שלום וברוכים הבאים להסכת על אומנות החיים- פילוסופיה מעשית מבוססת על הפילוסופיה הסטואית.
תודה לבית אריאלה על אפשרות השימוש באולפן שלהם. שמי ברק קידר.
אני עוסק בייעוץ פילוסופי, לומד ומתרגל פילוסופיה סטואית.
אתם מוזמנים לאתר שלי stoaisrael.com וכן לדף הפייסבוק של אומנות החיים-פילוסופיה מעשית, שם יש פוסטים מעניינים.
היום אלווה אתכם לתוך ציטוט שאולי יסייע לכם ולו במעט בנבכי החיים.
הפעם ציטוט מתוך אפיקטטוס שיאפשר לנו לפתח נושא. הציטוט מתייחס לאחד מהעקרונות הכי חשובים בפילוסופיה הסטואית ואחד מהטכניקות שדורשות תרגול מתמיד.
השנתיים האחרונות לא השאירו אף אדם אדיש לתהפוכות הגורל. מגפת הקורונה גרמה לשינויים בחייהם של כולם. לרבות מי שמכחיש את קיום המגיפה, למי שבחר להתחסן ומי שלא. הקורונה היא דוגמא מצויינת לנושא הפרק היום. היא גרמה לכולנו להיסגר בבתים במשך תקופה. חלק נאלצו לשנות מקומות עבודה. חלק מהאנשים מצאו עצמם עם הרבה מאוד עבודה, כמו אנשי הרפואה, או שליחים. כולנו חוייבנו במסכות, תווים ירוקים וסגולים, כן בידוד לא בידוד. אנשים נאלצו לדחות חתונות. אנשים נדבקו וחלק חוו את המחלה באופן קל וחלק קשה. חלק מהאנשים לא ראו את קרוביהם המבוגרים תקופה ארוכה מתוך חשש להדביק אותם. טיסות לחו"ל בוטלו, אנשים חזרו מרילוקיישן בחו"ל. עסקים הסתגלו לעבודה מהבית, ועוד ועוד ועוד. לי אישית הקורונה גרמה להפסקת העבודה בהתחלה וחוסר וודאות, אם תהיה עבודה או לא, אם תהיה הכנסה, אם הממשלה תיתן מענקים או פיצויים לעצמאיים. אחרי הסגר השני, פתאום היתה לי הרבה יותר עבודה… רצה הגורל וכשפרצה הקורונה לחיינו כבר תירגלתי את הפילוסופיה הסטואית והיא אפשרה לעבור את התקופה טוב באופן יחסי. כי החוסר ודאות שנלווה לסגרים הראשונים, היה משהו שאף אחד לא הכיר. מספר כלים סטואיים עזרו לי להתמודד.
אז אפרופו סטואיות… נמחיש באמצעות הדוגמא של המגיפה, איך התפיסה הסטואית רלוונטית.
לפני הציטוט הקדמה. מי שזוכר תיארתי בפרקים הראשונים שמטרת החיים בוטאה על ידי זינון, מייסד הסטואיות, כחיים על פי הטבע או כדרך הטבע. מידת החוכמה שדיברנו עליה בפרק 12 מורכבת מלחיות בהרמוניה עם הטבע, אומרים הסטואים, ובדרך זו חיינו יעברו חלק ונגיע לרווחה נפשית ואושר (eudaimonia). אני יודע שלחיות בהרמוניה עם הטבע נשמע כמו משהו מיסטי או חיבוק עצים. אבל לא! כריסיפוס ראש האסכולה השלישי של הסטואה, הסביר את ההרמוניה עם הטבע והבחין בין שני היבטים פנימי וחיצוני: כריסיפוס אומר לחיות על פי הטבע מתחלק לטבע שלנו, ליכולתנו לחשיבה רציונלית שזה הפנימי ולטבע שלנו כבני אדם כחיה חברתית המשתתפת בעולם וזה החיצוני. רבים מהאנשים שחווים את העולם, רואים כל התרחשות כקשורה אליהם וכך מתעוררת איזושהי הפעלה פנימית, אם זה רגש כלשהו או תשוקה או אפילו סלידה או הירתעות. ברמה הכי בסיסית, אם אני נוהג לתומי מישהו חותך אותי בכביש, הוא ביצע פעולה, אני מתעצבן כי הוא סיכן את החיים שלי. חמתי עוד עולה כי משפחתי היו איתי ברכב. הוא פגע בילדי ואשתי. מתעורר בי היצר הכי ראשוני הישרדותי של הגנה על משפחתי. אני מברך אותו במיטב הברכות מתוך לקסיקון הקללות השלם, במהדורה הכי חדשה שלו ועוד ב 3 שפות לפחות. אני גם חותך אותו חזרה כדי ללמד אותו לקח, אלא אם היה לו מראה מאיים ואז רק אדפוק מבט נוזף. עכשיו אם ננתח רגע את כל ההתרחשות על פי הסטואה, נתחיל בכך שלא חייתי בהרמוניה עם הטבע. הרמוניה לא היתה פה. השלב הראשון הוא ההתרחשות שנכפתה עלי. האיש חתך אותי בכביש וסיכן הרבה אנשים, אין עוררין על כך. יכול להיות שהאיש מיהר, היה טרוד, כעוס, אולי לא שם לב. סביר מאוד שהוא פשוט לא מודע למשמעות מעשיו או נוהג בחוסר אחריות, מה שבטוח הוא פעל כך כשהוא אדיש אלי. הוא לא עשה את זה במכוון כלפי. אני הייתי עוד רכב בדרכו. לא בן אדם ולא חיים שהוא יכול להרוס ברשלנותו. החפצה לכל דבר ועניין. זוכרים שאמרתי מקודם שאנשים רואים כל התרחשות בעולם כקשורה אליהם. אז ככה, אבל זה לא היה קשור אלי כברק. זה היה קשור לאדם שעשה את העבירה המוסרית והחוקית. עכשיו לא מדובר בהצדקה, אלא הבנה של התנהגות אנושית. ההיבט של חיים על פי הטבע, אומר להבין שבני אדם טועים. יש לי אפשרות ללמד אותו או לסבול אותו, או לדפוק לו מבט נוזף. ההיבט השני על פי הסטואה- הפנימי שלי, הוא החשיבה הרציונלית הפנימית. הרגש שמתעורר אצלי והפעולה שבעקבותיו. אני באמת ילמד אותו לקח? אחנך אותו? באמת המבט הנוזף שאתן לו יעשה משהו? אם אני מבין מראש שהעולם מתנהל ברובו המכריע באדישות אלי - בלי קשר אלי, אולי לא אקח אישית את ההתרחשויות. החשיבה הרציונלית, היא ההיבט השני- הרציונל הוא על דרך הטבע והוא אמור לנהל אותי כך שלא אוטרד מאירועים חיצוניים כאלה ולא אנוהל על ידם. לא אתן ששלוותי תופר בגלל פעולות חיצוניות ובטח לא הופעל באופן הנוגד את החוכמה בעקבות הפעולה החיצונית הזאת של נהג חסר אחריות.
מאוחר יותר הסביר אפיקטטוס שהדרך לעשות זאת היא תשומת לב להבחנה בין דברים ש"תלויים בנו" לבין דברים שלא, שבאמצעותו הוא התכוון לפעולות בשליטה שלנו לעומת דברים שקורים לנו.
כל טכניקה אחרת של סטואיות מובנת ביחס למטרה היסודית של חיים בהתאמה לטבע, התפיסה הזאת של אפיקטטוס נקראת "דיכוטומיה של שליטה". דיכוטומיה במובן של קוטביות. 2 צדדים - דהיינו- מה בשליטה שלי ומה לא. הציטוט מתוך אפיקטטוס הולך כך:
"המשימה העיקרית בחיים היא פשוט זו: לזהות ולהפריד בין עניינים כדי שאוכל לומר לעצמי בבהירות שהם חיצוניים שאינם בשליטתי, וקשורים לבחירות שאני באמת שולט בהן. היכן אם כן אני מחפש טוב ורע? לא כלפי חיצוניות בלתי נשלטת, אלא בתוכי לבחירות שהן שלי. . ." סוף ציטוט. אם נפשט את הציטוט, לזהות ולהפריד בין מה בשליטה שלי ומה לא. הזיהוי, הוא השלב הראשון.
הקורונה לא בשליטה שלי. החובה למסכה במקומות סגורים, לא בשליטה שלי. כן בשליטה שלי לפעול על פי דרישת החוק ולשים מסכה. לא בשליטה שלי נהג שחתך אותי בכביש, כן בשליטה שלי לנהל את החשיבה ולדעת שההתנהגות שלו קשורה אליו ולא אלי. הרי לא נפגעתי, למה אני צריך לגרום לעצמי לפגיעה אם ע"י רגש שלילי ואם ע"י גרוע מכך פעולת נקם או מבט נוזף שיוביל לעוד עימות?
לאחר שזיהינו מה בשליטתי ומה לא, נזכור שהסטואים דיברו על 4 מידות שהזכרתי מספר פעמים- חכמה, מתינות, צדק ואומץ. ועל 3 רמות של חיים על פי הטבע. הרמה הראשונה כבע"ח רציונלי, דהיינו המידה של החוכמה תאפשר לי לנתח רשמים מהמציאות ולא לתת להם להפעיל אותי, לא רגשית ולא לקבל במקומי החלטות. המגפה שנחתה עלינו, היא עובדה שאין לי השפעה עליה, גם אם אני מתכחש לקיומה, אני לא יכול להתכחש שהיא משנה את המציאות שלי.
הרמה השניה, היא היותינו יצורים חברתיים- על פי מידת הצדק. לשים מסכה במקום סגור, עם כל החוסר נוחות שבדבר, זה נכון לעשות על פי מידת הצדק. כי אם אני אדם בריא וצעיר שאולי המחלה לא תעשה בי נזקים גדולים, אני יכול להעביר אותה לאדם מבוגר שיחווה אותה באופן קשה יותר. מידת הצדק, משמעותה גם לפעול על פי החוק, אם אני מסכים לו ואם לא. נניח ואני גנן בגן ילדים. ילדים נכנסו לבידוד כי נמצאתי חיובי לקורונה. הייתי חייב להישמר, כי לפעולות שלי יש השלכות חברתיות, כלכליות. אם אני חיובי ומגיע לגן, מישהו חלילה יחלה ובטוח מישהו יצטרך לשנות משהו באורח חייו גם אם רגעית. הורים שלא יוכלו ללכת לעבודה בגלל בידוד, ויפספסו משהו כך שיכולה להתרחש שרשרת גדולה של השלכות. לכן מידת הצדק אומרת מאחר ואנחנו בע"ח חברתיים, עלי להימנע מלפגוע באחרים. בהחלט בשליטה שלי לשים מסיכה.
הרמה השלישית של חיים על פי הטבע, היא קבלת הגורל. מי שמאמין יכול לראות בזה השגחה. ברמה הפיזיקלית, העולם מתנהל על פי רשת של סיבות ותוצאות שאין לנו יכולת לדעת את מקור כל הסיבות לכל האירועים ובוודאי שאין לנו שליטה בהם. המידות הרלוונטיות, הן מתינות ואומץ או גבורה. כפי שציינתי בפרקים קודמים, אומץ או גבורה זה לנקוט בפעולה נכונה. המתינות והאומץ הם בשליטה שלי ובחירות שלי בהתנהלות בתוך רשת הסיבות והתוצאות של המציאות. אם המגפה מאלצת אותי לא לעבוד כרגע, עלי למצוא את הדרך שאני יכול לפעול לפרנסתי. להתגבר על המכשול שהמגפה שמה בפני. אם היא מונעת ממני מלבקר סבא וסבתא מבוגרים, אני עדיין יכול לשוחח איתם יותר טלפונית, זום ועוד. אומץ- זה נקיטת פעולה. המתינות אומרת שאם חותכים אותי בכביש, לחתוך בחזרה זו פעולה קיצונית ולא שקולה.
אז מה למעשה הדיכוטומיה של השליטה ונותנת לי בחיים?
בספרון המקוצר של אפיקטטוס, הוא מתחיל כך: "הדברים הקיימים נחלקים לשני סוגים: אלה הנמצאים בשליטתנו ואלה שלא. הדברים שבשליטתנו הם: דעה, דחף, תשוקה, הימנעות, ובקיצור - כל מה שהוא פרי עשייתנו. הדברים שאינם בשליטתנו הם: הגוף, הנכסים, מוניטין, משרות ובקיצור - כל מה שאינו פרי עשייתנו".
יש שטוענים שאין לנו שליטה מלאה בדעות שלנו (החלק הראשון של הציטוט של אפיקטטוס), כי אנחנו מושפעים ואולי אפילו זה גנטי. ויש שלא מקבלים שאין לנו שליטה על דברים חומריים כגון כמו הגוף שלנו (חלק שני של הציטוט). אבל הרעיון למעשה פשוט יותר ובו בזמן יותר עצמתי: אנשים אחרים אכן יכולים להשפיע על הדעות והשיפוט שלך, בדיוק כפי שאתה יכול להשפיע על הגוף, המוניטין שלך וכדומה. אבל, בסופו של דבר, עד גבול. כשזה מגיע לשליטה שלך, עדיין הבחירה שלך בזמן שאתה מוגבל כשמדובר בגורמים חיצוניים ואנשים אחרים. לא משנה כמה אנשים אחרים ינסו להשפיע על הדעות שלך, הן בכל זאת שלך, ואתה אחראי להן. לעומת זאת, לא לא משנה כמה קשה תעבוד כדי, נניח, לשמור על הגוף שלך בריא, הוא בסופו של דבר ייכנע למחלות או תְאוּנָה. אפרופו קורונה.
בכל מה שקשור לדברים שלא בשליטתי, המיקוד צריך להשתנות מתוצאות רצויות למאמצים להגיע לתוצאות. בשליטה שלי לפעול למען בריאותי, לאכול נכון, להתאמן, לא להזיק באמצעות עישון, סמים, שתיית אלכוהול מרובה. אבל אין לי שליטה על התוצאה, כי יש משתנים שאינם תלויים בי כגון, גנטיקה וסביבה. זה מעביר את ההתייחסות שלי רק למה שאני שולט בו ונותן יותר שקט נפשי, גם אם התוצאה אינה מה שייחלתי לה. כל שאיפה לתוצאה, צריכה להיות בערבון מוגבל. להבחין בין החלק שבשליטתך לזה שאינו, ובכך לצמצם אי וודאות ובחירה ב פעולה אתית:
המאמץ (המטרה הפנימית) תלוי בך…
התוצאה (המטרה החיצונית) לא תלויה בך…
אני בטוח שרבים שעובדים בארגונים גדולים מנוהלים על פי יעדים ומסתייגים ממה שאמרתי שהמיקוד צריך להיות במאמץ ולא בתוצאה. שימו לב שאני לא אומר להתעלם מהיעדים. אני אומר שכל יהבינו צריך להתמקד במאמץ. הוא חשוב יותר. כי אז גם הדברים יעשו נכון יותר למען השגת יעדים. אז גם ההצלחה לא תעלה לנו לראש וכישלון לא יידכא אותנו. יש משפט המיוחס לצ'רצ'יל שהצלחה אינה סופית והכישלון אינו פטאלי. זה האומץ להמשיך הוא מה שקובע. הרי עמידה ביעד לא אומרת שזה הסוף ואין צורך בעוד הצלחות. וכישלון לרוב אינו סופני ובד"כ ממנו אפשר ללמוד יותר. מי ששמע על קיקרו שהיה סנטור ונואם רומי גדול בתקופת יוליוס קיסר. כתב הרבה על הפילוסופיה בת תקופתו. למרות שהיה ספקן ולא היה סטואי, הוא בחר לקחת מכל אסכולה מה שנראה לו נכון ובחר לפעול על פי האתיקה הסטואית. בספרו על תכליות הטוב והרע נותן דוגמא מצוינת לדיכוטומיה:
"שמא יגיע מישהו למסקנה שקיימות שתי תכליות לטוב. שהרי, אם מישהו החליט לכוון כידון או חץ אל מטרה, כשם שאנו מכוונים את מעשינו אל תכלית הטוב, בדימוי מן הסוג הזה יהיה על יורה החץ לעשות הכל גם למען יפגע במטרתו - וזאת היא אותה תכלית, שאנו מכנים הטוב העליון שבחיים - ואילו הפגיעה במטרה היא מן הדברים שאנו בוחרים, ולא מאלה שאנו שואפים אליהם'."
קיקרו מתאר את התפיסה הסטואית, למיקוד השליטה הפנימי במאמץ. עלי לפעול הכי טוב שאני יכול למען המטרה לקחת בחשבון את כל המשתנים שאצליח מן המציאות כגון טיב החץ והקשת שאשתמש בהם. טופוגרפי, אם אני על גבעה או מישור מה מזג האוויר? יש רוחות? האם יש לי הפרעות של רעש או שקט לריכוז, האם התאמנתי מספיק ואני מיומן. האם למדתי את הטכניקה הנכונה קליעת חץ למטרה? אחרי שלקחתי בחשבון את כל המשתנים, אני ירה את החץ אבל אבל התוצאה לא בשליטתי, יש עוד משתנים שלא קשורים אלי. אפרופו, רוח פתאומית. הפרעה סביבתית שלא יכולתי לדעת שתתרחש ועוד ועוד ועוד.
זה נכון גם לכסף שלנו, למוניטין, קשרים חברתיים ועוד ועוד ועוד. הרי אני יכול לחסוך וערכו של הכסף ירד או יגנב ממני. אני יכול לעבוד על המוניטין שלי כל חיי, אבל יכולים להוציא את דיבתי. המאמץ והמיקוד בשמי הטוב תלוי בי, אבל לא איך אתפס ע"י אחרים.
המוסר השכל של הפרק היום הוא פשוט. תתחילו בלהבחין מה בשליטה שלכם ומה לא. תשתדלו לא להשלות את עצמכם בקשר למה שבאמת בשליטתכם. זכרו מה אמר אפיקטטוס, הדעה, הדחף, התשוקה הן בשליטתנו. כמו כן כוח ההימנעות שלנו. איך אני שופט את הדברים, בשליטה שלי ובקיצור רק מה שתלוי בכוח חשיבתי. שם החרות שלי…
אז תודה שהאזנתם. תודה לבית אריאלה. בפרק הבא נדון בציטוט נוסף ונדון בתרגול נוסף.
Yorumlar