל אני סוטה מהנושא. 

נחזור לחרדות ופחדים. למעשה אפיקטטוס אומר לנו שאם ניקח אחריות ונבחן מה אנחנו יודעים ומה באחריות שלנו ונתמקד בזה, אין לנו סיבה לחרדות. נשמע קל. זה לא. זה פשוט, אבל לא קל. זה דורש אימון. 

אימון שיגרום לנו לא לנסות לשלוט במה שלא בשליטתנו ולא להימנע ממה שכן. אנחנו חרדים לגוף שלנו אבל אין לנו שליטה על הבריאות שלנו כמו שאין לנו שליטה עד מתי נחיה ומתי נמות. יש לנו אחריות לדאוג לבריאותנו במה שכרוך ביכולת ההשפעה שלנו. 

אנחנו חרדים לרכוש שלנו, אבל גם הוא לא בשליטתנו. יכולים לגנוב לנו, הערך יכול לרדת, השוק יכול להשתנות או חלילה לקרוס. אנחנו חרדים בשל דעות של אחרים עלינו. כמו שמרקוס אורליוס כתב לעצמו בספר 12:

"(4) תכופות תמהתי כיצד איש איש מאיתנו אוהב את עצמו יותר מכול, אך עם זאת פחותה בעיניו חשיבות שיפוטו העצמי משיפוטו של הזולת…"

אפיקטטוס אומר שאנחנו לא חרדים לדברים שהם בשליטתנו כמו טיפוח האופי שלנו. האם אני חרד שמישהו יחשוב עלי משהו רע? לא אם אני מבין שזה לא בשליטה שלי מה חושבים עלי אחרים. זה תלוי בהם ומה הם עברו בחייהם. 

אפיקטטוס אומר שזה כמו שרופא יכול לדעת שמישהו חולה לפעמים על פי הצבע שלו. ככה אפשר לראות שאדם נגוע בתשוקות למשהו שלא בשליטתו או מנסה להימנע ממה שלא בשליטתו להימנע ממנו. כמו במקרה שלנו, להימנע מדעה שלילית של אחרים עלינו. זה אדם שחולה גם. אפיקטטוס מזכיר את הסיפור על המפגש בין זינון מייסד האסכולה הסטואית לבין אנטיגונוס מלך מקדוניה. 

אפיקטטוס אומר שזינון לא היה חרד מהמפגש, כי מה שהיה חשוב לזינון, לא היה בשליטת אנטיגונוס. לרבות הדעה עליו. כל מה שהיה לאנטיגונוס, לא עניין את זינון. לעומת זאת המלך המקדוני, כן היה חרד מהמפגש. כי הוא רצה למצוא חן בעיניו. אבל את זינון לא עניין אם המלך יאהב אותו או לא. זה כמו שאומן לא מחפש את האישור של הדיוט לגבי אומנותו. נחזור לדוגמא של המוזיקאי. הוא לא יתרגש אם הדעה שלי על הנגינה שלו חיובית או שלילית, כי אין לי מושג איך מנגנים ואם היא או הוא מנגנים טוב. 

נרחיב שניה על זנון הסטואי.

זנון עבר הכשרה אינטנסיבית בהתגברות על חרדה חברתית כשהחל ללמוד פילוסופיה, הוא החל את דרכו בלימודים אצל הפילוסוף הציני הגדול קראטס מתבאי. לאחר שספינתו נטרפה ליד נמל פיראוס, זנון היה חסר כל (זינון היה סוחר פיניקי מקיטיון שזה לרנקה בקפריסין של ימינו). כאשר הוא שוטט באתונה ללא פרוטה, בהתחלה הוא דאג מה אחרים יחשבו עליו. הרי הוא בא ממעמד מסוים, הוא לא יכול היה להראות כקבצן. לימים ביקש ממנו קרטס לשאת סיר חרס מלא במרק עדשים בין ההמונים בעיר ברובע הקדרים באתונה. זה היה למעשה תרגיל נפוץ של האסכולה הצינית אליה השתייך קרטס. תרגיל בפיתוח "חוסר בושה". 

זינון דאג שיראה טיפש וניסה להסתיר את הסיר מתחת לגלימה שלו. כאשר קרטס הבחין בזה הוא ניפץ את הסיר עם המטה שלו. המרק ניתז על כל גופו של זנון, וגלש במורד רגליו. "אומץ, פיניקי קטן שלי", אמר לו קרטס, "זה לא דבר נורא, זה רק מרק!". תרגול כזה נהוג גם ב-CBT המודרני. יש תרגילים המשמשים לפעמים כדי לעזור לאנשים להתגבר בהדרגה על תחושת הבושה שלהם לגבי מראה טיפשי בפומבי. סיפר לי גם מאזין לפודקאסט שהיה תלמיד ישיבה ורב בעברו, שבתנועת המוסר ביהדות, יש תרגול של לעשות משימות טריוויאליות שיכולות להיחשב נחותות כדי לשלוט ביוהרה. ולעשות פעולות שהיוהרה לא תשתלט עליך. 

בכל מקרה, נראה כי תרגילים חוזרים ונשנים כמו אלה, ריפאו בסופו של דבר את זינון מהתודעה העצמית שלו, שכן אפיקטטוס מייעץ לנו לקחת את זנון כדוגמה מופתית לאדם שלא היה חרד ממפגש עם מלך עוצמתי כמו המלך המקדוני החזק אנטיגונוס השני. אנטיגונוס היה מנהיג צבאי רב עוצמה, ושלט בכמה מדינות. הוא חיפש את חברתם של אינטלקטואלים ופילוסופים, כולל כמה ציניקנים. הוא נסע לאתונה מספר פעמים כדי להאזין לזנון מלמד בסטואה - שדרת העמודים בשוק באתונה. על פי הסיפור, זנון לא היה מודאג לחלוטין כשפגש אותו לראשונה, כי לאנטיגונוס היה כוח על שום דבר שזנון החשיב כ חשוב בחיים, וזינון לא רצה שום דבר שיש לאנטיגונוס. אנטיגונוס היה חרד יותר לפגוש את זנון, מכיוון שהוא רצה לעשות רושם טוב על הפילוסוף, למרות שזה היה מעבר לשליטתו הישירה. יש אגדה מפורסמת, כמעט בוודאות מיתוס, שאלכסנדר מוקדון ביקר פעם את דיוגנס הציניקן, שאותו העריץ מאוד, ושאל אם הוא יכול לעשות משהו בשבילו. מסופר כי דיוגנס השיב: "כן, אתה יכול לזוז הצידה, אתה חוסם את אור השמש כרגע." בשני הסיפורים הללו, מלך גדול, למרות עושרו החומרי וכוחו, מצטמצם לפתע ממעמד כשהוא מתמודד עם פילוסוף חסר פרוטה ש"אדיש" לחלוטין לדברים חיצוניים. 

כפי שאמר כריסיפוס ראש האסכולה השלישי של הסטואים, הפרדוקס הסטואי המפורסם אומר ש"מלבד היותם חופשיים, החכמים הם גם מלכים, שכן מלכות היא שלטון שאינו חייב מענה לאף אחד" (Laertius, Lives, 7.122). זינון היה ה"מלך" האמיתי כאן, כי הוא לא נזקק לשום דבר מלבד סגולה, שהייתה כולה תחת שלטונו; ואילו אנטיגונוס היה מלך רק על דברים חיצוניים כמו שאמרנו כאלה שהם "אדישים", וסביר שלמרות שהיה מלך, כמו רוב האנשים, הוא היה עבד ביחס לתשוקותיו שלו. על פי הפילוסוף האקדמי מהמאה הראשונה לספירה, פלוטרכוס, המלך המקדוני אנטיגונוס נקשר במיוחד לתורתו של זנון, וייתכן שהוא ראה את עצמו כשואף להיות סטואי. מסופר שהוא מאוחר יותר כתב לזינון והפציר בו לנסוע למקדוניה ולהיות המורה האישי שלו. באותה תקופה זנון היה זקן ושברירי מכדי לעשות את המסע בעצמו, אז הוא שלח את פרסאוס במקומו, אחד מתלמידיו הטובים (Laertius, Lives, 7.6). לכאורה כתב לו אנטיגונוס מכתב ובו נאמר: "בעוד הון ותהילה אני רואה את עצמי נעלה עליך, בהיגיון ובהשכלה אני עצמי נחות, כמו גם באושר המושלם [eudaimonia] שהשגת.".


נחזור לאפיקטטוס. הוא שואל למה שאני ארצה למצוא חן בעיני מישהו אחר? בטח שאנחנו לא יודעים מה קנה המידה לפי אותו אדם שופט את מי הוא מעריך ומי לא. 

המיקוד שלנו צריך להיות מה עושה אדם טוב ולא אדם רע, להתמקד בלהיות אנשים טובים. 

אפיקטטוס אומר, אדם טוב, לא צריך שמישהו אחר יקבל אותו, יקשיב לו. הוא מכנה את מי שתלוי בהערכת אחרים, "עבד". כי למה לדאוג מדברים שנוגעים לאחרים. נזרום רגע עם הדוגמה הזאת של אפיקטטוס. אם אנחנו צריכים לוודא שאנחנו אנשים טובים וחופשיים מלרצות שיאהבו אותנו, אז גם הזולת נכון להם לנהוג ככה. אבל מי שלא נוהג ככה, הוא לא חופשי בדעותיו, אז למה אני מחפש אישור או הערכה מאנשים שלא מבדילים בין טוב או רע?

האם זאת לא אשמתו של האדם האחר אם הוא מבין לא נכון או מקבל באופן לא ראוי את דברי? 

אם תחשבו על זה רגע, זה לא הגיוני שאדם אחד יטעה והשני יסבול מהשגיאה של השני. לא הגיוני שאני אסבול מטעות שיפוט של מישהו אחר. 

אז למה להיות חרדים מדברים שנוגעים לאחרים? 

ומי שמפחד לפני שהוא עולה על הבמה בגלל החרדה מדעת הקהל, צריך לשאול את עצמו, האם אני חושש שלא אנגן טוב כשאני מנגן לי לבדי? לא. אם אני טועה, אני מתאמן ומתקן אבל לא חרד ולא מפחד. זה למה? כי כל אמנות יש בה כוח וביטחון לגבי המיומנות הכרוכה בה. 

אפיקטטוס אומר, "הכר מי הם אדוניך…" 

הוא נותן כדוגמא את סוקרטס שדיבר בלי פחד לשופטיו שגזרו את דינו. את דיוגנס שדיבר לאלכסנדר מוקדון כמי שלא צריך ממנו כלום. או כאשר נחטף ע"י שודדי ים ונמכר בכרתים. עדיין לא שינה סגנון דיבורו וכאשר שאלו אותו מה כישוריו הוא ענה: "למשול בבני אדם". דיוגנס הצביע על איש עשיר ואמר "האיש הזה זקוק לאדון". האיש קנה אותו ומינה אותו כמורה לילדיו.

דיוגנס הציני, זנון הסטואי, סוקרטס, האנשים הללו זכו לתהילת עולם כאשר לא עניין אותם מה דעתם של אחרים עליהם. פרדוקסלי, לא? 

מרקוס אורליוס כתב לעצמו בספר 6: "יח. הביטה וראה מה שעושים בני־אדם! יש אשר הם מסרבים לתת שבח ותהילה לאנשים מבני דורם החיים עמהם, ובאותה שעה חושבים להם

לדבר גדול, אם יהיו בעצמם לשבח ולתהילה אצל הנולדים אחריהם, אשר לא ראו ולא יראו אותם לעולם. ובאמת זה הוא כמעט כאלו יתעצב איש על אשר הקודמים לו לא אמרו עליו דברי תהלה".

הוא אומר אנשים לא מעריכים אנשי סגולה טובה כמו זינון, סוקרטס או דיוגנס אבל רוצים שיזכרו אותם אחרי מותם שזה הגיוני כמו לרצות שיעריכו אותם אנשים שחיו לפני שהם נולדו. 


בוא נתייחס רגע למקרה ההפוך. מקרה בו אתם צריכים לבחון מישהו. בראיון עבודה, דייט או שיחת מכירה או פיץ' של סטארטפיסטית בפני משקיעים. 

טכניקה מעניינת שהשתמש בה אפלטון מתאימה פה. גם בגלל הנסיבות וגם בגלל המבחן עצמו. נתחיל בנסיבות. אפלטון ראה הזדמנות ליישם משטר חדש בסירקוזה שבסיציליה. משטר על פי שיטתו של אפלטון. הוא העריך מלך פילוסוף. אבל בסירקוזה שלט דיוניסוס ה-1 שהיה עריץ ולאחר מכן שלט בנו דיוניסוס השני. דיון התלמיד של אפלטון קרוב משפחה של דיוניסוס רצה לשנות את המשטר בסירקוזה על פי תורתו של אפלטון. אפלטון הגיע 3 פעמים לסירקוזה. בפעם השניה שהגיע לשם, דיוניסוס השני העריץ חשב שזה יהיה מצחיק למכור את אפלטון לעבדות. אבל לאפלטון היו חברים עשירים ואחד מהם שחרר אותו. לאחר מכן דיוניסוס השני שלח איגרות לאפלטון טען שהוא מעריך יותר פילוסופיה עכשיו ואפילו מכרים של אפלטון אמרו שאכן הוא השתנה. דיוניסוס הזמין את אפלטון אליו. מסיבות שונות, אפלטון נוסע בשלישית לסירקוזה בסיציליה. כשהוא לא חרד מהמפגש, אלא יש לו רצון לגרום לשינוי. הוא פוגש את דיוניסוס ומחליט לבדוק "אם אמנם אחזה הפילוסופיה בדיוניסוס כלהבת אש" כפי שכתוב באיגרת ה-7 של אפלטון. הוא מחליט לנסות שיטה שלא מביישת את האדם שבוחנים והיא מתאימה לרודנים כפי שכתב אפלטון. הוא כותב שזו שיטה מתאימה גם לאנשים שהם גדושים קטעי דברים שהשתבשו באזניהם. כלומר אוספים פרטי מידע מבלי באמת להבין ולהפנים. 

אפלטון מציג בפני הרודן את עיקרי הפילוסופיה שלו, כמה יצטרך דיוניסוס להשקיע ולטרוח. שהוא יצטרך ללמוד הרבה. מי שקרוב לפילוסופיה ורוצה באמת ללמוד, יראה בכך דבר טוב. שהוא חייב לאמץ את הדרך הזאת שתעשה לו רק טוב. אדם כזה לא יניח למורה שלו עד אשר ילמד מספיק בשביל ללמד וימשיך ללמוד בעצמו. 

מי שאומר שהוא כבר קלט את הרעיון ומבין מספיק ולא רואה צורך בלעשות את כל הדרך הארוכה והעמל הרב וההשקעה בפילוסופיה, יכשל בה ולא יוכל להאשים אלא את עצמו ולא את המורה. 

אפלטון לא הספיק לתת לדיוניסוס את עיקרי הפילוסופיה והרודן כבר ידע מספיק לדבריו. הוא אפילו חיבר ספר בעצמו עם שיטה משל עצמו. על כן הוא כבר יודע את השיטה של אפלטון לטענתו. אפלטון כותב, הוא לא מבין כלום בעניין וגם אי אפשר ללמד אותו. 

אז מה הפואנטה של הסיפור הזה? שהשיפוט של אנשים אחרים, לרוב אינו נכון. לרוב הם לא עושים את המאמץ להכיר וללמוד באמת. לא את עצמם ואת הפילוסופיה שתעשה את חייהם לראויים יותר ולא את האחרים. אז למה להיות חרדים מהדעה שלהם? הסיפור על אפלטון גם יעזור לנו כשאנחנו מראיינים, או בדייט או כל מפגש שיש חרדה נלווית לו, תנסו להציג את כל האמת. אל תנסו לייפות כי גם ככה, אתם לא יכולים לדעת מה מעריך מי שמאזין לכם. גם תנסו להבין את כל האמת על הערך של מי שאתם פוגשים, אם זה קהל או אנשים בודדים. במיומנויות הכרוכה בהיכרות עצמית, יש ביטחון. תשומת הלב מופנית כמו אצל הנגן, למה שאני מכיר ויודע ואף נתון לשליטתי ולא אצפה לשלוט או להמנע ממה שלא שייך לי. השיטה של אפלטון טובה לנו אם אנחנו בצד החרד כי אנחנו רוצים שיחשבו עלינו טובות וגם אם אנחנו רואים שמי שמולינו הוא חרד. לא כדאי לייפות את המציאות וכדאי להיזהר מאלה שמייפים אותה. 

לסיכום,

מי שמתאמן על ההבנה של מה בשליטתו ומה לא, חרד פחות. ככל שנהיה מיומנים בזה יותר, כך נמנע מחרדה פתולוגית. אם אנחנו כבר במצב שאנחנו לא יכולים לעזור לעצמנו, כדאי לבקש עזרה מבעלי מקצוע. 



אז עד  כאן להפעם. תודה שהאזנתם. נשתמע בפרק הבא אם ירצה הגורל. היו בטוב.



 


23 צפיות0 תגובות

Comments


bottom of page