שלום וברוכים הבאים להסכת על אומנות החיים- הפודקאסט על הפילוסופיה הסטואית. שמי ברק קידר. אני יועץ פילוסופי, מלמד פילוסופיה סטואית. אתם מוזמנים לאתר שלי stoaisrael.com דרך האתר אפשר לפנות לשיחות ייעוץ או להירשם לקורס הבא. אפשר גם למצוא שם את הקישור לקבוצת המיטאפ שלנו להצטרפות לשיח סטואי בזום ופרונטלי שיהיו בקרוב.
היום אלווה אתכם לתוך ציטוט שאולי יסייע לכם ולו במעט בנבכי החיים.
בפרק הקודם דיברתי על התמודדות עם צרות ואסונות. הפרק היום קשור ומתייחס בעוד היבט לעניין. כאשר נשמע מה לסנקה יש לומר על העניין וגם לאפיקטטוס ולמרקוס אורליוס.
מכתב 96 של סנקה לחברו לוקיליוס, הוא מכתב קצר יחסית. הוא מתחיל בסוג הצבת מראה לחברו. הוא כותב לו : "הנה עודך מתלונן ורוגז על דבר, ואינך מבין כי אין בכל מה שקרה דבר קשה זולתי תלונתך ורגזך". כלומר הבעיה במה שאתה חווה הוא לא הקושי שבחוויה אלה התלונות והעצבים.
מיד מתאר סנקה את אחד מאבני היסוד של התפיסה הסטואית: "אין דבר היכול לאמלל אדם אלא אם יש משהו בעולם שהוא חושב אותו לאומלל". דהיינו השיפוט שלנו אודות דברים הוא מה שמאמלל אותנו ולא הדברים עצמם. זה מצוי גם אצל אפיקטטוס וגם אצל מרקוס אורליוס. יש כאלה שטוענים ששייקספיר הושפע מסנקה וגם אצלו אפשר למצוא אמירה כזאת. במחזה המלט: "”אין דבר טוב או רע; הדמיון עושה אותו לכך“.
סנקה אומר שהוא לא היה סובל את עצמו אם היה משהו שהוא לא היה יכול לסבול.
אם זה מחלה לעצמו או לבני ביתו, חובות, הפסדים למיניהם, כאבים או עבודה ואפילו פחדים. סנקה אומר שצריך לומר על דברים כאלה: "זה קורה". אפילו עדיף לומר "חייב היה לקרות". זה בשל התפיסה הדטרמיניסטית של הסטואים. מה שקרה היה חייב לקרות בשל שרשרת סיבות ותוצאות וההשגחה הקיימת בחוקיות הטבע.
הוא אומר "נקבעו הדברים הללו, לא קרו במקרה". סנקה מספר לחברו שהוא אימן את עצמו שאת כל הצרות, המקרים הקשים והעוינות, הוא יסכים להם "מרצון ולא מאונס אני מקבל עלי הכל".
הרבה יותר קל לקבל מרצון מאשר מאילוץ.
סנקה מקביל את זה לתשלום מס ואומר אין מס שלא אשלם ברצון. זו אנלוגיה חכמה מצידו של סנקה. הוא מקביל את כל הקשיים כמיסים שיש לשלם בחיים. אם תחשבו על זה רגע, מיסים שאנחנו משלמים אמורים לחזור אלינו כתצורה של שירותים מהמדינה. ביטחון אישי, בריאותי, חינוך ועוד. אז גם הקשיים שלנו, הם סוג מס שאנחנו משלמים. לא תמיד אנחנו רואים את הערך שלהם. אבל כל התנסות בחיים יש לה ערך. הוא מציע לחברו לוקיליוס לא לצפות שלא יהיו קשיים ולא לבקש שלא יהיו קשיים.
אם ביקשת אריכות ימים, אז הזקנה מגיעה עם מס שיש לשלם, חרדה לחיים, כאבים, נזקים ועוד צרות. "כמו שאין נסיעה ארוכה בלי אבק, בוץ וגשמים".
עפ"י סנקה אם תגידו שאתם מבקשים חיים בלי היסורים הנלווים להם, זו אמירה לא יאה לגבר הוא אומר. אבל הוא מתכוון שזו ציפייה ילדותית.
סנקה שואל את לוקיליוס אם ניתנה לו האפשרות, האם היה בוחר לו ניתנה לו האפשרות, לחיות בשוק או בצבא? זו שאלה שמניחה כפי שהניחה התרבות הרומית, שהמעמד הגבוה יותר הוא בקרב אנשי הצבא וחווים קשיים אבל נלווה להם כבוד מסוים ופריבילגיות, לעומת פשוטי העם. בתרגום העדכני כתבה המתרגמת דבורה גילולה : "אף כי לחיות, לוקיליוס, הוא שירות צבא". אהרון קמינקא תרגם "החיים, לוציליוס, מלחמה הם! ". פרופ' נתן שפיגל תרגם את המשפט הזה "לחיות פירושו להילחם". תבחרו את התרגום המועדף עליכם, כל עוד לא תצפו שהכל יהיה דבש.
יתרה מכך, האנלוגיות לתשלום מס וצבא ומלחמה, הם כדי לומר שצריך להתמודד עם החיים. "כל מי שאינו נרתע …, כי אם קופץ לתוך התלאות היותר קשות ומקבל עליו את הפעולות היותר מסוכנות – הוא בכלל הגבורים ומן הראשונים במחנה". דהיינו צריך להתמודד ולא להתלונן. ומי שמתמודד הוא נוהג על פי מידת הגבורה והאומץ ובד"כ מהמובילים. מי שלא מתמודד הוא אומר "בטחון חייהם חביב להם מכבודם". בתרגום של פרופ' דבורה גילולה, הם בכלל מבוזים.
נעבור לשמוע למרקוס יש לומר.
בספר 7 של מחשבות לעצמי הוא כותב (14): "לכל אלה שאפשר כי יסבלו על־ידי פגע חיצוני, יקרה־נא מה שיקרה, ויתאוננו הסובלים כחפצם; אבל אני לא סבלתי על־ידי זה כל זמן שאינני חושב את מה שקרה לדבר רע. ובי לבד הדבר תלוי, שלא לחשוב אותו כן".
כמו האמירה שפתחתי איתה אצל סנקה, השיפוט הוא זה שגורם לנו לחשוב שמה שקורה לנו הוא רע. זה נכון לכל דבר חיצוני. מי שנפגע ע"י דבר חיצוני, יתלונן אם ירצה. אבל מרקוס לא סבל כל עוד הוא לא חשב שזה סבל.
הוא מבסס את זה בעוד אמירה שמרחיבה למה הוא לא סובל והיא מעניינת ואני ממליץ לזכור אותה:
בספר ה-10 של מחשבות לעצמי, הוא אומר שכל מה שקורה לנו בחיים אנחנו יכולים לשאת אותו, או לסבול אותו או שאנחנו לא יכולים לסבול אותו. מעין דיכוטומיה שכזאת. אם יש בכוחנו לשאת את מה שקורה, אסור לנו להתלונן ואנחנו צריכים לשאת את מה שקורה. בתרגום של פרופ' אברהם ארואטי, הוא כותב "שא אותו כפי טבעך" . זו הבחנה חשובה. כי טבעו של האדם על פי הסטואים ומרקוס מכוון לכך כאן, הוא היכולת לחשוב בהגיון, ברציונל תבוני ההולם את חוק הטבע, את התבונה של היקום. זאת אומרת, השכל צריך להיכנס לפעולה ולחשוב. האם מה שקורה לי הוא משהו שאני יכול להתמודד איתו או לא? אילו כישורים, תכונות ויכולות יש לי להתמודד ?
גם אם מה שקורה לנו הוא מעבר ליכולתינו להתמודד, אין מה להתלונן, כי אז זה יביא לסופנו, לפני שנוכל להתלונן.
"זכור עם זאת כי מטבעך מסוגל אתה לשאת כל דבר אשר נתון לשיפוטך, והוא שעושה הדבר נוח ונסבל, אם אך תיצור לעצמך את הרושם, כי ביצוע דבר זה הוא לטובתך או אף מחובתך."
בספר ה 8 (46), הוא אומר ששום דבר לא יקרה לנו, אם זה לא מקרה אנושי. אם זה לא מקרה שקורה לבני אדם. מה שקורה לנו, הגיוני שיקרה לבני אדם. ולא משנה מה זה. הוא אומר שזה כמו ש: "כמו שלא יארע לשור מה שאינו לפי טבע השור, ולכרם מה שאינו מענין הכרם, ולאבן מה שאינו מפגעי האבן. ואם לכל דבר יקרה מה שהוא רגיל ולפי הטבע, למה תכעס על זה?" פרופ' אברהם ארואטי מתרגם את זה "מדוע תתמרמר" במקום "למה תכעס על זה?". באנגלית "why should you complain?"
למה אנחנו כועסים, מתמרמרים או מתלוננים על מה שטבעי שיקרה לנו? ראיתם פעם שור מתלונן או כרם ענבים או אבן שמתלוננים?
הם מקבלים את מה שקורה להם כחלק מהטבע.
גם בספר 5 כותב מרקוס: "(18) שום דבר אינו קורה את הבריות אלא אם כן מסוגלות הן לשאתו. אותם הדברים הקורים אותך קורים גם אדם אחר; והנה, בין שמתוך בורות על אודות התרחשותם בין שיפגין גדלות נפש, הוא ניצב איתן במקומו ואינו ניזוק…"
אנחנו מסוגלים לשאת את המציאות, או בשל גדלות נפש או שאנחנו מצליחים אבל בלי חשיבה. מן הסתם עדיף שנבחן אילו יכולות יש לנו להתמודד. זאת אומרת, שהאבן, השור, כרם הענבים, הם מקבלים את מה שקורה להם מתוך בורות אודות העולם. אבל האדם הוא יצור עם יכולת תבונית ויכולת לגדלות נפש. אז האדם יכול לשאת את מה שקורה לנו, או מתוך בורות וקבלה עיוורת כמו השור, האבן והכרם, או מתוך שנחשוב על זה, נפגין גדלות רוח ונבין שזה הטבע. ויתרה מכך, את גדולת הנפש מרקוס מתאר בציטוט הזה, בעוד דרך, הוא אומר שמה שקורה לנו קורה או קרה לאחרים, דהיינו אנחנו יכולים ללמוד מזה. לראות איך הם התמודדו. מה הם עשו. מה יכולות להיות ההשלכות ועוד. אז הוא אומר, אנחנו יכולים לשאת כל מה שקורה לנו וכדאי שנצא רגע מהאגו המסתכל על עצמו ומתבוסס באירוע שקרה לו. מרקוס פותח את הראש לבחון את המציאות מעבר לכך בהסתכלות על מה שקורה במבט יותר רחב. לראות שמה שקורה לנו, קרה לנו בעבר והתמודדנו או קרה לאחרים. אנחנו יכולים להסתכל אחרת על החוויה אם אנחנו לא מתבוססים באירוע שקרה לנו כאילו אנחנו פאסיביים בלבד.
אני אישית מנסה ליישם את התפיסה הזאת בכל מני אירועים וחוויות. היא בהחלט תורמת לשלווה ובעיקר ליכולת לבחור דרך פעולה המבוססת על השכל.
למשל, באותו עניין שמה שקורה לנו הוא לפי הטבע שלנו ואנחנו צריכים למצוא את דרך ההתמודדות שלנו, מרקוס גם ממחיש את זה בהקשר של כאב.
בספר 7 הוא כותב: "33) על הכאב. מה שאי אפשר לשאתו מוציאנו מן החיים; מה שמתמשך לאורך זמן — אפשר לשאתו. מחשבתנו אף היא משמרת את שלוותהּ על ידי התרחקות מכאב, והיסוד המושל בנו אינו ניזוק ממנו. אך אותם חלקים הנפגעים מן הכאב, יצהירו זאת, אם יש ביכולתם לעשות כן.".
את המשפט האחרון לגבי החלקים הנפגעים שיצהירו זאת אם יש ביכולתם, תרגם פרופ' קמינקא:
"ובנוגע לאברים הכואבים – ישיחו־נא על־דבר צרתם, אם אפשר להם".
קחו את זה כמשפט לחיים בהקשר הזה. אם כואב הראש, שיתלונן הראש, היסוד המושל כפי שמכנה מרקוס אורליוס את השכל החושב שלנו, יכול לבודד את עצמו מהכאב ולראות את הדברים מעבר לכאב. אם כואבת הרגל כי דרכתי יחף על לגו או בעטתי בטעות עם הבוהן הקטנה של הרגל בפינה של השולחן, אז שהבוהן תתלונן, השכל שלי מבין שזה מקרה שקורה לבני אדם ואני יכול להתמודד. אני גם מבין, שכאב הוא או קצר וסופני או מתמשך ונסבל כמו שכתב מרקוס. אז אני יכול להחליט לסבול אותו כל עוד הוא נמשך ולא מביא לסופי. שהאיבר שכואב יתלונן אם הוא רוצה אני לא מתלונן אני מתמודד. זה מה שמרקוס אומר. וידוע שהוא סבל מכאבים.
יש עדויות שאמא שלו דאגה לבריאותו עוד בצעירותו.
יש ספר מפורסם שנקרא היסטוריה אוגוסטה (בלטינית: Historia Augusta) שזה יותר אוסף של ביוגרפיות של קיסרי רומא בין השנים 117–284 לספירה (מאדריאנוס ועד נומריאנוס וקארינוס) ושל חלק מן השותפים לשלטון, היורשים המיועדים והטוענים לכתר הקיסר בתקופה זו. אחד מכותבים ה"היסטוריה אוגוסטה", בחור יוליוס קפיטולינוס, כתב שם על מרקוס היה חולני מטבעו. עם זאת הוא היה מתיש את עצמו בעבודה עד שהיה פוגע לעצמו בבריאות.
כך שהדברים שכתב על כאבים וסבל ב"מחשבות לעצמי", הם כי כנראה באמת חווה אותם בעת שכתב. גם בהתכתבות שהשתמרה עם המורה שלו פרונטו יש התייחסות לכך.
כל מה שדיברנו עד עכשיו זה על התמודדות עם החיים בלי להתלונן כשהגורל מביא עלינו אירועים וחוויות. כל אירוע, אנחנו יכולים לשאת כפי טיבענו. כל אחד יכול למצוא את הסגולות שיש לו להתמודד. אז אין לנו על מה להתלונן.
יש עוד סוג של מקרים שאנשים נוהגים להתלונן בגינם. אלה מקרים שהם אחראים להם ולתוצאה ואפילו לא מודעים לכך ומתלוננים על כך.
יש שיחה נפלאה של אפיקטטוס עם תלמידיו. בספר השיחות 2 פרק 4.
השיחה נקראת "נגד האדם שנתפס בניאוף".
כשאפיקטטוס אמר שהאדם נוצר למען נאמנות, ומי שמערער את הנאמנות מערער את המאפיין המיוחד של גברים, נכנס אחד מאלה שנחשבים למלומדים שנתפס פעם בניאוף.
ואז המשיך אפיקטטוס: אבל אם נשאיר בצד את הנאמנות הזו שלשמה נוצרנו ואדם מנסה לפתות אישה נשואה. מה הוא למעשה עושה? האם זה לא להרוס ולהשחית? לא רק את האיש הנאמן והטוב שאנחנו יכולים להיות, אלא גם את השכנות, הידידות ואפיקטטוס מרחיב את העיר עצמה.
אז איך להתייחס אליך? שואל אפיקטטוס את האיש המלומד והנואף. כבנאדם? כשכן, כידיד? איזה סוג של ידיד? בתור אזרח? אני יכול לבטוח בך?
אם היית חפץ אומר לו אפיקטטוס, היית סדוק כל כך, שהיית מושלך לאשפה כי אי אפשר להשתמש בכלי הזה ואף אחד לא היה טורח להרים אותך מהאשפה.
אז אתה בתור אדם, לא יכול למלא שום תפקיד הראוי לאדם. כי לא ניתן לבטוח בך אם פגעת באמון. אפיקטטוס אומר לו, אתה לא יכול למלא תפקיד של ידיד, ואפילו לא של עבד כי אי אפשר לתת בך אמון.
האם תמשיך לומר שואל אותו אפיקטטוס, "אין איש שם לבו אלי, לאיש המלומד?".
לא, כי יצור מושחת אתה שאין כל תועלת בו. ואז אפיקטטוס נותן משל נפלא לעניין:
הדבר דומה לצרעות המתלוננות שאף אדם לא לשם שם לב אליהן, וכולם בורחים מהן ומי שיכול בכלל חובט בהן.
מן עוקץ יש בך אומר אפיקטטוס לאיש המלומד. שכל מי שאתה פוגע בו, אתה גורם לו לצרות וייסורים. אז איך אתה רוצה שנתייחס אליך? אין מה לעשות איתך.
האם לא תסתפק באישה המיועדת לך ולא תחמוד את אשת שכנך ותשביע את תאוותך בה?
-"אבל מלומד אני ומבין את תורתו של ארכידמוס" אומר המלומד שנוזף בו אפיקטטוס.
-"ובכן, הבן את ארכידמוס והיה נואף, איש ללא נאמנות, ובמקום להיות בן אדם, היה זאב או קוף, כי מי יעכבך? "
בארכידמוס כנראה הכוונה לארכידמוס מטרסוס, פילוסוף סטואי מהמאה ה-2 לפני הספירה. אין עליו יותר מידי מידע.
השיחה הזאת, מתקשרת לנושא שלנו היום בכך שאנשים מתלוננים גם כשהם פועלים ואחראיים על מצב.
כמו שמרקוס כתב וציטטתי קודם:
"אותם הדברים הקורים אותך קורים גם אדם אחר; והנה, בין שמתוך בורות על אודות התרחשותם בין שיפגין גדלות נפש". גם המלומד הנואף נהג מתוך בורות ופגע בעצמו והפך את עצמו לכלי שבור ולא שמיש ואז התרעם שאיש לא רוצה בו. או שהפך עצמו לצרעה והתלונן שאנשים מנסים לחבוט בו ולא נותנים בו אמון.
בשיחה אחרת (ספר שלישי פרק 8), אפיקטטוס נותן לנו דרך להתמודד.
הוא אומר שאנחנו בכל דבר צריכים לבחון ולתקן את מה שאנחנו אומרים לעצמנו על מה שקורה.
אשתמש בדוגמאות של אפיקטטוס:
בנו של פלוני מת. תענה: דבר זה לא בשליטתו מחוץ לרצונו החופשי. על כן, זה לא רע. כלומר זה טבעי ואפשר לשאת את זה.
אב נישל את בנו מהירושה. תגיד על זה שזה מחוץ לשליטתו ולרצונו החופשי. לכן זה לא דבר רע.
הקיסר הרשיע אותו. זה מסוג הדברים שיכולים לקרות לאדם. זה מחוץ לשליטתו ורצונו החופשי. לכן זה לא דבר רע.
הוא הצטער על כך. זה כן, נתון לרצונו החופשי. זה כן רע. כי זה רע שהוא בחר להצטער.
אם הוא נשא את זה באצילות רוח, זה גם נתון לרצונו החופשי ולכן זה טוב.
שימו לב להבחנה שטוב או רע, ניתן לשיפוט הערכי שאנחנו נותנים לדברים ולא הדברים עצמם. רק מה שאנחנו בוחרים להגיד עליו שהוא טוב או רע.
אם נהפוך את הדיאלוג הפנימי הזה להרגל אצלנו, אז נתקדם וככל שנתמיד שום דבר לא יהפוך להיות רושם חיצוני שמשפיע עלינו ויגרום לנו לראות את המציאות לא נכון. זה נקרא "רושם משכנע". אחד המושגים החמקמקים בפילוסופיה הסטואית.
phantasia kataleptike
זה מושג עוד מראשית הסטואים היוונים. זה סוג של רושם שמשכנע אותנו באמיתותו. זה לא אומר שהרושם שיש לנו על המציאות הוא האמת בפני עצמה. זה לא קנה מידה לאמת, אלא סימן היכר של על פיו האדם מכיר את נוכחות האמת.
לא אסבך אתכם יותר מידי עם המושג הזה, רק אוסיף, שראוי לשים לב לרושם. לשים לב האם רושם שאני מקבל מהמציאות שביוונית עתיקה מכונה phantasia מילה שהתגלגלה ל"פנטזיה". כי זה הרושם לא האמת בפני עצמה. זה איך אני קולט את האמת. לא בהכרח איך שאני קולט את האמת, זה אכן האמת כמו שהיא. אני יכול לטעות מהרבה סיבות שונות.
אז אפיקטטוס אומר לנו לשים לב לרושם שמתקבל ואנחנו אומרים עליו: טוב או רע. אנחנו אלה שמעניקים לאירועים חיצוניים את השיפוט הערכי - טוב או רע. על כן, אפיקטטוס אומר לנו להרגיל את עצמנו להגיד על כל דבר זה ברצוננו החופשי או לא ברצוננו החופשי ורק לבחירה שלנו לייחס שיפוט ערכי טוב או רע.
ככה נפחית את הטעויות שיפוט שלנו ונעצים את שלוות הנפש שלנו ונהיה יותר מוסריים.
אפיקטטוס ממשיך בדוגמא והוא בכוונה ישיר מאוד:
בנו מת. מה קרה? בנו מת. ותו לא? לא כלום. דהיינו לא להוסיף שיפוט ערכי מעבר לעובדה.
הספינה נטרפה. מה קרה? הספינה נטרפה.
הוא הובל לבית הכלא. מה קרה? הוא הובל לבית הכלא, אבל כל המוסיף את האמירה "איתרע מזלו", מוסיף אותה על דעת עצמו.
אבל אתה אומר, לא ביושר נהג זאוס בעשותו זאת כלומר אתה מתלונן על הגורל.
אז מגיע החלק החשוב והמעניין.
למה שתגיד שזאוס לא נהג ביושר שזה הגורל? בגלל שהוא נתן לך את היכולת לשאת את כל החוויות והאירועים האלה? בגלל שהוא נתן לך את היכולת לנהוג בגדלות רוח? בגלל שהוא הוציא את העוקץ מכל הדברים האלה? בגלל שהוא נתן לך את היכולת לשאת את כל הרעות במצב רוח טוב? בגלל שהשאיר לך את הדלת פתוחה כאשר את לא יכול לסבול ולשאת את כל הדברים האלה?
"צא בן אדם ואל תתלונן".
השיח הזה ממחיש את הגאוניות של אפיקטטוס.
בכל פעם שאת או אתה מתלוננים על מה שקרה, על הגורל על הטבע על האל על אחרים אתם צריכים לזכור את האמירה הזאת של אפיקטטוס. הוא אומר, למה אתה מתלונן על האל? על מה שקרה? אתה מתלונן שהוא נתן לך את היכולת להתמודד גם? הוא נתן את גדלות הרוח ואת היכולת לשאת הכל ברוח טובה. אתה מתלונן שבכל שהוא נתן את היכולת להתמודד הוא הוציא את העוקץ ממה שקורה והופך אותו למשהו ניטרלי ואדיש ללא יכולת להשפיע עליך.
הדלת הפתוחה, היא האפשרות פשוט לצאת מהחיים כשיש מצב שלא ניתן לשאת אותו. זו גם בחירה שאפיקטטוס מציין שניתנה לנו. תמיד אתה יכול לסיים את הכל, אז תמיד יש לך או לך את הבחירה גם היא הקיצונית ביותר. תמיד יש מה לעשות. אני חושב שזה בעיקר כלי רטורי. הוא ממחיש שתמיד יש לנו בחירה ותמיד יש לנו מה לעשות. זה לא עידוד לנצל את מדיניות הדלת הפתוחה. אני לא מעודד אף אחד לנצל את המדיניות הזאת ואני חושב שגם אפיקטטוס לא. אלא אני מעודד את שימוש בכלי הרטורי, להגיד לעצמנו שתמיד יש לנו מה לעשות. אני מעודד את הבחירה למצוא את היכולת, כן למצוא את היכולות והסגולות והתכונות שיש לנו ואת גדלות הרוח שיש לנו לשאת כל דבר ולהתמודד.
מה שמזכיר לי את זה בכל פעם שאני מפספס ונופל לשיפוט ערכי רע על המציאות, זו האמירה שלו בסוף. "צא בן אדם ואל תתלונן"
מה שאני חווה לא כזה נורא שאני צריך לנצל את מדיניות הדלת הפתוחה. בעיקר האמירה היא תמיד יש מה לעשות אז אל תתלונן.
אני אסרתי על עצמי להתלונן. זה עושה פלאים.
נסכם.
סנקה אומר לנו שהבעיה במה שאנחנו חווים היא לא הקושי שבחוויה אלה התלונות והעצבים שלנו עליהם.
"אין דבר היכול לאמלל אדם אלא אם יש משהו בעולם שהוא חושב אותו לאומלל"
או כמו ששייקספיר כתב: ”אין דבר טוב או רע; הדמיון עושה אותו לכך“.
סנקה מציע לנו להתמודד בגבורה כי החיים הם מלחמה והצרות הם סוג של מס שאנחנו צריכים לשלם. אם ננהג בגבורה ונשלם את המס על כך, הרווח הוא בשיפור חיינו. כי המידות הטובות הן רווח בפני עצמן. הצרות הן המס שנשלם על הרווח שנעשה מהתנהגות ראויה, מכובדת ובאומץ.
מרקוס אורליוס אומר לנו ששום דבר שקורה לנו הוא לא משהו שאי אפשר לשאת אותו כי הוא טבעי לנו. גם כאבים וסיבולת. או שהם בלתי נסבלים ואז ממילא לא נשרוד. או שהם נסבלים אז אין מה להתלונן.
מה שאי אפשר לשאתו מוציאנו מן החיים; מה שמתמשך לאורך זמן — אפשר לשאתו.
אם למשהו בי כואב, שהוא יתלונן, השכל החושב שלנו יכול להתמודד ולא להתלונן.
אפיקטטוס אומר לנו, לשים לב שאם אנחנו לא נוהגים באופן מוסרי אנחנו גורמים לעצמנו את הסבל ואז מתלוננים איך מתייחסים אלינו אחרים או הגורל. תעשו בדק בית לפני שאתם מתלוננים.
אז בכלל הוא אומר לנו לבחון את השיפוט שלנו ועל כל דבר להוציא ממנו את השיפוט הערכי של טוב או רע מלבד הבחירות שלנו. שהן היחידות שחופשיות ותלויות בנו ובשליטה שלנו. תמיד יש לנו יכולת בחירה, תמיד יש לנו מה לעשות. אז בסיכומו של דבר: לא להתלונן.
אז עד כאן להפעם. תודה שהאזנתם. נשתמע בפרק הבא אם ירצה הגורל. היו בטוב.
Comments