פרק 117 מונגש בטקסט מוסוניוס רופוס ובריאן כוכב עליון

שלום וברוכים הבאים להסכת על אומנות החיים- הפודקאסט על הפילוסופיה הסטואית. שמי ברק קידר. אני יועץ פילוסופי, מלמד פילוסופיה סטואית. אתם מוזמנים לאתר שלי stoaisrael.com  דרך האתר אפשר לפנות לשיחות ייעוץ או להירשם לקורס הבא. אתם יכולים לחפש גם דף האינסטגרם או קבוצת הפייסבוק. אם תעקבו, זה יעזור לכם לתרגל, להנכיח בחייכם ולשמר את הפילוסופיה הסטואית. 

היום אלווה אתכם לתוך ציטוט שאולי יסייע לכם ולו במעט בנבכי החיים.

היום נשוחח על ציטוט של מוסוניוס רופוס. מתוך הציטוט הזה נצא לרעיון סטואי שיסייע לכם מאוד אם תבחרו לבחון את חייכם בהתאם. אבל זה בסוף. מוסוניוס רופוס נודע בימינו בעיקר כמי שהיה המורה של אפיקטטוס. אבל בתקופתו הוא היה אולי המורה הסטואי הכי מפורסם ברומא. 

הנושא של הפרק היום הזכיר לי את הסרט של מונטי פייתון. "בריאן כוכב עליון". מעניין שהסרט עוסק בתקופה סמוכה למועד בו נולד גיבור הפרק שלנו, אבל זה לא העניין. הסרט מתאר את החיים בירושלים בתקופת השלטון הרומאי בזמן חייו של ישו. מה שחשוב לדעת, שהסרט למרות היותו קומדיה, הוא נאמן למה שהיסטוריונים מתארים שהיו החיים באותה עת. בתקופת בית שני בירושלים היו הרבה כיתות דתיות שונות והרבה מטיפים דתיים ורוחניים בדיוק כמו ישו. הסרט מתאר את הסכסוכים בניהם וכמו שנהוג לומר אצלנו, בית המקדש השני נחרב בשל שנאת חינם. הסרט מתאר את זה היטב ברוח התקופה. לרבות את העדריות בה הלכו אנשים אחרי כל מיני זרמים וכתות. בתחילת הסרט הקהל מתגודד ליד אירוע סקילה של אדם שנושא את שם האל לשווא בחילול קודש. לנשים אסור להשתתף בסקילה, אבל כל הקהל זה נשים מחופשות לגברים עם זקנים מזויפים. הנידון לסקילה אומר "אכלתי ארוחת טובה וסה"כ אמרתי לאשתי: חתיכת הדג הזאת הייתה טובה מספיק ליהוה". אח"כ הוא אומר שלדעתו זה לא חילול קודש להגיד "יהווה". אבל אז כולם צועקים שהוא אמר את זה שוב. השופט מזהיר את הנידון לסקילה שלא יגיד שוב "יהוה". מישהי מהקהל זורקת עליו אבן כי הוא אמר "יהוה". כשהוא שואל מי זרק עליו אבן, הגברת המחופשת בקהל אומרת, אבל אמרת בעצמך "יהוה" ואז כולם סוקלים אותה כי היא אמרה "יהוה". 

גיבור הסרט בריאן מנסה לצאת נגד התופעה כאשר ההמונים טוענים שהוא המשיח. הוא מתכחש, אבל רק המשיח האמיתי מתכחש שהוא אכן המשיח ככה צועקים מהקהל. אז הוא עונה, "אוקיי, אז אני המשיח" ואז בשל כך כמובן ממשיכים לרדוף אחריו בבקשות לניסים ונפלאות. חלק מתפצלים ורואים בסנדל שלו סמל דתי וחלק בדלעת שהוא החזיק בידיו. 

בריאן יוצא אל קהל ההמונים שממתין מתחת לחלון ביתו. הוא אומר להם שיש לו דבר אחד או שניים להגיד להם. הם צועקים לו במקהלה, "תגיד לנו את שניהם" כאילו זה תוכנן מראש. 

בריאן אומר להם: "אתם לא צריכים ללכת אחרי. אתם לא צריכים ללכת אחרי אף אחד. אתם צריכים לחשוב בעצמכם. כל אחד מכם אדם בפני עצמו!"

 הקהל עונה כאחד: "כן, כל אחד מאיתנו אדם בפני עצמו!"

בריאן צועק להם: "כולכם שונים זה מזה". 

הקהל כולו ביחד: "כן, כולנו שונים זה מזה!"

בריאן צועק להם: "כל אחד מכם צריך להבין את זה בעצמו!"

והקהל: "כן, כל אחד מאיתנו צריך להבין את זה בעצמו!" 

בריאן צועק: "בדיוק!"

הקהל: "תגיד לנו עוד!"

בריאן: "לא, זה בדיוק העניין! אל תאפשרו לאיש להגיד לכם מה לעשות!"

כמובן שזה לא עוזר לבריאן. 

מעבר להיותו פנינה קומית, הסרט הזה ממחיש כמה אנשים מתנהגים בעדריות. המציאות היום לא שונה מהבחינה הזאת ממה שהיה לפני 2,000 שנה. אנקדוטה קטנה, ג'ורג' הריסון מהביטלס, משכן את ביתו כדי להקים חברת הפקה שתממן את הסרט הזה אחרי שקרא את התסריט. הסרט הכה גלים והביא עליו ביקורות רבות כשיצא לאקרנים ב 1979. הוא הצליח לאחד כמה זרמים דתיים שיצאו נגדו לרבות יהודים שהתרעמו שאחת הדמויות בסרט עוטה טלית. 

הסרט מתרחש בשנת 33 לספירה. הגיבור שלנו בפרק הזה גאיוס מוסוניוס רופוס (והוא נולד בסביבות 30 לספירה - ומת ב 101 לערך) היה פילוסוף סטואי רב השפעה מהמאה ה-1 לספירה. בעוד שבתקופה המודרנית הוא ידוע בעיקר בזכות היותו המורה של אפיקטטוס (בערך 50 לספירה - 130 לערך), רופוס היה דמות מכובדת מאוד בימי חייו, הוא נחשב על ידי חלק מבני תקופתו כ'סוקרטס הרומי'.  טקיטוס הסטוריון בן התקופה טען שהוא הגדול שבין הסטואים של תקופתו. חייו היו דוגמא להתנגדות סטואית למנהיגות מושחתת ולתהפוכות הזמן. 

במשך כל חייו הוגלה שלוש פעמים; הגלות הייתה עונש נפוץ ברומא כיוון שהייתה נוראית עבור אזרח רומי, כל כך נורא שהוא נתפס לפעמים אפילו יותר קשה ממוות. זה שלא מכירים את מוסוניוס רופוס כל כך בימינו, זה בגלל שלא נותרו יותר מידי תכנים שלו. לא ידוע אם הוא כתב משהו. עם זאת, כמה הרצאות ופרגמנטים נשמרו על ידי תלמידיו.

המקורות הקיימים דלים ולכן אין ממש ביוגרפיה מלאה שלו, אבל ברור שכמו סטואיים אחרים בתקופתו, היו לו חיים מאוד מעניינים. הוא נולד לפני שנת 30 לספירה בוולסיני (בולסנה המודרנית צפונית לרומא) למשפחה אטרוסקית ממעמד הפרשים ומת זמן מה לפני שנת 101 לספירה.

כשאחד הסנאטורים שהיה אף הוא סטואי בחור בשם רובליוס פלאוטוס הוגלה מרומא בשנת 60 לספירה על ידי הקיסר נירון ( 54-68 לספירה), רופוס הצטרף אליו לאחוזתו באסיה. כאשר נירון הכריז על הסנטור כבן מוות, רופוס יעץ לו, בניגוד לעצת חבריו, להמתין למוות ברוגע במקום לברוח ולחיות בפחד. העצה של רופוס אולי נראית לנו קשה, אבל היא תואמת את ההוראה הסטואית שהמוות הוא לא משהו שצריך להיבהל ממנו ושהדבר החשוב ביותר הוא לחיות על פי מצפונו, על פי התבונה. עצתו של רופוס התקבלה על ידי פלאוטוס, והוא אכן הוצא להורג בביתו על ידי עבד משוחרר זמן קצר לאחר מכן.

בגלותו השנייה, רופוס מתגלה לא רק כתיאורטיקן סטואי אלא כמתרגל אמיתי של אמנות החיים הסטואית.  הקיסר נירון הגלה אותו כי אולי היה מאויים מהפופולריות של רופוס. הוא הגלה אותו לאי גיארוס, שזה אי צחיח ולא מאוכלס בין איי יוון, ה'אלקטרז' של התקופה הרומית, שאפילו הקיסר הקודם טיבריוס (14-37 לספירה) - שלא היה ידוע בחמלתו - חשב שזה עונש אכזרי מדי לשלוח לשם אנשים כי האי "קשוח וחסר תרבות אנושית" (Tacitus, Annals, 3.68-69). למרות זאת, רופוס הצליח להפוך את הגלות שלו להזדמנות. הוא חשף באופן אישי מקור מים מתוקים והחל לעבוד באדמה יחד עם תלמידים שהצטרפו אליו לגלות. קבוצות של תלמידים נסעו להקשיב ולעבוד איתו, וגיארוס הפך באופן מפתיע למרכז פילוסופיה. מי שיחפש בגוגל על האי הזה, גם היום יראה לו כמו כלא. באתר שלי stoaisrael.com אשים תמונה של האי עם הטקסט של הפרק הזה.

בהרצאותיו, רופוס טוען שהגלות היא לא בהכרח שלילית. הוא מציג את החקלאות כעיסוק אידיאלי לעיסוק וללמד פילוסופיה. הוא מזמין את הפילוסוף השואף פעם נוספת להתבונן פנימה ולזכור שהמטרה הסופית של המתרגל הסטואי היא לפתח את הסגולות של האדם:

"ודאי שאין מניעה מהאדם הגולה להחזיק באומץ ובצדק רק בגלל שהוא גורש, ולא נשללת ממנו שליטה עצמית או כל סגולה שמביאה כבוד ותועלת לבעל שם טוב וראוי לשבח. ... אם אתה טוב, לעולם לא תפגע ולא תושפל בגלות, כי סגולותיך יעזרו לך ויקיימו אותך. אבל אם אתה רע, זה הרע שמזיק לך ולא הגלות, והסבל שאתה מרגיש בגלות הוא תוצר של רוע, לא של גלות". (השיחות 9 )

התרומה הגדולה ביותר של מוסוניוס רופוס, היא תלמידו אפיקטטוס. כי ההשפעה שלו על ההיסטוריה משמעותית, דרך אנשים רבים לאורך השנים שלמדו את תורתו. 

אפיקטטוס מזכיר את רופוס מספר פעמים בשיחותיו. באחד המקרים הוא מזכיר שרופוס לעיתים נטה להרתיע את תלמידיו כדי לראות למי באמת יש נטייה טבעית טובה. אפיקטטוס מתאר זאת כך בספר 3 שהשיחות (פרק 6): 

"לא בנקל עולה להטות את הלבבות הרופסים של הצעירים (לפילוסופיה), כשם שלא ניתן להעלות גבינה רכה באגמון, ואילו הצעירים המוכשרים, אפילו תנסה להניאם מכך, יתקשרו קשר הדוק לשכל. ומשום כך היה רופוס מנסה על פי רוב להרתיע את הצעירים, והשתמש בדרך זו על מנת להבדיל בין המוכשרים לבלתי מוכשרים. הוא היה רגיל לומר כך: "אבן זו אתה זורקה לאויר, והיא מטבעה תשקע לארץ, כך גם הצעיר המוכשר, ככל שמנסים לדחותו, כן יפנה הוא לצד שאיפתו הטבעית". 

זה סוג של מבחן לראות מי יש לו נטיה טבעית להשתמש בשכלו ותבונתו באופן טבעי או שהוא מושפע בקלות. בדיוק כמו שבריאן היה בעל נטיה טבעית לאינדיבידואליות וניסה לשכנע ללא הצלחה את ההמונים לא לנהות אחריו. 

בהתבסס על הדוגמאות והאנקדוטות של אפיקטטוס, ובהנחה שהוא עצמו אימץ כמה טכניקות הוראה מהמורה הסטואי שלו, אנו יכולים להסיק כי תורתו של מוסוניוס הועברה באמצעות הרצאות רשמיות על נושאים שונים, דיונים, דיאלוגים סוקרטיים, תרגילי לוגיקה, קריאה ופרשנות, ודקלום. 

לפי מה ששרד והגיע לידינו מתוך תורתו, נראה שהמיקוד העיקרי של רופוס היה האתיקה. הוא לימד פילוסופיה על מנת שתלמידיו יידעו מה טוב באמת ולתרגל זאת בחייהם. פילוסופיה לא הייתה תרגיל אינטלקטואלי, אלא דיסציפלינה שיש לאמן ולפתח. המטרה לא הייתה הצלחה חומרית, אלא טיפוח סגולות ואופי. רופוס גם לא ניתק את חייו האישיים מחיי החברה. לפי רופוס, להיות אדם טוב זה להיות אזרח טוב – מעלתו של האדם מצויה באופן בו אנו ממלאים את האחריות שלנו בחיים ובאופן בו אנו מתייחסים לאזרחים אחרים בקהילה. 

תרגול הפילוסופיה לפי מוסוניוס מחולק לשלושה חלקים:

1. הבחנה - להבחין בין מה שבאמת טוב ורע באמת, לבין התרשמות שגויה שלנו על טוב ורע.

2. אינטגרציה - להפוך את תרגול ההבחנה הזה לטבע שני, כך שניתן לעורר אותו בכל רגע הכרחי.

3. תרגול - להשתמש בתרגול הזה על מנת לקבל החלטות נכונות על ידי זה שלא נמנע מאותם דברים שרק נראים כרעות, ולא לשאוף לדברים שהם רק לכאורה טובים. ובו בזמן נוטים אחר הטובין האמיתיים ונמנעים מהרעות האמיתיות.

לא ידוע אם מוסוניוס כתב משהו לפרסום. לצערנו, נותר מעט מאוד מתורתו. באנתולוגיה של סטובוס מהמאה ה-5 לספירה אפשר למצוא 21 משיחותיו, שנכתבו לכאורה על ידי איזה לוציוס אחד, תלמיד של מוסוניוס. יש לנו גם כמה פרגמנטים: אוסף של אמרות ואנקדוטות שהוזכרו על ידי פילוסופים מאוחרים אחרים. 

אחד מהציטוטים הללו, הוא הנושא שלנו היום:

"מאנשים טובים תלמד טוב, אבל אם תתערבב עם הרעים, תהרוס את הנשמה שהייתה לך".

אפיקטטוס אומר משהו דומה בספר השיחות 4 (פרק-2):

אפיקטטוס אומר שאנחנו צריכים לשים לב לעולם לא להיקשר קשר הדוק עם אחד ממכרינו או ידידנו הותיקים כך שנרד לדרגתם. אחרת נאבד את עצמנו. הוא מתייחס פה כמובן לאלה שהיו מכרים שלנו לפני שהתחלנו להתקדם בפילוסופיה. זה נשמע מתנשא וסנובי, אני יודע. אבל ההסבר שלו הגיוני. אפיקטטוס מרחיב ואומר שאם תתגנב לראשך מחשבה שיחשבו שאתה לא מנומס ולא יתייחסו אליך בידידות כמו בעבר צריך לזכור שלכל דבר יש השלכות ותמורות. אי אפשר להישאר אותו אדם מלפני ההתקדמות שלנו אם אנחנו משנים את ההרגלים שלנו ומשתפרים. כלומר הוא מודע שזה עלול להיתפס לא טוב, אם נתרחק ממכרים שלנו שיכולים להשפיע עלינו לרעה. אבל אם אנחנו רוצים להיות אנשים טובים יותר, אנחנו לא יכולים להיות תחת השפעה שלילית. 

על כן, אפיקטטוס אומר, תבחר. או שתהיה אהוב על אנשים מסוימים כמו מקודם ותישאר אותו אדם שהיית, או שתעלה במעלה ותהפוך לאדם טוב יותר ואולי תאבד מעט מהחיבה שהיתה לאנשים האלה כלפיך. אי אפשר גם וגם. אפשר להפסיד גם וגם. גם לא נתקדם כראוי לנו וגם לא נהנה מהייחס שקיבלנו קודם. אפיקטטוס אומר כך: "כי בעבר, כאשר באמת לא שאפת לשום דבר של ערך, היית חבר נעים לרעך. אי אפשר לך להצטיין בשני האופנים יחד ; במידה שאתה עולה באחד, בה במידה תרד בהכרח בשני.". הדוגמה שהוא משתמש היא שאם אתה לא שותה עם חברים כמו שהיית רגיל כי אתה כבר לא רוצה להיות כזה בן אדם, אז תבחר מה אתה רוצה להיות שתיין ומקובל עליהם או פיכח ולא מקובל עליהם. 

נעבור לסנקה למכתב 7 לחברו לוקיליוס. לרווחתכם אשים את כל המכתב הזה באתר. 

המכתב מתחיל בכך שסנקה עונה לחברו שלכאורה שואל אותו ממה צריך להימנע הכי הרבה. סנקה עונה "מההמון". ספציפית סנקה מסביר שלוקיליוס חברו עדיין לא מאומן מספיק בפילוסופיה כדי להתערות בהמון. גם סנקה עצמו חזר לסורו כאשר היה בו משהו מרוסן התקלקל שוב ברגע שהוא יצא מביתו. "משהו ממה שהברחתי מתוכי שב וחזר". הוא כותב. הוא מדמה את זה לחולים שהם חלשים ואם הם יוצאים החוצה הם מזיקים לעצמם. 

תמיד כאשר מתערבבים בהמון מישהו יזהם אותנו במידה מגונה כלשהי בלי שנשים לב. 

ספציפית אין מזיק יותר למידות הטובות מבילוי במשחקי ראווה. "שם בעוד אנו נהנים, מתגנבות לתוכנו בנקל המידות המגונות". בדיוק כמו בסקילה בסרט "בריאן כוכב עליון". אמרו שלהגיד "יהוה" זה חילול קודש, והדין הוא סקילה, אז זורקים אבנים על מי שאמר "יהוה". אפילו ההיגיון של הנידון לסקילה לא משפיע על ההמון כשהוא שואל למה זה חילול קודש? הוא הרי רק אומר מילה. קל להסית את ההמונים גם באי הגיון. 

סנקה אומר שהוא שב הביתה יותר תאב בצע, יותר רודף כבוד, יותר תאוותני ואפילו יותר אכזרי. רק בגלל השהות בקרב ההמונים. סנקה נותן כדוגמא את התדרדרות המשחקים של גלדיאטורים לכדי אכזריות נוראית רק בשל דרישות הקהל. 

צריך להרחיק מההמונים נפש רכה שאינה מיומנת בהבחנה בין מה נכון למה שלא. סנקה מרחיק לכת באומרו שאפילו אנשים גדולים כמו סוקרטס או קאטו יכול היה לקעקע המון שנבדל מהם בהרגליו. 

דהיינו גם אם נטפח את המידות הטובות שלנו, אנחנו יכולים להיות מושחתים ע"י שהות בקרב ההמונים. "דוגמה אחת בלבד של מותרות או תאוות בצע מחוללת רעה גדולה. ידיד טוב, אם הוא רודף תענוגות, מחליש ומרכך אותך בהדרגה, שכן עשיר מעורר רכושנות, בן לוויה מלעיז מכתים בזוהמתו אפילו אדם טהור וישר". 

זאת אומרת שיש לנו 2 ברירות, או שנחקה את ההמונים או שנשנא. צריך להתרחק גם מזה וגם מזה. אסור להידמות לרעים כי הם הרוב ולא צריך לשנוא את הרבים כי הם שונים מאיתנו. 

סנקה ממליץ להתכנס פנימה ולוודא שאנחנו בחברה של כאלה שיהפכו אותנו לטובים יותר. סנקה כותב: "הדדי התהליך, בני אדם בעודם מלמדים, לומדים". משפט כל כך נכון בעיני. 

סנקה מסכם את מכתב 7 לחברו לוקיליוס בהמלצה לבוז להנאות שבאות מהסכמות הרוב. 

נסכם: 

"מאנשים טובים תלמד טוב, אבל אם תתערבב עם הרעים, תהרוס את הנשמה שהייתה לך". אומר מוסוניוס רופוס כי כמו שסנקה אמר "הדדי התהליך, בני אדם בעודם מלמדים, לומדים". 

אם אין לנו נטייה טבעית לאינדיבידואליות, אנחנו נושפע מההמונים. אפילו סוקרטס היה יכול להיות מושפע אם היה מוקף בהמונים. אז החוכמה היא לדעת שאנחנו יכולים להיות מושפעים ומראש לבנות לעצמנו סביבה המשפיעה עלינו לחיוב. להתרחק ממשחקי ראווה אם הקהל נוהג באופן שידרדר אותנו ויפגע במידות הטובות שלנו. גם להתרחק ממכרים שלנו, לא משנה מי הם, אם הם השפעה רעה עלינו. אפיקטטוס אומר לנו שיש מחיר לכל דבר. הם עלולים לחבב אותנו פחות, אבל אנחנו חייבים לבנות לעצמנו סביבה חיובית. אם אנחנו נצליח להשפיע לטובה, זה עדיף. 

הסטואיות למעשה מלמדת אותנו, לנהל את הסביבה שלנו. במסגרת האפשר כמובן. חפשו את ההשפעה החיובית. חפשו את אלה שתוכלו לשפר את עצמכם בזכות ההשפעה שלהם. תשפיעו אתם לטובה בעצם ההתנהגות והבחירות שלכם ותתרחקו מסביבה שלילית. זה נכון גם לזוגיות. זוגיות טובה, היא כאשר בני הזוג משפיעים לטובה באופן הדדי. כל אחד עם המידות הטובות שלו או שלה. 

אז עד  כאן להפעם. תודה שהאזנתם. נשתמע בפרק הבא אם ירצה הגורל. היו בטוב.

מכתב ז': להתרחק מן ההמון והבליו ואכזריותיו

סנקא ללוציליוס, שלום.

שאלתני: ממה אתה צריך להתרחק ביותר לפי דעתי? – מן ההמון! עדיין אינך יכול למסור עצמך לו בבטחה. הנני לספר לך חולשה אשר לי: אני, כשאני יוצא אליו, אינני חוזר לעולם במדותי הטובות שהיו לי בצאתי. קצת ממה שהדחתי מעל פני, חוזר ונעור. כדרך החולים, אשר אחרי חולשה ארוכה בריאותם רופפת כל כך, שאי אפשר להם לצאת החוצה בלי נזק, כן גם דרכנו אנו המתרפאים מחלאי הנפש. אויב מסוכן הוא לנו כל משא ומתן עם האוכלוסין! אין אף אחד בהם שלא ישפיע עלינו במדה מגונה, או יטבע בנו חותמה, או יגלגלה עלינו בלי משים. וככל אשר ירבה המון העם, אשר אנחנו מתערבים בו, כן תגדל הסכנה. אין לך דבר גרוע למדות טובות כהישיבה באיזה בית משחק. בעוד שאנחנו משתעשעים, נקל יותר לחטאים לזחול אל קרבנו. התאמין כי אספר? אני חוזר ביתר אהבת בצע, ביתר תשוקת כבוד, ביתר תאבנות, ביתר אכזריות וחסרון אנושיות – אחרי ששהיתי בין אנשים! המקרה גרם שנכנסתי בצהרים לבית משחק. חכיתי לשמוע דברי חידוד ושעשועים ולראות דברים נותנים לעינים מנוחה ממחזה־הדמים; אבל מצאתי את ההיפך. ההתגוששות, שהיתה בתחילה, נראתה עוד כרחמים וחסד. לבסוף חדלו כל הבדיחות; נשארה רק שפיכת דמים פשוטה. אין ללוחמים שום דבר להגן בעדם, בכל גופם הם מופקרים למכת־מות, ואין יד שלוחה לחנם. ורוב העם בוחר במחזות כאלה מבמראה זוגות הגבורים המומחים, ואיך לא יבחר בהם? הלא כאן אין קובע ואין מגן וצנה כנגד הברזל. למה כלי הגנה? למה אמנות? הלא כל אלה רק מעכבים את המות. בבוקר משליכים אנשים בפני אריות ודובים, בצהרים משליכים אותם בפני ההמון הבא לראות. את אלה אשר רצחו, נותנים עתה להירצח, ואת מי שגובר מניחים לרציחה בשעה אחרת. סוף כל הלוחמים הוא המות. הדבר נעשה בברזל ובאש, והוא נמשך עד שהזירה מתרוקנה. – תאמר: ”הלוחם הזה היה מן הלסטים!“ – אם כן, צריכים היו לתלות אותו על עץ. – ”אדם זה הרג את הנפש!“ – אמנם מי שהרג, ראוי שייהרג; אבל מהיכן זכית, אתה הנבל, להיות בין הרואים במשחק כזה? – ”הכּה, חבּל, שרוֹף! למה הוא שוהה במרוצתו לקראת הברזל? למה אין הלזה חובטו ביתר כח? ולמה אדם זה מתרשל למות שלא ברצון?“ – בחיבוטים דוחפים אותם לקראת הפצעים, מאלצים אותם לקבל זה מזה את המכות אל לבם החשוף. בינתיים אנשים נשחטים, כדי שלא יעבור הזמן בבטלה.

הכי אינכם רואים, כי מעשים רעים משפיעים על עושיהם? עליכם לתת תודה לאלהי מרום, שאתם מחנכים באכזריות את מי שלא יוכל ללמוד מדה זו. צריכים להרחיק מן העם את הנפש הרכה ואשר לא התחזקה עוד במעשה הצדק; מאד נקל להספח אל המרובים. אפילו את סוקרטס, קאטו ולליוס היה יכול ההמון הפרוע להעביר על דעתם, ואיך יוכל אחד מאתנו, למרות כל השתדלותנו, לעצור כוח ברוחו לעומת סערת החטאים הבאים בלוית ההמון הרב. מעשה אחד מופתי להוללות או לאהבת־בצע פועל הרבה לרעה, שכן אחד בעל תאוות הדר עמנו, מחליש ומרופף את כוחנו. שכן אחד עשיר מגרה בנו תשוקות רכוש. חבר רע בדרך מטיל קצת חלודה גם נפש זכה וטהורה המתהלכת עמו. ומה יהיה בסופן של מדות טובות, אשר קהל גדול מכונן תעצומותיו כנגדן? – נאלץ תהיה לחקות את ההמון, או לשנוא אותו; אבל משני דברים אלה עליך להתרחק. אינך צריך להיות שוה לרעים, בעבור שהם הרבים, ולא שונא את הרבים, בעבור שהם שונים ממך. התכנס לתוך עצמך ככל האפשר. התהלך עם אנשים, אשר יוכלו להשפיע על מדותיך לטובה; קבל לחברים את אלה, אשר תוכל לפעול לשבחם. כן נעשים אנשים גומלים זה לזה, ובעוד הם מלמדים, הם לומדים.

אין צורך, איפוא, שתמשוך אותך בקשת התהלה, והתשוקה לפרסם את כשרונך, אל תוך הקהל, כדי לדרוש לפניו או להתוכח אתו. הייתי יועץ לך לעשות זאת, לו היתה בידך סחורה הדרושה לחפץ העם; אבל להגיגך אין מבין. אפשר שתפגוש אדם אחד או משנהו שיהיה ראוי לכך, אבל גם אותו עוד צריך תהיה לחנך ולהרגיל להבין דבריך. ”אם כן, למי הוא כל מה שלמדתי?“ – אל תירא פן יהיה עמלך לשוא, אם לך לעצמך למדת.

אכן למען לא יהיה מה שלמדתי אני היום הזה לי לבדי, אגלה לך שלשה מאמרים נחמדים אשר מצאתי וענינם אחד הוא בקירוב. בראשון משלשת המאמרים ישלם לך המכתב הזה את חובו, השנים האחרים תקבל בתוך דמי־קדימה. דמוקריטוס אומר: ”היחיד הוא לי במקום כל העם, וכל העם במקום יחיד“. יפה אמר גם חכם אחד (לא נודע אל נכון מי הוא האומר) כאשר שאלו אותו, לאיזו תכלית הוא שוקד על אומנותו, אם רק מעטים יכירו טובה: ”די לי במעטים; די גם ביחיד; די אם אין גם אחד“ .

והמאמר השלישי המצוין הוא של אפיקורוס, אשר כתב לאחד מחבריו החכמים: ”דברים אלה אינם לרבים, כי אם לך לבדך; הן כל אחד מאתנו לחברו דיו בתוך קהל גדול“. דברים אלה אסוף, לוציליוס חביבי, לתוך נפשך, למען תלמד לבוז לענג הבא מהסכמת ההמון. רבים מהללים אותך; הכי יש לך על מה להיות שבע־רצון מעצמך, אם אתה האיש, אשר הרבים מבינים אותו? מדותיך הטובות – להסכמה מקרב נפשך תצפינה.

שלום.