top of page

פרק 126 חשיבת יתר ואדוות במים



שלום וברוכים הבאים להסכת על אומנות החיים- הפודקאסט על הפילוסופיה הסטואית. שמי ברק קידר. אני יועץ פילוסופי, מלמד פילוסופיה סטואית. אתם מוזמנים לאתר שלי stoaisrael.com  דרך האתר אפשר לפנות לשיחות ייעוץ או להירשם לקורס הבא. אתם יכולים לחפש גם דף האינסטגרם או קבוצת הפייסבוק. אם תעקבו, זה יעזור לכם לתרגל, להנכיח בחייכם ולשמר את הפילוסופיה הסטואית. 

היום אלווה אתכם לתוך ציטוט שאולי יסייע לכם ולו במעט בנבכי החיים.


השבוע קיבלתי הודעה ממישהו שאני מכיר. לא מישהו קרוב אלי במיוחד. הוא ציפה ממני למשהו. ציפייה שמעולם לא היתה קשורה אלי. כלומר היא היתה לגמרי בראשו של אותו אדם. אני לא אמרתי או עודדתי באופן פעיל או סביל את הציפייה ממני. לא אמרתי שאכן זה משהו שאני אחראי לו או אעשה. יתרה מכך, די ברור מה סוכם בינינו. את הציפייה הוא הוסיף על דעת עצמו. 

הוא שאל אותי שאלה, עניתי בהודעה חוזרת. ואז הוא כתב לי "זו לא התשובה שחיכית לי", 10 דק' אח"כ הוסיף עוד הודעה. "לא עמדת בציפייה". 

ההודעות הללו ממנו, היו ב 22:00 בערב, שעה שאני בד"כ מעדיף להיות ללא טלפון. באותו רגע, הטיפוס המרצה שבי,  החל לחשוב על תגובות. אבל מאז שאני מתרגל סטואיות בעקביות, הוא תחת שליטה אופטימלית. לעיתים הוא מנסה להרים ראש, אני בוחן את המקרה לגופו ומחליט אם לתת לו דרור או לרסן אותו. חלק מהתגובות שחשבתי לנסח היו מפייסות, חלקן מעודדות שעוד ימצאו פתרונות ועוד כמה מחשבות בכיוון הזה. מנגד חלק אחר בראשי, החל לנסח תגובות כמו, "הציפיות הן שלך בלבד ואני לא אחראי עליהן". הסטואי שבי אמר, זה לא אדיב וזה מתנצח ולא מקדם אף פתרון. להפך זה יעודד מחלוקת של כן אמרנו לא אמרנו, כן סוכם לא סוכם. 

מחשבה נוספת התגנבה לראשי, זאת בעצם מניפולציה שלו, שמנסה בדרך עקומה לגרום לי למוטיבציה לרצות אותו. בכל זאת, לא קשה לראות שמישהו הוא טיפוס מרצה. 

אבל אז, הסטואי שבי שוב התעורר ואמרתי לעצמי. זה לא סטואי להיות מופעל על ידי גורמים שליליים. או בכלל להיות מופעל ללא שליטה ע"י גורמים חיצוניים לי. יש לי מצודה פנימית, באחריותי לוודא שהיא בלתי חדירה לדברים כאלה. כמו שמרקוס אורליוס כתב לעצמו ספר 12 (22):

"כל הדברים דמיון, ומקורו ממך נובע. ָהֵסר בכל שעה שתחפוץ את הדמיון מקרבך, וכעובר באוניה לסלע בים, המוֵצא מנוחה מזעף הגלים, כן תגיע בשלוה אל החוף."

אם אתם מעדיפים את התרגום העדכני יותר של פרופ' אברהם ארואטי אז:

"22) הכול הוא כפי שיפוטך, ושיפוט זה נמצא בשליטתך. טול אפוא, כל אימת שתרצה, את השיפוט ותבואך שלווה — כמלח הסובב כֵּף ובא אל מפרץ שכולו רגוע, גלים בו אַין".


או בספר הרביעי: "(49) היה כאותו צוק אשר עליו מתנפצים הגלים ללא הרף. הוא עומד איתן וסביבו המים, שוצפים וקוצפים, רוגעים אט אט".

בקיצור החלטתי להיות מבצר מההשפעה החיצונית השלילי הזאת. פשוט לא עניתי. החלטתי לא לענות לדברים שליליים. את הסיכום בינינו בכל מקרה אני אשלים בדרך הכי טובה שאני יכול עם כוונה מלאה. תהיה התוצאה אשר תהיה. לא אעשה פחות ממה שהתחייבתי לו ואני שקט שסטואי כמוני מבין שאין לי שליטה על התוצאות אלא רק על המעשים שלי ועל הכוונות שלי. ובהחלט גם לא הזנחתי או זלזלתי בחלק שלי בסיכום. פעלתי בכוונה מלאה ואולי התוצאה עוד תגיע. אני אחראי על מעשי לא על שביעות הרצון של האיש. אני גם מבין שזה טבעי שהוא מקשר בטעות כוונות ועשייה עם תוצאות מוחלטות. מבלי לקחת בחשבון שיש משתנים שאינם בשליטה שלנו. הוא בכל זאת לא סטואי. הפסקתי לנהל דיונים עם עצמי על ההודעות הקצרות הללו. ישנתי טוב בלילה. הדבר לא הטריד יותר את מנוחתי. 

אבל חשבתי על חשיבת יתר. על: overthinking.

קראתי גם מאמר שנתן דימוי מוצלח מאוד לטעמי על העניין הזה של חשיבת יתר. 

דמיינו לעצמכם אגם קטן ורגוע. המים צלולים ורגועים. אין גלים כי האגם הוא בין ההרים ואין גם רוח. אף אחד לא נמצא בתוך המים. עכשיו זירקו בדמיונכם אבן קטנה למים. האבן שוקעת ואדוות קטנות נוצרות במעגלים סביב המקום בו שקעה האבן. עד שהמים שוכחים חוזרים למצבם הקודם ושוב הם שקטים ושלווים, ללא גלים. עכשיו זרקו אבן גדולה יותר. או אפילו תקפיצו אבן על המים. עכשיו יש יותר אדוות ולוקח קצת יותר זמן למים לחזור לשלוותם. 

דהיינו תלוי בגודל האבן ועוצמת הזריקה שלנו, כך גודל האדוות והזמן שייקח למים לחזור לשלוותם. זה אומר, שמים לעולם לא מגיבים לכוח שמופעל כנגדם יותר ממה שצריך באמת. אבן קטנה, גלים קטנים ומעט זמן לשכוח. אבן גדולה יותר אדוות ויותר זמן. אבל היחס הוא ישיר, לא פחות מדי ולא יותר מידי. 

רובנו לא כמו מים. אנחנו חושבים יותר מדי או מגיבים בהגזמה. אם מישהו זורק אבן קטנה לאגם המנטלי שלו, הגלים שנוצרים, אינם מדודים ואינם מדויקים ובטח שלא ביחס ישיר לעוצמה שהכוח שהופעל נגדנו. אצל אותה עוצמה בעיה או תקלה מייצרים אצל חלק מהאנשים יותר גלים ואצל חלק פחות. כל אחד לוקח את הדברים אחרת בהתאם לאופי, לניסיון, למצב הנפשי ולמיומנות ניהול הרגשות שלו או שלה ובעיקר המחשבות של כל אחד מאיתנו. 

לפעמים אין פרופורציות בין עוצמת האבן שהושלכה לאגם המנטלי שלנו לבין הזמן שלוקח לנו להירגע מאירוע ולחזור לשלווה ורוגע. לפעמים הודעת טקסט קטנה יכולה ללכת איתנו במחשבות ימים אח"כ אם לא יותר. בכוונה או שלא ובד"כ לא בכוונה, אנחנו משקיעים אנרגיה מנטלית רבה כדי לפתור בעיה פשוטה ולא תמיד מצליחים. לפעמים אפילו אנחנו בכלל לא צריכים. עצם חשיבת יתר הזאת, לעיתים מזיקה לנו. מייצרת לנו תסכולים, כעסים, בזבוז אנרגיה. לעיתים זה גורם לנו לפספס דברים שכן חשובים לנו כי הראש שלנו מוטרד. זה ממש כמו לאשפז מישהו לסידרה של בדיקות בגלל מעט נזלת ולתת לו אנטיביוטיקה רחבת טווח שמחלישה את המערכת החיסונית והורגת לנו גם חיידקים טובים. בגלל קצת נזלת שויטמין C יעזור לנו להתגבר עליה. או דוגמא נוספת ופשוטה יותר, זה כמו לנסות להרוג יתוש עם פטיש 5 ק"ג. גם יש סיכוי שלא נהרוג אותו וגם יכאב לנו יותר כשהפטיש ירד לנו על הרגל. 

אי נעימויות קטנות מעצבנות אותנו. החדשות והכותרות גורמות לנו לדאוג יותר מדי. "משפיענים" ברשת עשויים לגרום לנו לרצות דברים שבכלל לא ידענו שקיימים יום קודם. אנו מתייחסים להערה אגבית של מישהו כעלבון גדול. אנו דואגים במשך שעות לגבי הערה 'שלילית' של הבוס שלנו. אנחנו מדוכאים מהעוולות הרבות שסביבנו ומאי הצדק בעולם. 


לפעמים, נראה שאין מוצא. כי מה שלא נעשה או כן נעשה, עלול לגרום לחשיבה יתרה. קרה לכם שחשבתם שלא נכון לתת לקבצן כסף ברחוב כי אולי הוא ישתמש בזה לסמים, או שאולי הוא סתם נוכל שמרוויח ככה הרבה כסף במקום לעבוד? אבל אז אנחנו ממשיכים וחושבים, אולי הוא באמת זקוק לכסף כי מי מקבץ כשהוא לא באמת צריך את זה? או הפוך, נתנו כסף ואז התחלנו להלקות את עצמנו, שאולי עבדו עלינו. ככה אנחנו על כל דבר קטן עושים חשיבת יתר שלעיתים אירוע קטן הופך למעגל ארוך של מחשבות כמו זבובים טורדניים בראש שלנו. לפעמים זה סתם בדברים קטנים ולא נמשך הרבה, אבל עדיין זו חשיבת יתר. למה קניתי את הנעליים האלה, אני לא באמת צריך. למה אכלתי עוד חתיכת עוגה. אחת היתה גם ככה יותר מידי. והמציאות סביבנו תורמת לזה בכיף. המבצע הוא רק היום, אסור לנו לפספס… ואם לא קנינו, איזה פספוס, אח"כ אני כן ארצה לקנות וסתם אשלם יותר. 


בכל דבר שאנחנו עושים, יש אינסוף הזדמנויות לחשוב יותר מדי. רובנו לא מפספסים הזדמנויות ומבזבזים את זמננו בחשיבת יתר. אנחנו בחשיבה מעגלית מטרידה שמבזבזת לנו אנרגיה וזמן, במקום להיות יעילים ושלווים. 


אז מה עושים? איך יוצאים מהלופ? יש כמה שיטות סטואיות להתגבר על חשיבת יתר. 


ראשית, נבין שאנחנו בחשיבת יתר בגלל שאנחנו לא מוצאים פתרון. אין לנו מוצא מהעניין עליו אנחנו חושבים. אז אנחנו בחשיבה מעגלית שחוזרת על הבעיה שוב ושוב. סוג של מלכודת כמו אוגר על גלגל בתוך כלוב. חלק אפילו מתחילים לרחם על עצמם בגלל חשיבת יתר והיעדר פתרון. סוג של אמירות "למה זה קרה לי", "מה יכולתי לעשות אחרת?". מה שקרה לנו הכניס אותנו למלכוד שאנחנו לא רואים דרך לצאת ממנו. אבל, אין באמת בעיה שאין לה פתרון. לפעמים גם רק לתת לעניין זמן, זה פתרון. או לא לעשות כלום. זה גם פתרון. אבל יש מה לעשות, תמיד. אם רק נפנה את תשומת הלב שלנו מהמעגליות של הבעיה, לאילו יכולות יש לי למצוא פתרון, אנחנו נצא מזה. אנחנו צריכים לשנות את החשיבה למה אנחנו כן יכולים לעשות. מה יש ביכולתנו. אפילו אם זה רק סבלנות. החשיבה צריכה להשתנות, מ: "למה זה קרה" ואיך זה קרה", ל: "מה אני יכול לעשות". יש לנו תמיד מה לעשות פשוט לא חשבנו בכיוון הזה מספיק. 

אפיקטטוס למשל, היה מאוד ישיר ועוקצני. ואני חושב שזה אפילו עוזר שהוא דיבר ככה. לדוגמא, בספר השיחות 1 פרק 6 מתוארת שיחה של אפיקטטוס עם תלמידיו ושם נאמר:

"(28) כלום לא ניתנו לכם כוחות נפש המספיקים לכם להתגבר על כל מה שעלול להתרחש לכם? וכי לא נתנו לכם רוחב הלב וגבורה? וכוח סבל? ואם איש רחב לב אני, למה אדאג למה שעלול להתרחש לי? ומה יוציאני מגידרי ויטרידני ויראה לי כמכאיב ביותר? ותחת שאשתמש בכושר לצורך שלשמו קיבלתיו, כלום אתאבל ואקונן על המתרחש? 

  • אמת אבל חוטמי נוזל.

  • עבד שכמוך! לשם מה ניתנו לך ידיים ? כלום כדי לקנח את בהן את החוטם? 

  • האם זה מתקבל על הדעת, שיהיו חוטמים נוזלים בעולם? 

  • והלא מוטב שתקנח את החוטם מאשר תתלונן…"


מציאת אשמים או להצביע על בעיות, מוביל לחשיבת יתר. למצוא אילו כישורים יש לי להתמודד, מוביל לכך שהבעיה נעלמת או לפחות לא מטרידה. גם להאשים את עצמנו כלול בעניין הזה. זה יוביל עוד יותר לחשיבת יתר. גם אם זה משהו שעשינו או הבטחנו, שמייצר לנו בעיות עכשיו, אנחנו יכולים לשנות את החלטתנו, אנחנו יכולים למצוא פתרונות אנחנו יכולים למצוא דרכים להתמודד. אין מה להתלונן על נזלת, אפשר לקנח את האף. 


לפעמים אנחנו אפילו לא צריכים לחפש איזה כישורים יש לנו להתמודד. לפעמים הפתרון הוא ברור. אבל אנחנו ממקדים את החשיבה בבעיה ולא בפתרון. כי לפעמים אנחנו צריכים לקבל את הפתרון. או שלפעמים אנחנו לא רואים אותו כי הראש שלנו טרוד בבעיה. 

גם מרקוס אורליוס עסק בעניין. בספר 8 של "מחשבות לעצמי", הוא כותב:

"(49) אל תוסיף ותאמר לעצמך דברים מעבר לדיווחם של הרשמים הראשוניים. נאמר לך כי פלוני מדבר סרה עליך. כך נאמר; ואמנם כי נפגעת מכך — זאת לא נאמר. אני רואה כי ילדי חולה. רואה; אך כי נתון הוא בסכנה — זאת איני רואה. כך אפוא דְּבַק תמיד ברשמים הראשוניים; בתוכך אל תוסיף להם מאומה ושום דבר לא יבואך. לא זאת אף זאת, אמור לעצמך, כי מכיר אתה כל דבר ועניין המתרחשים ביקום. (50) מר טעמו של המלפפון? השלך אותו! שדה חוחים בדרכך? עקוף אותו! די בכך, ואל־נא תוסיף לשאול: "מדוע נוצרו אף הללו ביקום?"

ראשית, לא לנפח מעבר לעובדות בסיסיות ויבשות. ואז תתמקדו בפתרון. המלפפון מר, תזרקו אותו. יש שדה קוצים בדרך, תעקפו אותו. אתם ממהרים והסיבוב יגזול מזמנכם יותר מידי, אז תבחרו עם מה אתם מעדיפים להתמודד, עם הזמן או עם הקוצים. אבל אל תוסיפו דרמות ותתמקדו בפתרון. 

וזה מתחיל בדברים הקטנים בחיים. מישהו מעשן לידכם וזה לא נעים? זוזו. אל תתלוננו. יש זבוב במרק, תוציאו אותו. ויש הרבה מאוד דוגמאות כאלה. פשוט תתמקדו בכל עניין, במה אתם יכולים לעשות. 


למה לחשוב יותר מדי על משהו שאפשר לגרום לו להיעלם מהר?


אחד מהגורמים הנפוצים לחשיבת יתר, הוא כשאין פתרון באמת.

נניח שעשיתם משהו והתוצאה לא היתה כמו שציפיתם. התכוונתם למשהו אחד ויצא משהו אחר. משהו השתבש לכם. עכשיו אי אפשר להפסיק לחשוב על זה. אתם אומרים לעצמכם, הייתי צריך לעשות כך, או אחרת, לחשוב על ההשלכות האלה והאלה. למה לא חשבתי כך או אחרת. או סתם שיחה שניהלתם עם מישהו ונניח והוא נעלב מכם. אפילו שלא התכוונתם. או ראיון עבודה או דייט לא מוצלח. עכשיו אתם משחזרים בראש כל פרט ופרט כל מילה ומילה כדי להבין מה השתבש לכם. אפילו אם סתם אדם זר היה גס רוח ואתם עכשיו מוטרדים מזה. 

מה שמשותף לבעיות כאלה, זה שאנחנו חושבים יותר מדי ועושים את עצמנו אומללים מבלי לפתור שום בעיה כי אין דרך לפתור אותה.

הרי לזה בדיוק התכוון אפיקטטוס בהתחלה של ספר ה"מדריך", כשהוא אומר:

"זכור אפוא כי אם תחשיב כחופשי את מה שהוא משועבד מטבעו, ואת הדברים התלויים באחרים כדברים פרטיים שלך, אזי יעמדו בדרכך מכשולים, תסבול, תהיה טרוד, ותאשים הן את האלים והן את בני האדם. ואולם, אם תחשיב כשלך רק את מה שהוא שלך בלבד ואת מה שתלוי באחר — בהיותו אכן כך — כתלוי באחר, אזי איש לא יטרידך לעולם, לא יעכבך, לא תמצא עצמך מאשים שום אדם, לא תוכיח אף לא אחד, לא תעשה בניגוד לרצונך אף לא דבר אחד, לא יאשימך איש, לא יהיה לך אויב, שהרי ממילא לא תסבול איזשהו נזק".

נתרגם את זה רגע לשפה פשוטה?

אם תנסו לשלוט במה שלא באמת בשליטתכם, תהיו מעוכבים ומוטרדים, אתם תתחילו להתלונן על כל דבר ולחפש אשמים בכל דבר.

אין לנו שליטה על התוצאה של ראיון העבודה או הדייט. מה יעזור לנו להאשים את עצמנו או את הצד השני. יש לנו שליטה רק על איך אנחנו מפרשים את העניין ואיך אנחנו מגיבים. אין לנו שליטה על מוכרת בחנות שמדברת אלינו לא יפה. זה כבר קרה. מה יש לי ללכת עם זה הלאה כל היום? 


לגבי עלבון, אולי שמתם לב שאנחנו חיים בעולם שבו קל מאוד להעליב או לפגוע באנשים. וזה כמובן אף פעם לא משהו שאנחנו צריכים לעשות בכוונה. מנקודת מבט סטואית עלינו תמיד לנהוג בחביבות ואדיבות כלפי אחרים. אבל אני לא מדבר עכשיו על אחרים, אני מדבר עלינו. אנחנו לא צריכים לפרש כל מילה כעלבון או מיקרו-אגרסיה. כי מעניין המיקרו אגרסיה הזאת. יש שטוענים שמכיוון שהמוח משתנה בתגובה למילים, אז מילים הן סוג של אלימות, בדיוק כמו תקיפה פיזית. אלא, כמובן, שממש כל דבר שאנחנו עושים משנה את המוח, כי אנחנו בכל זאת בעלי חיים, והתנהגות, אצל בעלי חיים, תמיד מושפעת ומשפיעה על המוח. אפיקטטוס מייעץ לנו להתמודד עם עלבונות בפרק 20 של "המדריך": 

"זכור כי לא העולב ולא המכה פוגעים בך, אלא מחשבתך הרואה בהם פוגעים. אם כן, כאשר מישהו מקניט אותך, דע כי רעיונותיך על פעולה זו הם שמקניטים אותך. לכן נסה, בראש ובראשונה, לא להיסחף על ידי הרושם. שהרי יהיה לך קל יותר לשלוט בעצמך אם יהיו באמתחתך זמן ושהות".

הכל קשור לאופן שבו אנו מנהלים את הרשמים והדמיון שלנו. עלבון, מנקודת מבט פיזיקלית-ביולוגית, הוא רק מישהו שפותח את הפה ומזיז אוויר, ואח"כ האוויר הזה פוגע במערכת השמיעה שלך ומתפרש על ידי המוח שלך. החלק האחרון הוא מה שמשנה: גם אם האדם המדובר התכוון לפגוע בי (ואולי הוא לא התכוון לכך!), התגובה תלויה לחלוטין בי. אם אני מתעצבן, אני נותן להם להשיג את המטרה שלהם. אם אני לא מוטרד, הם לא משיגים את מטרתם.


ובסוף, אם אנחנו נחשוב שוב ושוב על סיטואציה שאין לנו כבר מה לעשות איתה, זה רק יוביל לעוד חשיבת יתר. אי אפשר להיפטר מחשיבת יתר על ידי עוד חשיבת יתר. זה בדיוק מה שהיה לי עם האדון ששלח לי הודעה. זה כבר קרה, אמר מה שאמר, מה יש לי לחשוב על זה יותר מידי. בטח מרגע שהחלטתי שאין לי מה לענות. חשיבת יתר, מובילה לעוד חשיבת יתר. היא מזינה את עצמה. אל תאכילו את המפלצת. זה בסה"כ כמה מילים בטלפון שלי. 


אם תחשבו על זה, אנחנו מזינים את החשיבה המוגזמת שלנו. אבל בעלי חיים לא עושים את זה. 


כמו שסנקה כתב במכתב לחברו לוקיליוס (מכתב 5):

"חיות בר נסות מסכנות שהן רואות, משנמלטו הן חשות בטוחות. אותנו מענה גם מה שעתיד לקרות וגם מה שכבר קרה. יתרונות רבים שלנו מזיקים לנו. הזיכרון מחזיר את עינויי הפחד וראיית הנולד מקדימה אותם. איש אינו אומלל רק בגלל אירוע הווה".

בכל פעם שאתם מעלים מן האוב בעיה שכבר לא קיימת, גם אם היא התרחשה לפני 20 שנה או לפני 20 דקות, ואתם מתחילים לפתח חשיבת יתר. תשאלו את עצמכם, למה אני מטריד את עצמי בחשיבת יתר? למה אני פשוט לא שמח שזה כבר לא רלוונטי? למה להיות מוטרד ממשהו שלא קיים יותר? 


ברגע שתסתכלו על החשיבה המוגזמת הזאת, בלופים מטרידים ותראו שיש לכם את המשאבים או הכישורים לפתור אותה, או שהפתרון ברור לכם, או שלא ניתן לפתור, או הבעיה כבר נפתרה, תראו שחשיבת יתר היא פעילות חסרת תועלת ואינה משרתת שום מטרה. אז, מהר מאוד, חזרו לשקט - בדיוק כמו מי האגם שחוזרים לשקט לאחר שהופרעו.


 ואם כבר הזכרנו את סנקה. מכתב 13 הוא מופת מבחינת ההבחנה הזאת בין בעיה שקיימת למדומיינת. 

הוא כותב: "רבים יותר, לוקיליוס, הם הדברים המפחידים אותנו מאלה הפוגעים בנו ולעיתים קרובות אנחנו סובלים בדמיוננו יותר מאשר למעשה. . .

יש מה שמענה אותנו יותר מהדרוש, יש מה שמענה קודם לדרוש, ויש מה שמענה וכלל אינו דרוש. אנחנו מגבירים את המכאוב או מקדימים אותו או מדמיינים."

סנקה ממליץ לחברו לשאול את עצמו כמו שהצעתי קודם:

"האם אני מתענה בלי סיבה ונעצב חינם, האם אני הופך אסון מה שאיננו אסון כלל?"


לאפיקטטוס ומרקוס אורליוס גם היה תרגול רוחני מחשבתי שפותר טרדות כאלה שמתאפיינות בחשיבת יתר. אפיקטטוס אומר "במדריך" 1 (5): "מיד, אם כן, התאמן לומר לכל רושם טורדני: "רושם אתה, ובכלל אינך מה שאתה נראה." לאחר מכן, בחן ושפוט אותו על פי אמות המידה שברשותך, והעיקרית והחשובה שבהן היא זו: האם הרושם שייך לדברים שבשליטתנו או לאלה שלא בשליטתנו? אם במידה מסוימת שייך הרושם לדברים שאינם בשליטתנו, החשיבוֹ כפעוט, משום שאין לו ולא כלום כלפיך."


ומרקוס אורליוס כותב לעצמו בספר 7 של "מחשבות לעצמי": "(17) האושר הִנו מלאך טוב או רוח טובה. מה אפוא מעולל אתה כאן, הו רושם דמיוני? הסתלק כלעומת שבאת, חי האלים! אין לי צורך בך. אמנם באת כהרגלך מני קדם; איני כועס עליך, ובלבד שתלך".


מאחר ואני אוהב את 2 התרגומים האחרון היה של פרופ' אברהם ארואטי והתרגום של פרופ' אהרון קמינקא יפה גם הוא, שווה להביא גם את התרגום הישן:

"האושר זו היא רוח טובה או ֵשׂכל טוב. מה לך אפוא בזה, הדמיון? לך בשם אלהים אל המקום אשר באת משם, כי אין לי ֹצרך בך. אתה באת אלי לפי ֶהְרֵגּל קדום, גם אינני כועס עליך – אבל ֵלך מכאן!"

שניהם מתרגמים εὐδαιμονια אוידמוניה - כאושר. פרופ' ארואטי תרגם "מלאך טוב" ופרופ' קמינקא תרגם רוח טוב. 


אבל נשים בצד את ההבדלים התרגומיים ונתמקד בתרגיל. אפיקטטוס מסביר לתלמידים ומרקוס כתלמיד טוב מיישם. ההמלצה פה היא לדבר אל הרושם הדמיוני. אל השיח הפנימי שלנו שמבוסס על משהו שכבר לא קיים. להגיד לחשיבת היתר, "אני מבין למה באת ומה עורר אותך, אני לא כועס, אבל לכי. אין לי צורך בך, אני מעדיף ראש שקט. אני מעדיף את השלווה". 


לסיכום, בואו נעשה תרשים זרימה.

אנחנו מזהים חשיבת יתר, טריגר כלשהו שמפעיל אותנו. תשאלו את עצמכם "האם אני מתענה בלי סיבה ונעצב חינם, האם אני הופך אסון מה שאיננו אסון כלל?". 

האם הבעיה עדיין קיימת, או שהיא נפתרה מעצמה או שלא היה בכלל מה לפתור? אם היא לא קיימת. דברו אליה, תגידו לעצמכם שאין לכם שליטה על מה אחרים עושים. ולרושם הטורדני תגידו, "אני מבין למה באת, אבל אין לי צורך בבעיה המדומיינת הזאת, לכי בבקשה כלעומת שבאת. אני מעדיף את השלווה. 

אם הבעיה עדיין קיימת. תשאלו את עצמכם, איזה כישורים ומשאבים יש לי לפתור אותה. לא לשאול, למה זה קרה? איך זה קרה? אלא מה אני יכול לעשות? במי אני יכול להיעזר? איזה תכונות יש לי להתמודד? סבלנות יש לי? היגיון יש לי? 

דמיינו את אפיקטטוס נוזף בכם: יש לכם נזלת תקנחו את האף. זהו, אל תוסיפו. המלפפון מר. תזרקו אותו. לא צריך להוסיף מעבר. 

דמיינו את עצמכם אגם רגוע ולא מוטרד, תחזרו לשלווה.






אז עד  כאן להפעם. תודה שהאזנתם. נשתמע בפרק הבא אם ירצה הגורל. היו בטוב.


21 צפיות0 תגובות

留言


bottom of page