top of page

פרק 116 מונגש בטקסט- פרפקציוניזם והרינג אדום

שלום וברוכים הבאים להסכת על אומנות החיים- הפודקאסט על הפילוסופיה הסטואית. שמי ברק קידר. אני יועץ פילוסופי, מלמד פילוסופיה סטואית. אתם מוזמנים לאתר שלי stoaisrael.com  דרך האתר אפשר לפנות לשיחות ייעוץ או להירשם לקורס הבא. אתם יכולים לחפש גם דף האינסטגרם או קבוצת הפייסבוק. אם תעקבו, זה יעזור לכם לתרגל, להנכיח בחייכם ולשמר את הפילוסופיה הסטואית. 

היום אלווה אתכם לתוך ציטוט שאולי יסייע לכם ולו במעט בנבכי החיים. 

סוקרטס כגיבור תרבות


היום אני רוצה לדבר על פרפקציוניזם וההטיות הקוגניטיביות שהוא מביא. 

פרפקציוניזם הוא ניסיון לעמוד בסטנדרטים אישיים תובעניים, למרות השלכות שליליות. הבעיה היא שהערך העצמי של אנשים פרפקציוניסטים הינו שברירי והם מתקשים להבין שאותם סטנדרטים גבוהים מובילים בקלות ללחץ, לביקורת עצמית ולהערכה עצמית שלילית. 

ההשלכות השליליות יכולות לבוא לידי ביטוי בפחד מתמיד מכישלון ומתגובות שליליות מאחרים, בנוקשות, במחירים רגשיים, פיזיים, חברתיים, קוגניטיביים והתנהגותיים כמו דיכאון, בעיות בינאישיות, מתח, קשיי ריכוז ודחיינות - שזו תוצאה נפוצה של פרפקציוניזם, גם אם לא בהיבט קליני. אלא אצל כל אדם. 

אם כבר דיברנו על היבטים קליניים. אז הפרעה שהולכת יד ביד עם פרפקציוניזם זה OCD

הפרעה טורדנית קומפולסיבית. מי שסובל מ OCD נתון למערכת חוקים נוקשה וחש את הצורך בביצוע "מושלם" של טקסים, למשל שטיפת ידיים בסדר מסוים או מספר מסוים של פעמים, מתוך חשש שמשהו רע יקרה כי הטקס לא בוצע בצורה מושלמת. 

זה יכול לבוא לידי ביטוי גם בתחושת אחריות יתר, שהיא דוגמא לסטנדרט אישי תובעני ומוגזם, המכתיב את תוכן האובססיות ואת ביצוע הטקסים. ניתן למצוא מאפייני פרפקציוניזם בווריאציות שונות של ההפרעה, כולל דאגה לגבי טעויות, טקסי בדיקה וצורך לחוש שדברים מסתדרים בצורה נכונה. ב-OCD, פרפקציוניזם מהווה מרכיב בהפרעה, אבל לא כל ההפרעה קשורה בהכרח לפרפקציוניזם. עם זאת, מאפיינים שציינתי יכולים להיות ברמות שונות אצל אנשים בלי הפרעה טורדנית. 

כמו שאמרתי קודם הערך העצמי של אנשים כאלה תלוי בתוצאות. כבר בבסיס אומר שמי שמחזיק בתפיסה סטואית, מבין שהנקודה הזאת לא יכולה לחיות בכפיפה אחת עם הסטואיות. כי הסטואים אינם שמים את יהבם על התוצאות ואינם קושרים את ערכם לתוצאה. מבחינה סטואית, הגורל אחראי על התוצאה. אני אחראי על הכוונות שלי ושאעשה הכי טוב שאני יכול. 

אבל אני מקדים את המאוחר. כאשר אדם רואה את ערכו קשור לתוצאות מעשיו והישגיו, זה מוביל לסט סטנדרטים נוקשים ותובעניים ואז אדם חייב לחוות את עצמו כבעל ערך טוב רק אם הוא עומד בסטנדרטים הללו, על פי התוצאה המבוקשת. הסטואים חושבים במושגים של טוב או רע, רק בהקשר של המידות הטובות או עוולות שאני עושה. לא בתוצאות כמו שאמרתי. הגורמים החיצוניים הם מועדפים או לא מועדפים. הם לא בעלי ערך בפני עצמם. הטוב והרע מצוי רק בבחירות שאני עושה. לפעמים אדם עם סטנדרטים לא אפשריים אינו מודע אפילו שמשהו לא בסדר בתפיסה שלו. הוא תופס את הסטנדרטיים שלו כנורמות מקובלות להתנהגות.


אותם סטנדרטים מביאים למעין רשימת חוקים, האדם מתחיל לחשוב ב"צריך" או "חייב" וזה מה שמכוון את ההתנהגות שלו, כמו "תמיד אני חייב שכל פסיק ונקודה יהיו במקום ולא יהיו שגיאות כתיב או הקלדה והעברית שלי תהיה תקנית". מי שמאזין לי יודע שאין לי כל בעיית פרפקציוניזם בתחום הזה. החוקים שאדם שם לעצמו מכוונים למניעת החשש הגדול ביותר – להיכשל. ואז נוצרות "התנהגויות קשורות ביצוע". התנהגויות אלו כוללות בדיקות חוזרות ונשנות, הימנעות, דחיינות, הכנת רשימות ועשיית יתר, תוך יסודיות מוגזמת. במקביל, קיימות הטיות קוגניטיביות כגון קשב סלקטיבי (קשב מוגבר לכישלון והתעלמות מהצלחה), הכללת יתר וחשיבה דיכוטומית. כתוצאה מכך, אנשים עם פרפקציוניזם, מרגישים לעיתים קרובות שהם נכשלו גם אם אין הצדקה בכך. חשיבה דיכוטומית דרך אגב, היא נקודה חשובה מאוד גם מבחינת היכולת לראות את העולם נכון. הכל נצבע בגוונים של שחור ולבן וערכים מוחלטים. אין אפור, אין גוונים ואו שמישהו צודק או שהוא טועה. או שהוא לצידי או שהוא נגדי. זה גם מביא לעיתים לתחושת צדק מוחלטת. הכל חייב להיות כמו שאני חושב שהוא צריך להיות. אין באמצע…

כיום אחד מדפוסי החשיבה ההרסניים הנפוצים ביותר מכונה חשיבה של הכל או כלום. 

דוגמאות לכך הן:

אם אתה לא איתי, אתה נגדי. הכל הוא או טוב/רע, אבל הכל. אין באמצע. או: מכיוון שזו לא הייתה הצלחה מוחלטת, זה כישלון מוחלט.

אני חושב שזו דרך אומללה ולא פרודוקטיבית לחיות. פרפקציוניזם רק לעתים רחוקות מוליד שלמות - הוא מוליד יותר קשיים נפשיים. יתרה מכך, בעיני הוא נכנס לתחום של אותם מאפייני אופי שמשבשים את התבונה. כמו כעס, התאהבות והתמכרויות. אם אני כפוף לסט חוקים המביאים גם לסט התנהגויות מחייבות, אני לא חושב אם זה נכון או לא. אם זה מועדף או לא. אני פועל בלי יותר מדי ביקורת עצמי ושיפוט עצמי על הערך שבבחירות שלי. 

הסטואים חשבו אחרת.

הם הבינו שלעולם לא נמצא שלמות מהסוג שפרפקציוניזם דורש. במקום זאת, המסר ברור: לעשות את הטוב ביותר עם מה שיש לנו.

קראתי לאחרונה מאמר מאוד רלוונטי. למרות שהוא לא נוגע ישירות בפרפקציוניזם הוא נוגע למה שמביא להרבה הטיות קוגניטיביות כמו חשיבה דו קוטבית של הכל או כלום.

המאמר מדבר על כך שלאחרונה ביום רביעי, 31 בינואר 2024 ליתר דיוק,  אירחה ועדת המשפט של הסנאט בארה"ב דיון שכותרתו: "Big Tech and the Online Child Sexual Exploitation Crisis"

"חברות הביג - טק ומשבר ניצול מיני מקוון של ילדים". 

הדיון עסק האם פלטפורמות המדיה החברתיות מקדמות או לפחות מתירות ניצול של ילדים, מכירת סמים, בריונות ותכנים המקדמים הפרעות אכילה והתאבדות. היו בקהל הורים שאחזו בתצלומים של ילדיהם, חלקם הונעו להתאבדות על ידי שיימינג המוני. צוינו מקרים בהם מרמים צעירים לשלוח תמונות של עצמם עירומים באופן מלא או חלקי על ידי פושעים שאחר כך דורשים כסף, שוב ושוב , כדי לא לפרסם את התמונות באינטרנט. 


הסנאטורים שאלו "איך אתה יכול לעשות את זה לילדים שלנו?", והם שאלו בכל מיני דרכים. והתגובה של מנהלי המדיות החברתיות הייתה בדרך כלל גרסה כלשהי של "אנחנו מוציאים X מיליארד דולר בכל שנה כדי ליצור כלים מובילים בתעשייה כדי למצוא ולהסיר תוכן כזה." מארק צוקרברג וגם Shou Chew מטיק טוק, טענו בדיונים שהם מה"מובילים בתעשייה", מבחינת הטיפול בתכנים פוגעניים. 


כותב המאמר טען שהעיסוק במיתון התוכן הוא במידה מסוימת הרינג אדום, הסחת דעת מבעיות גדולות יותר. הרינג אדום, זה מונח בלוגיקה כנגד טיעונים שאינם מפריכים טיעונים אחרים אלא רק מהווים מסיח או הסתה מהעיקר. כך הוא טוען שעצם העיסוק במיתון התוכן ברשתות, זה מסיח מהבעיה האמיתית.  כותב המאמר טוען שגם אם הפלטפורמות האלה יוכלו יום אחד להסיר 95% מהתוכן המזיק, הפלטפורמות עדיין יזיקו לילדים. הדיון על נזקים מקוונים לא יכול להיות רק על הפיכת זמנו של מתבגר באינסטגרם לבטוח יותר, אפילו לא בטוח יותר ב-95%, כי כל כך הרבה מהנזקים הנגרמים לדור של הצעירים ברשתות שהוא מכנה אותם דור החרדים. (מלשון חרדות לא חרדים יהודים). אז רוב הנזקים הנפשיים אינם נגרמים מתוכן רע. הם נגרמים על ידי שינוי באופי הילדות כאשר ילדים מתחילים לבלות שעות רבות בכל יום בגלילה, פוסטים והערות. גם אם אינסטגרם הייתה יכולה להסיר 100% מהתוכן המזיק ולהשאיר רק תמונות של בנות שמחות ונשים צעירות שנהנות מהחיים היפים שלהן, ההשפעה על נערות מתבגרות עדיין תהיה הרסנית מההשוואה החברתית הכרונית, אובדן שינה, התמכרות, פרפקציוניזם וירידה של זמן בילוי עם החברים האמיתיים שלהם בעולם האמיתי. 


ואז מציין כותב המאמר את הציטוט מאת תיאורטיקן התקשורת הגדול מרשל מקלוהן, שתפס בצורה מבריקה בדיוק למה זה הרינג אדום להתמקד בתוכן. בספרו Understanding Media: The Extensions of Man מ-1964, ניסה מקלוהן להסביר את השינוי העמוק של החברה שהביאה טכנולוגיות תקשורת אלקטרוניות, מהטלגרף והטלפון דרך הרדיו והטלוויזיה. טכנולוגיות אלקטרוניות העניקו לנו עולם שונה מאוד מהעולם מבוסס הדפוס שהחל כאשר יוהנס גוטנברג המציא את מכונת הדפוס ב1440. מקלוהן ניסה להסביר לקוראיו את הדרכים שבהן הטכנולוגיות הללו שינו את ההרגלים, את התודעה, את האני והחברות של אנשים, אבל נראה שכל מה שאנשים הצליחו לחשוב עליו הוא המסרים המפורשים או המרומזים המועברים בתוכניות טלוויזיה ובפרסומות. האם הפרסומת הזו מכילה מסר תת הכרתי על מין? האם לא נוכל להסדיר טוב יותר את תוכן הפרסומות והתוכניות? לא, אמר מקלוהן, אתה מפספס את הנקודה, כי המדיום הוא המסר. זה הציטוט המפורסם ביותר של מרשל מקלוהן. המדיום הוא המסר. כי עצם הפלטפורמה היא הבעיה לא התוכן. 


שהטלוויזיה הפכה לדומיננטית, הכל (כולל החדשות וסיקור מתמיד) הפך לסוג של בידור, שיש לצרוך אותו באופן פסיבי, וזה שינה את החברה והדמוקרטיה בדרכים שקשה לבטא אבל בהחלט שיבש. הנה איך שמקלוהן ניסח זאת:


"האיום של סטלין או היטלר היה חיצוני. הטכנולוגיה האלקטרונית נמצאת בשערינו, ואנו חסרי תחושה, חרשים, עיוורים ואילמים לגבי המפגש שלה עם טכנולוגיית גוטנברג, שעליה ודרכה נוצר אורח החיים האמריקאי. עם זאת, אין זה הזמן להציע אסטרטגיות כאשר האיום אפילו לא הוכר בקיומו. אני בעמדה של לואי פסטר אומר לרופאים שהאויב הגדול ביותר שלהם היה די בלתי נראה, ודי לא הוכר על ידם. התגובה המקובלת שלנו לכל אמצעי התקשורת, כלומר האופן שבו נעשה בהם שימוש, היא העמדה חסרת התחושה של האידיוט הטכנולוגי. שכן ה"תוכן" של מדיום הוא כמו נתח הבשר העסיסי שנשא הפורץ כדי להסיח את דעתו של כלב השמירה של הנפש. "

מעניין בעיני מה שאומר פה מקלוהן, אנחנו מרוכזים בתוכן בעוד שאופן השימוש שלנו בטכנולוגיה הוא הבעיה. 

יש קושי להסביר איך המעבר המהיר מטלפונים סלולריים לסמארטפונים עם מדיה חברתית (ואלפי  אפליקציות) שינה את הילדות בדרכים מזיקות בתחילת שנות ה-2010. הרוב חושבים שהמדיה החברתית אינה מזיקה באופן מהותי לילדים כי "הכל תלוי איך ילדים משתמשים בה". רבים מהמבקרים הללו מאמינים שאסור לנו לאכוף אפילו את מגבלת הגיל הנמוכה והבלתי נאכפת הנוכחית של גיל 13. במקום זאת, הם בוחרים לעזור לבני ה-10 שלהם לנהל את אינסטגרם, Tik Tok ופייסבוק בצורה טובה יותר, לקרוא ולהעלות דברים בריאים יותר. 

אז אמנם יהיה טוב יותר מהמצב הנוכחי, אבל לילדים שלנו עדיין תהיה ילדות מבוססת טלפון, משבר בריאות הנפש ימשיך להשתולל, ועדיין יהיו להם קשיים במעבר לבגרות. המדיום הוא הבעיה.

כותב המאמר אומר שאין דרך להפוך את המדיה החברתית לבטוחה לילדים רק על ידי הפיכת התוכן לפחות רעיל. הילדות המבוססת על הטלפון היא שפוגעת בהם, בלי קשר למה שהם צופים. ילדים צריכים להשתחרר מאחיזת הסמארטפונים והמדיה החברתית, במיוחד במהלך ההתבגרות המוקדמת. 


חוויתי דוגמא למה שאומר המאמר ממש לאחרונה, יצא לי לראות כמה נערות מצטלמות בסלפי. כמות הפעמים שהן צילמו את אותה תמונה היתה מדהימה וזה עוד לפני שהן הוסיפו פילטרים. סיפרה לי המורה שלהן, שהיא ומורה נוספת בילו ביחד בניו יורק 9 ימים. בזמן הטיול שלהן, הן צילמו 1,500 תמונות. הרוב של עצמן. זה לא רק הנערות. היא אמרה שגם הן צילמו את אותו סלפי בזוויות שונות. קשה לראות איך זה מתקשר לנקודה של עיוותים קוגניטיביים - של דפוסי חשיבה מוגזמים שיש להם השפעה הרסנית על חיי אנשים בין היתר כמו שיוצרות המדיות החברתיות כפי שדיבר עליהן המאמר. אחד מהעיוותים הקוגניטיביים הנפוצים ביותר זו החשיבה של הכל או כלום. דוגמאות לכך כוללות מחשבות כמו: "אני חייבת להראות מושלם", אני חייבת להראות כמו X או Y", "אני חייב שהשיער יעמוד בדיוק מושלם", "אני טוב במשהו או שאני נורא בו". "אם זה לא הצלחה מוחלטת, זה כישלון מוחלט". העיסוק בתוכן מושלם מיצר עיוותי חשיבה. העיסוק בכמה לייקים וכמה עוקבים יש, גם יוצר צורך במצגי שווא של מושלמות.

סוג זה של חשיבה קיצונית שקשור לדיכאון ותסכול וכמובן, דחיינות. פרפקציוניזם רק לעתים רחוקות מוליד שלמות - לרוב הוא מביא לאכזבה. 

כמו שאמרתי קודם, חשיבה קוטבית, מביאה גם לצדקנות. תחושת צדק שגורמת לאנשים לחשוב שדעתם היא הנכונה ביותר ואין בילתה. כל דעה אחרת היא שגויה. או שאתה איתי או נגדי. בהיבט פחות פוליטי ויותר חברתי, לעיתים קשה להתפשר עם מישהו אחר כי אני רואה את הדברים נכון יותר והוא טועה. זה כמו ההקצנה הפילוסופית של אידיאליזם. אין פשרה.


פרפקציוניזם מוליד גם דחיינות. כי אם זה לא מושלם אני לא יכול לעשות את זה. אני אדחה עד שיהיה לי את כל מה שאני צריך. עד שהתנאים יתאימו ועוד. דחיינות היא בעיה של ויסות רגשות, לא בעיה של ניהול זמן. אנחנו דוחים כי אנחנו חושבים על כל הדברים שעלולים לקרות במקום רק להתחיל לעשות את מה שאנחנו צריכים לעשות. אני לא יכול לעשות את המשימה היא גדולה מדי. 


אולי אנחנו עומדים בפני שיחה קשה. אנחנו דוחים את זה כי אנחנו מפחדים מהתוצאה. אולי אנחנו חושבים להתחיל פרויקט חדש. אנחנו דוחים את זה כי זה מרגיש כאילו זה גדול עלינו. 

אלו פחדים לגיטימיים. במיוחד בראש שלנו. אבל האמת היא שרבים מהדברים שאנו דואגים מהם לעולם אינם קורים.


אז מה היה לנו עד כה

בפרפקציוניזם, הוא עיוות קוגניטיבי פסיכולוגי סוג של "הכל או כלום". כמו ששר באופן מופלא ברי סחרוף בשיר "באמונה עיוורת" מהאלבום "הכל או כלום":

"באמונה עיוורת אני צועד על פי תהום

כמו אבן מתגלגלת שעומדת במקום…"

אמונה עיוורת היא ללא חשיבה. היא לא פרגמטית. וזה על פי תהום כי זה יכול להביא לתוצאות הרסניות. כמו אבן מתגלגלת שעומדת במקום, כי אני דחיין. לא מתקדם. חשיבה של "הכל או כלום",  זוהי דרך חשיבה הכוללת קיטוב של כל התוצאות האפשריות של פעולה לקצוות חיוביים או שליליים. או שמשהו הוא הצלחה מוחלטת, או שזה אסון מוחלט.


אז מה אומרים על זה הסטואים אתם שואלים? נתחיל באפיקטטוס:

"ואתה, אפילו אם עדיין אינך סוקרטס, עליך לחיות לפחות כמי שרוצה להיות סוקרטס" - המדריך ( 51 )

אבל, לכאורה מהציטוט הזה עולה שאפיקטטוס מדבר על כך שצריך לשאוף לשלמות. 

אבל הוא למעשה מדבר על התקדמות עם שאיפה ברורה. לא לתוצאה. כי רק סוקרטס יכול להיות סוקרטס. הוא לא באמת חושב שהוא יהיה מה שהוא לא. 


כמו שדיברנו קודם. הסטואים מגדירים היכן מצוי הטוב. קיקרו כתב:


"שמא יגיע מישהו למסקנה שקיימות שתי תכליות לטוב. שהרי, אם מישהו החליט לכוון כידון או חץ אל מטרה, כשם שאנו מכוונים את מעשינו אל תכלית הטוב, בדימוי מן הסוג הזה יהיה על יורה החץ לעשות הכל גם למען יפגע במטרתו - וזאת היא אותה תכלית, שאנו מכנים הטוב העליון שבחיים - ואילו הפגיעה במטרה היא מן הדברים שאנו בוחרים, ולא מאלה שאנו שואפים אליהם." (קיקרו: על תכליות הטוב והרע, ג', 22)

הטוב מצוי במעשיו וכוונותיו של האדם ולא בתוצאות. לא משנה עם אני מתחיל פרויקט חדש או מצלם סלפי (ואני לא, מבטיח לכם), אני מתרכז בכך שאני עושה מה שאני צריך הכי טוב וזה מכוון למטרה טובה. אני לא מחבר את הרגש שלי לתוצאה. 

סנקה במכתב 14 ללוקיליוס כותב:

"החכם בוחן את תבונת כל המעשים לא את תוצאותיהם. ההתחלות הן ברשותנו, את התוצאות מכריע הגורל, ואני אינני מתיר לו לחרוץ את משפטי". 

הסטואי מתרכז בכוונותיו ומעשיו מעל לכל. כי את התוצאות מכריע הגורל. שזה לדעתי ההסבר הטוב ביותר ללמה פרפקציוניזם הוא טעות. כי את התוצאה קובע הגורל לא אנחנו. 


אפיקטטוס אומר לנו מפורש שלא נכון לשאוף לנהוג בפרפקציוניזם


"ייתכן שהמעשה הכביר והנעלה הוא מנת חלקם של אחרים, של סוקרטס והדומים לו.

אם כך הוא הדבר, אם מטבענו לכך נוצרנו, על מה זה אין כל בני האדם או רובם נעשים דומים להם?

וכי כל הסוסים נעשים קלי רגלים, וכל הכלבים - כלבי גישוש?

ומה איפה עלי? הואיל ולא חונכתי מלידה בסגולות נעלות, בשל כך אמנע מכל התאמצות ?

חלילה וחס! אפיקטטוס לא יעלה על סוקרטס ; אך אפילו הוא נופל ממנו טוב לי בכך. שהרי גם מילון לא אהיה, ובכל זאת אנני מזניח את גופי, אף קרויסוס לא אהיה, ואף על פי כן אינני פוסק מלדאוג לנכסי; ובקיצור, אין אנו נמנעים ממאמץ בשום תחום אך ורק מפני שנואשנו מלהגיע בו לתכלית השלמות."




המיקוד צריך להיות תמיד בהתקדמות בכיוון נכון. תמיד להיות בפוקוס על מה שנכון לעשות. 

במדריך הוא אומר:

"זכור שעכשיו זו התחרות, והנה כרגע המשחקים האולימפיים, ושהדחיה היא כבר לא אופציה, ושההתקדמות שלך נשמרת או נהרסת על ידי יום אחד ופעולה אחת". (המדריך, 51)

זה גם אומר שהפוקוס שלנו הוא על זמן הווה. אז ההסתכלות על תוצאה כבר לא אותו הדבר. 

"כל מה שעתיד לבוא הוא מוּטל בספק; חיה את החיים שלפניך!" אומר לנו סנקה


סנקה גם נותן כלי להתמודד. לנהוג לפי מה שהכי סביר והכי קרוב. כי ככה אנחנו משתפרים בהתקדמות. בהסתמכות על השכל, אנחנו יותר פרגמטיים


" לעולם לא נחכה עד שנדע דבר ברור, כי אל פסגת האמת אמנם קשה מאד להגיע, אבל נלך בנתיבה הקרובה אל השכל. בכל מעשי חובתנו אנו נוהגים כן: כשאנו זורעים, כשאנו נוסעים בים, כשאנו יוצאים למלחמה, כשאנו נושאים נשים ומגדלים בנים – ובכל אלה אין אנו יודעים אם נצליח, אנחנו תופסים במה שלפי מחשבתנו נותן תקוה טובה. מי יערוב לזורע בעד התבואה, לנוסע בים בעד החוף, לנלחם בעד הנצחון, לבעל בעד צניעות אשתו, לאב בעד יושר בניו? אנחנו סומכים על השכל ולא על מה ששריר וקיים. אם תחכה ולא תעשה מה שאין אחריתו מובטחה ולא תניע יד בלתי אם למה שנתאמת בנסיון, יהיו החיים בטלים מבלי שתעשה בהם כלום. ואם לפי הקרוב אל השכל אתנהג ולא לפי אמת ברורה, אעשה חסד גם עם אשר לפי הנראה עתיד הוא להיות מכיר טובה"

גם מרקוס אורליוס נותן לנו כלי להתמודד. אבל לפני כן, שימו לב איך הוא מלמד את עצמו לא ליפול לפרפקציוניזם. בספר 8 (36):

"אל תעמוס עליך מחשבות על־אודות כל חייך; אל תחבר ברעיוניך הדאגות לכל מה שיוכל להתרחש ולאפשרות לשאת אותו. זו אמירה של אל תחשוב על הכל בכללותו ואל תחבר את הרגש לתוצאה. הוא ממשיך ונותן את הפתרון: על כל מאורע בפני עצמו שאל את נפשך: מה יש בו, שאי־אפשר לשאת ולסבול? ובוש תבוש בהתוַדותך בזה על האמת. עם זה עליך לזכור, כי לא העתיד ולא העבר מכביד על רוחך, כי־אם ה ֹהוֶה לבדו, שהוא הולך ופוחת אם אתה מגביל אותו; ועליך להוכיח את תבונתך על שאינה יכולה נשוא את הֵסבל הקטן הזה."

הוא אומר להסתכל על הכאן ועכשיו ולראות על כל פעולה מתוך הפרויקט או המשימה שאני צריך לעשות ולמצוא איזה יכולת יש בי להתמודד. כל יכולת שבי שאבחר להתמודד בזה הרגע, תתחדד ותשתפר מפעם לפעם. כמו שאמר אפיקטטוס קודם "ואתה, אפילו אם עדיין אינך סוקרטס, עליך לחיות לפחות כמי שרוצה להיות סוקרטס".


לפיכך, הסטואים לא רק אומרים "אני לא יודע אם הפעולה שלי תצליח". במקום זאת, הם גם אומרים: "מכיוון שאינני יודע מראש מה יהיו תוצאות מעשיי ומה צפוי לי הגורל, אני צריך לקבל החלטה כזו או אחרת בהתאם להסתברות ולפי הערכה רציונלית, ללא כל ודאות מוחלטת שאני עושה את הבחירה הנכונה או עושה את הדבר הנכון", ואז אני בוחן מה יש בי שיכול להתמודד. איזה כישרון, סגולה, יכולת ואני פשוט מתמודד. 


פרפקציוניזם הוא למעשה גם סוג של הרינג אדום. כי הוא מסיח אותנו ממה שחשוב ונכון. הוא גורם לנו להתרכז בתוצאה ולא במעשה על פי כוונה נכונה ותבונה. הסטואים הם פרגמטים לא פרפקציוניסטים. והיו לא מעט סטואים שעשו דברים מופלאים שנכנסו לספרי ההיסטוריה. הם לא עשו זאת כי היו פרפקציוניסטים. הם עשו את זה, כי הם בחרו בחירות נכונות. כי הם היו פרגמטיים והתרכזו במעשים שלהם ולא בתוצאות. איך מישהו יכול לתקן את דרכו אם הוא מתרכז רק בתוצאה של המעשה הקודם שעשה? או זה שלא עשה ואולי גם לא יעשה. 

אז תזכרו: "ואתה, אפילו אם עדיין אינך סוקרטס, עליך לחיות לפחות כמי שרוצה להיות סוקרטס".

"זכור שעכשיו זו התחרות, והנה כרגע המשחקים האולימפיים, ושהדחיה היא כבר לא אופציה, ושההתקדמות שלך נשמרת או נהרסת על ידי יום אחד ופעולה אחת".


אז עד  כאן להפעם. תודה שהאזנתם. נשתמע בפרק הבא אם ירצה הגורל. היו בטוב.


27 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

Comments


bottom of page