פרק 125 ימים מושלמים וליברליות סטואית

שלום וברוכים הבאים להסכת על אומנות החיים- הפודקאסט על הפילוסופיה הסטואית. שמי ברק קידר. אני יועץ פילוסופי, מלמד פילוסופיה סטואית. אתם מוזמנים לאתר שלי stoaisrael.com  דרך האתר אפשר לפנות לשיחות ייעוץ או להירשם לקורס הבא. אתם יכולים לחפש גם דף האינסטגרם או קבוצת הפייסבוק. אם תעקבו, זה יעזור לכם לתרגל, להנכיח בחייכם ולשמר את הפילוסופיה הסטואית. 

היום אלווה אתכם לתוך ציטוט שאולי יסייע לכם ולו במעט בנבכי החיים.

הלכתי לראות סרט שהומלץ לי בשל היותו סטואי לכאורה. הסרט "ימים מושלמים" של וים ונדרס. מתרחש כולו ביפן. כסרט, אני בהחלט ממליץ. הבטחתי למי שהפנה אותי לראות את הסרט שאביע את דעתי אם הוא סטואי או לא. התשובה היא ארוכה קצת. אבל מעניינת לטעמי. הדמות המרכזית בסרט, הוא איש שקם כל בוקר לעבודה כמנקה שירותים ציבוריים בטוקיו. בסרט מתוארת שגרת יומו, הוא קם, מצחצח שיניים, מסדר שפם, ונוהג בשגרתיות כמעט מופתית. הוא מנקה שירותים וממעט לתקשר עם אחרים. הוא קפדן ביותר בעבודתו ולא מחפף. בהפסקת הצהריים הוא אוכל בפארק כריך קנוי, נהנה מצמרות העצים ומצלם אותם במצלמה ישנה עם פילים. הוא מתקלח במרחצאות ציבוריות מבלי לשוחח עם אחרים. הוא אוכל במסעדות רחוב גם כן מבלי לשוחח עם אף אחד. הוא מאזין למוזיקה מקלטות ישנות ברכב ובערב בבית הוא קורא ספר והולך לישון. כך כל יום. לא אתאר את כל הסרט והתרחשויות המעטות שיש בו אך משמעויות. אבל אומר שהאיש עושה את מה שהוא עושה בדיוק וקפדנות כמו שהסטואים אומרים שאם אתה עושה משהו, תעשה אותו הכי טוב שאפשר. הוא לא נקשר לדברים חיצוניים יותר מידי ולא נוהה אחר טרנדיים, שזה בהחלט מועדף ואדיש על פי הסטואים. אבל והאבל הכי גדול מתחלק פה ל-2. האחד הוא הקשרים החברתיים שהוא נמנע מהם והשותפות החברתית שהוא לא לוקח בה חלק. זה לא סטואי וזו הנקודה שארחיב. עם בונוס קטן של דיון גם על ליברליות סטואית. 

שזו שאלה מעט אנכרוניסטית אבל בכל זאת מבחינה מהותית, היא מעניינת. האם הסטואים הם הליברלים הראשונים בהיסטוריה?

כמובן שפחות חשוב העניין ההיסטורי כמו ההיבט הפילוסופי, המוסרי ומעל לכל, איך זה משפיע על החיים שלנו. 

איכשהו העניין הזה מורכב ממה שנדמה. הסטואים הגיעו כרונולוגית אחרי האקדמיה של אפלטון ואחרי אריסטו. גם אפלטון וגם אריסטו, כתבו על שיטות פוליטיות, שיטות ממשל עדיפות לתפיסתם. כל סטודנט או סטודנטית מתחילים, לומדים על "המדינה" של אפלטון. אסכולות אחרות כמו הצינים ואפיקוראים לא רק שלא דיברו על שיטה פוליטית הם אפילו התרחקו מהחברה והפוליטיקה כל אחד מסיבותיו שלו. אם כבר, אז היפני מהסרט "ימים מושלמים" הוא יותר קרוב לציניים מאשר לסטואים. 

הסטואים לא פיתחו אף שיטת ממשל אידיאלית. אז משתמע שבכל משטר פוליטי, סטואי יכול לחיות באושר. הטענה העיקרית בפרק היום, שאפשר ליישב את הסתירה לכאורה שהסטואים הם פוליטיים ופעילים בחברה, אבל גם לא תמכו באף שיטה פוליטית. למעשה לא מדובר בסתירה ויש בזה היגיון רב שאסביר. 

נראה כי השאלה "מי צריך לשלוט?", השאלה הפוליטית המשמעותית שהעלו אפלטון ואריסטו, זוכה לתשובה מתחמקת, או לפחות לא מועילה לחלוטין, מהאבות המייסדים של הסטואיות: השליט או המלך האותנטי היחיד הוא מה שנקרא. "איש חכם" (sophos), בעוד שכל השאר, בכל מעמד ודרגה חברתית, הם עבדים. 

החכם והחכמה הסטואים הם היחידים שחופשיים. לא מדובר בגוף פוליטי או צורת ממשל. מדובר בהלך רוח של אנשי מופת שיש להם חופש פנימי, גם אם כובלים אותם או אפילו מוציאים אותם להורג. היפני מהסרט, אומנם מתנהל אוטונומית לכאורה לא כבול עם חופש פנימי, אבל הוא לא חכם סטואי ורואים את זה כשכן יש לו קשרים חברתיים מסוימים.   

בעת העתיקה אף אחד מאלה שיש לנו כתבים שלהם או ציטוטים מהם, לא טען שהוא חכם. "החכם" הוא סוג של אידיאל שאף אחד לא באמת יכול להגיע אליו. אבל זו שאיפה. 

זו שאיפה לאופי טוב, למצוינות הנפש והאופי, כלומר השלמות של הרציונליות המייחדת את הטבע האנושי הנורמטיבי. כל השאר, מלבד אופי לא מוסרי, אדיש - לא טוב ולא רע. זו הסיבה העיקרית שהדמות בסרט אינה חכם. הוא לא מתמודד ומשפר את אופיו, כי הוא בורח מהתמודדות עם אחרים. 

בכך שהסטואים לא בנו אף שיטה פוליטית ונתנו את הדגש בשיפור האופי, הם למעשה מאפשרים לכל מי שמתרגל סטואיות, לחיות ברווחה נפשית ואושר בכל מערכת פוליטית. בכל חברה ובכל תנאי, כמובן תלוי עד כמה המתרגל שולט באמנות החיים. 

בכל מערכת חברתית ופוליטית, מי שסטואי יכול לחיות טוב. 

זה גם אחת מהסיבות שהסטואיות רלוונטית בכל תקופה. אם בעידן שהאצולה והמלוכה שלטו בעם מתוקף ציווי דתי חברתי. אם בחברות תיאולוגיות. אם במשטרים טוטליטריים, או דמוקרטיים. זה נכון לחיים בכפר, בקיבוץ, בעיר גדולה כמו טוקיו או חמולה בדואית. 

הסטואיות לא מחייבת עמדה פוליטית אקטיביסטית. הסגולות של הלך רוח סטואי (במיוחד ההתמקדות הפנימית שלה באוטונומיה נפשית ורגשית) יכולות לעזור להפוך את העדר חופש חיצוני לנסבל.

למשל חלק מהסטואים הרומיים סיכנו את חייהם בהתנגדות לקיסרים מסוימים; והעבד לשעבר והמורה הסטואי הנודע אפיקטטוס אומר לתלמידיו שאף קיסר רומי לא יכול היה להכריח אותו לגלח את זקנו של הפילוסוף (1.2.29).

"-לך והתגלח אפיקטטוס

-אם פילוסוף אני, תשובתי היא 'לא אתגלח'.

-אם כן, אכרות את ראשך. 

-אם כה טוב הדבר בעיניך, כרות."

מן הסתם ראשו של אפיקטטוס נשאר במקומו. 

זה גם אומר שסטואים גם נהגו בהתנגדות אינדיבידואליסטית לציות כפוי. כלומר סרבו להשתתף בפעולות שלא היו מוסריות גם אם הציות היה כפוי. טובת הכלל עמדה לנגד עיניהם. 

הפואנטה היום היא, שלמרות שלסטואים אין שיטה פוליטית סדורה, היא למעשה הכי יכולה לתרום לנו המודרניים במערכות הפוליטיות בהן אנחנו חיים. 

אסביר איך:

1. הסטואיות היא הפילוסופיה העתיקה היחידה שמספקת תפיסה שוויונית מספיק של בני אדם כדי להתאים לאידיאולוגיה ליברלית. 

2. מאחר והאדם הוא יצור רציונלי במהותו, הסטואיות מעניקה אזרחות טבעית לכל אדם בכל מקום. קוסמופוליטיות אמיתית. כי הרציונל אינו תלוי תרבות, שפה, מיקום וזמן. 

3.  הסטואיות מנמקת חוק וצדק, לא במוסדות אלא במימוש הזהות של האדם כיצור רציונלי במהותו. אל דאגה אסביר. 

4. האזרחות המשותפת שלנו כיצורים רציונליים היא לא למען הרווחה הכלכלית והפיזית שלנו (שבסופו של דבר הם אדישים - מועילים או לא) אלא לעשות כל שביכולתנו לחיות חיים מועילים הדדיים כפי שנקבעו על ידי הגיון טוב.

5. ההשלכות של האינטרס המשותף הנגזר מחוק טבע, המצוי בבסיס התפיסה הסטואית בשילוב התפיסה שדברים חיצוניים הם אדישים אבל חלקם מועדפים, מביאים למסקנה שיש לתעדף חלוקה שוויונית של דברים חיצוניים - כמו סחורות ושירותים בחברה. 

6. ההבחנה הסטואית בין טובתן של פעולות מכוונות נכון לבין האדישות האולטימטיבית לתוצאות שלהן, היא גם הגיונית וגם מתאימה לחיים שלנו בעולם שאיננו יכולים לשלוט בו באופן מלא. פה ביפני שלנו בהחלט נהנה מהטבע בזמן אמת וניקה את השירותים בהתמקדות בכוונה שלו לעשיה נכונה בלי קשר לתוצאות. 

ב"אידיאולוגיה ליברלית" אני לא מתכוון בהכרח לחברה עם דמוקרטיה כשיטת ממשל שלה. בעת העתיקה לא היו סוג הדמוקרטיות שיש היום במערב. הדמוקרטיה האתונאית, היתה ישירה ושונה מאלה שיש לנו היום. ואני גם לא מדבר על זכויות פוליטיות המוענקות על פי חוק. כי גם אם התפיסה הסטואית היתה ליברלית, החוק והחברה, לא היו. הכוונה היא שהתפיסה הסטואית לא התייחסה למעמד, גזע, דת או מגדר ומין. היא לא התייחסה לא מתוך התעלמות, אלא מתוך הכללה. 

למעשה בשל כך, הסטואיות, היא הפילוסופיה העתיקה ביותר והיחידה בעת העתיקה שהיתה ליברלית באופן מפורש. זה לא אומר שהסטואים פעלו לשנות חוקים לא שוויוניים. הם לא דגלו בפעולות פוליטיות לרפורמות כאלה ואחרות. 

הכוונה היא, שהתפיסה הסטואית כבר אז וגם היום רואה בכל בני האדם זהים מכוח הרציונליות שטבועה בכל אדם ובשל כך לא מקבל כל מדרג והפליה בין בני אדם. לא על בסיס כישורים גבריים על פני נשים, לא מקבלת את התפיסה שהעבדות היא טבעית, לא שאדם כלשהו הוא עליון מבחינה אתית על אחרים מתוקף מעמד, גזע או רמה סוציואקונומית. 

למעשה, הסטואיות מציעה כמו עמנואל קאנט שחי מאות שנים אחר כך, שכל בני האדם הם ערך בפני עצמם, ואני חושב שזה אפילו מעבר למה שקאנט התכוון, כי הגישה הסטואית אומרת  שיש ערך שווה של כל בני האדם. אבל הסיבה שזה מעבר למה שעמנואל קאנט התכוון זה בגלל שאחת הדרכים שבהן הפילוסופים הסטואים רואים ערך בבני אדם, במיוחד אפיקטטוס ומרקוס אורליוס, היא על ידי התעקשות על הקרבה האנושית שלנו עם האלוהות. גם אם אנחנו מאמינים או לא. נגיע לזה. 

זה מה שאפיקטטוס אומר (2.8.10-12):

"-וכי סבור אתה, שאין גם אלה מעשי ידיהם של האלים? 

• ודאי שכן, אלא הם אינם חשובים כשלעצמם ואינם חלק מן האלוהות, ואילו אתה הנך רם המעלה, חלק מן האלוהים. יש בתוכך חלק ממנו. ולמה חסר-ידיעה הנך על רום קרבתך? למה אינך מכיר מאין באת? וכי אינך רוצה להיזכר בעת שאתה אוכל, מי הנך אתה האוכל ואת מי אתה מפרנס? ובעת שהנך מזדווג לאשה, היודע אתה מי הנך אתה מזדווג? בעת שהנך מתערב עם הבריות, בעת שהנך מתאמן ובעת שהנך משוחח, האם אינך יודע שמפרנס אתה את האלוהים, שמאמן אתה את האלוהים? המסכן, הנך נושא את האלוהים בקרבך ואין אתה מכיר בדבר." 

אני מניח שהשוויון הליברלי של הסטואים לא מחליק טוב בגרון לאלה שלא מאמינים כשזו הסיבה לשוויון בין בני האדם. אבל יש פתרון סטואי לסוגיה. נגיע לזה. לגבי היפני, הוא לא מערב בבריות ומנתק את עצמו מהחברה. הוא פועל בניגוד להיותו חלק מן האלוהות שאומר שאנחנו יצורים חברתיים. 

עבור אפיקטטוס כסטואי, ובדומה גם לאפלטון ואריסטו, תיאוס (אלוהות) בהקשרים כאלה לא מתייחס לישות על-טבעית כמו של מונותאיזם של הדתות האברהמיות. המאפיין היחיד של האל שאפיקטטוס מתייחס אליו, הוא רציונליות. מכיוון שלפי הסטואיות, רציונליות היא התכונה היחידה שיש לאלים ולבני האדם במשותף.

האמירה בציטוט נועדה להעלות את מעמד הרציונליות לדרגה הגבוה ביותר. כך שבן שיחו של אפיקטטוס יכיר בתכונה אלוהית שיש בו ואת ההשלכות שלה. מה שמוביל לקשר מחייב בין בני אדם כשותפים ברציונליות האלוהית. 

בין השורות הוא אומר שמכיוון שאנו בני האדם יצורים רציונליים במהותנו, זה מרמז לנו מיד על סדרה של "מצוות" לכאורה שיש לנו. בשל כך אפיקטטוס אומר שלהיות בן אדם ובטח פילוסוף זה מקצוע שיש ללמוד. אומנות. כך הוא אומר בספר השיחות: (2.9.1-7):

"אין זאת משימה פשוטה כל עיקר למלא את התפקיד של בן אדם גרידא. וכי מהו בן אדם? אומרים לנו: הוא יציר שכלי ובן תמותה. ותיכף אנו שואלים: ממה אנו נבדלים בגלל היסוד השכלי שבנו? מחיות היער. וממה עוד? מן הצאן ודומיהן. הישמר, איפא, שלא תנהג כמנהג החיות, שאם לא כן, הנך מאבד את דמותך כבן אדם ואינך ממלא את תפקידך. הישמר שלא תנהג כמנהג הצאן. מתי אנו נוהגים כצאן? שואל אתה. בעת שתכלית כל מעשינו היא למלא את כרסנו ולהשביע את יצר המין שבנו, בעת שאנו נוהגים באקראי, בשיפלות ואדישות לאן אנו מתדרדרים? למדריגת צאן. ומה אנו משחיתים? את שכלנו. בעת שאנו נוהגים ברוח של מדון ושל רשעות, תוך כעס וגסות רוח, לאן אנו מדרדרים? למדריגת חיות יער. האמת היא, שכמה מאיתנו הם חיות יער גדולות, ואחרים הם חיות יער קטנות, זדוניות ונבזיות, שעל כמותן נהוג לומר: "מוטב אהיה לטרף פי אריה". על ידי מעשים כאלה נשחת תפקידו של האדם."

אפיקטטוס מתייחס ליחסים במשפחה, לתפקידים ציבוריים ולשלבי חיים כאל מקצועות. לכל כינוי יש תפקיד ומשמעות. אם נולדו לי ילדים, זה עדיין לא אומר שאני פועל על פי חובתי כאבא. יש משמעות וחובות וכללים וממש מקצוע כלשונו של אפיקטטוס של להיות אבא. כך גם בן, אח, בעל, אישה, חבר, בעל תפקיד בחברה ועוד. 

בדרך זו של הסתכלות על מה זה אומר להיות אדם, אף פעם לא ניתן לבטל את האתיקה, וזה גם (ועוד יותר מאתגר) לומר שלעולם לא ניתן לבטל את הפוליטי.

הפילוסופיה של אפיקטטוס ומרקוס אורליוס מנווטת קו דק אך ברור לחלוטין בין הדגשת, מצד אחד, את התלות ההדדית, הקרבה, הקשרים והחובות ההדדיות של בני אדם, ומצד שני, זכותם של אנשים, מוטעית ככל שתהיה, של יחידים לדחות את הסטואיות. 

הסטואיות מציגה את עצמה הן כמערכת אמיתית ותקפה לוגית באופן חד משמעי של תפיסות פילוסופיות, והן כמערכת שבני אדם, חופשיים לדחותה אפילו אם הם טועים בכך.

גם מרקוס וגם אפיקטטוס ממליצים לא מעט, לשפוט רק את עצמנו ולא אחרים. 

 מרקוס כותב בספר 8:

"56) רצונו החופשי ובחירותיו של רעי הִנם ניטרליים בעבור רצוני החופשי ובחירותַי שלי; הוא הדין אף לגבי רוחו ובשרו. אמת, הלא מעל לכל נוצרנו איש למען רעהו, ועם זאת ליסוד המושל, הטמון בכל אחד מאיתנו, ישנה ריבונות משל עצמו. שאלמלא כן, רעתו של חברי הייתה אף רעתי שלי, ולכך לא נתכוון האל, על מנת שאני לא אהיה אומלל בגין פעולותיו של אחר".

מרקוס אומר כאן שהאדם היחיד שיכול להועיל לו או להזיק לו, זה הוא עצמו. לפי תפיסה זו, אף אחד לא יכול להיפגע מחסרונותיו או דעותיו של אדם אחר, ולכן לסטואי אין סיבה להיות חסר סובלנות כלפי מישהו או לפעול נגד זכותו של אחר לצדוק או לטעות. עוד סיבה למה היפני שלנו לא היה סטואי. אם הוא מתרחק מהחברה כי תפיסתו שונה משל אחרים ונרמז בסרט שמשפחתו היא מרקע שונה ומעמד שונה מזה שהוא בחר לעצמו, אז אם הוא מתרחק כי דעתו שונה והוא לא רוצה לחיות כמו אחרים ובשל כך מתרחק מהם, הוא לא סטואי. סטואי היה חי לפי בחירתו החופשית, אבל בחברה עם קשרים חברתיים. 

התפיסה הסטואית רואה בבני אדם חברים בקהילה בגלל שהם חולקים רציונליות, שהיא חוק הטבע. רק לאלים יש רציונליות מושלמת. דהיינו המסקנה היא שהטבע שלנו כיצורים רציונליים מקנה לנו אזרחות או חברות בקהילה. 

אריסטו טען שבני האדם הם יצורים פוליטיים, אבל אצל הסטואים זה יותר מזה. 

על פי הסטואים אדם אינו יכול להגשים את הטבע האנושי שלו אלא אם כן הוא חבר משתתף בפוליס כלומר עיר או חברה מאורגנת במיוחד, ובכך מסוגל לעסוק בפעילויות השיתופיות ובפרקטיקות הצודקות שחברות כזו מקנה ומחייבת. 

אפיקטטוס תאר זאת כך (2.5.26):

"כלום אינך יודע, שכשם שהרגל, אם היא נראית כנפרדת לעצמה, חדלה להיות רגל, כך גם אתה כישות נפרדת, חדל להיות בן אדם. כי מהו האדם? הוא חלק של עיר, תחילה של אותה העיר בה מחוברים האלים ובני האדם גם יחד, ואחר כך אותה העיר שבדין היא חושבת את עצמה כקרובה מאוד לראשונה, שכן היא דוגמא קטנה של העיר העולמית".

אפיקטטוס אומר שאנחנו לא יכולים להיות בני אדם אם אנחנו חיים בנפרד משאר בני האדם. ואנחנו חייבים להיות מעורבים בפעילות חברתית מתאימה על מנת שנהיה אזרחים בעיר בני האדם שהיא דגימה קטנה של העיר העולמית - נגזר מהרציונל - שהוא חוק הטבע. 

מאחר ואנחנו חלק ממכלול כמו שהרגל היא חלק ממכלול, כף רגל מתפקדת, כחלק אורגני, חייבת לפעמים להתלכלך בבוץ או להיפגע או אפילו נדרשת להיכרת למען הגוף. באנלוגיה, בני אדם, כאזרחי העולם, חייבים להכיר בכך שזיקתם לעולם החברתי (כולל זיקתם האנושית לאלוהי) עשויה לדרוש את אי הנוחות שלהם, מחלתם, נטילת סיכונים או אפילו מותם בטרם עת.

מי שציפה שהחיים שלו בחברה יהיו תמיד על מי מנוחות, טועה. לחיות בחברה זה מצריך פשרות ואי נוחות לעיתים. 

להיות אזרח עולם זה לא להיות חבר במדינת עולם במובן פוליטי מאורגן. זוהי, בעיקר, ההכרה בכך שאתה קשור מבחינה חברתית וערכית לחבריך, בכל מקום בעולם שבו אתה נמצא; וזו, שנית, ההבנה שתנאי חיי האדם, בכל מקום בו אתה חי, כרוכים בהכרח הזדקנות ומוות, כנראה מחלות ואובדנים חמורים, ואולי נסיבות רבות אחרות, כולל בידוד חברתי, שהאדם היה מעדיף להסתדר בלעדיהם.

 מרקוס אורליוס (ב"מחשבות לעצמי" 4.1.4), באחת מגרסאותיו הנדירות של טיעון פורמלי, מחבר את מושגי הרציונליות, ושל העולם כמעין קהילה, עם חוק, בשרשרת ההסקות הזו:

"4) אם השכל משותף לכולנו, אזי ההִגיון, שבעטיו ניחנו בתבונה, משותף אף הוא. אם כך הדבר, גם ההִגיון המורה אותנו לפעול או להימנע מפעולה משותף הוא. אם כך הדבר, משותף אף החוק. אם כך הדבר, אזרחים אנחנו; אם כך הדבר, הרי נוטלים אנו חלק בצורת ממשל כלשהי; אם כך הדבר, היקום הוא כעין עיר; וכי יאמר מישהו, כי גזע בני האדם כולו נוטל חלק באיזושהי צורת ממשל משותפת אחרת? מכאן אפוא, מעיר משותפת זו, נובעים שכלנו, הגיוננו וחוקנו המשותפים, או שמא ממקום אחר?".

מרקוס גם כותב לעצמו בספר 9:

(29) "אל תקווה למדינתו המושלמת של אפּלטון; די יהיה לך אף אם תתקדם רק צעד קטנטן, ואמנם חשוב כי השלכותיו של זה אינן מבוטלות כל עיקר. מה נקלים האנשים הקטנים הללו ועיסוקם בענייני המדינה וכן, כפי שיתיימרו לחשוב, בסוגיות הפילוסופיה! חוטמם גדוש נזלת."

הוא מתכוון לתפיסה הסטואית שלא להתעסק בשיטות ממשל אידיאליות כמו אפלטון, אלא לעסוק במה שנכון וטוב ולהסתפק בזה. לא להיות יהיר כמו אלא שיש להם שאיפות פוליטיות לעשות מהפכות. 

הסטואים כאמור גוזרים את הצדק מהרציונל וההגיון שהם על פי חוק הטבע. זה אומר שהחוק האמיתי הוא הגיון נכון, בהסכמה עם הטבע, מחולק באופן שווה לכולם וטבעו לעודד חובה ולאסור עוול. אנשים ישרים קשובים לחוק הטבע אפילו שאין להם השפעה על חסרי הבושה שלא קשובים לחוק ההגיון. זה חוק שתקף תמיד ובכל מקום. אי ציות לחוק הטבע כרוך בבוז לטבע האנושי. במילים אחרות, האל הזה נוכח גם בבני האדם כקול הרציונליות הנורמטיבית או ההיגיון הנכון שלהם. 

גם מבלי לראות את הרציונל המשותף שלנו כחוק אלוהי, אם בני אדם כשלעצמם מסוגלים לראות את הכוח הרציונלי של כללי מוסר התואמים את הדרישות הליברליות ואם הם לא רואים בהם כפייה חיצונית. אלא כעקרונות המובלעים בטבענו כיצורים חברתיים תלויים זה בזה. אז גם מאמינים וגם חילוניים בכל זרם, תרבות, דת וזמן יכולים להיות ליברליים באופן של חיים קהילתיים שוויונים. 

זו תשובה לכל מי שחושב שצדק ומוסר הם סובייקטיבים. זו תשובה טובה למדי שמוכיחה כי הצדק הוא אובייקטיבי כשהוא מבוסס רציונל. 

קיקרו גם כתב על כך ואמר שזה מנוגד לטבע שאדם אחד ירוויח יתרון במחיר החיסרון של אחר.

כי העוול שכרוך במעשים כאלה משבש בהכרח את קשרי החברה. והחברה האנושית יותר מכל תואמת את הטבע.

כמובן שגם קיקרו לא תמים והוא מכיר בכך שאי אפשר לנהל דיון עם אנשים שחושבים שחוק הטבע או האלוהי לתפיסתם,  מאפשר להם לפגוע באחרים ללא התגרות. אנשים כאלה הם בלתי ניתנים לתיקון, זה ברור, לא רק בגלל שהם מתנהגים בצורה פלילית ולא אתית, אלא בגלל שהם לא מצליחים לראות את כוחו של חוק הטבע שתפקידם כפי שהסטואים ניסחו, כיצורים רציונליים.

 קיקרו מתאר את התוכן של שלושה חוקי טבע נוספים הנגזרים מכך:

1. חוק הטבע מתיר לאנשים להעדיף את עצמם בהבטחת משאבים חומריים בתנאי שהם לא עושים זאת על חשבון אחרים. 

2. חוק הטבע קורא לאנשים להיות נדיבים בחברה ולא אוהבי הנאה אגואיסטים.

3. החוק הטבעי קובע שאדם אחד צריך לרצות להתחשב באינטרסים של אחר, יהיה האדם אשר יהיה, מעצם היותו בן אדם. 

נקודה נוספת. קיקרו בספרו "על החובות" אחד מהספרים הכי חשובים שלו ומאוד סטואי בתפיסתו, מתייחס למידת הצדק כמשהו פעיל. הוא כותב כך בסוף הספר הראשון  קצת ארוך אבל שווה את זה. 152-155:

"נראה לי שנאמר די על אותם חובות ואיך הן נובעות מן החלקים השונים של המוסרי. אולם באותם מעשים מוסריים עצמם יכולה להתגלע לעתים קרובות מחלוקת או להיערך השוואה: משני מעשים, איזה מוסרי יותר. . . שהרי אם המוסרי כולו מורכב מארבעה חלקים, שהאחד מהם הוא ידיעה, השני הוא שותפות חברתית, השלישי הנו גדלות הרוח, הרביעי המתינות, מן הראוי להשוות ביניהם בזמן שבוחרים בחובה שעלינו למלא. 

ובכן, לדעתי, מתאימות יותר לטבע אותן חובות הנובעות מן השותפות החברתית מאשר אלה שהן תוצאה של הידיעה; ואת זאת אפשר לבסס על הראיה הזאת: אם יפלו בחלקו של החכם חיים כאלה שבהם יעמוד לרשותו שפע מכל דבר, ויוכל בעצמו להתעמק ולבחון בשלווה גמורה דבר שהוא ראוי ללמידה, בכל זאת, אם בדידותו תהיה כה גדולה עד שלא יוכל לראות אף איש אחד, אזי הוא יעבור מן העולם הזה. כי הראשונה מכל המידות הטובות היא החוכמה, שהיוונים מכנים sophia (שהרי את התבונה היוונים מכנים phronesis, אנו מפרשים אחרת, והיא ידיעת הדברים שאנו מבקשים להשיג או הדברים שעלינו לדחות), ואותה החוכמה שאמרתי עליה כי היא ראשונה, היא ידיעת הדברים האלוהיים והאנושיים, ובה כלולה שותפות האלים ובני האדם והקשרים בין בני האדם לבין עצמם - אם זו המילה הטובה החשובה מכולן (ואכן כך הדבר), מן ההכרח הוא שהחובה הנובעת מאותה שותפות היא החשובה מכולן. והרי הכרת הטבע ובחינתו לא יהיו שלמים באופן כלשהו, ויהיו בלתי גמורים אם לא יבוא בעקבותם כל מעשה. ומעשה זה משתקף יותר מכל בשמירת תועלתם של בני האדם; כי הוא מתייחס לשותפותו של המין האנושי; על כן יש להעדיף את החובה החברתית על הידיעה. 

(שימו לב כמה רלוונטי הקטע הבא לישראל.)

והרי כל אדם טוב נותן ביטוי מעשי לרעיון זה וסבור שכך הדבר. שהרי מי האדם המשתוקק במידה כזאת לחקור ולהכיר את הטבע, עד כדי כך שאם בעת חקירתו ובחינתו סוגיות חשובות מאוד תהיה נשקפת לפתע סכנה למולדתו ואיום עליה, ויכול הוא לתמוך בה ולבוא לעזרתה - לא ישליך את כל עיסוקיו הקודמים גם אם  יהיה סבור שביכולתו למנות את מספר הכוכבים או למדוד את גודלו של היקום? והרי הוא ינהג כך כאשר סכנה תהיה נשקפת לשלום הוריו וידידיו. מדברים אלה אפשר להבין שעל פני התמסרות למדע וחובות כלפיו, יש להעדיף את חובת הצדק, אשר מתייחסות לטובתם של בני האדם, שדבר אינו יכול להיות חשוב ממנה בעיני מי שאדם הוא". 

קיקרו מבחין כאן בין חכמה תאורטית SOPHIA לבין זו המעשית, התבונה phronesis. התיאורטית עוסקת בהבנת העולם והאדם. התבונה היא כושר להבחין בין הדברים, בחיי המעשה בפרקטיקה, שיש לבחור בהם ולהעדיף אותם לבין אלה שיש לדחות או להימנע מהם. 

הידע וההתבוננות בטבע פגומים ואינם שלמים אם הם לא מביאים לשום פעולה. אז קריאת ספרים והנאה מיופיו של הטבע, רק שימשו את היפני בסרט באופן אנוכי. שימשו לו לעזר בהתרחקות מהחברה. 

מדען טוב, למרות שהוא שקוע בחישובים מתמטיים, או תלמיד חכם שלומד לא משנה איפה, יעזוב הכל כדי לעזור לארצו או להגן על הורה או חבר והיפני, אבא שלו בבית אבות וחולה והוא לא הולך לבקרו כי הוא מתרחק גם ממשפחתו. 

מרקוס אורליוס מזכיר שוב ושוב:

"ייחודי לאדם לנהוג אדיבות בזולתו"

"היצורים התבוניים נוצרו איש למען אחיו"

המטרה שלנו כאזרחים סטואים היא לתרגל את האמנות של מה שתמיד אפשרי או בכוחנו - לעשות כמיטב יכולתנו לחיות חיים מועילים הדדיים - תוך הכרה בכך שההצלחה החיצונית שאנו נוטים לשאוף אליה באופן טבעי עלולה להיות מתסכלת מכיוון שאנו חיים בעולם שלעולם לא נוכל לשלוט בו באופן מלא. אבל עדיין חובתנו לפעול בתבונה ולטפח את אומנות החיים שלנו כדי לחיות חיים צודקים בחברה. 

אז עד  כאן להפעם. תודה שהאזנתם. נשתמע בפרק הבא אם ירצה הגורל. היו בטוב.