top of page

פרק 128 בשבחי הכוונה והאיתות





שלום וברוכים הבאים להסכת על אומנות החיים- הפודקאסט על הפילוסופיה הסטואית. שמי ברק קידר. אני יועץ פילוסופי, מלמד פילוסופיה סטואית. אתם מוזמנים לאתר שלי stoaisrael.com  דרך האתר אפשר לפנות לשיחות ייעוץ או להירשם לקורס הבא. אתם יכולים לחפש גם דף האינסטגרם או קבוצת הפייסבוק. אם תעקבו, זה יעזור לכם לתרגל, להנכיח בחייכם ולשמר את הפילוסופיה הסטואית. 

היום אלווה אתכם לתוך ציטוט שאולי יסייע לכם ולו במעט בנבכי החיים.


שמתי לב שהרבה אנשים לא מאותתים. עדיין אין מנגנון שידע לנחש את הכוונה שלנו לפנות. 

(אני גם מקווה שלא יהיה).

מאחר ואין כזה מנגנון, אני מבקש לדבר בשבחו של האיתות. יש בו הרבה מעבר לסתם הדלקת נורה. 

שמתם לב שיש מכוניות חשמליות, מכוניות היברידיות, אופנועים, משאיות, אופניים, מכוניות קטנות או גדולות. בכולן יש מנגנון המאפשר איתות. ספציפית אני מתכוון לאיתות שאנחנו צריכים להפעיל כשאנחנו מבקשים לפנות ימינה או שמאלה. זה המנגנון היחידי שמדווח לסביבה שלנו על הכוונות שלנו. החיווי שמזהיר את הסביבה שאנחנו בולמים, מופעל אוטומטית, זו פעולה שלא מצריכה מאיתנו חשיבה. לא מצריכה מאיתנו כוונה, כי לעיתים, אנחנו בולמים בפתאומיות, לא תכננו לבלום ועדיף לא לקחת סיכון שמישהו יתנגש בנו. החיווי אוטומטי. אבל עדיין מנגנון שידע לנחש את הכוונה שלנו לפנות, אין. זו פעולה מחושבת עם כוונות. שמצריך תכנון מוקדם. שמצריך בחינת המשתנים בסביבה. 

שמתי לב שהרבה אנשים לא מאותתים. יש כאלה שאפילו כועסים על נהגים אחרים שלא היו אדיבים כלפיהם, אבל הם אלה שלא אותתו ונהגים אחרים לא יכלו לדעת את כוונתם ולתת להם אדיבות בהתאם. אילו היו מאותתים, רכבים אחרים היום נוהגים בהם באדיבות ונותנים להם את זכות הקדימה. 

האיתות מלמד על הכוונה שלנו. הסביבה שלנו יכולה לדעת מה אנחנו מתכוונים לעשות. אם תחשבו על זה, כשאנחנו מאותתים לפנות, זה תמיד תמים. אין שום כוונה זדונית או שנובעת מאי צדק כשאנחנו מאותתים לפנות. אנחנו במודעות מלאה, מודיעים לסביבה מה אנחנו מתכוונים לעשות. כולם יראו. כולם ידעו ויבחנו אותנו שאנחנו פועלים על פי מה שתכננו ומה שהצהרנו שאנחנו מתכוונים לעשות. אלא אם לא היינו כנים באיתות שלנו. אם אותתנו לפנות לדרך שאסורה לנו הכניסה לשם. 

אם אותתנו שכוונתו להיכנס לדרך אסורה לנו, הסביבה תתרחק מאיתנו ו\או תזהיר אותנו מתוך מחשבה שאנחנו עומדים לעשות טעות. כאשר אנחנו יודעים שאנחנו בכוונה נכנסים לדרך שאסורה לנו, אנחנו לרוב לא מאותתים. אנחנו לא רוצים לדווח לעולם שאנחנו הולכים לעשות פעולה לא חוקית, לא צודקת. זה אומר שאנחנו גם מסכנים יותר את הסביבה שלנו. 

אז תאותתו. כי אם אנחנו פועלים בתום לב, אנחנו צריכים לאותת. כי זה מסדיר את היחסים בינינו לבין הסביבה שלנו ואף מלמד שהכוונות שלנו תמימות. אנחנו נזכה ליותר אדיבות, אנחנו נחווה פחות כעס שלנו על אחרים ופחות נכעס בעצמנו, על כאלה שלא אדיבים כלפינו. 

אז תאותתו.

אין מנגנון אוטומטי המלמד על הכוונות שלכם טוב יותר מהאיתות. פעולה קטנה מאוד, שמכילה בתוכה, כוונה, תום לב, אזהרה, ביצוע פעולה, סדר חברתי ושמירה על החוק. 

אז תאותתו, כי אתם גם מלמדים את עצמכם לנהוג בתום לב, צדק ואדיבות. שהפעולות שאתם עומדים לבצע, אינן סותרות את טובת הכלל. שאתם אזרחים שומרי חוק, אתם פועלים לפי כללי החברה. כי מה שטוב לחברה טוב גם לכם. מרקוס אורליוס אמר משהו דומה, ספר 6 (53) "מה שאינו מועיל לכוורת אף אינו מועיל לדבורה". לא לאותת, לא מועיל לכוורת ולא מועיל למי שלא מאותת. 

אז מה שטוב לכוורת גם טוב לדבורה. 

תאותתו, כי אתם פועלים בהלימה בין כוונה תמימה לבין ביצוע על פי מידת הצדק והחוק. כל מי שחי בחברה, צריך ללמד עצמו לדווח לסביבה על כוונות תמימות שלו או שלה. 

אם את נהגת אוטובוס או אתה נהג רכבת, האחריות שרובצת על כתפיכם לנהוג בתמימות ושקיפות גדולה פי כמה כי אתם משרתי ציבור שפעולה לא שקופה שלכם עלולה לעלות בחיי אדם. אז תאותתו. 

תלמדו את עצמכם לאותת על כוונה שלכם. כי כשתתחילו לעשות את זה, אתם מלמדים את הסביבה שלכם שאתם אנשים בעלי כוונות תמימות וגם אתם תדעו שאם תחרגו מהנוהג של לאותת, למעשה יבינו בסביבתכם שהכוונה שלכם לא תמימה.  

כי כמו שסנקה כתב בהקשר של חברים: "הדדי התהליך, בני אדם בעודם מלמדים לומדים".


אני מקווה שאני לא צריך עוד לשכנע אתכם שאנחנו בעלי חיים חברתיים ויש לכך השלכות. אפיקטטוס אומר:  "ומהי אפוא, חובתו של האזרח? לא לראות שום דבר מבחינת תועלתו הפרטית, ולא ליזום שום מעשה כאילו הוא עצמו היה משהו נפרד."

הוא גם אומר ש:

"האדם נולד לנאמנות וההורס אותה הורס את התכונה האופיינית ביותר לאדם". נאמנות היא בכלל לחברה בה אנו חיים. לא רק בחיינו הפרטיים.

כשהוא אומר לא לעשות משהו מבחינת תועלת פרטית, הכוונה היא על חשבון התועלת הכללית. כי אנחנו לא משהו נפרד. 

אנחנו חלק מחברה ונכון לאותת שיראו את כוונתינו. אז יראו שהיא תמימה והתועלת הפרטית שלי, היא לא קודמת לזו הכללית. 


תחום הפעולה אצל הסטואים, עוסק בקשרים שלנו עם אחרים. בהתאם היא חלק מתחום האתיקה. 

תחום הפעולה והאתיקה גם אומר שיש לנו שורה של חובות, ובמיוחד: 

  1. עלינו לפעול בשירות המין האנושי כולו; או לפחות לא לסתור אותו על ידי רצונות פרטיים שלנו.

  2. בביצוע הפעולות שלנו, עלינו לזכור שלחלקן יש חשיבות רבה יותר, ולכן עדיפות על אחרות. למשל לאותת כי זה לטובת הכלל על חשבון דחף שלנו לפנות, שהוא טובתנו האישית.

  3. עלינו לאהוב את כל בני האדם, מכיוון שאנו חברים באותו קוסמופוליס, חולקים את אותו לוגוס, אותו חוק טבע ואותה תבונה הנגזרת מחוק הטבע.


או כמו שמרקוס אורליוס כתב לעצמו:

ספר 9 (31): "שוויון נפש כלפי כל המתרחש בשל סיבה חיצונית; מידת צדק בכל המעשים פרי יוזמתך שלך; כלומר, מניע ופעולה שסופם להיטיב עם הכלל, הואיל ודבר זה טבעי הוא לך.".


במילים אחרות, יכולת ההיגיון שלנו היא שמאפשרת לנו להבין שלחיות "לפי הטבע", כפי שאומרים הסטואים, פירושו להשתמש בתבונה עצמה כדי להועיל לחברה בכללותה. כי אנחנו יצורים חברתיים בעלי יכולת רציונליות.

כשבני אדם מתחילים בגיל הנערות לקבל רציונליות, הם מתחילים להבין שבני אדם אחרים הם בדיוק כמוהם, ושהם עצמם יצליחו במכלול חברתי משגשג. 

עבור יצורים חברתיים המסוגלים להיגיון - כוונות ראויות, כוללות פעולות שמטרתן לשפר את הרווחה הכללית. יתרה מכך, כוונות אלה לפעול הן, כמובן, בשליטתנו, ולכן הן או טובות או רעות. הן לא "אדישות", כמו עושר, או בריאות או מוניטין.

זאת אומרת, שהכוונות שלנו בשליטתנו וההגיון אומר שהן חייבות להיות ראויות. חייבות להיות כוונות שלא פוגעות באחרים. כי חברה תקינה וטובה, היא טובה גם לנו. 

אמנם כוונה אינה מספיקה וחשוב המעשה. לא מספיק שאני מתכוון לפנות על פי החוק, אני צריך גם לבצע על פי החוק. ברור שנוצרת בעיה כאשר כל מה שחיצוני לנו, אינו תלוי בנו. לכן המעשה הראוי הוא על פי החובות שלנו. כי אנחנו יכולים להיות עם כוונות טובות ולפעול בתום לב, אבל עדיין בשל משתנים אחרים שלא בשליטתנו, התוצאה עלולה להיות לא טובה. לכן, אנחנו חייבים שהכוונת שלנו תהיינה ראויות.

תחום האתיקה, הוא תחום בו אנחנו פועלים ומפעילים את הכוונות הטובות שלנו. הוא נועד לספק תחום למימוש רצוננו הטוב, ולהעניק לנו קוד התנהגות מעשי שיאפשר, גם לנו לפתח הרגלים וגם לסביבה שלנו לראות את הכוונות שלנו. כי כשאנחנו מאותתים, אנחנו לוקחים אחריות על המעשים שלנו כי אנחנו גלויים ושקופים. כמו שהדוד של ספיידרמן אמר לו, "עם כוח גדול באה אחריות גדולה". 


מכוח דחף טבעי הדוחף את בעלי החיים לאהוב את עצמם ולהעניק העדפה לעצמם, הם נוטים לשמר את עצמם ולדחות את כל מה שמאיים על שלמותם. בדרך זו מתגלה מה ש"מתאים" לטבע לאינסטינקט הטבעי. עם הופעת התבונה בבני אדם, האינסטינקט הטבעי הופך לבחירה מחושבת. בשלב זה אנו מזהים באופן רציונלי אילו דברים יש להם "ערך", שכן הם תואמים את הנטיות המולדות שהטבע הציב בתוכנו. לפיכך, "טבעי" לנו לאהוב את החיים, שהורים יאהבו את ילדיהם, ולבני אדם, כמו נמלים ודבורים, יהיה אינסטינקט של חברותיות: כלומר, שהם יהיו מוכנים מטבעם ליצירת קבוצות: קהילות שונות וערים . טבעי להתחתן, לעסוק בפעילות פוליטית, לשרת את המדינה, כולם "מתאימים" לטבע האנושי ולכן יש להם "ערך". אף על פי כן מנקודת המבט של עקרונות היסוד של הסטואיות, כל הדברים האלה הם אדישים - לא טובים ולא רעים - שכן הם אינם תלויים בנו לחלוטין. 


"פעולות הולמות", הן פעולות עם כוונות טובות והם כאלה שאפשר להגדיר אותם כ: "חובות"; ליתר דיוק, הם מחויבויות חברתיות ופוליטיות הקשורות לחיי אדם בחברה. כל חברה. הם כוללים את החובה לא לעשות דבר שאינו בשירותן של קבוצות אנושיות, בין עירו של אדם או משפחתו; החובה להשתתף בפעילות פוליטית ובאחריות של אזרח; להגן על המדינה; להוליד ולגדל ילדים; ולכבד את קשרי הנישואין. עם הופעת התבונה בבני אדם, האינסטינקט הטבעי הופך לבחירה מחושבת. אנחנו צריכים לחשוב לפני שאנחנו פונים, גם על עצם הפניה וגם על הצהרה לעולם על כוונתינו. אז ניקח אחריות על החובות שלנו.


הסיכון עבור הסטואי שהדאגה שלו לתוצאה תפגע בשלוות הנפש. אולם באמצעות היפוך יוצא דופן, דווקא בהיותו מודע לערך של עשיית טוב, יוכל הסטואי להחזיר לעצמו את שלוות הנפש והשלווה, מה שיאפשר לו לפעול ביעילות. אין בכך שום דבר מפתיע, שכן דווקא בתוך הטוב המוסרי - כלומר הכוונה לעשות טוב - נמצא הטוב עבור הסטואים. 


עבור הסטואים, הכוונות נושאות בתוכם ערך שמתעלה לאין ערוך על כל האובייקטים "והעניינים" שעליהם הם מיושמים, שכן אובייקטים ועניינים אלה הם כשלעצמם אדישים, ורק מקבלים ערך במידה שהם מספקים הזדמנות. אז הכוונה היא החלק שבאחריות שלנו, התוצאה לא. איתות בפני עצמו הוא אדיש. לא טוב ולא רע. אבל הוא מקבל ערך כאשר הכוונה נותנת לו ערך. כל פעולה שלנו מקבלת ערך מהכוונה שמבצעת את הפעולה. 

אם הפעילות שלנו מבוצעת מתוך כוונה הטהורה לחלוטין של שאיפה רק לטובה, היא משיגה את מטרתו בכל רגע, ואין לו צורך לחכות שהשגתו ותוצאתו יבואו מהעתיד. 

 

הפעולה המוסרית, מושלמת ושלמה בכל רגע, כפי שמציין מרקוס אורליוס: ספר 11 (1): "הנשמה הרציונלית משיגה את מטרה הראויה, בכל מקום שבו גבול החיים עשויי להיות. זה לא כמו בריקוד או בתיאטרון או באומנויות אחרות כאלה, שבהן, אם משהו בא להפריע להם, כל הפעולה אינה שלמה. פעולת הנפש הרציונלית, בניגוד לכל חלקיה, ובכל מקום שהיא חושבת - מבצעת את משימותה במלואם וללא כישלון, כדי שתוכל לומר: "השגתי את מטרתי".


זה אומר שאתם מוסריים בעצם ביצוע כוונה הולמת וטובה. אתם מוסריים בעצם זה שאתם מצהירים על הכוונה שלכם. בעצם האיתות.

זה מה שעושה אותנו בני אדם טובים וגם תורם לאושר שלנו. כי לא לאותת, יעשה אותנו אומללים. אפיקטטוס אמר זה:

"מתי איפוא אומלל הסוס? בעת שאבדו לו כישוריו הטבעיים; לא בעת שאינו יכול לקרוא כתרנגול, אלא בעת שנבצר ממנו לרוץ. והכלב? לא בעת שאינו יכול לעוף, אלא בעת שאינו יכול לרוץ בעקבות הציידים. וכי לא בהתאם לכלל זה נאמר על האדם שהוא אומלל לא בעת שאינו יכול לחנוק אריות (כמו הרקולס), שהרי האדם לא ניחן בכשרים כאלה, בבואו לעולם, אלא בעת שאבדו אדיבותו ומהימנותו. "

זה אומר שאנחנו נהיה אומללים אם לא ננהג על פי הכישורים הטבעיים שלנו וזה ההגיון הרציונלי שלנו שמחייב אותנו לאדיבות ומהימנות. הרי לאותת על כוונה ולבצע אותה, זו מהימנות. 

אז קחו אחריות, תנהגו עם כוונה טובה ותאותתו. 

אז עד  כאן להפעם. תודה שהאזנתם. נשתמע בפרק הבא אם ירצה הגורל. היו בטוב.


12 צפיות0 תגובות

Comments


bottom of page