Still-Life with a Skull, vanitas painting. Philippe de Champaigne (1602–1674)
שלום וברוכים הבאים להסכת על אומנות החיים- הפודקאסט על הפילוסופיה הסטואית. שמי ברק קידר. אני יועץ פילוסופי, מלמד פילוסופיה סטואית. אתם מוזמנים לאתר שלי stoaisrael.com דרך האתר אפשר לפנות לשיחות ייעוץ או להירשם לקורס הבא. אפשר גם למצוא שם את הקישור לקבוצת המיטאפ שלנו להצטרפות לשיח סטואי בזום ופרונטלי שיהיו בקרוב.
היום אלווה אתכם לתוך ציטוט שאולי יסייע לכם ולו במעט בנבכי החיים.
אני תמיד שמח שמכירים לי וחושפים בפני דברים שלא הכרתי. ולשמחתי עשה ככה אלון שעשה אצלי קורס לאחרונה. הוא שלח לי מאמר של ד"ר משה שנר מהחוג למחשבת ישראל במכללת אורנים. חיפשתי ומצאתי אח"כ את המאמר באתר של ד"ר שנר למי שירצה לקרוא את כולו. כותרתו של המאמר קורצ'אק ומארקוס אורליוס – הרהורים על המוות ומקומו בזרם החיים
אגע היום בחלק ממה שנכתב במאמר ואנצל אותו להרחבת הנושא.
המאמר מתחיל במשפט מיומנו של קורצ'אק: "האם קרא מרקוס אורליוס את משלי שלמה? מה מרגיעה השפעת יומנו?".
זה נכתב ב 1 באוגוסט 1942 ביומנו של קורצ'אק וב-5 באוגוסט צעדו 200 ילדים מבית היתומים עם המבוגרים שמלווים אותם אל כיכר הגירושים. יאנוש קורצ'אק הלך בראשם.
השאלה היא איך לא נטרפה דעתו של קורצ'אק בעודו צועד לייעד ידוע ומוחלט. איך אדם מכין את עצמו לגורל כזה. מהיכן אדם שואב את תעצומות הנפש להתמודד עם המוות הקרב.
הסיפור הזה הפך למופת של גבורה, מנהיגות ומוסר נעלה.
לפני שנכנסתי בכל מאודי לסטואיות, סיפורים כאלה בילבלו אותי. שאלתי תמיד למה אנשים הלכו לגורל כזה בלי להתקומם. למה אין יותר סיפורי התקוממות. לא רק אני הייתי מוטרד משאלות כאלה. הרי לא בכדי יום השואה בארץ, נקבע בתאריך של מרד גטו ורשה. במועד שכן התקוממו.
אבל היום, המאמר הזה והסטואיות נותנים זווית מבט נוספת. הסטואיות בהחלט מעודדת את הגבורה ואת ההתקוממות לאור עוולות. אך גם את ההכנה לגורל הידוע מראש. אולי הדבר הכי ודאי שיכול להיות הוא המוות.
בכל אופן, נחזור למאמר של ד"ר שנר.
הוא שואל כך:
"כיצד מכין אדם, מחנך ואב, פילוסוף את עצמו ואת זולתו להליכה במודע אל המוות. מהי העמדה הרוחנית שמביאה את קורצ'אק להכין כך את חניכיו אל המצעד האחרון אל המוות? צורת ההליכה של יושבי בית היתומים מקצה אחד של הגטו אל קצהו השני מעוררת את השתאותנו לא פחות מעצם ההליכה של המחנך יחד עם ילדיו. מהי המשמעות שנותן קורצ'אק להליכה זו, כמעט מתוך השלמה והסכמה, בראש הילדים אל המוות, והכל בסדר מופתי, יש אומרים בשירה, כשהדגל בראש, לבושים היטב. הן קורצ'אק לא השלה את עצמו לגבי היעד של הגירוש. לקורצ'אק היה חשוב שכך ילכו חניכיו אל מותם. למה? "
המאמר מרחיב את ההבנה שלנו את קורצ'אק ביחס שלו למוות, עוד הרבה לפני השואה. למשל כותב ד"ר שנר:
"חשוב להדגיש שהמוות העסיק את קורצ'אק מגיל צעיר ועוד שנים רבות לפני הגטו. אימת הטירוף שאולי ירש מאביו לא פסקה מלהטריד אותו ולהביאו למחשבות על שימת קץ לחייו: "בהיותי בן שבע-עשרה התחלתי לכתוב סיפור התאבדות. הגיבור החל שונא את החיים מפחד הטירוף." (מן הגטו, עמ' 151)"
המוות נוכח בחייו של קורצ'אק עוד מהיותו נער. אני מסכים שהנקודה הזאת משמעותית בהסבר להתנהגות שלו בצעדה לכיכר המגורשים. כשאני אומר שאני מסכים, הכוונה שמבחינה סטואית יש משמעות ליחס למוות עוד במהלך החיים, לאופן שבו נתמודד עם המוות כשהוא יפגוש אותנו.
היחס של קורצ'אק למוות במהלך חייו, זה אחד ההסברים להליכתם השלווה לכיכר המגורשים. משהו שקשה להבין במבט מהצד או במבט היסטורי לאחור.
חלק מהתשובה הזאת, מצוי ביומן שלו כפי שהתחלנו את הנושא ומה שהוא למד ממרקוס אורליוס. אז כמו שאמרתי הוא כתב ביומנו: "האם קרא מרקוס אורליוס את משלי שלמה? מה מרגיעה השפעת יומנו?"
(1 באוגוסט 1942, מן הגטו, עמ' 168)
ד"ר שנר כותב שלספרו של מרקוס אורליוס הייתה השפעה משמעותית על קורצ'אק. הוא כותב ביומן שלו מספר ציטוטים מתוך מרקוס אורליוס.
חלק מהמאמר הוא סקירה על הפילוסופיה הסטואית ולא אתייחס לזה כאן, כי יש את כל הפרקים הקודמים שיכולים ללמד על הסטואיות. רק אומר שהרוב המכריע של מה שמתואר על הסטואיות הוא מדויק וסוקר היסטורית ורעיונית באופן הולם.
אחד מהדברים שמתאר המאמר שדוגלת בהם הסטואיות, זה שעל החכם "למלא באהבה את החובה ולקבל בשלווה (סטואית) את אשר צופנת לו שלשלת המקרים. עליו לשמור על טוהר נפשו. את המוות יש לקבל בלי התנגדות ופחד, כי אם ברוח טובה."
הספר של מרקוס אורליוס עזר לקורצ'אק להתמודד עם המציאות. כך שהגיוני להניח שהוא קרא אותו ובוודאי הושפע ממנו ובשלב הסופי של חייו, הספר והרעיונות שבו היו משמעותיים להתנהגות שלו ואופן קבלת האירועים הנוראיים שעברו עליו ועל מי שהיה תחת אחריותו.
כשמשווים בין קורצ'אק לאורליוס, מוצא ד"ר שנר דמיון גם באופן כתיבת היומן לבין הספר "מחשבות לעצמי". שניהם כותבים בגוף שני יחיד. סוג של זרם תודעה. אני אוסיף שסגנון הכתיבה של מרקוס אורליוס הוא סוג של תרגיל רוחני בפני עצמו. לא רק כתיבת היומן, אלא אופן הכתיבה של גוף שני יחיד. לדוגמא מהספר ה-4 במחשבות לעצמי שרלוונטי גם לנושא שלנו:
"(37) מותך ממשמש ובא אך עדיין אינך מתנהל בפשטות, אינך נטול טרדות או חשדות כי משהו מן הדברים החיצוניים עשוי לפגוע בך, אינך נוקט פיוס כלפי כל האדם ואינך חושב, כי החוכמה מתבטאת במעשי צדק בלבד".
מרקוס פונה אל עצמו בגוף שני. הציטוט הזה נשמע כמו שיחת משוב בין עובד למנהלת שלו. בכל אופן זה לא רק עניין סגנוני כמו שכתב ד"ר שנר, זה תרגול שמרחיק את המציאות מהשכל החושב ומאפשר לראות אותה אחרת באופן רציונלי. זה סוג של Cognitive distancing - ריחוק קוגניטיבי. זה מאפשר ליסוד השולט כפי שמכנה אותו מרקוס, להתנהל באופן נקי מהאירועים שכופים את עצמם עליו. לרבות כאלה שחווה יאנוש קורצ'אק.
עניין נוסף המתאר ד"ר שנר בצדק. הפילוסופיה הסטואית, היא קוסמופוליטית. הסטואי רואה עצמו כאזרח העולם שרואה ערך בסולידריות אנושית אוניברסלית. הוא מכנה את זה "הומניזם המקיף את האנושות כולה". הוא מוסיף ש "גם קורצ'אק היה האדם האוניברסלי שניסה לצייר חזון חינוכי נטול זמן ומקום, ללא גבולות המפרידים בין בני אדם, חזון שיתגבר על חלוקת בני האדם לקבוצות הנלחמות זו בזו או משפילות אחת את השניה.".
בנוסף מצטט ד"ר שנר את מרקוס: "…מה עוד נשאר לנו זולתי ליהנות מן החיים על ידי זה שאנו מצרפים מעשה חסד למעשה חסד עד אפס כל רווח קטן ביניהם." במאמר שהגיע לידי לא כתוב באיזה תרגום השתמש ד"ר שנר. אבל במקרה זה השארתי את הציטוט מהתרגום שהוא השתמש בו. כי הוא נראה לי הולם וקרוב לתרגומים שיש בידי, אז לא מצאתי סיבה לצטט אחרת.
בכל אופן גם קורצ'אק ניסה למלא כל רגע בחייו במעשי חסד ועזרה לזולת. כי זה מה שנתן משמעות לחייו. בדומה לפילוסופיה הסטואית, גם קורצ'אק גוזר את תפיסתו המוסרית, מן הטבע. שהאדם צריך ללמוד את הטבע ולהסיק מכך מה חיוני לאדם כדי להיות מאושר. זה גם היה קו מנחה ליאנוש קורצ'אק בגישתו החינוכית. הוא הטיף למחנכים ואמר "דע את עצמך, לפני שתרצה לדעת את הילדים" . "דע את עצמך", היה כתוב בכניסה למקדש בדלפי לאל אפולו שם ניתנו נבואות לאנשים. מתוך כך גם נגזרה התפיסה הסוקרטית שהשפיעה על הסטואים. זה מהווה בסיס לאתיקה הסטואית והשפעה על קורצ'אק. המודעות העצמית הזאת, היא ציווי שמקבל על עצמו אדם להבין את עצמו ואת הטבע ולמצוא את ההרמוניה ביניהם. בהתאם קורצ'אק אמר שהטבע ילמד אותנו. העצה שקורצ'אק נותן למחנך הצעיר שוב ושוב – אל תהייה דוגמטי וכלוא בתיאוריה חינוכית אלא התבונן בחיים סביבך וגזור מהתבוננות זו את צעדיך יכולה להשתלב במשנתם של המחנכים הסטואיים הגדולים.
ועכשיו אנחנו מגיעים לשאלה הגדולה הרלוונטית ההתמודדות עם המוות.
נקודת המוצא היא חיים של אמת במובן של להכיר במציאות כפי שהיא. זה גם רעיון סטואי בסיסי. גם חלק מה: "דע את עצמך". הסטואים אימנו את עצמך לשמור על נפשם גם לאור מבחנים קשים. וזה מתאים גם לאישיותו של קורצ'אק לאור הנסיבות הטרגיות של חייו.
ד"ר שנר כותב :"הזוועה מעיקה על כתפיו, פוגעת בבריאותו, קורעת את נפשו ועם זאת הוא משתדל לשמור על שליטה עצמית ונאמנות לאמת הפנימית בדומה למה שמציע מרקוס אורליוס לעצמו."
הוא מוסיף שהמוות הוא נושא מרכזי במחשבה הסטואית. אני קצת מסתייג מהניסוח שלו שהם גלגלו את הרעיון של המוות הגואל ושל מעשה ההתאבדות. הסטואים לא ראו במוות גאולה. או משהו שגואל ממשהו. הם ראו במוות כחלק מהמטפיזיקה של השינוי ומשהו שמביא אותנו להתמקדות במעשינו. לתת משמעות למה שאנחנו עושים כי אנחנו אף פעם לא יכולים לדעת מתי יפגוש בנו המוות. אני גם חייב לדייק את האמירה שלו ש : "התאבדות הייתה למאפיין מוכר ולהכרזה פוליטית בין הסטואיקנים הרומאיים והמפורסם שבהם הוא הסנטור סנקה, החשוב שבפילוסופים הסטואיים ברומא ואחד ממקורות ההשראה של אורליוס, שסיים את חייו באמצעות חרבו". ראשית, לא ידוע אם סנקה היה השפעה על מרקוס אורליוס. ידוע שהוא הכיר אותו רק מהמכתבים של מרקוס עם המורה שלו לרטוריקה פרונטו שם סנקה מוזכר. אבל ההשפעה הגדולה על מרקוס היה אפיקטטוס. ייתכן שיש פה בלבול כי ההתאבדות של סנקה היתה כי הוא אולץ לעשות זאת ע"י נירון הקיסר. לא כאקט פוליטי והוא חתך את ורידיו ולא באמצעות חרבו. קאטו הסטואי אכן התאבד בחרב, לאחר ההפסד ליוליוס קיסר ואפשר להגיד שזה אקט פוליטי, למרות שקאטו עשה זאת כדי לא להיות כלי שרת בידיו של יוליוס קיסר. אבל ככלל הסטואים לא תמכו בהתאבדות, אלא ראו בה מפלט אחרון לגיטימי אם אדם לא יכול לפעול על פי מידות טובות יותר בעיקר אם איבד את היכולת לשפוט בין טוב לרע.
נחזור לקורצ'אק שד"ר שנר כותב שהוא עסק במוות כל חייו ודן במשמעויותיו. "שאלת ההתאבדות עולה לא פעם בראשו. כאשר עובדת המוות הצפוי ליהודי הגטו בכלל ולילדי בית היתומים בפרט נהיית לעניין וודאי מגייס קורצ'אק תובנות סטואיות כדי לדעת לקבל את המוות ולהשלים עמו".
אז עם החלק של גיוס תובנות סטואיות כדי לדעת לקבל את המוות ולהשלים עמו, אני יכול להסכים. המוות הוא אכן הפחד הכי גדול שמתמודדים איתו אנשים. כך מצטט ד"ר שנר את מרקוס והפעם כן בחרתי בתרגום העדכני יותר של ד"ר אברהם ארואטי מספר 2 של מחשבות לעצמי (11): "הנה כי כן אפשר שתצא מן החיים הללו בכל רגע, זכור זאת בכל מעשיך, דבריך ומחשבותיך. אך לעזוב את חברת בני האדם, אם קיימים אלים, אין זה נורא בכלל…"
והוא ממשיך ומוסיף:
מספר 2 של מחשבות לעצמי (12):
"מה משמעות המוות? אם נבחן אותו לאשורו ובניתוח תבוני נסיר ממנו את כל הבדיות שטפלו עליו, לא יֵראה הוא עוד בעינינו אלא כמעשה הטבע. אם חושש אדם ממעשה הטבע, אזי נוהג הוא כילד; ואמנם לא זו בלבד שהמוות הִנו מעשה הטבע, אלא הוא אף תורם לרווחתו."
הכוונה שהמוות תורם לרווחתו של הטבע, היא שככה הטבע מתנהל בשינוי מתמיד, דברים כלים ומתהווים כל הזמן.
קורצ'אק כותב דברים דומים על מהות המוות כחלק מהליך הטבע:
"הנשמה כמהה בכלוב הצר של הגוף. הבריות חשים את המוות ודנים בו מנקודת הראות של הקץ, ואילו הוא אינו אלא המשכם של החיים, חיים אחרים.
אם אינך מאמין בהשארת הנפש, הלא תיאלץ להודות, כי גופך חיה יחיה כעשב הירוק, כענן. הלא אתה מים ואפר." (מן הגטו, עמ' 90)
קורצ'אק גם רואה במוות תחנה אחת בזרם השינוי בטבע. אז אולי זה מנחם שהוא לא הסוף ויתרה מכך, מה שנותן משמעות, אבל תוך שמירה על הרוח הפנימית נקיה.
בספר 2 (17) כותב מרקוס: "על חיי אנוש: זמנו של אדם הוא רגע קט, קיומו ניגר כמים, תחושתו עמומה, מכלול גופו השלם בר־השחתה, נשמת אפו רוח סחרחרה, גורלו בלתי צפוי ותהילתו מעורפלת. אנסח זאת בקצרה: כל ענייני הגוף הִנם נהר, וענייני הנפש — חלום ותעתוע, החיים הם מלחמה, שהות בארץ נכר, ותהילת עולם כמוה כתהום נשייה. (2) איזהו הדבר, אם כן, היכול ללוותו בחייו? אחד ויחיד הוא — הפילוסופיה. תפקידה להשגיח על הרוח הפנימית שבאדם לבל תִפּגע או תִנזק וכי תמשול בתענוגות ובמכאובים, לא תעשה דבר באקראי, במרמה או בצביעות, לא יהא לה צורך באחר על מנת לעשות דבר מה או לא לעשותו."
ד"ר שנר גם מדגיש את תפיסתו של מרקוס לשמור על טהרת הנפש וחובת העזרה לזולת לאור המוות המתקרב. הוא מצטט מספר 3 במחשבות לעצמי: "האדם הטוב נותר לו מאפיין אחד ויחיד: לאהוב ולקבל בברכה את הקורה לו ואת מַטווה גורלו; לא לטמא את האלוהות השוכנת בחובו ולא להטרידהּ בערב רב של רשמי הדמיון, אלא לחלות את פניה כל העת, ללכת כיאות בדרכי האל, לא להשמיע דבר הסותר את האמת ולא לפעול בניגוד לצדק. אם יסרבו כל בני האדם להאמין לו, כי חי הוא את חייו בפשטות, ביראה ובשלוות נפש, אזי לא יקצוף על איש מהם, לא יסור מן הדרך המובילה אל מטרת חייו; עליו להגיע אליה בהיותו טהור, שליו, מוכן למסע, נינוח לחלוטין ושלם עם מנת גורלו"
ועוד:
"ולכן, אפוא, אם תתקרב שעתך לצאת מן העולם, תשאיר את הכל מאחוריך ותחשיב רק את היסוד המנחה שלך ואת החלק האלוהי אשר בקרבך. אל תפחד מפני העובדה שימות חייך כלים, כי אם מפני ההכרה שטרם התחלת לחיות בתיאום עם הטבע – אזי תהייה אדם רצוי ליקום שהולידך…"
מאפיין דומה נוסף הוא, שהסטואים מדגישים את חירות התבונה למרות ההכרח שבטבע. למרות שאנחנו נתונים לחסדי הגורל, יש לנו חירות מחשבה ורצון.
כאשר מדבר קורצ'אק ביומנו ב 21 ביולי 42 על עובדת מותו הקרב הוא מבקש דבר אחד מרכזי להנחיל לחניכיו:
"להיוולד וללמוד לחיות, מלאכות קשות הן. נותרה לי מטלה קלה לאין ערוך: למות. ייתכן, כי לאחר המוות שוב יהיה קשה, אלא שאיני מהרהר בכך. השנה האחרונה, ואולי החודש, ואולי השעה.
רוצה הייתי למות בהכרה, מתוך צלילות. איני יודע מה הייתי אומר לילדים לפרידה. שואף הייתי לומר להם, כי ניתנה להם חירות גמורה בבחירת הדרך" (מן הגטו, עמ' 160-161)
צודק ד"ר שנר שכותב: "החירות הנה קודם כל עמדה רוחנית לפני שהיא אפשרות לפעולה. האדם הוא שקובע ברוחו את הדרך בה יתמודד עם גורלו."
המאמר ממשיך ומביא עוד ציטוטים רבים ממרקוס אורליוס על היחס שלו למוות כחלק מדרך הטבע. החלטתי לא להיצמד למאמר אלא לעבור לסנקה כי יש לו הרבה מה להגיד על הנושא ואם הוא כבר הוזכר היום, נזרום איתו.
למרות שיש לו לא מעט להגיד על הנושא, בחרתי במכתב 4 מתוך מכתביו לחברו לוקיליוס. אתם תבינו כבר לבד למה.
כותרת המכתב היא "על פחד ממוות".
המכתב מתחיל בהמלצתו של סנקה לחברו להתמיד בלימודיו ולהזדרז כדי שיוכל להנות זמן רב יותר מנפש מתוקנת ושלווה. הלימודים, הם כמובן פילוסופיה סטואית וצריך להזדרז כדי שיהיה ממוקד בכך לאור העובדה שלא ידוע מתי המוות מגיע. אז סנקה ממליץ לחברו להתמיד ולהזדרז בלהכין את עצמו לרגע שיפגוש במוות, אז כבר יהיה שלו. גם מהלימודים עצמם נהנים ומפיקים תועלת. הנאה הנובעת מרוח נקייה אומר סנקה ולדעתי חשוב שהוא מציין שההנאה המופקת היא בזמן אמת. כי הסטואים לא מכוונים למטרה רחוקה מבלי לתת תשומת לב לעשייה בזמן אמת.
סנקה אומר שאנחנו יותר גרועים מילדים ותינוקות. כי תינוקות מפחדים מסכנות שווא וילדים מפחדים מדברים קלי ערך. המבוגרים מפחדים גם מסכנות שווא וגם מדברים קלי ערך. לכן הוא משווה את הפחד לילדותיות. זה מתייחס כמובן למי שלא לומד לא לפחד.
לשם ההפוגה הקלה, כל הסיפור הזה הזכיר לי קטע מסטנדאפ של לואי CK. הוא אומר, "אני לא יודע עד איזה גיל אחיה. אף אחד לא יכול לדעת. אף אחד לא זוכה לדעת עד איזה גיל הוא חי. כי המחשבה האחרונה הכי קרובה יכולה להיות, 'כנראה שזה הרגע', אבל אם באמת זה קורה, אתה כבר לא חושב על זה. אתה מת. בכל מקרה כולנו נמות מתישהו" אומר לואי CK.
באופן דומה סנקה כותב, שאנחנו צריכים להבין שדווקא אנחנו צריכים לפחד פחות ממה שהפיל עלינו פחד גדול. כי רעה אינה גדולה אם היא אחרונה. אז בגלל שהמוות הוא האחרון, הוא צריך להפחיד אותנו פחות. "המוות בא אליך" הוא כותב. הגיוני היה לפחד ממנו אם הוא היה נשאר איתנו. אם היינו ממשיכים לחוות אותו. אבל הוא או עדיין לא בא, או שבא וחלף. על כן, אנחנו צריכים לפחד ממנו הכי פחות. אני אסביר. הפחד הכי גדול הוא מהמוות. אבל הוא צריך להיות הפחד הכי קטן שלנו. כי זו לכאורה רעה אחרונה (אני אומר לכאורה כי זה לא רעה, זה הטבע). לאחרי שיגיע המוות, כבר לא נרגיש כלום. אז זה רגע קצר שלא נזכור אותו לאחר שיגיע. בדיוק כמו מה שאמר לואי CK. אתה לא יודע שזה אכן הרגע האחרון שלך. כי מיד אחריו אתה כבר לא יודע כלום. וסנקה מוסיף, אם הוא היה ממושך, אז נכון היה לפחד ממנו אולי.
סנקה נותן דוגמאות לאנשים שבזים לחיים מסיבות שונות ובדרכים שונות שאני לא רוצה להיכנס אליהם, כי אני בטוח שאתם יכולים לחשוב עליהם לבד. אז אם אנשים יכולים לבוז למוות אז הגבורה לא תוכל להשיג מה שהפחד השיג יותר?
סנקה אומר שאדם לא יכול לחיות בשלווה אם הוא כל הזמן עסוק באיך להאריך את החיים. אם תחשבו על זה ככל שאנחנו עסוקים באיך להאריך את חיינו, כל מה שלא מסתדר בהתאם, מטריד את שלוותנו.
ואז מגיע החלק החשוב במכתב הזה, שאתייחס אליו בבהירות מאוחר יותר. סנקה כותב: "חשוב כל יום ויום כיצד תוכל להיפרד מהחיים ברוח שלווה, שרבים דבקים ונאחזים בהם, כמו הנסחפים במימי נהר גועש הנאחזים בשיחים ואבנים. רבים מטלטלים באומללותם בין פחד ממוות וייסורי החיים. לחיות אינם רוצים, למות אינם יודעים."
סנקה ממליץ לעשות את החיים נעימים ולהפסיק לדאוג להם. זה נכון לכל קניין ורכוש ומה שאנחנו חושבים ששייך לנו אבל לא באמת יש לנו שליטה עליו. שום דבר כזה לא באמת מהנה אלא אם הנפש מוכנה לאבד אותו. כל מה שאנחנו לא רוצים לאבד, יגרום לנו לטירדות ופחד לאבדו. "אין אבדה קלה יותר מאובדן דבר שאינו חסר לנו לאחר אובדנו". הוא אומר. ואם תחשבו על זה, לאחר המוות החיים לא יחסרו לנו. כי נהיה מתים כבר.
סנקה נותן דוגמא לכמה מנהיגים דגולים שהופתעו מהמוות.
פומפיוס, היה חברו של יוליוס קיסר ויצר עימו את הטריאומווירט הראשון. כלומר השלטון ברומא של 3 שליטים. פומפיוס, יוליוס קיסר וקרסוס. איש עשיר בלי ניסיון צבאי עשיר כמו של 2 חבריו. אז קרסוס, יצא להילחם בגבול המזרחי של האימפריה הרומית, הוא נלחם בפרתים והוא הובס יחד עם מרבית צבאו ומת. אבל לפני כן, הוא היה פוליטיקאי עשיר מאוד שחיפש את התהילה וחיפש להשתוות ל 2 חבריו לשלטון. לאחר מותו החל המאבק בין פומפיוס ליוליוס קיסר. לצידו של פומפיוס היו גם קיקרו וקאטו הסטואי מיודענו. אבל הם הפסידו. פומפיוס, לאחר הפסד ברח לאלכסנדריה, שם סריס של תלמי הרג אותו. תלמי היה נער ואחיה של קליאופטרה. פומפיוס חשב שיקבל הגנה באלכסנדריה והוא הופתע. גם קליגולה הופתע כשהתנקשו בחייו. סנקה אומר על זה: "הגורל לא העלה איש למעמד רם מבלי שאיים עליו בה במידה שהטיב עמו. אל תבטח בשלוות הים, בן רגע יסער. היכן שהשתעשעו אוניות בו ביום הן גם טובעות".
גם סנקה עצמו אולץ להתאבד ע"י נירון קיסר, אחרי שחי חיים עתירי עליות ומורדות. אבל הדוגמאות שסנקה בוחר פה, הן דמויות שהגיעו לרום המעמד והשלטון ואיבדו את חייהם באופן שלא ציפו לו.
סנקה אומר לחברו לוקיליוס שמיום שנולד הוא מובל אל המוות. על כן, אנחנו צריכים לחשוב על זה. לא להתחמק מהמחשבה על המוות אם אנחנו רוצים לחכות בשלווה לשעתנו האחרונה שהפחד מפניה הופך את כל שעות חיינו האחרות ונרגנות.
נחזור לאמירה שציינתי שהיא החשובה במכתב הזה של סנקה.
"חשוב כל יום ויום כיצד תוכל להיפרד מהחיים ברוח שלווה, שרבים דבקים ונאחזים בהם, כמו הנסחפים במימי נהר גועש הנאחזים בשיחים ואבנים. רבים מטלטלים באומללותם בין פחד ממוות וייסורי החיים. לחיות אינם רוצים, למות אינם יודעים."
למה הוא אומר למות אינם יודעים? למה צריך לדעת למות? התשובה נאמרה קודם, כדי לחיות בשלווה. מבלי שהפחד מהמוות יטלטל את חיינו. ומאחר ואנחנו לא יודעים מתי יבוא המוות, אנחנו צריכים להתאמן על זה כבר עכשיו כמו שהוא אמר בפתיחה של המכתב להתמיד בלימודי הפילוסופיה ולהזדרז כדי שנוכל להנות זמן רב יותר מנפש מתוקנת ושלווה.
באופן ספציפי הדרך לעשות זאת היא מה שכתב סנקה "חשוב כל יום ויום כיצד תוכל להיפרד מהחיים ברוח שלווה". הוא מתכוון מילולית לדמיין את יומכם האחרון. לדמיין את מותכם ואת ההשלכות. לדמיין שזה קורה עכשיו. לדמיין שזה קורה כשאתם לא מצפים לזה. אם תדמיינו את זה כשאתם במקום בטוח עכשיו, ואתם יודעים שאתם במקום בטוח עכשיו, אז תהיו מתורגלים כשזה יגיע. על זה נאמר memento mori. זכור שתמות. המונח הזה מופיע עוד מימי רומא העתיקה במובן של ענווה. להבין שאתה אדם. ברומא העתיקה השתמשו בביטוי באירוע צעדת הניצחון של מפקד רומי השב מן הקרב. מאחורי המפקד המנצח עמד עבד ותפקידו היה להזכיר למפקד כי אולי היום הוא באיגרא רמא, אך מחר הוא יום חדש. זה בהחלט סטואי לתרגל לעצמך קצת מציאות שלא יעלה לך לראש.
או לאורך השנים המונח נועד להזכיר לאנשים לחיות היום כי אולי מחר נמות. שזה בהחלט גם סטואי. מרקוס אורליוס כותב את זה לעצמו.
אבל סנקה מתכוון מילולית לזכור שתמות. לדמיין את זה. חשוב כל יום ויום כיצד תוכל להיפרד מהחיים ברוח שלווה. זה תרגיל רוחני חשוב מאוד. ככל שתדמיינו שהרגע הזה יגיע, כשאתם מודעים לכך שהוא לא נוכח כרגע ושאתם בטוחים, אז תפחדו מהמוות פחות ופחות.
בספר 4 במחשבות לעצמי מרקוס כותב "מי שחפץ כי יהיו פני הדברים שונים, הלא מבקש הוא כי עץ התאנה לא יפיק את מיצו החלבי. אמנם באופן כללי זכור את הדבר הבא: הלא בתוך זמן קצר הן אתה הן הוא תלכו עולמכם, וזמן קצר לאחר מכן לא יוותרו אף שמותיכם. "
גם מרקוס מזכיר לעצמו וחושב על מותו.
אני מבין מן המאמר של ד"ר שנר שם יאנוש קורצ'אק גם עשה את זה. גם מי שהרעיון הזה קשה לו או לה, ירוויח מהמחשבה שכדאי להתמקד בעשייה ראויה ומשמעותית היום. כי כמו שסנקה אמר "אל תבטח בשלוות הים, בן רגע יסער. היכן שהשתעשעו אוניות בו ביום הן גם טובעות".
אז עד כאן להפעם. תודה שהאזנתם. נשתמע בפרק הבא אם ירצה הגורל. היו בטוב.
Comments