top of page

פרק 111 מונגש בטקסט - האם יש מוסר בלי דת ואמונה?


"שפינוזה מנודה" (Spinoza wyklêty) מאת שמואל הירשנברג, 1907

שלום וברוכים הבאים להסכת על אומנות החיים- הפודקאסט על הפילוסופיה הסטואית. שמי ברק קידר. אני יועץ פילוסופי, מלמד פילוסופיה סטואית. אתם מוזמנים לאתר שלי stoaisrael.com  דרך האתר אפשר לפנות לשיחות ייעוץ או להירשם לקורס הבא. אפשר גם למצוא שם את הקישור לקבוצת המיטאפ שלנו להצטרפות לשיח סטואי בזום ופרונטלי שיהיו בקרוב. 

היום אלווה אתכם לתוך ציטוט שאולי יסייע לכם ולו במעט בנבכי החיים. 


בשיח סטואי שהתנהל לאחרונה. שאל אלון, אחד המשתתפים, כך: האם הסטואיות היא גם אתאיסטית. או לפחות מתכתבת עם אתאיזם. הוא שאל כי אמרתי שהסטואים מאמינים שהאדם נולד טוב במהותו כמו שמרקוס אמר: "מה שנעשה בטבע איננו דבר רע" (עוד נחזור אח"כ לציטוט הזה). אלון אמר שבספר בראשית בהקשר של סיפור המבול כתוב: "כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו". אז הוא הוסיף שעל פי דתות אברהמיות, האל המציא את השטן והוא זה שגורם לאדם לעשות רע. אבל אם אני סטואי והמידות הטובות או העוונות שאני עושה תלויות בי, אז אין אלוהים בתמונה. אין שטן ואין רע. 

עניתי שהאל במונותאיזם של הדתות האברהמיות שונה מזה הסטואי. הסטואים הקדומים כן האמינו באל וגם חשבו שזה תלוי בנו לעשות טוב או רע.

בלא מעט מקרים אנשים שאלו איך יתכן מוסר בלי אמונה באל. הם למעשה שואלים, איך יכול להיות מוסר בלי כוח עליון שנוהג בשכר ועונש. מה יגרום לי להתנהג כראוי אם אני לא חושש מענישה או שלא מבטיחים לגמול על התנהגות טובה. 

כדי לענות על הכל, נזכה לדבר לא רק על סנקה, אפיקטטוס ומרקוס אורליוס, יבוא לעזרתינו גם שפינוזה. 

שנצלול?

 

נתחיל בשאלה, האם הסטואים הקדומים היו פנתאיסטים או פננתאיסטים? יש הרבה תפיסות פילוסופיות או בכלל דרכים להבין את האלוהות או הטבע מבחינה תיאולוגית. יש מונותיאיסטים, דאיסטים, אגנוסטים ויש אפילו אתאיסטים. הם מכחישים את קיום האלים אבל לא את קיום הטבע. הם פשוט לא רואים בטבע משהו אלוהי. אני חושב שקריאה הוגנת של הספרות הסטואית העתיקה שוללת בבירור את קבוצת האפשרויות השנייה. אז השאלה שנשארה, האם הם  היו פנתאיסטים או פננתאיסטים? אל דאגה אסביר את המונחים.


למרות הדיבורים החוזרים ונשנים של אפיקטטוס וסנקה על "אלוהים" או "זאוס", אין סיבה לחשוב שהם נטשו בשום אופן מהותי את העמדה הסטואית הסטנדרטית לפיה יש להשתמש במונחים אלה כמילים נרדפות לטבע עצמו, וליתר דיוק עם עיקרון התבונה הפעיל שלה, הלוגוס. כמו כן, על אף ההצהרות הידועות הברורות של מרקוס על "אלים או אטומים", ברור באותה מידה הן מספרו "מחשבות לעצמי" והן מהביוגרפיה שלו שהוא היה אדם דתי. אז זה משאיר את הדיכוטומיה של הפנתאיזם מול פנאנתאיזם. 


נתחיל עם ההגדרות הבסיסיות. הפנתאיזם ("הכל אלוהי" ביוונית) היא האמונה שכל המציאות זהה לאלוהות, או שהקוסמוס עשוי מאלה חובק-כל. בפילוסופיה המערבית, הפנתאיזם מזוהה באופן הדוק ביותר עם ברוך שפינוזה, שהיה הפילוסוף המודרני שהגותו הייתה הדומה ביותר לסטואים. פנאנתאיזם ("הכל באלוהים" ביוונית), לעומת זאת, הוא הרעיון שהאלוהי חודר אל כל הקוסמוס, אך גם עומד איכשהו מחוצה לו, מעבר לזמן ולמרחב, כביכול. אז ההבדל העיקרי בין השניים הוא שהפנתאיזם מגביל את אלוהים, במובן מסוים, להיות זהה ליקום ומוטבע בתוך היקום, בעוד שהפנאנתאיזם מקבל את הרעיון הזה, אבל מוסיף מרכיב נוסף או תפקיד לאלוהי.


מעניין לציין שמספר נוצרים מוקדמים היו פנתאיסטים, למשל חלק מהגנוסטים, והמחשבה הפנתיאיסטית מופיעה אצל כמה הוגים מימי הביניים. ג'ורדנו ברונו, היה פנתאיסט, אחת הסיבות שהוא נשרף על המוקד ככופר על ידי הכנסייה הקתולית. מחוץ למערב, להינדואיזם הקדום היו אלמנטים של פנתיאיזם, וכך גם הפילוסופיה המצרית העתיקה, שהייתה כנראה המקור לפנתיאיזם היווני הקדום, שהשפיעה על אנקסימנדרוס והרקליטוס הפרה-סוקרטים וככה זה נכנס לפילוסופיה המערבית.


לפנאנתאיזם יש גם היסטוריה תרבותית מורכבת, שנמצאה שוב במחשבה ההינדית, כמו גם ביהדות החסידית בקבלה ובאסלאם הסופי. התפיסה האינדיאנית של הרוח הגדולה היא יותר פנאנתיאיסטית מאשר פנתאיסטית, ובעוד האצטקים מהמעמד הנמוך היו פוליתאיסטים האמינו בריבוי אלים, עם זאת המטאפיזיקה המקובלת על האצולה שלהם הייתה פנאנתאיסטית. 

אבל שפינוזה, שהפילוסופיה שלו נחשבת פנתאיסטית על ידי חלק מהחוקרים ולפנאנתאיסטית על ידי אחרים. כפי שציינתי קודם, הוא נחשב בדרך כלל פנתאיסט, אבל במכתב להנרי אולדנבורג הוא כתב: "באשר לדעה של אנשים מסוימים שאני מזהה את האל עם הטבע (שמובן כסוג של חומר מורכב או גופני), הם די טועים." הפילוסוף הגרמני קרל יאספרס העיר שכאשר שפינוזה כתב "אלוהים או טבע" הוא לא התכוון שהמונחים הללו יהיו ניתנים להחלפה, כי עבור שפינוזה יש לאל אינסוף תכונות, רק שתיים מהן, מחשבה והתרחבות, מתבטאות בקוסמוס. (המחשבה וההתרחבות אצל שפינוזה ממלאות תפקיד דומה לעקרונות הסטואיים הפעילים והפאסיביים המחלחלים ליקום ומבדילים בין חיים לחומר אינרטי. אולם הסטואיים לא הכירו בשום אופנים אחרים, וגם לא קיבלו שום הרחבה של אלוהים/טבע מחוץ לקוסמוס.)


למרות שלא ברור אם שפינוזה היה פנתאיסט או פנאנתאיסט, נראה לי ברור שהסטואים שייכים לקטגוריה הראשונה, ולא לקטגוריה השנייה: עבורם, אלוהים הוא אימננטי לחלוטין בטבעו, הוא נוצר, מאותו סוג חומר ממנו עשויים כל האורגניזמים החיים, ואכן אנו במובן המילולי חלק מאלוהים. יתרה מכך, האל/טבע הזה לא קיים מחוץ ליקום, שכן שום דבר לא קיים שמתעלה מעל למרחב ולזמן, או שאינו עשוי מחומר.


עם זאת, זה מוביל לשאלה טבעית: מכיוון שהסטואיים התעקשו שחקר האתיקה, כלומר כיצד על האדם לחיות את חייו בצורה הטובה ביותר, חייב להיות מבוסס על הבנה של הפיזיקה (שמבחינתם כללה מטאפיזיקה ותיאולוגיה). יש קשר בין מטאפיזיקה לאתיקה, אבל הקשר הזה לא ממש הדוק כפי שהסטואיים הקדמונים אולי חשבו, כך שסטואי מודרני יכול לשמור על הגישה העתיקה לאתיקה תוך כדי דחיית חלקם (אך לא כולם! ) של הפיזיקה. 


נחזור לשפינוזה רגע. כי גם הוא יצא מתוך מטאפיזיקה לאתיקה. לספר שלו שפורסם לאחר מותו קוראים "אתיקה" או "תורת המידות". 

גם שפינוזה וגם דקארט - הואשמו על ידי לייבניץ בהיותם מנהיגים של "כת הסטואים החדשים"! 

בכל מקרה, לסטואיים ולשפינוזה היה הרבה במשותף בנוגע למושגים שלהם לגבי אלוהים/טבע, כוחותיו הסיבתיים והקשר שלהם להכרח, לחוק הטבע ולשינוי. כמו גם התלות ההדדית של כל דבר באלוהים/טבע, המחלחלת לכל המציאות. 


ההנחה של רוב המפרשים היא שעבור שפינוזה, העולם הוא פשוט אלוהים או טבע. ולענייננו זה לא משנה אם פנתאיסטי או פאנתאיסטי. אבל לסטואים הייתה השקפה דואליסטית ידועה לשמצה: הפיזיקה שלהם הכירה בשני עקרונות מארגנים של הקוסמוס, אחד פעיל (אותו זיהו עם אלוהים או הלוגוס) ואחד פסיבי (המזוהה עם חומר אינרטי). מבחינה טרמינולוגית, הסטואים שמרו את המילה "חומר" לחומר ו"סיבה" לעקרון המארגן.


מעניין יותר ורלוונטי לנו, האתיקה של שפינוזה דומה מאוד לאתיקה של הסטואים. הוא מקבל את הרעיון הסטואי שהתשוקות השליליות הן שיפוט ערכי שגוי, שהאושר והחופש תלויים לחלוטין בהתאמת רצוננו למבנה הסיבתי ההכרחי של היקום- של הטבע, ושסגולה ומידות טובות מורכבות מלחיות על פי הטבע (של האדם) תוך שמירה על תכתיבי היגיון בריא. התאמה בין הטבע שלי לטבע בכלל. 


שפינוזה, כמו הסטואים, דוחה את ערך הרחמים, הענווה, התקווה והחרטה. הם גם מסכימים שבגלל שאנחנו חיות חברתיות מטבענו, טובתנו האישית עולה בקנה אחד עם טובת החברה בכללותה. וכמובן שגם שפינוזה וגם הסטואים שוללים את הרצון החופשי. כלומר רצון שאינו על פי שרשרת הסיבות והתוצאות בטבע. הם דטרמיניסטים. 


יש גם כמה הבדלים עיקריים בין שתי התפיסות: עבור הסטואים, אלוהים זהה לסיבתיות, לגורל ולהשגחה. שפינוזה, לעומת זאת, חושב שזו טעות להתייחס לאלוהים כמי שמכוון דברים לקראת מטרה. הנה כך מנסח זאת שפינוזה עצמו: "לטבע אין מטרה שמוצבת בפניו... תפיסה זו מסירה את השלמות של אלוהים. כי אם אלוהים פועל למען מטרה, הוא בהכרח רוצה משהו שחסר לו".


נעבור רגע לתיאולוגיה אצל סנקה. 


סנקה דוחה את האגדות המיתולוגיות על האלים. בני אדם בתקופתו האמינו באגדות שיוחסו לאלים. במיתולוגיות. מה שיצר תפיסה שבני אדם התייחסו לאלים על היתרונות והחסרונות שיש בבני אדם. 

הסטואים ראו באלים ציורי התופעות הגשמיות והמוסריות. לדעתם, מיתוס הוא רק משל לכוחות הטבע. 

חלק מהמספרים על המיתולוגיה ייחסו ליופיטר או זאוס כנפיים, אחרים נתנו לו קרניים במצח, ואחרים גם כפי שכבר הבאתי בפרקים קודמים יחסו לזאוס תכונה של נואף ורודף נשים. יש שתיארו אותו כאכזר. אל שנקם באלים אחרים ובבני אדם. בתוך כך הסיפור המפורסם שהוא הרג את אבא שלו קרונוס. 

אז כאשר אנשים רואים שכך נוהגים האלים, מה ירחיק אותם מלעשות רע בעצמם ולחטוא? 

לדוגמא סנקה כותב בספרו על קוצר החיים כך: 

"מטעם זה שגעון הוא גם מצד הפּייטנים אם הם ַמרבים באגדותיהם את החטאים בקרב בני אדם, בהראוֹת אצלם יוּפּיטר כמכפיל את אורך הלילה בגלל תשוּקתו להתמכר לעריות. היש בזה דבר אחר זולתי הצתת אש התאווֹת הנשחתות, אם עושים את הֵאלים למופת בדברים כאלה ועל ידי המעשים המקוּלקלים של בני־מרום מתירים הרצוּעה לבני אדם? ואיך לא יהיוּ לאלה הלילות קצרים, אם כה רב המחיר שהם קונים אותם בו. הם מאבדים את ימיהם בחכותם ללילות, ואת הלילות ביראתם מפני אור היום"

מה שמתבקש מהציטוט הזה, הוא שסנקה מבטל את ההתייחסות העממית לאלוהות. 

מושג האלוהות אצל סנקה הוא לא עקבי לגמרי. לפעמים האל מופיע כאב רחום, שליטו ויוצרו של הטבע. לפעמים יש חלוקה בין האל לבין החומר. האל הוא הסיבה והסדר במציאות אבל הם אחד. לא נרחיב כדי לא לבלבל. חשוב לציין שכן יש עקביות בכך שאל כפוף לגורל, להכרח בטבע. דוגמא:

בספר על החסדים הוא כותב:

"אבל לכל צד שתפנה תמצא אותו (את האל היחיד) לפניך. אין מקום פנוי ממנו. הוא נמצא בכל פעלו. לשוא איפוא עמלך, בן אדם כפוי טובה, אם אתה אומר שאינך חייב מאומה לאלהים, רק לטבע: אין טבע בלי אלהים ואין אלהים בלי טבע, שניהם אחד ואין הבדל בפעולתם. אם קיבלת דבר מאת סנקא ואתה אומר כי חייב אתה את הדבר לאַניאוּס או ללוציוס, אינך מחליף בזה את בעל חובך כי אם את שמו, כי אם בשמו הפרטי או בכינויו או בשם משפחתו אתה קורא אותו, האיש אחד הוא. כן גם אמור: טבע, גורל, מזל – כינויים הם לאל אחד המגלה את כחו באפנים שונים. כן גם צדק, יושר, חכמה, גבורה, הסתפקות, הן מדות טובות נובעות מתוך נטיה נפשית אחת, וכשאתה בוחר באחת מהן בנטיה הנפשית ההיא אתה בוחר."

שמתם לב איך סנקה עבר מתיאולוגיה\מטאפיזיקה לאתיקה? "כן גם אמור: טבע, גורל, מזל – כינויים הם לאל אחד המגלה את כחו באפנים שונים. כן גם צדק, יושר, חכמה, גבורה, הסתפקות, הן מדות טובות נובעות מתוך נטיה נפשית אחת, וכשאתה בוחר באחת מהן בנטיה הנפשית ההיא אתה בוחר."


הציטוט הזה גם ממחיש את הפנתאיזם הסטואי - הטבע הוא האל. 

המסקנה האתית המתבקשת היא שרע לא מגיע מהאלוהות - מהטבע. אם האדם רוצה להיות טוב, הוא צריך לשאוף להיות ישר- כלומר מיושר עם הטבע. האלים לא צריכים קורבנות זבח. בהקבלה לימינו, תפילות וטקסים. האל מחלק את חסדיו באמצעות חוקי הטבע. אין הפליה ומשוא פנים. כל מה שהאלים עושים, הם עושים למען עצמם. כלומר מאחר והם חוק הטבע בעצמם, הכל נעשה לטובת הטבע עצמו. 

על החסדים ספר 4 פרק 25:

"עלינו מוטל לחיות כפי הטבע וללכת בדרכי אלהים הלא הם עושים כל דבר רק בשביל עצמו. או תאמר כי עשן האימורים (אימורים הם כינוי לחלקי הבהמה המועלים בקטורת לאל על המזבח) הנשרפים וריח הקטורת הם שכר לפעולתם? זכור כמה טובות הם משפיעים עלינו יום יום, כמה חסדים הם גומלים לנו, כמה פירות הם מעניקים לאדמה, איך הם שולחים רוחות טובים על פני כל הימים ללוות האניות אל החוף ואיך הם נותנים די מטר בעתו לרכך את האדמה, להזיל מחדש את מי המעינות אשר חרבו ולהרוות אותם בפלגי מים מתרבים. את כל אלה הם עושים בלי כל שכר, בלי כל תועלת מגיעה אליהם ממעשיהם. בזה יחזיק גם שכלנו, אם לא יתעה ממה שניתן לו למופת ולא יאבה להגיע אל היושר כמקבל פרס. חרפה היא לפעול פועל טוב במחיר, בעוד אשר האלהים עושים עמנו חסד חנם."

נקודה מאוד חשובה מה שסנקה אומר פה. 

  1. חסדי האל הם בטבע

  2. זה ניתן לנו בלי שכר. אנחנו לא צריכים לשלם על הטובות הללו. לא בתפילות ולא בקורבנות. 

  3. כל מה שטוב וצריך, אנחנו לא צריכים לבקש מהאל. זה קיים. 

  4. אנחנו לראות את זה ככה. השכל לא צריך לתעות ולעשות דברים כדי לקבל פרס עבור ההתנהגות שלו. אלא היא לשם עצמה, לשם ההתאמה לדרכי הטבע. 

  5. כי זו חרפה לעשות משהו טוב רק בשביל לקבל תמורה. בעיקר כי האלים עושים זאת בלי לבקש תמורה. 

שוב המטאפיזיקה\תיאולוגיה משתלבים באתיקה. האלים לא מבקשים מאיתנו כלום. ואנחנו צריכים לנהוג כמוהם ולעשות טוב כי ככה הטבע. לעשות מעשה טוב כי זה נכון לעשות כמעשה בפני עצמו. 

יש עוד צורת הסתכלות מעניין על יחס האדם לאלים אצל סנקה. הוא כותב בספרו על החסדים ספר 5 פרק 25:

"אל ה ֵאלים, אשר אין דבר נסתר מידיעתם אנחנו עורכים בקשות; תפילותינו לא תובעות אלא מזכירות את צרכינו. אצל הומירוּס הכהן מייחס לאלים עבודות ומזבחות אשר על ידיהם עורכים תפילה. להזכר ברצון למען מלאות בקשה, היא מדה טובה. ברסן קל יכולים למשוך את הרוצה ללכת. במעט פועלים על נפש, המדריכה את עצמה, ובמעלה קרובה הם החוזרים על פי תוכחה לדרך ישרה. גם לעינים סגורות יש כח הראיה, אך אינן משתמשות בו, עד אשר אור (או אור האלים) היום מכשירן לתפקידן."

כלומר, העבודה הדתית אמורה להזכיר לנו, לא לבקש או לדרוש מהאלים. להזכיר לנו את המידות הטובות שאנחנו צריכים ואת ההתאמה של צרכניו לטבע. התפילה היא כמו לפתוח עיניים למי שבכל מקרה יכול לראות. זה רק מכוון. זה עוזר לנפש המדריכה את עצמה. האחריות פה בניגוד לדת, היא על האדם עצמו. 


אז אצל סנקה, האלים - האלוהות, היא מגוונת. מצד אחד, פאנתאיזם - כלומר האל הוא הטבע. מצד שני הם דואגים לבני האדם בהשגחה, כחלק מהטבע שהוא טוב בפני עצמו. 


גם לאפיקטטוס יש מה להגיד בעניין. ספר 1 של השיחות פרק 3:

"כולנו מוצאנו מאת האלוהים ושהאלוהים הוא אבי בני האדם והאלים". אח"כ הוא אומר: "השכל והמחשבה, משותפים לנו עם האלים"

הוא למעשה אומר שכשאנחנו פועלים על פי הטבע אנחנו קרובים לאלים. אם אנחנו נוהגים רק על פי תשוקות גופניות, אנחנו קרובים יותר לבע"ח.



נעבור למורנו ורבנו מרקוס אורליוס. 

במספר מקומות הוא נוהג בסקפטיות מטפיזית שלכאורה היא גם תאולוגית, אבל מגיע לאותה מסקנה אתית. הוא כותב: "או השגחה אלהית יש – או ֲאטוִֹמים התלכדו במקרה להיות יסוד עולם". 

הגישה של אטומים היא התפיסה המטאפיזית של אפיקורוס וממשיכי דרכו. הם אימצו את הפילוסופיה של דמוקריטוס הקדם סוקרטי שהעולם הוא אטומים שמתנהגים באקראיות בטבע והתלכדותם יוצרת את המציאות שלנו. אפיקורוס גם לא התכחש לקיום האלים, אבל חשב שהם לא מתערבים בחיי האנושות וגם אין השגחה כמו שחשבו הסטואים, כי הוא ראה שהכל אקראי והסטואים ראו סדר בחוקי הטבע. 

ספר 9 (39):

"לט. או כי ממקור שכלי אחד הכל נובע לכלל העולם כמו לגוף אחד – אזי לא יוכל החלק להתאונן על מה שנעשה לטובת הכל; או שהעולם נבנה מאַטומים ואין בו רק ערבוביה והתפרדות, אם כן על מה אתה מֹבהל? אמור ל ֵשׂכל המושל בך: הנה אתה כמעט כבר ַמָתּ, לבהמה נמשְל ָתּ, ובכל־זאת עודך כמשׂחק על הבמה, תועה עם העדר ומבקש לך מרעה!".

או שכל הטבע הוא גוף אחד והכל בו נעשה לטובת הטבע עצמו- אז אל תתלונן. או שהעולם נבנה מאטומים שמתלכדים אקראית ומתפרקים, אז גם אין מה להיות מוטרד, כי זה דרך הטבע. והאתיקה של העניין, היא להגיד לעצמך מה שחשוב הוא המוסר. ההצטרפות לעדר שהוא מתאר לעצמו פה, היא התנהגות בלי חשיבה. 

עוד דוגמא לכך, אפשר למצוא בספר 8 של "מחשבות לעצמי" (17):

"אם בך הדבר תלוי– למה אתה עושה זאת? (כלומר את מה שמכעיס אותך או שאתה מפרש אותו כרע) ואם הוא תלוי באחרים – על מי תזעף? על האַטומים יסודי העולם או על האלהים? אם כה ואם כה, יהיה כשגעון. אין כאן על מי לזעוף. אם יכול אתה –תּקּן המֻעוָּת! ַשׁנֵּה את טבע המעשים! ואם כל זה אי־אפשר – למה לך הזעף? אין לעשות דבר שלא ל ֹצרך".

כלומר אל תתעסק בשטויות שאין לך שליטה עליהם. 

אבל גם כאן, הוא אומר, או שהעולם אקראי או בהשגחה, המסקנה היא אחת תקן מה שאתה יכול או תקבל. 


בספר 2 של "מחשבות לעצמי" (17) הוא כותב: 

"מה יוכל אפוא לַלוּוֹת את האדם? רק אהבת־החכמה לבדה. ופֻעלת החכמה היא לשמור על הרוח בקרב האדם, שישאר בלי חטא ובלי נזק, למעלה מרגשות ה ֹענג והעמל, ושלא יעשה דבר שאינו מֻכוָּן לתכלית ולא דבר של מרמה וצביעות, ושישאר חפשי בשאיפותיו מפֻעלּוֹת אנשים אחרים, ושיראה את כל מה שמתרחש לו וכל מה שנופל בגורלו כענינים הנובעים מן המקור ההוּא, אשר משם בא גם הוא בעצמו. ועל כל אלה – שיחכה במנוחה ליום המות, שאינו כי־אם התפרדות ליסודות הראשיים, אשר מהם ָמרכּב כל חי. ואם אין זה נורא ליסודות האלה, שיתהפך וישתנה כל אחד מהם מזמן לזמן, למה יירא איש מפני המהפכה וההתפרדות הכללית? הלא גם היא נעשית לפי הטבע, ומה שנעשה בטבע איננו דבר רע"


מרקוס אומר שהפילוסופיה - אהבת החוכמה, היא צריכה לכוון את נפש האדם לחיות לפי הטבע. כי היא על פי טבע בעצמה. ובהקשר של המוות הוא אומר, שאנחנו מורכבים מחומר שלאחר מותנו משתנה למשהו אחר. זו גישה מאוד מדעית, אפשר גם לקבל אותה כאתאיסט. גם מהגישה הזאת ניתן להסיק על האתיקה. 





בספר 1 של השיחות פרק 6 (40) אומר אפיקטטוס:

"ואילו האלוהים לא זו בלבד שנתן לנו את הכשרונות האלה, המאפשרים לנו לשאת את כל הקורות אותנו מבלי שנתבזה ונכרע תחתיהן, אלא כיאות למלך מיטיב ולאב נאמן, הוא מסר את כל אלה לרשותנו ולא הותיר לעצמו אפילו היכולת לעצור או למנוע אותנו. "

אז אפיקטטוס מתייחס לאל, כמלך, כאב ואפשר גם לקחת הציטוט הקטן הזה את הגישה לחינוך. הוא גם אומר שהתפקיד של האל הוא לתת לנו את הכלים השכליים, ההגיון הרציונלי ואפילו הוא לא נתן לעצמו את היכולת לעצור אותנו. 

אם תחשבו על זה, זה מתאים לאתאיסטים ולדתיים - כל אחד יכול לקחת מזה מה שירצה. נראה לי שתוכלו להסכים איתי, שהראיות מוכיחות, שגם בקרב הדתות השונות, לבני אדם יש יכולת חשיבה רציונלית שהאל נותן לאדם. היא חופשית גם בקרב הדתות. חופשית גם לפרש לא נכון את הטבע אם אתה סטואי או חופשית לפרש לא נכון את הכתבים הדתיים. לא משנה מה הדת, בכל דת, יש פרשנויות ויש שמפרשים באופן מוסרי ומיטיב ויש שמפרשים באופן מצומצם שמתאים למי שמתשתייך לנוהים אחר הפרשנות שלהם. או לחילופין הם פוגעים במי שאינו שנוטה אחר פרשנותם ושאינו משתייך אליהם. כמ ושמרקוס כתב תועה עם העדר ומבקש לך מרעה. זה הוא אומר על מי שאינו משתמש בכישרון שנתן לו האל או הטבע לחשוב באופן חופשי. לא משנה אם את או אתה אדם דתי או אתאיסט. 


נסכם:

הסטואים הקדומים, היו מאמינים. האמונה הסטואית היא בפאנתאיזם. האל הוא הטבע. השכל שלנו נגזר מהלוגוס- חוק הטבע - או החשיבה של האל. האל הסטואי הוא טוב והוא הטבע ויש השגחה בטבע ע"י החוקיות והסדר הקיים בטבע. 

את האתיקה הסטואית אפשר לקבל אם אדם הוא אתאיסט או מאמין. כי הסטואיות היא אסכולה פילוסופית ולא דת. היא משאירה מקום לספק.  כי כמו שמרקוס כתב 12 (17):

"אם דבר זה אינו כהוגן – אל תעשה אותו. אם אין הדבר אמת – אל תאמר אותו. רק בחפצך הדבר תלוי."


או שהוא כתב בספר 6:

"(21) אם יכול אדם להוכיחני ולבהיר לי, כי שגיתי במהלך מחשבתי או במעשַי, אשנה דרכי בשמחה. הלא מחפש אני את האמת, ובגללה איש מעולם לא ניזוק, אמנם מי שדבק בטעותו ובבורותו שלו הוא הוא ניזוק." 


ותזכרו, לא משנה אם אתם מאמינים או לא אפיקטוס אמר שיש לכם תמיד בחירה לפעול או להמנע:

פרק 1 בשיחות: 

"לרצוני החופשי לא יוכל אפילו זיאוס עצמו!".


תבחרו להיות טובים…



אז עד  כאן להפעם. תודה שהאזנתם. נשתמע בפרק הבא אם ירצה הגורל. היו בטוב.


26 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

Comments


bottom of page