top of page

פרק 123 מונגש בטקסט - על דורבנים ומערכות יחסים

שלום וברוכים הבאים להסכת על אומנות החיים- הפודקאסט על הפילוסופיה הסטואית. שמי ברק קידר. אני יועץ פילוסופי, מלמד פילוסופיה סטואית. אתם מוזמנים לאתר שלי stoaisrael.com  דרך האתר אפשר לפנות לשיחות ייעוץ או להירשם לקורס הבא. אתם יכולים לחפש גם דף האינסטגרם או קבוצת הפייסבוק. אם תעקבו, זה יעזור לכם לתרגל, להנכיח בחייכם ולשמר את הפילוסופיה הסטואית. 

היום אלווה אתכם לתוך ציטוט שאולי יסייע לכם ולו במעט בנבכי החיים.


הפרק היום נולד בעקבות שיחת ייעוץ שנתתי. הנועצת שלי היא אדם מקסים, לצורך הפרק היום נקרא לה רחלי. אחת מהסגולות שלה זה שהיא בן אדם שלא מתחשבן והיא נמצאת בשביל אחרים. יש לה חברה של שנים שהן נפגשות מעת לעת. החברה היא מסוג האנשים שגוזלים אנרגיה. כך מתארת אותה רחלי. החברה חייבת להיות במרכז העניינים וחייבת תמיד לשתף בצרות שלה. כך שנוצרה דינמיקה ביניהן שתמיד המפגשים הם שיחה בה אחת מתלוננת ומדברת על עצמה והחוויות שלה והשניה מקשיבה לה. בשלב מסוים רחלי רצתה לשתף במשהו, אבל החברה שלה, כהרגלה הייתה מרוכזת בעצמה. כמו מי שצובר ושומר בבטן, הדברים יוצאים החוצה בסוג של תוכחה, אמרה רחלי לחברתה שהיא לא מקשיבה לה אף פעם. אתם יכולים לנחש שהחברה לא ראתה את המצב ככזה. בטח כשנאמרו המילים "אף פעם את לא מקשיבה". הרי יש פעמים רבות שהיא הקשיבה לה. אז גם אם אובייקטיבית הדינמיקה היא של מישהי פעילה ומישהי סבילה, הגברת לא תקבל ביקורת. בכלל בדיונים מהסוג הזה רצוי להימנע מהכללות. בכל אופן, החלק המעניין הוא, שרחלי אמרה לי "היא לא חסרה לי". היא לא מצטערת כי הרי היא לא מקבלת כלום מהדינמיקה הזאת. היא הנותנת ועוד יש כפיות טובה מהצד המקבל.

הדינמיקה הזאת קיימת בהרבה מערכות יחסים. אם מערכות יחסים זוגיות, אם משפחתיות, מקצועיות וחברתיות. 


לעיתים אנחנו מתקשים לסבול את אלה שאנחנו בקשר אינטימי\חברי או קולגיאלי איתם. רחלי אמרה לי "אם אין לי ערך מהיחסים האלה, למה אני צריכה לסבול אותה?". כמובן שהיא לא צריכה. זה הזכיר לי דילמה של שופנהאואר. דילמת הדורבנים. להלן ציטוט מויקיפדיה על הדילמה הזאת:

"ביום חורף קר חבורת דורבנים הצטופפה כדי שתוכל להתגונן, באמצעות החום ההדדי, מפני הקיפאון. אך עד מהרה חש כל אחד מהם את דקירות הקוצים של רעהו, ומפאת זאת שוב התרחקו הדורבנים זה מזה. כאשר הצורך בחימום קירב אותם זה לזה בשנית, שבה והופיעה אותה הצרה, כך שהם היטלטלו שוב ושוב בין שתי המצוקות עד שעלה בידיהם להגיע למידת המרחק הנכונה שבה מצבם היה הנסבל ביותר. — באופן זה הצורך בחברה הנובע מהריקנות והמונוטוניות של פנימיות האנשים, דוחף אותם יחדיו; אך רבות תכונותיהם הבלתי נעימות והמאוסות, והחסרונות הבלתי נסבלים, שמפרידים ביניהם שוב. המרחק האמצעי שהם מגלים לבסוף, ומאפשר להם להחזיק מעמד ביחד, הוא אדיבות ונימוסים טובים. מי שלא שומר על זה, אומרים לו באנגליה 'שמור מרחק!' ['!keep your distance']. — מתוקף זה, הצורך בחום הדדי יסופק רק באופן בלתי־שלם, אבל בכך לא יורגשו דקירת הקוצים. — אולם מי שלו חום פנימי רב משלו, יעדיף להתרחק מהחברה כדי לא לספק, ולא לקבל, שום תלונה. " עד כאן שופנהאואר.


האמירה של רחלי, למה אני צריכה לסבול אותה. הביאה אותנו לשאול באמת למה לסבול. בד"כ  אני לא חסיד של ללכת לבדוק הגדרות לשוניות של מילים כשזה נוגע לעניינים פילוסופיים. כי אנשים משתמשים בזה לטעון שזו האמת ואין בילתה כי הסמכות העליונה- המילון פסק בעוד שבפילוסופיה לבחון הגדרות זה לא מוחלט כמו במילון. אבל במקרה הזה, ההגדרה הלשונית עוזרת להבין גם את המובן הפילוסופי. אז בואו נקשיב מה יש לאקדמיה ללשון העברית לומר על הנושא. 

למילים הדומות סבלנות וסובלנות משמעויות קרובות אך לא זהות:

סַבְלָנוּת (patience) – אורך רוח, היכולת להמתין לדבר או להתמיד בדבר.

סוֹבְלָנוּת (tolerance) – הכרה בקיומן ובזכות קיומן של דעות אחרות ושל מוסכמות תרבותיות אחרות.

שתי המילים גזורות מאותו השורש – סב”ל – שבראשונה היה בעל משמעות פיזית ממש: לסבול פירושו ‘לשאת משא’. סַבָּל הוא מי שסוחב משאות כבדים, והוא מכונה גם נושא בַּסֵּבֶל (נחמיה ד, יא), שהרי סֵבֶל היה בראשיתו המשא הכבד. ואולם מַעבר המשמעות מסבל פיזי לסבל נפשי הוא טבעי ומתבקש, וכבר בתנ”ך סובלים גם דברים לא פיזיים, למשל עוונות כמותם כמשא כבד על כתפי האדם: “אֲבֹתֵינוּ חָטְאוּ וְאֵינָם, וַאֲנַחְנוּ עֲו‍ֹנֹתֵיהֶם סָבָלְנוּ” (איכה ה, ז).

כיצד קשור הסבל בסבלנות?במילון בן־יהודה מוגדרת סבלנות: ‘מִדת הסבלן’. ומיהו סבלן? “מי ששולט ברוחו וכובש את יצרו מִמהר להִפרע ולנקֹם”, כלומר מי שאינו ממהר להחזיר לפוגע. 

סבלן הוא בעל יכולת לסבול, לשאת פגיעות, ומכאן נעשתה הסבלנות לאורך רוח, היכולת לסבול דברים באיפוק ולחכות. סבלן וסבלנות משמשים אפוא בעברית כבר כאלף שנים. ומאין לנו סובלן וסובלנות? מילים אלו התחדשו בעברית ימינו כשנדרשו מילים לסוג מיוחד של סבלנות: היכולת לסבול את האחר, את דעותיו, את אמונותיו ואת מנהגיו, הסגולה לקבל את השונה. 

זה מתוך אתר האקדמיה ללשון העברית. 


אז למה לסבול? כי זה גם אורך רוח וגם לקבל את האחר. זה לשלוט ברוח. והרי לבנות את אופיינו ע"י שליטה ברוחנו, זה סטואי… זה מאמן אותי. סבלן הוא בעל יכולת לסבול, לשאת פגיעות, ומכאן נעשתה הסבלנות לאורך רוח, היכולת לסבול דברים באיפוק. הרי כולנו מוכנים לסבול משהו אם אנחנו מניחים שתצא לנו טובה מכך. אנחנו מוכנים לסבול גם אם זה למען משהו שאנחנו חושבים שהוא נכון מוסרית. אנחנו מוכנים לסבול למען ילדינו, הורינו וחלק גם למען המדינה. אבל רחלי לא קיבלה כלום מהחברה הגוזלת אנרגיה. לכן השאלה למה לה לסבול, הגיונית. רחלי היתה בוודאי מוכנה לסבול אם הדינמיקה היתה שונה והאתיקה בין השניים הייתה אחרת. או שהיה לזה ערך מוסרי או תועלתני. רצוי מוסרי כמובן. למשל אם הייתה רואה בחברה מישהי התלויה בה והיא אחראית עליה, נניח ביתה.


אני רוצה להציע לכם הסתכלות אחרת מזו של מי הם המשקיעים ומי גוזלי האנרגיה. מי הפעילים ומי הסבילים ו'למה אני צריך לסבול?'. 

ניתן 2 זוויות מבט על העניין מהכיוון הסטואי.

נתחיל בכך שסוקרטס היה מודל לחיקוי סטואי. חשוב לציין שכאשר אני אומר מודל ליקוי, הכוונה הסטואית, היא חיקוי ההתנהגות והתפיסה הפילוסופית המנחה את ההתנהגות. במקומות שונים אומר אפיקטטוס מה היה עושה סוקרטס? איך סוקרטס היה נוהג? למשל אפיקטטוס אומר: "מה עוד נותר לאדם לעשות מלבד מה שסוקרטס עשה?" הוא אומר מה שסוקרטס עשה. לא לימד או כתב. דהיינו ההתנהגות. במקום אחר הוא אומר "כיצד התנהג סוקרטס ביחס לעניינים אלו?" ועוד דוגמאות לרוב בהן אפיקטטוס משתמש בסוקרטס כמודל לחיקוי על מעשיו ודבריו שהלמו את תפיסת עולמו. 

הסטואים ראו עצמם ממשיכי דרכו של סוקרטס, בתפיסה והתנהגות. כלומר ממה שהדיווחים ההיסטוריים מספרים על מעשיו. 

סוקרטס היה נשוי ל קסנטיפה שהיתה צעירה ממנו בהרבה. נולדו להם 3 בנים. סביר להניח שהיא הייתה ממשפחה בעלת מעמד חברתי גבוה יותר מסוקרטס. 

נהוג לתאר את קסנטיפה כבעלת מזג רוח סוער. יתכן גם שזו הסיבה שסוקרטס אהב אותה. יש כמה דיווחים להתנהגות של קסנטיפה. למשל סיפור אחד מתאר שסוקרטס יצא את הבית לאחר שקסנטיפה כעסה עליו. אך היא לא התרצתה בכך שיצא, היא יצאה אחריו ושפכה על ראשו את סיר הלילה. התגובה של סוקרטס היתה: "אחרי הרעם בא הגשם".

קסנטיפה מוזכרת גם בחלק מהדיאלוגים של אפלטון, גם ב"ממורביליה" של קסנופון גם תלמיד של סוקרטס. אחד מתלמידי סוקרטס אומר על קסנטיפה שהיא "הכי קשה להסתדר איתה מכל הנשים שיש". סוקרטס מסכים, אבל מוסיף:

"זו הדוגמה של הרוכב שרוצה להפוך לפרש מומחה: 'אף אחת מהחיות הכנועות שלך, לא בשבילי', הוא אומר; 'הסוס שברשותי חייב להראות קצת רוח' מתוך אמונה, ללא ספק, אם הוא יכול להתמודד עם חיה כזו, יהיה קל להתמודד עם כל סוס אחר חוץ מזה. אני רוצה לעסוק בבני אדם, להתרועע עם האדם באופן כללי; מכאן הבחירה שלי באישה. אני יודע היטב, אם אני יכול לסבול את רוחה, אני יכול בקלות להתחבר לכל אדם אחר".

בקיצור, אומר סוקרטס שאישה עם רוח פראית מתאימה לו כאימון להתמודדות עם כל שאר בני האדם. אם אתם מתרעמים על האנלוגיה של אשה, בת זוג לסוסים במקרה הזה, אז אל נא תרגזו. שמה של קסנטיפה מכיל בתוכו את המילה סוס וזה כי כנראה היא באה ממעמד גבוה של בעלי סוסים. אין פה בדימוי של סוקרטס השפלה או עלבון. 

לסוקרטס וקסנטיפה - למרות כל הסיכויים - הייתה מערכת יחסים מוצלחת, וחלק ממנה נבע מהעובדה שהיא הייתה בעלת אופי חזק, וסוקרטס ראה בה כמבחן לסגולתו. ליכולת להתמודד עם בני אדם גם כשהם היו קשים.

המסקנה המתבקשת היא, שכל עוד בן\בת הזוג וזה נכון גם לחברים, כל עוד מידותיהם טובות, נכון להישאר חברים. נכון לראות באופי "הקשה" לכאורה של החברים, כמבחן ליכולת שלנו להתמודד. לא משנה מי הם. בוס או בוסית, שכן או שכנה, בני או בנות זוג. מכאן שהתשובה הראשונה ללמה לסבול את החברה  או למה לסבול, כי זה נותן לנו להתמודד ולתרגל את הסגולות שלנו. אנחנו מרוויחים מהסבל לכאורה. בגלל שזה חשוב, אני מדגיש שוב, לא חייבים. רחלי לא חייבת להישאר חברה של גוזלת האנרגיה. 



לפני צורת ההסתכלות הנוספת, דיסקליימר קטן ואזהרה. חלק מהדברים שאפיקטטוס אומר לנו בפרק הזה, יכולים להיתפס כלא לגיטימיים בעיני חלק מהאנשים כי הם שונים ממה שאנחנו מורגלים לחשוב. זה פרדוקס לכל דבר. דרך חשיבה שונה מזו הפופולרית. אבל אם ננהג בסבלנות וסובלנות וננסה לרדת לסוף דעתו של אפיקטטוס, אני מבטיח שתבינו מה הוא אומר וסביר שאפילו תסכימו. 

הזווית הנוספת לעניין היא אתיקת התפקידים של אפיקטטוס.

זו תפיסה ייחודית של אפיקטטוס שרלוונטית לנושא שלנו. על תפקידו של בן אדם. מדובר בהיבט די ייחודי של הפילוסופיה של אפיקטטוס, מצד אחד הוא חידש ביחס לקודמיו באסכולה ועם זאת זה מתבקש ומתיישב עם התפיסות שקדמו לו: הרעיון הוא שאנו ממלאים מספר תפקידים בחיים, כל תפקיד בחיינו הוא בעל השלכות אתיות, ובאופן טבעי יש אתגר גדול באופן שבו אנו מנווטים בתפקידים המרובים כאשר הם מסוכסכים. תסכימו איתי שמערכת היחסים שלכם שונה אם היא באופן מקצועי, או זוגית, או משפחתית או חברית. אתם אותם בני אדם, אתם מי שאתם, אבל אתם נוהגים אחרת בכל אחת ממערכות היחסים. יש לכם תפקיד אחר, אחריות אחרת בידות שונות אם בכלל. 

כמובן שאין דרך יותר מתאימה להתחיל את הנושא מאשר ציטוט מהמדריך 17: 

"זכור כי הנך שחקן במחזה שאת אופיו קובע המחזאי; אם רצונו שיהיה קצר — כך יהיה, ואם ארוך, ארוך יהיה. אם ירצה שתשחק תפקיד של קבצן, גם זאת עליך לבצע באופן יאה, וכמו כן תפקיד של נכה, שליט או אדם פרטי. זאת עליך לעשות — לשחק כיאות את התפקיד שניתן לך. בחירתו של התפקיד נתונה בידיו של אחר."


הציטוט הזה יכול לגרום לאי נחת מסוים אם מבינים אותו שאין לנו אף בחירה בתפקידים שלנו בחיים. אבל הוא לא כזה קיצוני. כי במקום אחר אפיקטטוס כן מבחין בתפקידים שנולדנו לתוכם לאלה שבחרנו בהם. אלה שנולדנו לתוכם נקבעו ע"י נסיבות חיינו. הצטרפנו למציאות בנקודה בזמן ובמרחב. לא בחרנו היכן, למי ומתי להיוולד. יש שרשרת של סיבות ותוצאות שהביאו אותנו לנקודה בה הגענו לכדי קיום ומכאן החובות הטבעיים שלנו שבחר לנו הגורל.  

אם הסטואים היו אקזיסטנציאליסטים ומתמודדים עם שאלות של "מי אני?", "מה המשמעות שלי?" וכדומה, התשובות הסטואיות יהיו לאילו תפקידים נולדתי בחיים האלה. 

יש לנו תפקידים שהם זהים לאלה של שאר בני האדם, של המין האנושי כגון: אבא, אח, בעל, אישה, שכן, אזרח ועוד… שהם ספציפיים לאנשים מסוימים ולא בהכרח משותפים לכולם. 

המונח שבו משתמש אפיקטטוס לתפקיד הוא במשמעו "מסכה" בהקשר של הדרמה היוונית. אפיקטטוס, מתרגם את רעיון התפקידים המרובים של שחקן על הבמה לתפיסה האתית של תפקידים בחיי היומיום. כמו שאמרנו שלעיתים אנחנו שונים במערכות היחסים שלנו.

זה חיוני שנזהה את התפקידים השונים שלנו בחיים. זיהוי נכון של התפקידים השונים שלנו, הוא מה שיעזור לנו בהתנהגות נכונה וממה להימנע. זה עניין שכל אחד צריך לברר עם עצמו. כאשר תלמיד של אפיקטטוס שואל אותו על העניין, המורה לא נותן תשובה. הוא מסביר "כי אתה היודע את נפשך ויודע עד כמה נחשב אתה בעיניך…" (השיחות 1.2.11). במילים אחרות, רק אתם יודעים מה התפקיד שלכם בכל מערכת יחסים.

תשובה שמתכתבת עם התפיסה הסוקרטית שהושאלה מהאורקל והמקדש בדלפי שהיה כתוב בכניסה "דע את עצמך". 

זה האינדיבידואלי. יש גם את התפקידים שכולנו חולקים ואפיקטטוס לא נותן לנו הבחנות ברורות במיוחד בין התפקידים האישיים לאלה שיש לכל אחד מאיתנו. ולי נראה שזה בכוונה. 

אפיקטטוס אומר בספר השיחות 3 (23.3-5):

"כל עשייה שאנו עושים, אם אין קנה מידה לפנינו, העשייה תהיה אקראית, ואם נשתמש בקנה מידה בלתי מתאים, הרי נכשל לחלוטין.

ברם, יש לנו שני קנה מידה, האחד כללי והשני מיוחד. הראשון מחייבנו להתנהג כבני אדם. מה כוללים אנו בביטוי זה? שלא נתנהג ככבש באקראי, אם כי בעדינות, ולא כחיה רעה מזיקה. השני נוגע למקצועו המיוחד של כל פרט ולרצונו החופשי. המנגן בנבל ינהג כמנגן בנבל, הנגר כנגר, הפילוסוף כפילוסוף והנואם כנואם." 

שימו לב להבחנה בין קנה מידה נפוץ לספציפי, ולקדימות המפורשת שמעניק אפיקטטוס לפעול כבנאדם. כשהוא מדבר על שלא נתנהג ככבש באקראי אלא בעדינות, הכוונה שלא ננהג כעדר כי ככה נוהגים אחרים. שלא יוכתב התפקיד שלנו ע"י אחרים ולא נעשה אותו בלי התבונה וההיגיון הרציונלי. אלא נחשוב ונפעל בתבונה וגם לא כחיה מזיקה כי לאלה אין תבונה. ולא בכדי הוא מתייחס להיבט הפרטי כמו מקצוע. כי זו מיומנות נרכשת שעל האדם לשכלל כסט של כישורים כמו מקצוע - זו הפילוסופיה. לטפח את האופי שלנו. 

זה רחוק מלהיות אקזיסטנציאליסטי גם במובן האתיקה הסטואית. לא אכנס יותר מידי להבחנות, אבל גם מבחינת התפקידים הספציפיים, אפיקטטוס מבהיר לתלמידיו שיש לפעול בהתאם לתפקידים הספציפיים גם למען תועלת חברתית, לא לראווה או לתפארת אישית. דהיינו האותנטיות האישית שלי היא לא מעל להיותי בן אדם יצור חברתי תבוני. 

בכלל לעניין התפארת האישית, הציטוט האחרון אמר אפיקטטוס בהקשר לקנה מידה שהוא "נוגע למקצועו המיוחד של כל פרט ולרצונו החופשי. המנגן בנבל ינהג כמנגן בנבל, הנגר כנגר, הפילוסוף כפילוסוף והנואם כנואם." 

 אז הוא אומר שהפילוסופיה כמקצוע היא למען הרצון החופשי שלנו לא למען תפארת. למשל בספר השיחות השלישי (23.27-29), אפיקטטוס אומר לתלמידיו, שהפילוסוף לא אמור להזמין אנשים להרצאות שלו אלא עצם היותו פילוסוף אמור למשוך אליו אנשים. שירצו בקרבתו בשל האדם שנהיה מאחר והוא התמקצע ונהיה בן אדם שרוצים להיות בקרבתו. 

הפילוסוף לא מזמין להרצאותיו כמו שהרופא לא מזמין אליו חולים. כמובן שאפיקטטוס מתייחס לימים שהדברים היו אחרת ושונים מהיום. אבל בהקשר לנושא שלנו היום, זה מבהיר שהקשר בין אנשים כאשר אחד מהם פילוסוף כמו במובן העתיק לא כמו במובן המודרני, במובן של פילוסופיית חיים, אז הוא מושך אליו אחרים אם הוא נוהג לפי מידות טובות ומערכת היחסים היא אחרת. 

אפיקטטוס במקומות שונים מדבר על כך ומזהיר כי להיכשל בתפקידנו כבני אדם זה כמו לוותר על עצם האנושיות שלנו, ומוריד אותנו לדרגת בעלי חיים. כאלה שלא נוהגים על פי תבונה. 

לנהוג על פי התבונה, כלומר בהגיון רציונלי זה לנהוג על פי הטבע ואפיקטטוס חוזר על זה פעמים רבות. 

זה אומר לא לפעול בצורה אלימה, רשלנית, גרגרנית או פסיבית. 

הוא למעשה מגדיר אילו מעשים ראויים לאדם שהוא אזרח העולם. בספר השיחות השני (10.1-4) אומר אפיקטטוס: "הסתכל מי אתה. ראש לכל הנך בן אדם: הווה אומר, יצור הנך שהסגולה העליונה שלו היא רצונו החופשי, וכל השאר כפוף לרצון הזה, והוא עצמו אינו ניתן לשעבוד לכפייה (כלומר הרצון החופשי). התבונן איפוא, וראה מאיזה יצורים ניפלה הנך מכושר שיכלך. ניפלה אתה מן החיות הרעות ומן הצאן והבקר. נוסף לזה, אזרח העולם הנך וחלק ממנו, ואין אתה בין הברואים שנועדו לשרת, אלא בין אלה שנועדו למשול, כי מוכשר הנך להבין את ההנהגה האלוהית ולהגות בתוצאותיה. ומהי אפוא, חובתו של האזרח? לא לראות שום דבר מבחינת תועלתו הפרטית, ולא ליזום שום מעשה כאילו הוא עצמו היה משהו נפרד."

אפיקטטוס אומר שהשכל שלנו מובחן מאלה שהם צאן- הנוהגים בעדריות ללא חשיבה או חיות פרא המופעלות מתוקף דחף בלבד. השכל שלנו יכול לנהל אותנו- למשול כמו שהוא אמר. כך שהשכל יכול וחייב לבחור. החובה שלנו כאזרחים והכוונה היא ככאלה שחיים בחברה ובמערכות יחסים שונות, לא לנהוג לפי רק מה שאנחנו רוצים. אלא לפי מה שהחובה שלנו קובעת קודם. אנחנו יכולים להבין סיבה ותוצאה ולהבין שמה שאני רוצה האם הוא רק מתוך מחשבה על עצמי, או מתוך מחשבה שמקבלת קדימות וזה על החובה המשותפת על פי החברה כלל ועל פי החובה שלי במערכת יחסים ספציפית. 

הוא מגדיר במקומות שונים גם איך עלינו לנהוג. להתייחס לדברים חיצוניים כמועילים או לא וכאדישים אלינו. לא להיות קשור ותלוי בדברים חיצוניים. לוודא שהרצון החופשי שלנו נקי ומנוהל ע"י הרציונל. לנהל את התשוקות שלנו. להיות נאמנים. כמו למשל כשאמר בספר השני פרק 4: "האדם נולד לנאמנות וההורס אותה הורס את התכונה האופיינית ביותר לאדם". או כמו שאמר בספר 4 פרק 5.14 לגבי התכונות שיש לאדם לעומת בעלי החיים: "מתי איפוא אומלל הסוס? בעת שאבדו לו כישוריו הטבעיים; לא בעת שאינו יכול לקרוא כתרנגול, אלא בעת שנבצר ממנו לרוץ. והכלב? לא בעת שאינו יכול לעוף, אלא בעת שאינו יכול לרוץ בעקבות הציידים. וכי לא בהתאם לכלל זה נאמר על האדם שהוא אומלל לא בעת שאינו יכול לחנוק אריות (כמו הרקולס), שהרי האדם לא ניחן בכשרים כאלה, בבואו לעולם, אלא בעת שאבדו אדיבותו ומהימנותו. "

אפיקטטוס אומר פה שזה מה שיעשה אותנו אומללים. התנהגות שלא על פי הכישורים הטבעיים והנכונים של האדם וזה אדיבות ומהימנות. אלא הכישורים שיש לאדם על פי תפקידו וחובותיו בעולם. כי הוא יצור חברתי וזו חובה של אדם החי כאזרח העולם. אני חייב להגיד שאני אוהב את הטיעון הזה. זו החובה שלנו כבני אדם להיות נאמנים, מהימנים ואדיבים לאחרים כי זה כשרון טבעי שלנו כבני אדם ולכן חובה שלנו כייצורים שחיים בחברה. 

אם כבר מדברים על אזרחות, או אזרח העולם. האזרחות שלנו בחברת בני האדם באה לפני הלאומית שלנו האקראית שאליה נולדנו. אנחנו קודם חברים בקהילת בני האדם לפני שאנחנו חברים בקהילה של מדינה ספציפית. וזו הסיבה שאפיקטטוס מייעץ לנהוג כמו סוקרטס, לזהות את עצמנו כאזרחי העולם, לא כמי שמגיעים מעיר או אומה זו או אחרת. שימו לב גם להתייחסות ל "לא לראות שום דבר מבחינת תועלתו הפרטית", זה בסדר להעדיף להיות עשיר, נניח, אבל רק תוך כדי תרגול ניתוק מהעושר עצמו כלומר שהוא לא יהיה הזהות שלנו ומה שינהל את חיינו. 

אפיקטטוס  מדגיש שוב ושוב באותו הקשר את הרצון החופשי, מכיוון שהתפקיד שיש לנו כבני אדם אנושיים, כרוך בהתייחסות שלנו כלפי דברים חיצוניים לנו "האדישים". אפיקטטוס קושר את התפקידים שלנו עם אנשים אחרים עם הטענה שאנו שומרים על הרצון החופשי שלנו (prohairesis), כי שתי המחויבויות הולכות יחד. אנחנו מסוגלים לשמור על רצוננו כאשר יש לנו את הגישה הנכונה לגבי גורמים חיצוניים מועדפים. אז אני לא שם אותם בעדיפות על פני דברים אחרים. על פני הכישורים שלי לנאמנות, אדיבות ומהימנות. זאת הכוונה ב לא לראות שום דבר מבחינת תועלתו הפרטית. אם אני בעל רצון חופשי ומושל בעצמי, אני לא מנוהל על ידי דברים אדישים ואז אני חופשי גם לשמור על הכישורים שיש לי כבן אדם ובכך ממלא את חובותיי בקשרים השונים שיש לי. זה אומר, שרחלי בחרה אמנם להתרחק מחברתה, אבל החברה היא אדישה, לא מעלה ולא מורידה את האושר של רחלי. היא לא אמורה להשפיע על הבחירה החופשית של רחלי. הרי רחלי, בחרה לא לסבול יותר את חברתה, רק כי היא הסיקה היא לא מקבלת משהו ממערכת היחסים הזאת. ההסתכלות היתה של מה אני מקבלת ומה נותנת. ההסתכלות היתה לתועלת פרטית. היא אמנם נהגה בנאמנות והגינות, מילאה את תפקידה כחברה בקהילה אנושית ביחס שלה לחברתה. אבל ציפתה ממשהו אדיש דהיינו החברה שתהיה למענה.  


בספר השלישי של השיחות (3.3-4) אומר אפיקטטוס: "הטוב משהוא רק מופיע, מושך אל עצמו, ואילו הרע דוחה. לעולם אין הנפש מסרבת לקבל את הרושם הבהיר של הטוב… בזה תלויה כל תנועה של האדם ושל האלוהים. משום כך מבכר האדם את הטוב על כל עניין של קרבת משפחה. אין לי כל עניין באבי, כי אם בטוב". 

רגע, לא לקפוץ. אמרתי מראש שחלק מהדברים שלו יהיו חריגים ביחס למה שאנחנו מבינים כחובות שלנו במערכות יחסים למשל עם הורינו. בכל מקרה גם ברור ממספר קטעים אחרים שבהם אפיקטטוס קורא לנו ישירות לדאוג לאבינו, אחינו או ליחס שלנו לאחר. 

אבל זה אומר, שיש להתייחס לאב (או כל קשר אחר) באותו אופן כמו הרדיפה אחר עושר ואדישים מועדפים אחרים כמו כל המועילים האחרים: זה טבעי וטוב, אבל רק אם זה נעשה על פי המידות הטובות. זה שולל הן צבירת עושר באמצעים לא אתיים, ואפילו הגנה על קרובי משפחה או יחסים אחרים כאשר זה נוגד את הצדק והטוב החברתי. אם קשר מסוים דורש מכם לנהוג באופן לא חוקי ולא צודק, הוא לא טוב. לא משנה אם זה אב, אם, אח אחות, בן\בת זוג או חברים. 

הבסיס לרגשות ידידותיים נובע ישירות מהמידות הטובות. בספר השני פרק 22 (30): "כי איפה תמצא הידידות אם לא במקום שם יש את הנאמנות, הצניעות והמסירות לדברים המהוגנים ולא לשום דבר אחר?"

יתרה מכך, אפיקטטוס אומר שדווקא המרדף המוטעה אחר טובין חיצוני, למשל, אחר ירושה, הוא שמפריע ליחסים החברתיים התקינים שלנו, למשל בין אחים הנלחמים על ירושה.  

הדוגמא שנותן אפיקטטוס היא: איך אתה יודע שמי שטיפל בך עשה זאת בדיוק כמו שהוא מצחצח נעליו או כפי שהוא מקרצף את בהמתו? איך אתה יודע שברגע שתאבד את יעילותך בעיני אדם, הוא לא ישליך אותך? אני יודע שזה נשמע ציני, אבל כולנו מכירים מערכות יחסים כאלה ונראה לי שגם רחלי שנועצה בי אולי חוותה אחת כזאת עם חברתה. 

במובן מסוים תפקידנו האוניברסלי הוא שמאפשר לנו לקבל גם מספר תפקידים ספציפיים. כך אפיקטטוס מדגיש לא פעולות חיצוניות לנו, אלא הגישה המנחה את הפעולות שלנו. את הכוונות שלנו. הוא מדגיש לא את חשיבות הדברים החיצוניים המועילים, אלא את התפקיד שלנו ביחס לדברים החיצוניים המועילים. 

שינוי צורת החשיבה הזאת, למעשה מעביר את היחס ותשומת הלב שלנו, מהעולם הבלתי אמין של החיצוניות לעולם היציב (והפנימי) של הרצון החופשי שלנו. בשונה מ שופנהאואר שכתב "אולם מי שלו חום פנימי רב משלו, יעדיף להתרחק מהחברה כדי לא לספק, ולא לקבל, שום תלונה. ". אפיקטטוס היה אומר לנו שמי שיש לו חום פנימי רב משלו, ישתמש ברצונו החופשי לנהל את המועדפים שלו. יבחר לדעת לסבול כשזה חובתו וזה הולם את מידותיו הטובות ויבחר להתרחק איפה שנכון שיעשה זאת. או תעשה זאת. ובכל זאת לא להתלונן. אבל העצה של שופנהאואר היא לא סטואית. הסטואים מתמודדים, לא מתרחקים. זה בריא יותר לנפש. 


כמו שאמר אפיקטטוס בספר 4 פרק (1.122): "טבעו של האדם מהו? האם לנשוך, לבעוט, להשליך לבית הכלא ולערוף? לא, כי אם להיטיב עשות, לעבוד יחד עם אחרים להתפלל עליהם". להתפלל עליהם גם תורגם במקומות אחרים כלהודות עליהם. אז הוא לא היה מסכים עם שופנהאואר להתרחק. אלא לאמץ את טבענו כבני אדם.

אפיקטטוס מבין מה בני אדם מסוגלים לעשות. לנשוך, לבעוט לכלוא ועוד. או לענייננו מסוגלים לשקר, לבגוד ולהונות. הדגש שלו הוא על מה בני אדם מסוגלים לעשות כשהם במיטבם. כשאנחנו פועלים על פי הטבע. על פי חובותינו הטבעיים כבעלי רצון חופשי, כי אם להיטיב עשות, לעבוד יחד עם אחרים להתפלל עליהם. 

כמו שהוא אמר שכאשר אנחנו לא פועלים הכי טוב שאנחנו אמורים כבני אדם, נניח כי אנחנו לא נאמנים או מנצלים, אנחנו מורידים עצמנו לדרגת בע"ח לא רציונליים. שלא מסוגלים לפעול ע"י רציונל, רצון חופשי ותבונה. בע"ח פועלים על פי אינסטינקטים ולא מסוגלים לביקורת עצמית. לעשות רפלקציה ולחשוב לפני שהם פועלים. הרי זה מה שמבדיל אותנו מבע"ח. אנו חווים גם בושה, כתוצאה מהיכולת שלנו להעריך את מעשינו. כמו שאמר בספר 3 (7.27): 

"וטבענו מהו? כבני חורין, כאצילי רוח וכשומרים על כבוד עצמנו. איזה יצור חי אחר, חוץ מהאדם מחוויר? מי מהם מוכשר לקבל רושם של בושה? מוטל עלינו לשעבד את הנאותינו לחובותינו אלו כעבדים וכמשרתים, כדי לעורר את מסירותנו להן ולזרזנו למעשים המתאימים לטבענו.". 

רק בני אדם חשים בושה. כי רק בני אדם מסוגלים לבחון את מעשיהם ולראות שפעלו באופן שגוי. לא על פי החובה שלנו כבני אדם. אבל פה הפספוס בשיחות תוכחה לאחרים כמו שעשתה רחלי לפני שהתנתקה מחברתה. אנחנו מנסים לגרום להם להרגיש בושה על ההתנהגות שלהם. ומי רוצה להרגיש בושה? זה מרים אצלהם מנגנוני הגנה שלא מאפשרים להם בכלל לשפוט מחדש את התנהגותם. חלק מהאנשים בכל מקרה לא יעשה את זה, גם בלי מנגנוני הגנה.

התפקיד שלנו כבני אדם כרוך בסגולה של רציונליות: עלינו להשתמש ברשמים שלנו כראוי, עלינו לבטל את התשוקות ולהיות אמינים. דהיינו לא להיות מופעלים על ידי דברים חיצוניים ואופן לא בריא. גם הנאות וגם כעסים. גם התאהבות וגם ציפיות. עלינו לחשוב באופן ביקורתי על מעשינו, ועלינו לאמץ את חובותינו כחברים בקהילה האנושית. תפקידנו האנושי מחייב שנשמור על רצוננו החופשי. עלינו לטפח את הסגולות והמידות הטובות שלנו תוך התייחסות לדברים חיצוניים מועדפים באופן אדיש. מועיל או לא מועיל. 

אז לסיכום,

ראשית, לא חייבים להישאר במערכת יחסים לא טובה. אבל לפני הניתוק והחרם, כדי לבחון 2 דברים. הראשון, סבל הוא לא בהכרח דבר רע, הוא מחשל, מלמד, הוא עוזר לנו לאמן סגולות שיש בנו ושאנחנו יכולים לשפר או לאמץ לעצמנו. זה מטפח את האופי שלנו - כמובן כל עוד יש לו ערך. מכאן גם בהקשר של סבלנות- אורך רוח וגם בהקשר של סובלנות לשונה מאיתנו. 

השני, אל תצפו מאחרים ואל תחפשו את התועלת האישית שלכם ממערכת היחסים. התועלת האישית תגיע באופן נלווה לפעילות האקטיבית שלכם על פי מידות טובות של נאמנות והגינות. תסתכלו מה אתם עושים, לא מה אחרים. לא מה יצא לכם ממערכת היחסים. סנקה אומר שהאדם החכם לא זקוק לידידים וחברים, אבל הוא יבחר בהם בכל זאת. זה בדיוק הסיבה. הוא לא מצפה מאחרים שישלימו משהו שחסר לו, אבל יבחר בהם כי זו החובה שלנו כבני אדם שחיים בקהילה אנושית. 

תעשו את כל זה, ותמלאו את התפקידים הבסיסיים ביותר שלכם בחיים, תפקידכם כבני אדם.

לכן אני ממליץ לכם לבחון מה המקום שלכם ומה החובה שלכם בכל מערכת יחסים. מה הדינמיקה. מה התפקיד שלכם. תוודאו שאת כל התפקידים הללו, אתם עושים קודם כל כבני אדם בעלי מידות טובות וכוונות טובות. תדאגו להיות בחברת אנשים כאלה גם. אל תצפו מהם שיהיו מה שהם לא. תסבלו היכן שצריך ורק אתם תקבעו אם מתאים לכם או מועיל לכם להיות במערכת יחסים מסוימת. אם נכון לסבול בשבילה. 



אז עד  כאן להפעם. תודה שהאזנתם. נשתמע בפרק הבא אם ירצה הגורל. היו בטוב.


15 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

Comments


bottom of page