top of page

פרק 122 בטקסט- על המזג של מרקוס אורליוס ועל המוזות

Apollo, Mnemosyne, and the Nine Muses, (by Anton Raphael Mengs, 1761)


שלום וברוכים הבאים להסכת על אומנות החיים- הפודקאסט על הפילוסופיה הסטואית. שמי ברק קידר. אני יועץ פילוסופי, מלמד פילוסופיה סטואית. אתם מוזמנים לאתר שלי stoaisrael.com  דרך האתר אפשר לפנות לשיחות ייעוץ או להירשם לקורס הבא. אתם יכולים לחפש גם דף האינסטגרם או קבוצת הפייסבוק. אם תעקבו, זה יעזור לכם לתרגל, להנכיח בחייכם ולשמר את הפילוסופיה הסטואית. 

היום אלווה אתכם לתוך ציטוט שאולי יסייע לכם ולו במעט בנבכי החיים.


שאלתי בקבוצה שאני חבר בה למה הם חושבים שמרקוס אורליוס כתב על אדיבות הרבה יותר מאפיקטטוס?  ציינתי גם, שנראה לי שזה בגלל שזה משהו שהוא חשב שהוא צריך לעבוד עליו. זהו רעיון סטואי חכם אז למה אפיקטטוס לא נותן לו יותר תשומת לב? 

ענו לי 2 פרופסורים מביני עניין בתחום. ראשית, מרקוס אורליוס חוזר לא מעט על נושאים שהוא מרגיש שהוא צריך לעבוד עליהם כמו ניהול כעסים למשל. כמו כן, אי אפשר להשוות את כתבי מרקוס אורליוס לאלה של אפיקטטוס. מרקוס כתב כתרגול רוחני וככל הנראה הגיע אלינו כל מה שכתב לעצמו. בעוד שאפיקטטוס לא כתב, אלא מדובר בסיכומי שיחות של אפיקטטוס עם תלמידיו כפי שכתב התלמיד שלו אריאנוס והגיעו אלינו 4 מתוך 8 ספרי שיחות. 

אבל בעיקר מרקוס הרגיש צורך בלתרגל ניהול כעסים ואדיבות בעוד שתלמידי אפיקטטוס היו זקוקים קצת לקשיחות המרצה שלהם. 

בעיני יש משהו מפעים במה שכתב לעצמו מרקוס אורליוס. כבר אסביר. כי קודם, קצת מיתולוגיה. 

במיתולוגיה היוונית לפני ששלטו האלים האולימפיים בהנהגתו של זאוס, שלטו הטיטאנים. חלקם היו מפלצות, חלקם היו סוג של תופעות למיניהן.

מנמוסינה היתה מן הטיטאנים המקוריים. משמעות השם או התפקיד של מנמוסינה, הוא זיכרון. היא ילדה לזאוס 9 בנות. הן חיו במקומות שונים בתקופות שונות. גם בהר הליקון, גם בהר פרנסוס שמעל לדלפי היכן שמצוי מקדש האל אפולו וניתנו נבואות.

כשאומרים את המילה מוזה, בד"כ עולה המחשבה על יצירתיות והשראה. נוהגים להגיד על מישהו או מישהי שהם המוזה שלנו כשהם נותנים לנו השראה ליצירה או שהם מדרבנים אותנו. 

אפשר למצוא את המילה מוזה, במוזיקה, במוזיאון ובעוד מילים. 

אז אמא שלהן היא הזיכרון אבל האבא זאוס, ידוע בהפכפכותו והיותו אל גחמני לעיתים. 

9 המוזות הן:

קליופה מוזה של השירה האפית. השם שלה ניתן לסוג של עוגב. פירוש שמה הוא יפת הקול והיא ילדה את אורפאוס המוזיקאי היווני החשוב.

קליאו מוזת ההיסטוריה. היא אחראית על הכרזת אירועים גדולים והפצתם. אחרת איך היינו יודעים עליהם?

ארטו מוזת שירת האהבה והשירה הלירית. שמה קשור לארוס וארוטיקה.

אוטרפה מוזת המוזיקה עצמה. 

מלפומנה המוזה הטרגית. במקור היא ייצגה את המקהלה ואז את הטרגדיה בכלל. היא היתה שילוב של מוזיקה, שירה, דרמה, מסכה, ריקוד ושירי הילולה. 

פוליהימניה המילה  "הימנוס" היא המילה היוונית להלל. פוליהימניה היתה מוזת המזמורים, המנגינה, הריקוד והרטוריקה אבל גם המדיטציה. אז היא מוזת המיינדפולנס למעשה.

טרפסיכורה מוזת הריקוד.

תאליה המוזה המצחיקה והנעימה. הידידותית.

אורניה קיבלה את שמה מאורנוס, אל הבראשיתי של השמיים. היא האחראית על האסטרונומיה והכוכבים. היא גם ייצגה אהבה אוניברסלית - סוג של רוח קודש. 


אפולו היה האל האחראי על המתמטיקה, התבונה והלוגיקה. השירה והרפואה, הידע הרטוריקה והנאורות. מעל אלה, הוא היה אל ההרמוניה. זה רעיון שאני אוהב. זה אומר שבעולם החומרי בו אנו חיים יש תכונות אלוהיות. ששוכן בהם סדר קוסמי. אפשר למצוא את הסדר הזה, בצורות גיאומטריות, במקצבים ומודולציות במוזיקה, בקול האנושי וגם בשרשרת של מסקנות והיגיון. מי שמתבונן במציאות בהשראת האל אפולו, יכול למצוא משמעות וגורל בתוך הדבר המתרחשים במציאות, אפילו בשגרה. זאת אומרת שהאל אפולו גם לא משקר. כי זה משבש את ההרמוניה והסדר. על כן, הוא היה אחראי גם על הנבואות- של האורקל. מיוחד לאפולו גם שהיה מקודש אצל הרומאים בשמו היווני. בניגוד לאלים יוונים אחרים שקיבלו שמות רומים. אפולו היה מקודש בעת העתיקה בשמו בתרבויות שונות. 

כאשר אנשים היו מגיעים לדלפי לקבל נבואה מהכוהנת במקדש, היא הייתה נותנת תשובות סתומות ולא מובנות. כי אמנם האל היה דובר רק אמת, אבל הוא לא היה נותן תשובות ישירות. רק לאחר שהדברים התרחשו היו אנשים מחברים את  הדברים ומבינים למה התכוונה הכוהנת. זה רעיון מעניין בעיני. כי לכולנו קרה שהבנו משהו בדיעבד. שירד לנו האסימון לגבי משהו הרבה לאחר שנאמר לנו. זה גם אומר שאנחנו בהבנה של המציאות יכולים להבין מה אומרת הכוהנת מה המסר של האל ההרמוני. 


אז למה אני מספר לכם על כל זה. כהקדמה למה שפתחתי בו. יש קטע מופתי בספר "מחשבות לעצמי". יותר נכון רשימה. רשימה של 10 מתנות מ 9 מוזות ואחת ממנהיגן האל אפולו. 

למה הקטע הזה מופתי? כי אם תשאלו כל אחד שעוסק רפואת נפש, באימון, בתרגול רוחני וכדומה, הם יתנו לכם כמה וכמה טכניקות להפגת כעסים. מרקוס אורליוס, כותב לעצמו 10. אני מזכיר לכם מנמוסינה אימן של המוזות היא טיטאנית של הזיכרון. מרקוס מתרגל 10 טכניקות שיזכירו לו להיות אדיב ולא לכעוס. יש פה גם הסבר למה לעשות את זה וגם איך.  


ראשית

"צריך אני לדעת את יחסי לכל אדם. הן איש בשביל רעהו נולדנו, ובמובן אחר נעשיתי להם למנהל, כמו שמנהל הַתּיִּש את הצאן והשור את עדר הבקרים. אבל אפשר להתרומם להשקפה יותר גבוהה: אם אין העולם ערבוביה של אַטּוִֹמים, אזי הטבע מושל בֹכּל, ואם כן היצירים הנמוכים נבראו למען הנעלים מהם, ואלה נבראו איש בעבור רעהו". 

ראשית, גם אם אני הבוס. המנהל, ראש העדר, הקיסר, אני לא צריך לכעוס על אחרים ואני צריך לנהוג בהם באופן שנועדנו -זה למען זה. בני האדם נבראו איש בעבור רעהו. התחלה יפה לשכנע את עצמו לא לכעוס על אחרים כי נועדנו לחיות ביחד. 


"שנית. איך הם האנשים על שולחנם, על משכבם ובכל מקום? לכמה הכרחים דמיוניים הם מ ֻשׁעבדים ובכמה גאוה והתנשאות הם עושים מה שעושים?" 

תרגיל שני, תחשוב הוא כותב לעצמו, איך האנשים האלה מתנהגים. על שולחנם או כשהם הולכים לישון. זה אומר שההתנהגות שבגינה אני כועס על האנשים האלה, מזיקה להם. הם בזחיחות דעת ינהגו לפי טבעם וזה יהיה להם לנטל גם אם הם לא יודעים זאת. לי זה נראה שהוא אומר לעצמו שצריך לרחם עליהם יותר מאשר לכעוס עליהם. 


"שלישית: אם הם פועלים כהלכה, אל לך להתמרמר; אך אם שלא כהלכה, ברי שהם עושים זאת בעל־כורחם. הלא כל נפש באשר היא אינה רוצה כי האמת תישלל ממנה; כך אף אין חפצה לשלול יחס הוגן כלפי כל אדם כפי מידתו. לכן אנשים אלה יכעסו, שמכנים אותם כעושי עוול, גסי רוח, רודפי בצע ובקיצור — חוטאים לזולת."

מרקוס אומר מה שכתב גם אפיקטטוס ושניהם קיבלו השראה מאפלטון וסוקרטס. הוא אומר שאנשים לא חוטאים בידיעה שמה שהם עושים הוא שגוי. הם חושבים שמה שהם עושים זה נכון לעשות. זאת הסיבה שאנשים כועסים כשרואים אותם באופן שונה ממה שהם רואים את עצמם. אם מישהו רואה אותם כעושי עוול למינהו. זו גם דרך לרכך כעס. להבין שאנשים לא מתכוונים לעשות עוול בכוונה. 


"רביעית. גם אתה חוטא הרבה והנך כאחד מהם. ואם מכמה חטאים נקית, מן היֵצר לחטוא לא נקית, ורק מתוך פחדנות או מתוך תשוקה לכבוד ועוד רגשות כאלה נמנעת מן החטא."



אף אחד לא חף מעוולות וחטאים. בכנות מלאה מרקוס כותב לעצמו שאם הוא לא עשה עוול זה לא בגלל שלא חשב על כך, אלא בגלל שפחד מה יחשבו עליו. זו לא "צרת רבים - נחמת שוטים" או חצי נחמה. זו הכרה בכך שאנושי. 


"חמישית. הן לא ברור אפילו, אם באמת חטאו. כי דברים רבים נעשים רק מתוך ההכרח שבסדרי החברה ובכלל צריך אדם לחקור הרבה קודם שיוכל לדון במישרים את ֹפעל חברו"

בפרק הקודם דיברנו על שיפוטיות. פה מרקוס כותב לא למהר לשפוט. לבחון את הדברים. הוא גם נהג ככה בעיקר במשפטים שבהם הנאשם עמד לפני גזר דין מוות. והוא עצמו ניהל את רוב המשפטים שעסקו בדיני נפשות. הוא נתן את זכות הסניגוריה ולא פסק אלא לאחר היוועצות עם משפטנים וחקירה ממושכת. הוא נתן קרדיט לאנשים. יש פה גם שיהוי שיפוט שממתן כעסים. אם אני מנסה לבחון אם אנשים באמת עשו עוול, אני לא ממהר לשפוט ולכעוס. עצם הבחינה ממתן כעס. 


"ששית. אם הרבה אתה כועס וזועף, אל תשכח, כי חיי אדם קצרים וכי בקרוב נשכון בקבר."

במילים אחרות. האם העניין שאנחנו כל כך כועסים עליו, באמת כל כך רציני ששווה את האנרגיה שלילית הזאת? אם כן, גם ככה חיינו קצרים וגם זה יעבור. כמו שאמר טונה:

"אבל בדקתי ת׳סטטיסטיקה ושמע:


גם זה יעבור…

שכשאני אהיה למטה, תזכיר לי ש...


גם זה יעבור…

זמן מרפא את הכל, הוא מרפא את הכל

אם לא הכל, את הרוב וגם זה יעבור…


"שביעית: אין פעולותיהם מטרידות אותנו, שהרי הללו מקורן בשכלם שלהם; דעותינו הן הטורדות אותנו. הסר אפוא את שיפוטך על אותה רעה משוערת, בטל אותו בחפץ לב והנה כבר חלף זעמך. אם כן, כיצד תסירהו? בחושבך כי לא נגרם לך שום עוול מוסרי. הן עוול זה הוא הוא הרעה היחידה, שאלמלא כן נחשבת אף אתה כמי שחוטא לרוב, נפשע והפכפך."

אולי הקטע החשוב ביותר ב-עשירייה. מרקוס אורליוס כתלמיד של דבריו אפיקטטוס מהמדריך 5:

"לא המציאות מטרידה את בני האדם, כי אם מחשבותיהם ודעותיהם על המציאות… אם כן, כאשר דְבר מה מעכב אותנו, מטרידנו, או גורם לנו כאב, אל לנו להאשים לעולם מישהו אחר זולת עצמנו, כלומר, את דעותינו שלנו."

מרקוס אומר יותר. הוא אומר שלא נגרם לך שום עוול מוסרי שזו הרעה היחידה. הוא מתכוון שרק אם אני פועל באופן לא מוסרי אני נפגע. העוול הוא רק בפעולות שאני עושה לא בפעולות שאחרים עושים. את מה שהם עושים, אני יכול לשפוט אחרת באופן שלא מטריד אותי. אז התרגול פה הוא להגיד לעצמך אני לא באמת נפגעתי. אני האחראי הבלעדי על היותי פגוע, כעוס ומלא זעם.


"שמינית. עצֵבנו ורגֵזנו על פעלי האנשים הללו קשים הרבה יותר לנשׂא מהפעלים בעצמם, אשר אנחנו מתעצבים ורוגזים עליהם." 

זה כבר ממש עצה של הגיון בריא וגם אפקטיבית. להתרגז זה להעניש את עצמך על מעשים של אחרים. עצם הכעס גרוע מהעוול שלכאורה נגרם לנו. 


"תשיעית: האדיבות היא בלתי מנוצחת, אם אמיתית היא ואינה לגלגנית או מעושׂה. הן מה יעולל לך החצוף שבחצופים, אם תנהג עמו אדיבות לאורך כל הדרך וכן, בהינתן ההזדמנות, תוכיחנו בעדינות ותשנה דרכיו בנחת ובנועם — אף באותו הרגע עצמו שבו ינסה להרע לך: "לא, ילדי; נוצרנו לשם מטרה אחרת. לא אני הוא זה שנפגע, ילדי, כי אם עליך בא הפֶּגע. "הראה לו" בזהירות ובכלליות כי כך הם פני הדברים, וכי אף הדבורים אינן עושות כדבר הזה, וכמותן כל היצורים שמטבעם חיים בחֲבַרוֹת. אל לך להסביר זאת על דרך האירוניה, אף לא על דרך התוכחה, כי אם בחיבה ולא כמי שנדקר בנפשו או כמטיף מוסר, אף לא כדי שאחד מעוברי האורח ישתאה למעשך — לא כי, על אף נוכחותם של אחרים, פנה אליו כאילו הייתם לבדכם." 

לכאורה, הקטע התשיעי הוא דרך התמודדות עם אלה שגורמים לנו לכעוס. אני אומר לכאורה, כי לא רק להתמודד איתם, אלא כדי לאמץ את הדרך הזאת כאופי. כמו שאמר הרליטוס הפילוסוף הקדם סוקרטי שהשפיע אף הוא על מרקוס אורליוס :"אופיו של האדם הינו גורלו ואף ייעודו.". כאשר נאמץ את דרך האדיבות, מפעם לפעם הכעס יפחת ויתמתן. 


"את תשעת הִעקרים האלה תזכור כִאלו הן מתנות שקבלת מאת המוּזוֹת והתחל סוף כל סוף להיות אדם, כל עוד נשמת חיים באפך. השמר לך הן מלכעוס עליהם הן מלהחניף להם, שהרי זה גם זה אינם לטובת הכלל וסופם שיפגעו בך. ובשעת כעסך הֱיֵה נכון לזכור, כי אין החימה נמנית עם מעלותיו של גבר, כי אם הנועם והעידון — וכשם שהללו אנושיים יותר כך הם גבריים יותר. הן בהם טמונים הכוח, העוצמה והגבורה, לא בכעס ובמִרמור, וככל שיתקרבו אל השלווה כך יעצם כוחם; וכפי שצער הוא סימן לחולשה, כך גם הכעס, כי שניהם נפצעו ונכנעו לפצעיהם".


מרקוס אורליוס הרגיש צורך לתרגל ולעבוד על עצמו לא לכעוס. יצא לי לשוחח עם אנשים שראו ערך בכעס. כאילו הם מסרבים להיפרד ממנו. חלקם בטענה שהכעס מדרבן לכדי עשייה. חלקם כאילו זה ביטוי לאותנטיות שלהם. הם אמרו שלפעמים צריך לכעוס קצת שיש לזה ערך חיובי. 

מרקוס אורליוס לא חשב ככה וגם סנקה כתב 3 ספרים על הכעס וגם מכתב ללוקיליוס. 

סנקה תאר זאת בפתיחת הספר הראשון שלו על הכעס באופן שלדעתי מסביר באופן נפלא למה לכעוס לא דבר טוב. סנקה כתב:


"בכל שאר המידות יש קצת מנוחה ושלוָה, אבל מידה זו – כל עיקרה אינו אלא תנועה מבוהלת וסיבה למכאובים, תשוקה בלתי־אנושית למלחמות ושפיכת־דמים והריגת־נפשות, רק כדי להזיק לאחרים, בלא שים לב לתוצאות; הזדקרות לקראת אבני־קלע, בלא לחוש אף אם בעקב הנקמה יאבד גם המתנקם. הן בעבור זה יש מן החכמים, שקראו לכעס בשם ”שיגעון קצר“. כי הכועס הרי כמשוגע אין־אונים הוא למשול ברוחו, שוכח מה שהוא לפי כבודו, אינו זוכר את הענינים, שהוא צריך להם ביותר, מתעקש להחזיק במה שהתחיל, אוטם אזנו משמוע עצה ודבר־שכל, נפעם ומבוהל מתוך סיבות הבל, מחוסר־כישרון לבחון את הנכון והאמיתי, דומה לחורבה רעועה, שכשהיא נופלת על אחרים היא עצמה נהרסת".


מרקוס אורליוס לקח את זה צעד קדימה וכתב "הנועם והעידון — וכשם שהללו אנושיים יותר כך הם גבריים יותר. הן בהם טמונים הכוח, העוצמה והגבורה, לא בכעס ובמִרמור, וככל שיתקרבו אל השלווה כך יעצם כוחם"



אמרנו מתנות מ 9 מוזות והאל אפולו. אז מרקוס מוסיף: 

"אם תרצה, קבל־נא גם מתנה עשירית ממנהיג המוזות: דע כי טירוף הוא לדרוש מן הרשעים שלא יעוולו; דרישה זו שואפת אל הבלתי אפשרי. זאת ועוד, להסכים כי יעשו עוול לאחרים אך לבקש כי לא יָרֵעוּ לך הרי הם מאפייניו של הנבער והעריץ.".

בכל פעם שאתם מתרגזים תגידו לעצמכם, רק עריץ מצפה שאחרים יתנהגו כמו שהוא מצפה מהם. זה לא הגיוני לצפות שאחרים לא יעשו טעות. 


נחבר את הכל. פרק 18 בספר ה-11 של "מחשבות לעצמי", הוא אחד הארוכים. ויש גם רישום דומה שלו בספר 9. הפרק הזה הוא תרגול של מספר רפלקציות בהן מרקוס דן עצמו על מנת להביא את עצמו ממצב של כעס להבנה והכלה. אדיבות ביחס שלו לאחרים ולטעויות והעוולות שלהם. 

הכל מתחבר עם התפיסה הסטואית של ההרמוניה הקיימת במציאות מאורגנת ע"י האל אפולו אשר ממנה נגזרת המסקנה שכל בני האדם נועדו זה למען זה. לפעול אחד נגד רעהו פוגע בהרמוניה בטבע. 

הפרק הזה ממחיש את הבסיס של התרגול הסטואי- הקשר ההדוק בין הדעה שלנו, האופי שלנו והפעולה שאנחנו נוקטים.

התרגולים הללו גם מבוססים על ההנחה שעשיית עוול מקורה בבורות. מה שמחייב את הסטואי ללמד את זה שעושה עוול. 

נוסיף על זה את ההנחה הסטואית שדברים חיצוניים לנו לא יכולים לגרום לנו נזק מוסרי. לשלווה שלנו זו רק הדעה שלנו שמזיקה לשלווה שלנו. 

הכעס שמרקוס מנסה לשכח בעצמו, הוא מיוחד. כי הוא נובע מטעויות של נתינים שלו. מכך שחלקם המרו את פיו. אז הוא היה מצוי בעמדה קשה משכל אחד מאיתנו מהבחינה שמילתו היא החוק. אבל הכעס על טעויות אחרים, הטריד את מרקוס. הוא לא רצה בו. יתרה מכך הוא חשב שהוא לא נכון והוא עוול לשלוות הנפש שלו. הכעס הוא החולשה שלו. 


אפולו דובר רק אמת גם אם קריפטית ומעורפלת. כשאנחנו מבקשים את האמת, אנחנו מבינים שאנשים טועים כי הם בורים בנוגע למה שנכון ואמת. כולנו כאלה. שאיפה לסדר והרמוניה צריכה להביא אותנו לשלווה ולא לכעס. כי כעס הוא הפרה של השלווה. האדיבות עדיפה על הכעס. כי אנשים לא אוהבים שאומרים עליהם שהם עושים רע כשזו לא הכוונה שלהם. אז אם אנחנו כועסים, אנחנו עושים עוול. העוצמה והגבורה נמצאים לא בכעס. זו תשובתו של מרקוס אורליוס לאלה שחושבים שקצת כעס מניע לפעולה. לא הגבורה מניעה לפעולה. האדיבות מניעה אחרים יותר מהכעס עליהם. 

הכעס הוא חורבה רעועה, שכשהיא נופלת על אחרים היא עצמה נהרסת…




אז עד  כאן להפעם. תודה שהאזנתם. נשתמע בפרק הבא אם ירצה הגורל. היו בטוב.


31 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

Comentários


bottom of page