top of page

פרק 113 מונגש בטקסט - האם אנשים יכולים להשתנות?




Hippolytus, Phaedra and nurse, antique fresco in Herculaneum


שלום וברוכים הבאים להסכת על אומנות החיים- הפודקאסט על הפילוסופיה הסטואית. שמי ברק קידר. אני יועץ פילוסופי, מלמד פילוסופיה סטואית. אתם מוזמנים לאתר שלי stoaisrael.com  דרך האתר אפשר לפנות לשיחות ייעוץ או להירשם לקורס הבא. אפשר גם למצוא שם את הקישור לקבוצת המיטאפ שלנו להצטרפות לשיח סטואי בזום ופרונטלי שיהיו בקרוב. 

היום אלווה אתכם לתוך ציטוט שאולי יסייע לכם ולו במעט בנבכי החיים. 


ראיתי פוסט של מישהו ששאל כך: 

"האם אנשים משתנים?

הוא טען לשתי אסכולות:

לראשונה משתייכים אלא שחושבים שאנשים לא באמת משתנים

לשניה משתייכים אנשים שחושבים שאנשים יכולים להשתנות.

הוא טען שעל פניו יש הוכחות (לכאורה) לכאן ולכאן. 

מה אתם חושבים אנשים יכולים להשתנות או לא? 

אני חושב שכן. למי שחושב שלא, אני מציע לא להאזין להמשך כי הוא עלול לגרום לכם להשתנות.. 

נתחיל באגדה על תזאוס מהמיתולוגיה. 


תזאוס, גיבור גדול במיתולוגיה, בנו של אגאוס, מלך אתונה, אבל האגדה מספרת שהוא באמת בנו של אל הים, פוסידון. ההרפתקה הכי מפורסמת שלו היא במאבקו במינוטאור של כרתים, חצי אדם וחציו שור, שהיה סגור במבוך כרתים האגדי.

האגדה מספרת שהאתונאים שלחו 7 נערים ונערות קורבן למינוטאור בכרתים. 

מינוס מלך כרתים הבטיח להעלות קורבן שור לאל פוסידון, אבל בחר לשמור לעצמו את השור המובחר ולהקריב שור אחר. פוסידון העניש אותו ועיבר את אישתו של מינוס שילדה את המינוטאור, חציו אדם חציו שור. השור עד היום הוא סמל לפריון ושפע. אז הסיפור הזה מן הסתם מלמד על היחס לשפע, הודיה לאלים ומאבקים על משאבים והשפעה איזורית בין אתונה לכרתים.  בכל אופן, לא נכנס יותר מדי לעניין הזה כי זה לא הנושא שלנו. אלא תזאוס המלך האגדי של אתונה. הוא נעזר באריאדנה בתו של המלך מינוס מכרתים, היא התאהבה בתזאוס ונתנה לו דרך לצאת מהמבוך. והוא בתמורה, בדרך חזרה לאתונה, נטש אותה על אי. לא היה נחמד לנשותיו תזאוס. 

תזאוס הבטיח לאיגאוס אביו שאם יחזור בהצלחה מכרתים, הוא יניף מפרש לבן במקום המפרש השחור שאיתו יוצאת תמיד האנייה הקטלנית הנושאת את קורבנות למינוטאור. אבל הוא שכח את הבטחתו, וכשאייגוס ראה את המפרש השחור, הוא זרק את עצמו מהאקרופוליס ומת.

לאחר מכן איחד תזאוס את הקהילות השונות למדינה אחת והרחיב את שטחה של אתונה. לבד או עם הרקלס הוא לכד את נסיכת האמזונות אנטיופה (או היפוליטה). מי שמכיר את הסרט עם גל גדות וונדר וומן, הדמות שלה נקראת דיאנה שזה מעניין למה בחרו לתת לה את השם הזה. בכל אופן הדודה שלה בסרט שמגולמת ע"י רובין רייט, היא אנטיופה, האמזונה והאמא של גל גדות בסרט נקראת היפוליטה. בסרט הן אחיות במיתולוגיה במקומות מסוימים זו אותה דמות. בעקבות לכידת אנטיופה, האמזונות תקפו את אתונה, אבל אנטיופה נפלה בלחימה לצד תזאוס. לפניכן נולד לה ולתזאוס בן, היפוליטוס. לאחר שנשאר רווק, תזאוס מתחתן עם פידרה. אחותה של אריאדנה שעזרה לו לצאת מהמבוך. זה התיאור המשפחתי המורכב של תזאוס ומעלליו. 

מה שאנחנו צריכים לדעת על תזאוס זה שהוא מלכה האגדי הקדום ואחד מגיבורי העל במיתולוגיה היוונית. בנעוריו נשלח עם עוד צעירים מאתונה למינוס מלך כרתים בתור קורבן למינוטאור ששכן בלבירינת. המבוך שבנה דיידלוס. תזאוס הורג את המינוטאור ויוצא מהמבוך בעזרתה של אריאדנה שהתאהבה בו והם בורחים מכרתים, אבל בדרך תזאוס נוטש אותה על האי נאקסוס. בשובו לאתונה הוא עולה על כס המלוכה ונושא לאישה את מלכת האמזונות אנטיופה שהזכרתי קודם. בנם היפוליטוס יורש מהוריו את יופיים יוצא הדופן, אך כבנה של אמזונה וכעובד האלה ארטמיס - או דיאנה במיתולוגיה הרומית, כמו גל גדות. היפוליטוס עוסק בציד בחיק הטבע, במרבית הזמן שלו. הוא חי הרחק מחיי העיר ומתנזר מנישואין ומין. תזאוס הורג את אנטיופה מסיבה לא ברורה ונושא לאישה את פיידרה, אחותה של אריאדנה. נולדו להם שני ילדים. תזאוס משתכנע ע"י חברו לצאת למסע הזוי לממלכת השאול כדי לשחרר את פרספונה מלכת השאול ושם הוא נכלא ל-4 שנים עד שהרקולס משחרר אותו. באותה עת, פיידרה מתאהבת בבנה החורג היפוליטוס. זה הבסיס למחזה שכתב סנקה "פיידרה". 


פיידרה מספרת לאומנת שלה על תשוקתה להיפוליטוס. פיידרה נשלטת ע"י האלה אפרודיטה בתשוקתה ומחליטה להתאבד כדי לשמור על כבודה. אבל האומנת מנסה לשכנע את היפוליטוס בחשיבות הנישואין והמין בחיי אדם. אבל הוא לא משתכנע וממשיך בדרכו המתנזרת. הוא מתרחק ממין ומחיי חברה ומחטא. היפוליטוס נמלט מפיידרה והאומנת שלה, אבל היא קוראת לתושבי אתונה ומאשימה את היפוליטוס שהוא אנס את פיידרה. 

כשתזאוס חוזר לאתונה, הוא מאמין להאשמות כנגד בנו ומבקש מאביו פוסידון אל הים לקלל את היפוליטוס. 

פר מפלצתי שמגיח מן הים מבהיל את סוסיו של היפוליטוס והוא מושלך ונגרר אחר המרכבה עד מותו. 

פיידרה מזדעזעת, מספרת את האמת ומתאבדת. תזאוס מכה על חטא וקובר את בנו. 



פיידרה היא גם גיבורת השיר של לי הייזלווד ששר בדואט עם ננסי סינטרה Some Velvet Morning

או בגרסה של רמי פורטיס "בוקר של קטיפה"

בבוקר של קטיפה כה ריק

אפתח עוד שער, אקשט

בוא אספר לך על פדרה

חיים שלמים מילאה

בשלל צבעים בפנים

בבוקר של קטיפה כה ריק


אבל נחזור לספינה של תזאוס. כי היא רלוונטית לנו להפעם.


ספינת תזאוס: בהיסטוריה של הפילוסופיה המערבית, מהווה פרדוקס קדום לגבי זהות ושינוי לאורך זמן. היא הוזכרה על ידי פלוטארכוס ושונתה מאוחר יותר על ידי תומס הובס. הספינה של תזאוס הולידה מגוון תיאוריות של זהות בתוך המטאפיזיקה המודרנית והעכשווית.

הבעיה המקורית של ספינת תזאוס תוארה על ידי פלוטרכוס בספרו "חיי תזאוס" כחלק מהפרויקט שלו לתאור חיי גיבורים יווניים ורומים:


"לספינה שבה תזאוס … חזר [מכרתים] היו שלושים משוטים, והיא נשמרה על ידי האתונאים עד לתקופתו של דמטריוס פלריוס [מת כ. 280 לפנה"ס], כי הם לקחו את הקרשים הישנים כשהם נרקבו, והכניסו עצים חדשים וחזקים יותר במקומם, עד כדי כך שספינה זו הפכה דוגמה עומדת בקרב הפילוסופים, לשאלה ההגיונית בדברים הגדלים; צד אחד סבור שהספינה נשארה זהה, והשני טוען שהיא לא זהה".


כלומר, כל הקרשים בספינה הוחלפו עם הזמן. אבל הספינה לכאורה נשארה אותה ספינה. האם אכן זו אותה ספינה? כמו שאנחנו מבחינה ביולוגית מחליפים את התאים שלנו בגוף עם הזמן, אבל נשארים אותה ישות.

הפילוסוף תומס הובס סיבך את השאלה בכך שהוא מניח שהקרשים הישנים של הספינה נשמרים ומרכיבים יחד "באותו סדר" לבניית ספינה נוספת. הגרסה של הובס נוסחה באופן שונה; אחת הדרכים להציג את זה היא כך: ספינה חדשה שנבנתה, העשויה כולה מלוחות עץ, נקראת האריאדנה (על שם בתו של המלך מינוס שעזרה לתזאוס להימלט לאחר שהרג את המינוטאור) ועולה לים. בזמן שייט הספינה, הקרשים מהם היא בנויה מוחלפים בקרשים חדשים (בהדרגה ואחד בכל פעם), כאשר כל קרש חלופי זהה לקרש שהוא מחליף. הקרשים המקוריים נלקחים לחוף ומאוחסנים בפיראוס (הנמל של אתונה העתיקה). לאחר שהוחלפו כל הקרשים, הספינה הבנויה כולה מהקרשים החלופיים עדיין שטה בים האגאי ( נקרא לה הספינה האגאית). לאחר מכן מרכיבים את הקרשים הישנים ברציף יבש בפיראוס ליצירת ספינה חדשה (נקרא לה הספינה הפיראית). הקרשים המהווים את הספינה הפיראית מסודרים בדיוק כפי שהיו כאשר היוו את האריאדנה לראשונה. לפי השכל הישר, הספינה האגאית והספינה הפיראית אינן אותה ספינה. אבל איזה מהן (אם בכלל אחת מהן) היא אותה ספינה כמו האריאדנה המקורית?


אפשר לטעון שהספינה האגאית היא האריאדנה, משום שהספינה לא מפסיקה להתקיים כאשר רק אחד מהקרשים המרכיבים אותה מוחלף; לפיכך, במהלך ההחלפה ההדרגתית של הקרשים שלה, לא היה שלב שבו האריאדנה חדלה להיות הספינה שהייתה במקור. אבל אפשר גם לטעון שהספינה הפיראית היא האריאדנה, כי הספינה הפיראית והאריאדנה (ברגע הראשון לקיומה) מורכבות בדיוק מאותם קרשים המסודרים בדיוק באותו אופן. שימו לב שלא ניתן לטעון שגם הספינה האגאית וגם הספינה הפיראית הן האריאדנה.


לגבי הספינה של תזאוס, אפשר להציע את הדברים הבאים: (1) מכיוון שאין קשר כזה כמו זהות מספרית, כמו שלכל אדם יש ת"ז אחת, כך לא יכולה להיות אותה ספינה פעמיים. אז אין משמעות לשאלה אם האריאדנה היא הספינה האגאית או הספינה הפיראית; (2) האריאדנה, הספינה האגאית והספינה הפיראית הן כולן ספינות וכל הדברים חומריים; (3) הספינה אריאדנה והספינה האגאית הן אותה ספינה אך לא אותו דבר חומרי; ו-(4) הספינה אריאדנה והפיראית הן אותו דבר חומרי אך לא אותה ספינה.


כשסיפרתי פעם למישהו על הפרדוקס של ספינת תזאוס. הוא ענה לי, אה זה כמו קבוצת ספורט, שעם הזמן החליפה את כל השחקנים והמאמנים אבל נשארה אותה קבוצה. יש בזה משהו. 

גם סיינפלד דיבר על זה בסטנדאפ שלו הוא אומר: 

"די קשה להצדיק נאמנות לכל קבוצת ספורט. כי השחקנים תמיד משתנים. הקבוצה יכולה לעבור לעיר אחרת אם תחשבו על זה, אתם בעצם אוהדים את הבגדים. אתה עומד ומריע וצועק שהבגדים שלך ינצחו את הבגדים מעיר אחרת. האוהדים יכולים לאהוד שחקן אבל אם הוא עובר לקבוצה אחרת למרות שזה אותו בן אדם בחולצה אחרת הם שונאים אותו עכשיו."


הפרדוקס עם הספינה של תזאוס מדבר על זהות. אבל בבסיסו הוא מדבר על שינוי והאם הזהות נשארת כאשר יש שינוי כל כך משמעותי. והשאלה הפרק הזה היא האם בני אדם יכולים להשתנות או לא. כלומר כבר בעצם השאלה הזאת, של הספינה של תזאוס, אנחנו מבינים ששינוי קיים. אז כאשר מדברים על שינוי, מי שהשפיע הכי הרבה על התפיסה הסטואית של שינוי, הוא הפילוסוף הקדם סוקרטי הרקליטוס.

הרקליטוס נולד באפסוס שבאסיה הקטנה קרוב לאיזמיר של ימינו. והיה פעיל בסוף המאה ה-6 או בתחילת המאה ה-5 לפנה"ס. הוא ידוע בהיותו אפל ודיבר הרבה על ניגודים. אין ספר שלו שנשמר מלבד ציטוטים ופרגמנטים, אבל האופי של הפרגמנטים האלה גורם לחשוב שאולי בכלל ככה הוא כתב או שמישהו ציטט אותו. 

הוא למשל כמו הסטואים נתן דגש לתבונה. הוא אמר שבני אדם צריכים להיות "חוקרי דברים רבים", אבל צריכים לשים לב שנתוני החושים, מה שמתקבל מהם, נתון לפירוש הוא אמר: "עדים רעים לבני אדם הן עיניים ואוזניים אם יש להם נפשות ברבריות". כלומר מי שלא מבין מה הוא רואה ושומע יש לו נפש ברברית. הטעות היא לא בחושים אלא בפרשנות. הוא נותן דוגמא לכך שהוא אומר שרוחב השמש היא כרוחב רגלו של אדם. בהקשר הזה עוד הוא אמר: "ידענות אינה מורה בינה"

זה מביא אותו להתעסק בניגודים בעולם. לדוגמא, אותה נקודה היא גם ההתחלה וגם הסוף של מעגל. כל עליה היא גם ירידה. למעשה הוא אומר שהניגודים הם לא באמת מנוגדים. אין ביניהם סתירה באמת. הניגודים מלמדים על התייחסות לחלק מהמציאות ולא לכולה. או לאספקטים משתנים במציאות. כי כשאני יורד, אני מתייחס רק לירידה ולא לכך שזו גם עליה. אבל אם הייתי עולה, הייתי מתייחס לעליה. אז אני מתייחס להיבט במציאות כניגוד.  לא צריך להפריד את האספקטים השונים להם אנחנו נותנים תשומת לב מכל המציאות. צריך להתייחס גם לדינמיות ולשינוי שהדברים עוברים. כמו מאור לחושך-יום ללילה. הם לא באמת מנוגדים. הם דינמיים.

התנועה והשינוי הם ביטוי דינמי לניגודיות אצל הרקליטוס. ככה מגיעים למשפט המפורסם שלו "אין אתה נכנס לאותו נהר פעמיים". 

התנועה היא מרכיב מתמיד והכרחי של העולם. ובלעדיה הדברים לא מתקיימים. החוכמה האמיתית היא לראות את האחדות מתוך ריבוי התופעות המנוגדות זו לזו. הלוגוס מאחד את הכל אמר הרקליטוס. זה מה שמסדר את העולם, מתוך הניגודים שבו. 

הלוגוס הוא הסדר בעולם והוא משותף לטבע ולבני אדם כחלק מהטבע. זה גם מסביר את אמירה שלו שבני אדם ערים, חיים בעולם משותף, ואילו האדם הישן נסוג לעולם פרטי משלו. הלוגוס משותף לבני האדם ולעולם עם זאת הרוב חיים בהבנה הפרטית שלהם רואים רק את העליה או את הירידה ולא מתייחסים לשאר. ההסתגרות הזאת, היא המקור לטעות. האדם נסגר ככה בפני הלוגוס הכללי בדיוק כמו שמסתגר הישן מפני חיי הערים ונכנס לתוך חלום משלו. 

הנהר הוא אחד, אף כי המים הזורמים שונים בו תמיד. כי "האל הוא יום ולילה, חורף- קיץ, קרב -שלום, שובע- רעב". 

המתח בין הניגודים לא יוצר עולם כאוטי, אלא הוא מעמיד את העולם הקוסמוס- כסדר. הרקליטוס מכנה את הסדר העולה מהכאוס "הרמוניה"- דהיינו התאמה. במקור המילה "הרמוניה" משמעותה מתיחה, או התאמה כמו מתיחה של מיתר כדי להפיק את הצליל הנכון. ככה המתח בין הניגודים מכוון את העולם כפי שהנבל או הקשת קיימים דווקא בשל התאמה שבמתח וניגוד. בלי המתח- הניגוד, הכלים היו מתפרקים. "המנוגד מתלכד למן המתפרדים ההתאמה היפה ביותר". כל הריבוי בעולם והמתח בין דברים יוצר משהו חדש. 

והמשפט האהוב עלי שאמר הרקליטוס: "אופיו של אדם הוא הדימון שלו" יש שתרגמו את המילה "דימון" גם כגורלו של האדם. האופי הוא הגורל של האדם. הדימון הוא אחדות ההתנהגות. 

זה המעבר מהמטפיזיקה לאתיקה בשבילנו. וכבר תשובה נוספת לשאלה שפתחנו בה. האם אנשים יכולים להשתנות. הציטוט הזה מהרקליטוס, אומר לנו, שאנחנו צריכים להיות ערים ולא ישנים כלפי הלוגוס כי האופי שלנו הוא הגורל שלנו. אז אם הרקליטוס לא רק טוען שיש שינוי ודינמיות. הוא טוען שיש תמיד מתח ואין מצב סטטי. אז האופי שלנו יכול להיות לכאורה ניגוד ללוגוס ויהיה לנו מתח עם העולם. או שנהיה בהרמוניה עם הלוגוס ונכוון את עצמנו - דהיינו נבצע שינוי תבוני. 


נעבור לסנקה.


סנקה מספר לחברו לוקיליוס במכתב 104, שיצא לאחוזתו כי הוא קצת חלה. הוא כותב ש: "האיש שאינו מעריך לא את אשתו לא את חברו עד כדי כך שיוסיף לחיות עוד קצת למענם אלא יתמיד בעיקשותו למות, הוא רך לבב. … מופת של רוח גדולה הוא לשוב לחיים למען אחרים." . 

אני אסביר את הקשר של המשפט הזה לנושא שלנו אל דאגה. בינתיים חשוב להבין שהוא אומר שהרוח שלנו צריכה לדאוג לעצמנו למען יקירנו.  

במכתב ללוקיליוס סנקה אומר שאדם הבוחר לו מפלט במקום אחר ורודף אחר מנוחה ימצא בכל מקום משהו שיעכיר את רוחו. 

סנקה מביא לדוגמא אדם שמתלונן שהמסעות שלו לא מועילים לו, אז סוקרטס עונה לו: "לא בלי צדק זה קרה לך, עם עצמך נסעת."

סנקה מוסיף שאם אדם רוצה להימלט ממה שמענה אותו הוא לא צריך להיות במקום אחר, אלא אדם אחר. בהקשר שלנו, סנקה מניח שאנחנו יכולים להשתנות. "חשוב שהגעת לאתונה או לרודוס או בחר לך עיר לפי שיקולך. מה אכפת מה מנהגיה? את שלך אתה מביא". וזו היתה התייחסות למי שלא משתנה.

"פחדים לא צפויים לנפש, שזעזעה פעם החרדה שהפכה להרגל". מוסיף סנקה. הוא אומר שהשלום עצמו יספק פחדים לאדם כזה. לא יהיה לו אמון גם במצבים בטוחים. 

סנקה אומר: "כל יום כל שעה, משנים אותך, אבל באחרים קל יותר להבחין בפגעי הזמן, אצלך הם חבויים, כי אינם מתרחשים לנגד עיניך". 

אז מה יכולה להועיל נסיעה למישהו אם היא לא ממתנת הנאות, לא מרסנת תשוקות, לא כובשת כעסים, אינה שוברת התקפות פרא של אהבה, מעולם לא טיהרה את הנפש ממגרעות."


סנקה ממליץ לנו לבלות את ימינו בלימוד ולקבל השראה ממורים חכמים. "כך תשוחרר הנפש מעבדות מאמללת ותזכה בחירות". 

אחרת עם התשוקות שלנו אנחנו ניסע "מגרעותיך באים אחריך". 

יכול גם לקרות ההפך מה שיקרה לך מלימוד ממורים וחכמים אם נושפע מגורמים שליליים. "תדבק בך תאוות הבצע כל עוד תבלה עם רודף בצע וקמצן, תדבק בך ההתנשאות כל עוד תחבור לגאוותנים, לעולם לא תניח לאכזריות כל עוד אתה מתגורר עם תליין, חברות עם נואפים תשלהב את תשוקותיך". 

כלומר סנקה ממליץ לנו לנהל את החברה בה אנחנו שוהים. 

הוא מוסיף ואומר "רק נמל בטוח אחד בטלטולי החיים וסערותיהם, לבוז לעתיד ולא להפנות עורף, לא להימלט, לעמוד יציב, מוכנים לקבל את חצי הגורל". 

אז בהקשר של אם אדם יכול להשתנות:

סנקה אומר שהוא פגש לא פעם אנשים שחושבים שמה שהם לא יכולים לעשות, אף אחד לא יכול. הם אומרים כי מה שהם מתארים כבלתי אפשרי, טבע האדם לא יכול לעמוד בו. 

אבל סנקה חושב אחרת, הוא אומר יכולים אבל לא רוצים. "מי האיש שניסה ומצא שהם מעל לכוחותיו? למי לא נראו קלים יותר בשעת מעשה? לא כי קשים הם איננו מעיזים לעשותם אלא משום שאיננו מעיזים קשים הם". 

כמה פעמים קרה לכם שמשהו היה לכם קשה אבל בכל זאת עשיתם אותו ובפעם הבאה כבר היה יותר קל לעשותו? או לפחות לא נרתעתם מלהתמודד איתו?

אחת הדוגמאות שנותן סנקה. היא קאטו החכם הסטואי שהתנגד במלחמת האזרחים ברומא ליוליוס קיסר. קאטו לא היה איש צבא כמו יוליוס קיסר. אבל היה לו אופי של חכם סטואי. הוא הוליך את הצבא שאיתו במדבריות אפריקה ולמד שאפשר לסבול צמא. "בגבעות לוהטות בלי שום ציוד גרר את שארית צבאו המובס, בלי מים, עוטה שריון כבד, וכל אימת שהזדמנו להם מים בדרכם, שתה אחרון"...



מספרים שבאירופה של המאה ה-19 הייתה תופעה מיוחדת במינה - קרקסי פרעושים . פרעושים היו משעשעים אנשים בהופעות מרשימות. הקרקסים הזעירים נדדו מיריד ליריד והיו תופעה נפוצה בעיירות רבות. המארגנים נהנו לשים זכוכית מגדלת גדולה, כשמאחוריה התנהל קרקס שלם של פרעושים : הם היו קופצים דרך טבעות אש, סוחבים עגלות מיניאטוריות ועוד. הפרעושים היו ממש מאולפים ולא ניסו לקפוץ ולברוח. נתון מדהים , בהתחשב בכך שהפרעוש היא החיה בעלת יכולת הניתור הטובה ביותר בטבע – הפרעוש יודע לקפוץ לגובה של עד פי 300 מכפי גובהו! כיצד, אם כן, ניתן לאלף פרעוש? מכניסים את הפרעוש לתוך צנצנת ומכסים אותו בתקרת זכוכית שקופה. מיד עם כניסתו לצנצנת, קופץ הפרעוש , והוא 'חוטף' בראש. מכיוון שהוא רק פרעוש ויש לו טבע משלו, הוא חייב לקפוץ, וכמובן, 'חוטף' שוב, ועוד פעם , ושוב... פעמיים , חמש, עשרים פעמים ... לבסוף ההתניה עובדת והוא אפילו לומד עד לאיזה גובה הוא יכול לקפוץ מבלי לחטוף בראש. מאותו רגע אפשר להוציא אותו מהצנצנת ללא חשש. משלב זה והלאה, לאורך כל חייו, לא ינסה הפרעוש לנתר עוד מעבר לגובה המסוים הזה. והנה לכם פרעוש מאולף!".

תחשבו שהפרעושים חושבים שהם לא יכולים להשתנות. 


נחבר הכל יחדיו:

שינוי הוא חוק טבע. אין באמת סתירה בטבע וניגודים מתלכדים בהרמוניה למשהו חדש. זאת אומרת שאנחנו בכל חוויה שלנו משתנים. אם מבחירה ואם לא. 

בכל חוויה שלנו, יש משהו קיים שפוגש משהו אחר והלוגוס מסדר אותם למשהו חדש. 

כמו החלפת קרש בספינה שלנו. כל חוויה, מידע, ניסיון בחיים, הם עוד קרש בספינה שהיא אנחנו. סנקה אומר שמופת של רוח גדולה היא לשוב לחיים למען אחרים. זה אומר שאנחנו יכולים וצריכים למען החובה שלנו למען אהובינו בפרט ולמען האנושות בכלל, לשפר את עצמו את בריאותינו, כל שכן בריאותינו הנפשית. לעשות את השינוי במודע. זו חובה שלנו להשתנות. זה חוה שלנו לוודא שהספינה מורכבת נכון. חובה שלנו שכל חוויה שלנו מנוהלת טוב באמצעות תבונה, ואז השינוי שנעבור יהיה מבחירה נכונה. לא כתוצאה מאקראיות של נסיבות. 

מי שנוסע כדי לברוח ממצוקות או טרדות, עדיין נוסע עם עצמו כמו שאמר סוקרטס וציטט סנקה. זה אומר שזה אדם שישן לפי הרקליטוס. כי הוא לא מחובר ללוגוס ולא מתאים את עצמו למציאות ולא משתנה בעצמו לטובה. הוא לא עושה שינוי פנימי במודע. זה מישהו שעבר עיר עם אותם מנהגים שהביא מהעיר הקודמת. איך הולך הפתגם, ברומא התנהג כרומאי? זה מצריך שנעשה שינוי מודע בהתאם ללוגוס. 

כמו הרקליטוס גם סנקה אומר שאנחנו משתנים כל שעה כל רגע. צריך אבל במודע לטהר את הנפש ממגרעות. הוא מסב את תשומת ליבנו ל-2 צדדים של המטבע. אם נהיה בסביבה רעה, בעצמנו נושחת. אבל אם נהיה בחברה טובה, נלמד מחכמים, נשנה את רוחנו ונלמד מהם. מבחינת הרקליטוס זה יהיה כיוון ההרמוניה שלנו במודע לעומת מתוך השפעה חיצונית לא מודעת. "כך תשוחרר הנפש מעבדות מאמללת ותזכה בחירות". אומר סנקה. 

מי שחושב שבני אדם לא משתנים, פשוט חוטא לטבע, כי הכל בטבע משתנה. מי שחושב ככה פשוט לא ניסה. מי שחושב שזה קשה מידי צריך פשוט להקשיב לסנקה שאומר: "לא כי קשים הדברים איננו מעיזים לעשותם אלא משום שאיננו מעיזים קשים הם". 

יש סרט משנת 2000 עם שון קונרי שנקרא למצוא את פורסטר. זה סרט על סופר שכתב ספר אחד כיצירת מופת והתבודד. יום אחד, נער עני אבל מחונן מאוד, מתערב עם חבריו שהוא נכנס לדירה של פורסטר ומביא משם משהו. ככה נפגש הנער עם הסופר ונרקמת סוג של חברות בין שניהם והסופר הופך למנטור לנער המחונן. בשלב מסוים בסרט, נותן פורסטר לנער מכונת כתיבה ישנה ואומר לו לכתוב. הנער שואל אותו מה לכתוב? הסופר אומר לו פשוט תכתוב. הנער לא יודע מה לכתוב. לא ניתנו לו הוראות, תוכן, נושא, כלום. פשוט אמרו לו לכתוב. אבל מה? מה הכללים? מה המשימה? עד ששון קונרי - פורסטר  צועק עליו, "תקליד". אח"כ הסופר מסביר שהכלל הראשון בכתיבה הוא לכתוב. זה בדיוק מה שסנקה אומר שצריך פשוט להקליד, דהיינו לעשות. והדוגמא של פורסטר היא טובה כי גם סנקה וגם המחקר המודרני מראים שנוכחות חיובית של מודלים לחיקוי מעודדים שינוי לטובה. 


אז שינוי הוא לא רק אפשרי הוא הכרחי. הוא חובה מוסרית. 

סנקה כותב: "פחדים לא צפויים לנפש, שזעזעה פעם החרדה שהפכה להרגל". הוא מדבר פה על חוויה שגרמה לשינוי שהפכה להרגל. הרקליטוס אמר  "אופיו של אדם הוא הדימון שלו". האופי הוא הגורל של האדם. הדימון הוא בדיוק מי שאנחנו בונים או מזניחים בעצמנו. 

לסיום, גם לאפיקטטוס יש מה להגיד בעניין.

הוא אומר שכל הרגל וכל כישרון שלנו מתחזקים ומתבצרים בתוכנו ע"י המעשים הכרוכים בהם. 

ההרגל של הליכה בהליכה, הרגל של ריצה בריצה. אם אתם רוצים לקרוא יותר, קראו; אם רוצים להיות סופרים, תכתבו. כמו שאמר פורסטר בסרט. אבל כאשר לא קראתם שלושים יום ברציפות, אלא עשיתם משהו אחר, תרגישו את התוצאות. באותו אופן, אם שכבתם עשרה ימים, קומו ונסו לעשות הליכה ארוכה, ותראו איך הרגליים שלכם נחלשות.

בדרך כלל, אם כן, אומר אפיקטטוס, אם אתם רוצים להתרגל לאיזה פעולה, תעשו אותה דרך קבע, ואם אתם רוצים לא להתרגל אליה, תמנעו מלעשותה ותרגילו את עצמכם לפעולה אחרת במקומה. 

זה נכון גם לפעולות בנפש אומר אפיקטטוס. אם אתם כועסים למשל, תדעו אומר אפיקטטוס, שזה לא מקרה בודד אלא הגברתם את ההרגל- הוספת אש למדורה. 

אז יש פה עוד טיפ מאפיקטטוס לשינוי. יש לנו את של סנקה, שאמר פשוט לעשות וגם להיות בחברה שמשפיעה עלינו לטובה. אפיקטטוס מוסיף לנו לחפש הרגל שיחליף את ההרגל שאנחנו רוצים לשנות. גם אם זה הרגל נפשי של כעס, פחד, תשוקות למיניהם וכד' ואז להתמיד בהרגל החדש. 

גם פיידרה יכולה הייתה לשנות את תשוקתה להיפוליטוס בנה החורג. במחזה סנקה כותב שהיא הושפעה מאלת האהבה. גם היפוליטוס יכול היה לשנות את ההשפעה של האלה ארטמיס - דיאנה, לא להתחמק מחיי החברה אלא להתמודד. אבל אז לא היו לנו טרגדיות… 


אז לשאלה שפתחנו האם אנשים משתנים? או יכולים להשתנות? אלו שתי שאלות שונות. התשובה, אנשים משתנים כל הזמן. יש מה שהם משמרים מתוך הרגלים מונצחים. האם הם יכולים להשתנות? בוודאי. אפילו כדאי שישתנו בהתאם לתבונה ואפילו יש להם חובה להשתנות למען הסביבה, הקרובה והרחוקה. 





אז עד  כאן להפעם. תודה שהאזנתם. נשתמע בפרק הבא אם ירצה הגורל. היו בטוב.



22 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

Commentaires


bottom of page