top of page

פרק 108 מונגש בטקסט צרות בע"מ



סעיף "הערבון מוגבל" ותרגול להתמודדות עם קשיים


שלום וברוכים הבאים להסכת על אומנות החיים- הפודקאסט על הפילוסופיה הסטואית. שמי ברק קידר. אני יועץ פילוסופי, מלמד פילוסופיה סטואית. אתם מוזמנים לאתר שלי stoaisrael.com  דרך האתר אפשר לפנות לשיחות ייעוץ או להירשם לקורס הבא. אפשר גם למצוא שם את הקישור לקבוצת המיטאפ שלנו להצטרפות לשיח סטואי בזום ופרונטלי שיהיו בקרוב. 

היום אלווה אתכם לתוך ציטוט שאולי יסייע לכם ולו במעט בנבכי החיים. 


היום נדבר על 2 תרגולים סטואיים משמעותיים ויעילים מאוד. הם גם צורת הסתכלות על העולם וגם תרגול. הסיבה שאני משלב את שניהם הפרק, כי לכאורה הם יכולים להראות סותרים והסבר עליהם יכול להמחיש למה הם לא סותרים אלא דווקא תורמים מאוד לשלוות הנפש ולהתמודדות עם החיים. אז שנצלול?

נתחיל בסיפורי אסונות וצרות. 

סיפורים על ערים אבודות ואזורים אגדיים ריתקו דורות של אנשים לאורך ההיסטוריה. המיתולוגיה של הליקה-Helike 

עיר מדינה ששגשגה פעם ביוון העתיקה, שהגיעה לסופה המסתורי והרה אסון, היא אחד מהסיפורים המסקרנים הללו. אני לא שמעתי על העיר הזאת לפני שהתחלתי לקרוא על הסטואים. היא מוזכרת למשל ע"י סנקה. אבל שמעתי בוודאי על פומפיי שנחרבה ע"י התפרצות הר הגעש ווזוב. והעיר הרקולנאום שנהרסה באותה עת גם. אבל על הליקה לא שמעתי קודם ומסתבר שלסיפור הזה היתה הרבה השפעה. היום הוא ישרת אותנו להבין את התרגול הסטואי.  הסיפור של הליקה, הידוע גם בשם אטלנטיס של יוון העתיקה, הוא מעניין אבל נגע בו רק בקצרה. 

Helike היתה ממוקמת באכאיה, מחוז בצפון הפלופונס של יוון. הליקה הייתה עיר-מדינה מפורסמת במאות ה-5 וה-4 לפני הספירה, עם נמל שוקק חיים, מישורים פוריים וקשר משמעותי למיתולוגיה היוונית. שגשוגה יוחס בשל החסות של פוסידון, אל הים, מכיוון שהעיר נודעה בזכות מקדשה המפואר המוקדש לאל.

על פי האגדה, שגשוגה של הליקה התנפץ על ידי רצף של תקריות בשל זעמם של האלים. טענו כי רעידות אדמה ותופעות שמימיות משונות חזו את האסון. הפחד והאמונה התפלה הכריעו את תושבי הליקה, ורבים נמלטו לערים אחרות, נטשו את ביתם ורכושם.

העיר הליקה נהרסה בשנת 373 לפני הספירה. העיר ששגשגה פעם נהרסה מתחת לגלי מפרץ קורינתוס ברעידת אדמה שיצרה כנראה גם צונאמי גדול. במשך מאות שנים, האגדה של הליקה נמצאה בעיקר בנרטיבים מיתיים והיסטוריים. עם זאת, החיפוש אחר האמת על העיר האבודה החל רק במאות התשע עשרה והעשרים. ארכיאולוגים והיסטוריונים פעלו כדי למצוא את ההריסות השקועות ולאשש את הדיוק ההיסטורי של הסיפורים הישנים.

האסון יוחס לנקמתו של פוסידון, שזעמו החריב את העיר בגלל שתושבי היליקה סירבו לתת את פסל פוסידון שלהם למתיישבים היוניים באסיה, או אפילו לספק להם דגם. סנקה טען שהים הרס את העיר לאחר הופעת כוכב שביט.


נעבור לצרה מסוג אחר. 

לאשתי יש מנהג מוזר. היא תמיד הייתה מחכה עם תדלוק הרכב לרגע האחרון. נורת החיווי שמתריאה שחייבים לתדלק את הרכב, היתה נדלקת אצלה באופן יחסית תדיר. עם זאת, היא מעולם לא נתקעה עם הרכב מרוקן מדלק. אולי זו הסיבה שלא שינתה אף פעם את הנוהג הזה.

השבוע לאחר שנאלצה לתדלק ואיחרה למקום שהיתה אמורה להגיע אליו, היא הצהירה שהחליטה לשנות את הנוהג הזה.


הסיבה שאני קושר את 2 המקרים הללו, האחד אסון טבע והשני הוא נוהג אנושי אשר לחלוטין נמצא תחת שליטה, היא ששניהם צרות אשר גורמות לתוצאות לא רצויות ואפשר להתייחס לשני המקרים באותו אופן. 

נחזור למקרים האלה אח"כ. נעבור למרקוס אורליוס שהיו לו לא מעט צרות משל עצמו ולתרגיל סטואי יידוע. 




כאשר מרקוס דן בספרו בתחום אימון של הפעולה והאתיקה, הוא מעלה לעתים קרובות את הרעיון של "בערבון מוגבל".

זה נכון במיוחד כשהוא מצטט את הטקסט הזה מאפיקטטוס, ספר 11 (37) המגדיר את שלושת נושאי התרגיל: 

"הוא היה אומר: (כלומר אפיקטטוס) מלאכה היא, שצריכה ִלמּוּד, למצוא נחת־רוח בכל מה שנעשה מסביב ולשמור על התשוקות, שיהיה להן ֹחק וגבול, שתהיינה פונות מול טובת־הכלל, בשים לב לֵערך הדברים; גם להתרחק עד הקצה מן התאוות, ושלא ל ָתעב דבר מכל מה שאינו תלוי בחפצנו"

התרגום העברי, פחות ממחיש את הכוונה של מרקוס בציטוט הזה. 

פייר הדוט בספרו the inner citadel ,מתרגם את הציטוט הזה באופן הבא:

"בתרגול התשוקות שלנו שמובילות לפעולה, אסור לנו להרפות מתשומת לבנו, כך שהתשוקות הללו יהיו תחת "ערבון מוגבל", שמטרתם תהיה טובת הכלל, בשים לב לֵערך הדברים. "

את הערבון מוגבל הזה אפשר לומר באופן אחר "אם שום דבר לא מונע ממני", או אצלנו נהוג לומר, "אם ירצה השם" "בעזרת השם", יהודי תימן נוהגים לכתוב את ראש התיבות לק"י (לישועתך קויתי יהוה) בראשי מכתביהם. בתוך טקסטים שמדברים על אירועים שצפויים להתרחש, ניתן למצוא את המונחים בעז"ה - בעזרת השם או אי"ה = אם ירצה השם. כתיבת בס"ד בראש מכתב, זה נוהג חדש יחסית מהמאה ה-20.

בכל אופן, יש ההבדלים אתיים בין האמירה הסטואית לבין זו היהודית. 

אצל הסטואים הכוונה היא מה שיכול למנוע פעולה ממימוש כוונתה, הוא הגורל. הגורל בהקשר הזה הוא רצון הטבע והתבונה האוניברסליים של האל או האלים. 

ההבדל מהיהדות, הוא שהאל פה הוא הטבע. הוא לא מחוץ לטבע ומושך בחוטים. 

מאחר וכל פעולה שלנו יכולה להיות מוגבלת ע"י הגורל, נותר לנו רק לרצות שום דבר מלבד מה "שרוצה" הטבע האוניברסלי. ההסכמה המשמחת הזו - כלומר אהבת הגורל שמרקוס דורש מאיתנו, אינה קלה.

אחד הדרכים להתאמן על כך היא לתרגל ולהכין את עצמנו לתוצאות שלא כיוונו אליהן; בפרט, עלינו לחזות את הקשיים ואת הכישלונות שעמם נצטרך להתמודד. לפעול  עם "ערבון מוגבל" פירושו בדיוק להכין את עצמנו לכשלים כאלה. כדברי סנקה:


" על מנוחת הנפש " 13

"הן העוסק בדברים רבים הוא מרבה לתת ביד ההצלחה ממשלה על עצמו, בעת אשר יותר בטוחים אנחנו כשהשפעתה מורגשת רק לעתים רחוקות. הכלל הוא, שנחשוב תמיד על אודותיה, אבל לא נחכה מאומה מחסדה ואמונתה. ”אני נכון לנסוע באניה – אם לא יארע דבר מעכב“; ”אתעלה להיות פקיד – אם לא ימצא מכשול“; ”משא ומתן יש שארויח בו – אם לא יקרב בינתים מה שיפריע“ (מזכיר את בעזרת השם, נכון? )

זהו הטעם למה שאנחנו אומרים, כי לא יאונה לחכם דבר כנגד מחשבתו. לא שאנחנו מציגים אותו מחוץ למקרים המתרחשים לבני־אדם, כי אם מחוץ לטעיותיהם; ולא שהכל נעשה לו כרצונו, כי אם כפי מחשבתו הקודמת. הן הוא חשב לכתחילה, שיוכלו להמצא מכשולים בפני עשתונותיו. מן ההכרח הוא, כי הצער על שנכזבו מאוויי נפשנו, לא ידכא אותנו כל־כך, אם מראש לא בטחנו במאויים אלה שיצליחו. "


שום דבר לא קורה לחכם בניגוד לציפיותיו, שכן הוא צופה שמשהו עלול להתערב כדי למנוע את ביצוע מה שתכנן. כל הדברים קורים לו, לא לפי רצונו, אלא לפי מה שחשב שהם יקרו. מה שהוא חושב מעל הכל זה שמשהו תמיד יכול להתנגד לתוכניות שלו ולהשתבש. אבל הכאב שנגרם מתשוקה לא מסופקת חייב להיות קל יותר עבור מי שלא הבטיח לעצמו הצלחה מראש. 


המשפט האחרון הזה מראה לנו שאנחנו יכולים להבחין בין שני היבטים בתרגיל שנועד להכין אותנו להיתקל בקשיים. מלכתחילה ישנו היבט פסיכולוגי: מכות שלא צפינו, אבל לקחנו אותם בחשבון כאפשריות, פוגעות בנו פחות חזק, ופוצעות אותנו פחות עמוק, מאלו שפוגעות באופן בלתי צפוי לחלוטין.

הסטואים הפכו את זה לחלק מפילוסופיית החיים שלהם, וכנראה יש לנו הד לנושא הסטואי הזה בקטע הבא מפילון האלכסנדרוני, אחד משלנו שחי בתקופתו של סנקה והחל את דרכו הפילוסופית תחת התפיסה האקדמית- האפלטונית אבל כשעבר לרומא, אימץ את הדרך הסטואית וכתב ברוחה: 

"הם לא מתכופפים תחת מכות הגורל, כי הם חישבו את התקפותיו מראש. שכן מבין הדברים שקורים בניגוד לרצוננו, אפילו הכואבים ביותר מוקלים על ידי ראיית הנולד. לאחר מכן, המחשבה כבר לא נתקלת במשהו בלתי צפוי באירועים, אלא התפיסה של האירועים הללו מתקהה, כאילו היא עוסקת בדברים ישנים ושחוקים". 

במכתב 91 ללוקיליוס, סנקה מדמיין בצורה קצת מועצמת את כל המלחמות, רעידות האדמה, השריפות, מפולות בוץ, גלי הגאות, התפרצויות געשיות - במילה אחת, כל קטסטרופה שעלולה להתרחש. סנקה מתכוון בעצם שעלינו להיות מוכנים תמיד להכל. מי שמעוניין, בסוף הטקסט למטה המכתב כולו הוא מבהיר יפה את התמונה.  

מרקוס לעומת סנקה לא נותן לנו תיאורים ארוכים כל כך של כל פורענות אפשרית. עם זאת, הוא מזכיר לעצמו ללא הרף את חוק הטבע הגדול השינוי האוניברסלי, או המהלך המהיר של תנועת הדברים. הוא מתמודד בעוד דרך, הוא מתרגל לראות ישויות ודברים בצורה קונקרטית, בתנועה התמידית והטרנספורמציה שלהם. פעם אחת הוא מזכיר את הערים הנעלמות הליקה שסיפרתי עליה בהתחלה, פומפיי והרקולנאום. מעל לכל, הוא מנסה לייצר לעצמו נטייה בסיסית של ערנות ונכונות מתמדת לכל מה שמתרחש, כאופייני לסטואי.  כמו שלמד מאפיקטטוס (למשל בספר 3 של השיחות פרק 24 - 86). מרקוס מסכם את מחשבתו של אפיקטטוס במונחים הבאים.ספר 11 {34}: 

 "כשאתה מחבּק את ילדך, אומר ֶאפּיקֶטטוס, חשוב: אפשר כי מחר לא תחיה עוד!"

עם זאת, חייבים להודות שסוג כזה של תרגיל אינו קל לתרגול. יש סיכוי שנהיה מוטרדים, המומים ומיואשים על ידי דמיון של כל מה שעלול לקרות בדרך זו. 

אז אולי אפילו מרקוס מעביר ביקורת על התרגול הזה כשהוא כותב: 

"אל תעמוס עליך מחשבות על־אודות כל חייך; אל תחבר ברעיוניך הדאגות לכל מה שיוכל להתרחש ולאפשרות לשאת אותו" (ספר 8 {36}). 

הדרך להימנע מכך, ממשיך מרקוס, היא להתרכז בהווה ובפעולה הנוכחית, כמו גם בקשיים הנוכחיים, שקל יותר לשאת אותם אם הם מבודדים. מכאן מגיעה השאלה שאותה הצגתי בהתחלה שאולי 2 התרגילים הללו סותרים. האם אין סתירה בין תרגיל הריכוז בהווה, שעליו מדבר מרקוס כאן, לבין התרגיל המורכב מלדמות קשיים עתידיים? 

למעשה, מה שמרקוס מבקר כאן הוא אותו דבר שסנקה תוקף בכמה ממכתביו: "הדמיון המיוסר של העתיד";

כלומר, דמיון כשהוא אינו נשלט על ידי התבונה. כפי שאומר סנקה, נפש אובססיבית לעתיד היא אכן אומללה; היא אומללה אפילו לפני תקלות כלשהן. מכתב 98:  "אוי לו לאדם שהוא שרוי בפחד מפני מה שיוכל להתרחש, והוא אומלל עוד קודם בוא האסון, בהיות שאיפתו להחזיק בידו כל הימים בלי קץ ותכלית את הדברים היקרים לו. הוא לא ימצא מנוחה אף שעה אחת, כי מרוב חרדה לעתידות לא יוכל לשמוח באושר ההוה."  

התרגיל של הכנה לקשיים נועד לעזור לנו להימנע לא רק מלהיות אומלל במהלך אירועים לא צפויים, אלא גם להיות "אומלל", לפני כל אירוע. 

הוא עושה זאת בשתי דרכים: מלכתחילה, הוא גורם לנו להבין שאסונות, או צרות עתידיים, כלומר, כשהם רק אפשריים הם אינם אסונות עבורנו. שנית, זה מזכיר לנו שלפי העקרונות הסטואיים, חוסר המזל עצמו - שעלול להתרחש - אינו באמת חוסר מזל. אסונות עתידיים אינם אסונות. כאשר מרקוס כותב, "אל תיתן לעצמך להיות מוטרד מהייצוג של כל חייך", הוא מתרגל לא רק את תרגיל הריכוז בהווה, אלא גם את התרגיל של חיזוי אסונות, כמו שצריך לתרגל אותו. 

הוא חושב על אסונות עתידיים, אבל רק כדי להוסיף מיד שלא מועיל לדאוג מהם מראש. זה מרמז שאסונות שקיימים רק בעתיד אינם אסונות אמיתיים: לא העבר או העתיד מכבידים עליך, אלא רק ההווה. חוץ מזה, מרקוס יודע שאם מתרכזים בהווה, ומגדירים אסונות ברגע שהם מתרחשים, יהיה קל יותר לסבול אותם ברגע אחד. התרגילים של ריכוז בהווה ושל התכוננות לצרות, קשורים אפוא זה לזה ומשלימים זה את זה. יתר על כן, הרעות שאנו חוששים מהן אינן באמת "רעות" במובן הסטואי של המונח. ההכנה לקשיים ולמצוקות מורכבת בעיקרה מהיזכרות בעקרונות היסוד של הסטואיות, תוך חשיבה על העתיד. העיקרון הראשון שעלינו לזכור הוא שמה שאנו מחשיבים כרע הוא באמת אירוע שרצה בו הגורל. כתוצאה מכך, יש למקם אותו מחדש בתוך התנועה הכוללת של השלם. במילים אחרות, אסור להתייחס לרעות לכאורה עם שיפוט ערכי של טוב או רע, אלא כתופעות טבע. מנקודת מבט זו אנו עשויים לפרש את התרגיל של חיזוי צרות ואסונות, כפי שמצאנו אותו בקטע מאפיקטטוס שמרקוס מצטט: "כשאתה מנשק את ילדך, אתה חייב לומר לעצמך בנפשך: 'אולי אתה תמות מחר". מרקוס ממשיך ואומר בציטוט- להלן הציטוט המלא: 

"כאשר ינשק את ילדו בחיבה," אמר אֶפִּיקְטֵטוֹס, "על האדם לומר בלבו: מחר עלול הוא למות." דברים מבשרי רעות הם! "שום דבר אינו מבשר רעות," אמר, "אם מציין הוא תהליך טבעי מסוים; אלמלא כן אפילו שיחה על אודות קציר שיבולים הייתה מבשרת רעות." 

מרקוס עצמו חוזר לעתים קרובות לנושא הזה; הוא מאשר שהדברים שנראים לנו לא נעימים וכואבים הם רק ההשלכות ההכרחיות של חוקי הטבע. לבסוף, תרגיל ההכנה מורכב מזכירת הדוגמה הסטואית שתאפשר לנו להבין שכל הקשיים, המכשולים, הניסיונות והייסורים שעלולים לקרות לנו אינם רעים, שכן הם אינם תלויים בנו ויוצאים מחוץ לתחום האתיקה והפעולה שלנו. ההיזכרות בעקרונות הסטואיים אינה מיועדת רק לנסיבות דרמטיות, אלא גם יעילה כנגד קשיי חיי היומיום כמו הקטע המפורסם שכותב לעצמו מרקוס(ספר2-  1): 

"עם שחר, אמור לעצמך, "אני הולך להיתקל באדם טרחן, נבזה, חצוף, נוכל, קנאי ואגואיסט. כל זה קורה להם מתוך בורותם על ההבחנה בין טוב ורע". מרקוס ממשיך אז ומזכיר לעצמו עקרונות המגדירים טוב ורע, ומגדירים גם את היחסים בקהילה בין בני האדם. מכיוון שאנשים משתתפים באותה תבונה אוניברסלית של הטבע, ושייכים לאותו גזע אלוהי, כפי שאומר מרקוס, אני לא יכול לסבול שום נזק מידיהם ואני לא יכול לכעוס עליהם. כאן ניתן לראות שתרגול ההכנה לקשיים - הוא גם מעין בחינת מצפון מראש - אינו נוגע רק לאימון הרצון ותשוקה וקבלת רצון הגורל. במקום זאת, זהו חלק בלתי נפרד מתרגול של הרצון ושל הפעולה. במקרה זה, יש שילוב של תרגול השלוות נפש שלנו מול אירועים - אימון התשוקה וגם להניע את עצמו לסוג מסוים של התנהגות כלפי בני אדם אחרים. במהלך הספר "מחשבות לעצמי", מרקוס אורליוס חוזר מספר פעמים לתרגיל זה, המורכב, מחד גיסא, בציפייה להיתקל בהתנגדות וברצון רע מצד מכרים ונתינים שלו, ומאידך, לתרגל גישה, של להיות תקיף אך מיטיב, מאפשר, ואפילו אוהב, כלפי המתנגדים לו. הפעלת התרגול של ראיית הנולד הרציונלית לא רק תמנע מאתנו להיות "אומללים לפני האירועים" - כלומר קורבנות של מצג שווא של רעות עתידיות - אלא היא גם תאפשר לנו לא להיות אומללים בחוסר מזל, באמצעות תהליך כפול של הכנה פסיכולוגית. ראשית, כפי שראינו, נתאמן בהתמודדות במוחנו עם הניסיונות העתידיים שעלולים לקרות לנו, כדי שלא יפתיעו אותנו. שנית, נרגיל את עצמנו להישאר חופשיים ביחס למה שעשוי להיות מעבר לשליטתנו בחיי היומיום שלנו. 

ההמלצה היא להתחיל לתרגל בקטן. כמו שאומר אפיקטטוס (השיחות 4 פרק 1 פסוק 112-111): 




מתחילים בדברים הקטנים: סיר, כוס, ואז ממשיכים באותו אופן עד לגלימה, פיסת אדמה ונכסים. משם, עברו אל עצמכם, גופכם, חלקי גופכם, ילדיכם, בני\בנות זוגכם ואחיכם... טהר את שיפוטיך כך ששום דבר שאינו שייך לך יגדל אתך דהיינו יהפוך להיות אחד איתך. זה אומר שכך האגו יראה בדברים חיצוניים רכוש שלך. כך שזה גורם לך סבל אם זה נקרע ממך... לתקן את השיפוט זה חופש אמיתי. 

בערבון מוגבל

כפי שראינו, כשהפעולה שלנו נכשלת או נתקלת במכשול, נראה שהסטואיים - וביניהם מרקוס אורליוס - אומרים לעצמם: "כוונותיי היו טובות, וזה מה שבאמת חשוב. הגורל החליט אחרת. אני חייב לקבל את רצונו להיפטר מהאגו מהעצמי; הסגולה שעלי לממש כעת אינה צדק אלא סגולה של הסכמה. עלי לעבור מהפעלת אימון הפעולה לאימון התשוקה והרצון". 

האמירה הזאת, היוותה בעיה עבור הסטואים. מרקוס לא מבטא זאת במפורש, אבל זה היה מאוד אמיתי עבורו; אפשר אפילו לקרוא לזה הדרמה של חייו. כיצד נוכל להימנע מכך שהסכמתנו לרצון הטבע האוניברסלי - הרצון הזה של הגורל שמונע את ביצוע הפעולה שלנו - יהפוך לוויתור, לאדישות ולפטליסטיות? איך אפשר שלא להיכנע לדאגה ואפילו לכעס, כאשר אחרים מעכבים את הפעולות שלנו או כאשר הגורל - באמצעות מגפות, מלחמות, רעידות אדמה ושיטפונות - מונע מאיתנו להשיג את האושר? מעל לכל, מה עלינו לעשות באופן קונקרטי, כשהמכשולים, הקשיים והנסיונות שהגורל רצה יופיעו? 

אפיקטטוס הקדיש את אחד משיחותיו (2, 5) לבעיה: "כיצד יכולה דאגה להתקיים יחד עם גדלות הנפש?" ב"גדולת הנפש", אפיקטטוס התכוון ל"שלווה", בעוד ב"דאגה" הוא התכוון לוודא  "שננהג כראוי". אפיקטטוס נותן דוגמא בהשאלה ממשחקי קוביות.




זה לא תלוי בי, איך הקוביה תיפול. כמו כן, העובדה שאני במצב מסוים, או שהנסיבות מהוות מכשול לפעולתי, אינה תלויה בי, אלא בגורל. אני חייב לקבל את מצבי בשלווה, ולהסכים לו. במשחק קוביות, לעומת זאת, זה תלוי בי לשחק את הקוביה שאכן נופלת ברצינות, בזהירות ובמיומנות. באופן דומה בחיים: זה תלוי בי להשתמש בקובייה שנפלה - כלומר, בנסיבות הפעולה שלי, כמו שהגורל רצה - בזהירות, בתשומת לב ובמיומנות. תפיסה זו של פעולה אנו מוצאים - לפחות במרומז - בקטע מאת מרקוס שיש לו את הכישרון לשחזר את המצבים השונים שבהם עלול הסטואי להיקלע כאשר הוא מבצע פעולה בספר 10 (12):

"למה לך הדאגה? הן אפשר לך לחשוב בכל עת על מה שצריך להעשות; וכשהתברר לך, תוכל ללכת ברצון וב ֹאמץ־לב לקראת המטרה. ואם לא התברר, תוכל לעמוד ולשאול בעצת הטובים והישרים. ואם מכשולים אחרים בדרכך, על־כל־פנים תוכל לצעוד הלאה כפי האפשר במסלה הנראית לך כנכונה וצודקת. מה טוב להגיע לבסוף למטרה, אחרי אשר נדֵחיָת מן הדרך המוביל אליה. המתנהג תמיד על־פי ה ֵשׂכל ישאר שֵלו, ויחד עם זה ָחרוּץ; לבו יהיה טוב עליו ודעתו תהיה חזקה." 

הוא חוזר על העניין בקטע אחר בספר 8 (5): 

"כונן מבטך היטב על הדברים כמו שהם, וזכור שצריך אתה להיות איש טוב. מה שידרוש ממך הטבע האנושי ע ֵשׂה, מבלי שִתּסוג אחור; ומה שנראה לך כצודק אמור. אבל עשה זאת ברוח טובה, בענוה ובלי צביעות."


 אפשר, כמובן, שיהיה ספק לגבי מה שצריך לעשות ספר 10( 12): 

"אך אם לא תמצאנה, (כלומר את הדרך) הימנע מלחרוץ דעה והיוועץ במיטב יועציך; אולם אם מכשולים שונים ימנעו זאת ממך, התקדם בתבונה בעזרת האמצעים העומדים לרשותך והתמד במה שנדמה בעיניך צודק"

הימנע מלחרוץ דעה זה אומר להשהות את השיפוט- לא להחליט. אחר כך להתייעץ. 

ה"אמצעים העומדים לרשותך" שאנו יכולים למצוא בכל מצב נתון הם האפשרויות שעלינו להיות מסוגלים לנצל במשחק הקוביות שלנו, במה שהגורל הגריל לנו. עם זאת, יש לנצל אותם בצורה רציונלית ומתחשבת, כדי שייתכנו שני הפכים לכאורה: שלוותו של החכם, שאינו מוטרד ממצבים דרמטיים, אלא מקבל את המציאות כפי שהיא; ורצינותו של איש המעשה, אשר פועל, למרות כל המכשולים והקשיים, משנה אותה בהתאם לנסיבות, אך תמיד נשאר מודע למטרה שלו, לפעול ב: צדק ושירות קהילה אנושית. אחרי הכל, האם השקט הפנימי אינו הערובה הבטוחה לפעולה יעילה?


אני מזכיר לכם הפחד והאמונה התפלה הכריעו את תושבי הליקה, ורבים נמלטו לערים אחרות, נטשו את ביתם ורכושם. אבל אולי היו כמה שעשו שינוי בשל חשיבה תבונית לאור סימנים שמשהו עומד להתרחש. אשתי החליטה לא לחכות יותר שתדלק נורה לפני שהיא מתדלקת את הרכב. האנקדוטה הזאת באה להמחיש שגם בדברים הקטנים, אנחנו צריכים לדמיין עכשיו את ההשלכות וגם לקחת בחשבון אסונות אפשריים. ההכנה היא אותה הכנה. התרגול מתחיל בקטן, כמו לתדלק לפני שבאמת נגמר הדלק.




אז עד  כאן להפעם. תודה שהאזנתם. נשתמע בפרק הבא אם ירצה הגורל. היו בטוב.




מכתב 91 בתרגום אהרון קמינקא: 


על החליפות בעניני העולם, לרגל השרפה בעיר ליאון; תולדות העיר


סנקא ללוציליוס, שלום.

ידידנו ליברליס נדכה מאד מהשמועה אשר באה, כי נשרפה הקולוניה של לוגדונום. מקרי אסון כאלה אמנם יכולים לזעזע לב כל איש וביותר את החובב עיר מולדתו בכל לבבו. על ידי המאורע הזה אבד ממנו חוזק הרוח שהיה רגיל בו לעומת כל צרה שתוכל לבוא. אין אני מתפלא אם מעולם לא בא פחד בלבו שיוכל להתרחש אסון כזה, אשר לא נשמע כמוהו ואין דוגמתו. כבר היו שרפות בערים רבות, אבל לא הכחידו הערים עד היסוד. גם במקומות אשר יד אויבים הציתה האש, נשרפו רק כמה בתים וברחובות אחרים שקעה האש, ואם חזרה ונעורה הלהבה, לא היה דרכה לכלות ולבער הכל מבלי להשאיר מאומה. גם רעש האדמה לא היה מעולם אדיר וחזק כל כך שיהרוס ערים עד לכלותן, ושרפה נוראה כזאת בודאי לא התרחשה, שתאבד הכל ולא תניח עוד אף דבר לשרפה אחרת. כמה בנינים יפים, אשר כל אחד לבדו היה יכול להיות לכל עיר לתפארת, נהרסו בלילה אחד! התרחש בימי שלום אסון, אשר אף בשעת מלחמה אין מפחדים שיהיה כמותו. בזמן שאין חרב נטושה, בזמן שלום ובטחה בעולם, פתאום תבקש ולא תמצא עוד את העיר לוגדונום המפוארה במדינת גליה! בנוהג שבעולם, אין פגע רע מתרחש בקרב קהל גדולבלתי אם קדמה לו האפשרות לפחוד שיוכל להתרחש; כל דבר גדול צריך למרחב זמן עד שיאבד ויחרב, וכאן רק לילה אחד מפריד בין עיר גדולה שהיתה ובין אפיסותה. אולי הסיפור על החורבן הזה יארך יותר מהחורבן עצמו. – כל זה מעציב מאד את רוח ליברליס ידידנו שהיה חזק ואמיץ בפני כל המקרים. מובן היטב, כי מה שבא לפתע פתאום מדכא ביותר. הפתאומיות מכבידה את משקל הצרה, וכל אדם מרבה להרגיש האסון במידה שהוא מוסיף להשתומם עליו. מה היוצא מזה? שלא יפתיע אותנו שום דבר. צריכים אנו להקדים להרגיל נפשנו לחכות לכל מקרה, ולא רק על הרגיל לבוא עלינו לחשוב, אלא על כל מה שיוכל להתרחש. הכי יש דבר צץ ופורח בהדרו שלא יוכל להזדמן מקרה הורס ומאבד אותו? הכי לא יקשה ההרס במידה שגדל הפאר והיופי? היש דבר אשר יבצר מהמקרה להשיגו? לא דרך אחת לפניו ואינו מחזיק תמיד בדרכו. יש אשר הוא גורם לנו להרוס בעצמנו את מעשה ידינו, ויש אשר הוא ממציא לבדו פגעים נפלאים שאין יודע מקורם. אין זמן פנוי ממנו. באמצע התענוגים יוכלו להתחולל היסורים. מלחמה צצה פתאום בימי שלום, וכלי הזין אשר בטחו בהם להגנה, נהפכים למגור ופחד, האוהב נהפך לאויב, העוזר לצורר. ימי קיץ בשלותם נהפכים פתאום לזמן סערות יותר קשות מימות החורף. יש אשר בלי אויב מחוץ אנחנו סובלים צרות, והצלחה רבה יוצרת לה בעצמה את מפלתה, מבלי שנגעו בה זרים. או מחלה תוקפת פתאום אנשים שהיו זהירים בדרכי חייהם, שחפת באה על אנשים חזקים, או מטילים עונש על אנשים נקיים, ואנשים מתבודדים נתפסים במהומת מלחמה. המקרה מוצא לו דרכים חדשים, כאילו חפץ להראות כוחו למי שאינו מתחשב עמו. מה שנבנה לאט בזמן רב בחסד גדול מאת אלהים, יום אחד סותר ומפזר אותו לרוח – ואני מרחיב מאד את הזמן, אם אני מדבר על יום אחד, כי לפעמים שעה אחת ורגע אחד דיים כדי להרוס ממלכות. נחמה היתה יכולה להיות זאת בחולשתנו ופחיתותנו, אילו ארך תמיד זמן ההרס כזמן יצירת הדברים; אבל היצירה מתנהלת לאטה, והכליון חש וממהר. לא קנין פרטי ולא קנין הכלל מתקיים. גורל אנשים וגורל המדינות רופף. על שלוים ושקטים באה בהלה, וגם כשאין הצורך שואן בחוץ, צרות מתחוללות במקום אשר לא פיללו. יש אשר ממלכות עמדו במלחמות כנגד אויבים מחוץ ובריבות אזרחים בפנים, אבל אחרי כן פתאם באפס יד נהרסו. כמה הן המדינות שהתקיימו בהצלחתן?


לכן צריכים לחשוב על כל דבר שיוכל לבוא ולחזק את הרוח כנגד כל דבר אפשרי. שער בנפשך גלות, עינויים קשים, מחלה, מלחמה וטביעה בים. המקרה יכול לגרש אותך ממולדתך או לגזור ממך המולדת. הוא יכול לטלטל אותך לארץ שממה. אך יכול הוא גם לעשות את המקום הזה, אשר המון רב צפוף בו, לציה ושממה. את כל תנאי החיים האנושיים צריך אתה לשית נגד עיניך. לא רק מה שמתרחש לעתים קרובות, כי אם גם מה שבא לפרקים, אם חפץ אתה שלא יפתיעוך ויהממוך מאורעות בלתי רגילים. תפוס במחשבותיך את המקרים בכל היקפם. כמה ערים באסיה ובארץ יון נהרסו פתאום ברעש אדמה! כמה ערים נחרבו בסוריה ובמקדוניה, כמה פעמים היו קפריסין ופאפוס לחורבה. הרבה פעמים שמענו כי אבדו ערים שלמות, ואנחנו השומעים הן רק חלק קטן אנחנו מהכלל.


עלינו איפוא להתנשא מעל למקרה ולדעת כי אין פגע רע בעולם שאין השמועה שמעבירים עליו מגדילה אותו. אמנם נשרפה עיר רבת הון, שהיתה לתהילה במדינות, חשובה ביניהן ובעלת זכויות יתירות, אף על פי שהתנשאה רק על גבעה אחת לא רמה. אבל מכל הערים הללו שאנו רואים היום בגאותן ותהילתן, לא ישאיר הזמן זכר ושארית. האינך רואה, איך נכחדו עד היסוד הערים המהוללות באכיה ולא יכירן עוד מקומן? ולא רק מה שיצרו ידי אדם נהרס, לא רק מעשה מחשבות אדם ושקידתו אובד ברבות הימים, כי גם הררי־עוז נופלים, שטחי אדמה שוקעים, ארצות שהשתרעו בקרבת ים נשטפו בזרמים; מקומות בראשי הגבעות, אשר לפנים אור נגה מהם למרחקים, ניתצו באש, ופסגות רמות, שהיו לנחמה ולחזיון ליורדי הים, נעקרו ושפלו. מעשי הטבע עצמו נמקים, לכן צריכים אנו להתנחם על אבדן ערים. הכל מתקיים כדי שיפול. זה סוף כל דבר. יש אשר משקל הרוחות הסגורות בפנים גובר על המסגרת ושוברה; יש אשר זרמים כלואים מתפרצים ועוברים על כל מעצור, ויש אשר להבות עזות קופצות מבטן האדמה. או שהדברים כלים ואובדים לאטם במשך הזמן, שאין קיום ובטחון כנגדו, או כי קשי האקלים מגרש עמים והופך מושבותיהם לשממה. אין לספור ולמנות את כל דרכי הכליון אשר למזל, אך דבר אחר ברור הוא: כל הדברים האנושיים לגויעה הם נועדים; חיים אנחנו כיצורים חולפים ואובדים. אלה וכאלה אני מציע כדברי נחומים לידידנו ליברליס, אשר לבו הומה מרוב אהבה למולדתו. שמא נהרסה רק למען תבנה ביתר פאר על תלה. לפעמים גרמו אסונות להצלחה יותר רבה, והרבה נפלו למען התרומם ביתר גאון. טימגנס, אשר עינו היתה צרה בהצלחת עירנו, אמר כי מצטער הוא על השרפות אשר חלו ברומא, רק מפני שהוא יודע כי בנינים יותר יפים נבנים אחריהם. גם בעיר לוגדונום בודאי הכל יתחרו עתה ליסד בנינים יותר גדולים וקיימים מאלה שאבדו. מי יתן שיהיה מזל הבתים החדשים יותר נוח ושיהיה להם אורך ימים. הן רק מאה שנה עברו מעת שנוסדה עיר זו כקולוניה – זמן אשר אף לחיי אדם אינו מופלג ביותר. פלאנקוס הניח אשיותיה ובהיות המקום מסוגל, התרבה מספר התושבים בזמן קצר, ועתה הנה במשך זמן, שהוא רק כעת זקנה לאדם, קרה אותה האסון הנורא.


ובכן, את נפשנו אנו צריכים להרגיל שתבין את הגורל ותסבול אותו ושתדע כי אין דבר שלא יעיז המקרה לגזור עלינו. יש לו הרוח לעשות כרצונו בממלכות כמו בשליטים, בערים כמו באנשים יחידים. אין אנו רשאים להתרעם על אלה, כי לכך נוצרנו בעולם המתקיים בחוק זה. רוצה אתה – קבל אותו; אינך רוצה – לך לך בדרך שתוכל. היית רשאי להתרעם, אילו נגזר איזה דבר שלא במשפט רק כנגדך בלבד; אבל אם גם בכל הגבוהים והאדירים שולט ההכרח, עליך להשלים ולהתפייס עם הגזירה הנותצת את הכל. אל תקח לקנה מידה את התלים ואת המצבות אשר בצדי הדרכים, ואשר גדלם שונה; העפר והאבק הוא שוה. שונים היינו מלידה, אך דומים אנו במיתה. אני אומר זאת גם על ערים ויושביהן. 

כרומא כן ארדאה נכבשה על ידי צורר. היוצר הגדול, אשר יצר זכיות האדם, הוא רק לזמן חיינו הפריד אותנו לפי תהילת היחסים והשמות, אך כשאנו מגיעים לסוף ימי חיינו הוא קורא אלינו: ”הלאה הגאוה והכבוד! לכל רומסי האדמה חוקה אחת תהיה!“ שוים אנחנו בזה, שאנו סובלים הכל, אין איש יותר רצוץ מחברו ואין בטוח יותר ביום המחרת. אלכסנדר מלך מוקדון התחיל ללמוד חכמת מדידת הארץ – האומלל, אשר היה צריך לדעת מה קטנה כל הארץ וכי הוא כבש רק חלק קטן ממנה. לכן אני אומר עליו ”האומלל“, כי חובתו היתה להכיר השקר שבכינויו ”הגדול“. מי יוכל להיות גדול על השטח הקטן? – הדברים אשר לימדו אותו היו נשגבים וצריכים לשקידה רבה ולא התקבלו על לב אדם מבוהל, אשר דמיונותיו היו משוטטים מעבר לאוקינוס. הוא דרש שיסבירו לו הלימודים באופן נקל, והמורה ענה: הלימודים האלה שוים לכל אדם בקשיים!


חשוב, כי הטבע אומר כן: הדברים אשר אתה מתאונן עליהם, הם שוים לכל, אינם ניתנים לשום אדם באופן יותר נקל, אבל כל אחד יוכל ברצונו להקל אותם על עצמו. איך? בשויון הנפש. נאלץ אדם לסבול מחלה וצמאון ורעב ויסורי זקנה, אם הוא זוכה להאריך ימים על האדמה; הוא יחלה ויפחת כוחו ולבסוף יגוע. אך בכל זאת אינך צריך להאמין להרעש שעושים סביבך, כי באמת אין בכל הפגעים האלה דבר רע וקשה לסבול ולשאת. הפחד הוא רק כדבר מקובל ומוסכם, אדם ירא מפני המות על פי השמועה. האין זו שטות יתירה, שיפחד אדם מפני קול דברים? החכם דמטריוס היה אומר בהלצה, כי דברי הסכלים הם לו כנפיחה יוצאת מן הבטן – מה הבדל אם היא נשמעת למעלה או למטה? – מה רבה הטפשות, לפחוד מפני גדופי אנשים אשר בעצמם הם נבזים. אין להחשיב הרבה את דעת הקהל, ולא לפחוד מפני כמה דברים מפני שדעת הקהל נוטה לזה. 


מה איכפת לו לאיש ישר, אם מלשינים משליכים עליו שיקוצים? כן לא תזיק גם למות השמועה הרעה שמעבירים עליו ואשר אין לה יסוד. מן הטופלים עליו רעות אין אף אחד יודע אותן מתוך הנסיון, והרי לא יתכן להוציא משפט על דבר שאינך מכיר. כנגד זה יודעים אנו, כי לכמה אנשים הוא לתועלת, הוא מביא להם גאולה מעינויים, מן הדלות, מתלונות, מיסורים קשים ומן הבחילה בחיים. אין מי שישלוט עלינו, אם אנחנו שליטים במות - שלום.




19 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

Commentaires


bottom of page