צעירים ספרטנים מתעמלים, אדגר דגה, 1860 לערך,
National Gallerty. Public Domain
שלום וברוכים הבאים להסכת על אומנות החיים- הפודקאסט על הפילוסופיה הסטואית. שמי ברק קידר. אני יועץ פילוסופי, מלמד פילוסופיה סטואית. אתם מוזמנים לאתר שלי stoaisrael.com דרך האתר אפשר לפנות לשיחות ייעוץ או להירשם לקורס הבא. אפשר גם למצוא שם את הקישור לקבוצת המיטאפ שלנו להצטרפות לשיח סטואי בזום ופרונטלי שיהיו בקרוב.
היום אלווה אתכם לתוך ציטוט שאולי יסייע לכם ולו במעט בנבכי החיים.
חשבתי על זה בזמן שהיה לי קשה לשחות בבוקר את המרחק שייעדתי לעצמי, שמרקוס אורליוס בוודאי גם התקשה בדברים מסוימים ולכן הוא כתב : "אם קשה לך עצמך לבצע דבר מה, אל תהא סבור בשל כך כי לא יוכל בן אנוש לעשותו. לא כי, אלא מה שאפשר ויאה כי יעשהו אדם, החשב את זה כבהישג ידך" ספר 6 (19).
והרי ברור לי שהאימון שרציתי לעשות הוא אפשרי. הוא אפשרי כי כבר עשיתי בעבר את הייעד הזה והוא לא שאפתני ברמת שיא. עוד נזכרתי בדיאנה נייאד שלאחרונה יצא בנטפליקס סרט עליה בכיכובן של אנט בנינג וג'ודי פוסטר. דיאנה, החליטה בגיל 60 לשחות מקובה לפלורידה. מרחק של כ 170 ק"מ מבלי לצאת מהמים ובלי כלוב כרישים, כלומר לא לשחות בתוך כלוב שמגן עליה מכרישים. היא הצליחה לאחר 4 שנים ו 4 ניסיונות כושלים. תוך כדי שחיה אמרתי לעצמי, אם דיאנה שחתה 170 ק"מ אחרי גיל 60, אני לא יכול להתלונן על ה-2 ק"מ שאני רוצה לשחות בטח כשברור לי שזה אפשרי. מרקוס אמר "החשב את זה כבהישג ידך" אז אני יכול.
כשסיימתי את השחיה והמשכתי לחשוב על העניין. גם הרהרתי על התוספת הקטנה והמשמעותית של מרקוס שדיאנה ניאד השחיינית לא לקחה בחשבון הוא החלק של "ויאה כי יעשהו אדם". כי אני לא בטוח שיש הצדקה סטואית לשחות מקובה לפלורידה. אבל זה כבר עניין שלה.
המשכתי להרהר על העניין ושאלתי את עצמי האם העניין הזה עובד גם הפוך? הרי הקושי הוא ללא ספק מנטלי לא פחות מפיזי, ומרקוס אומר שלא נחשוב שהמעשה שקשה לנו לעשות הוא לא כחלק מהיכולות של בני אנוש בכלל, אז אנשים עושים כל מיני דברים שנראים לי לא אנושיים. אבל הם עושים אותם, זאת אומרת שזה אפשרי ומכאן כהמשך הציטוט של מרקוס, זה גם בהישג ידי. אז האם זה גם עובד הפוך? האם מעשה שברור שעושים אותו אנשים, נורא ככל שיהיה, האם הוא גם בהישג ידי. מתי זה יהפוך מפוטנציאל למעשה?
דהיינו גם אני כמו כל אחד אחר יכול לבצע מעשים מטורפים כמו שביצעו החמאס או הנאצים? הרי אם זה אפשרי שאדם יעשה את זה, אני צריך להחשיב את זה כבהישג ידי. השאלה הזאת מגיע מהמקום שלא נתפס בעיני המעשים המזעזעים הללו. רוחי אינה נוחה שדבר כזה אפשרי בכלל שאדם יעשה. אף בעל חיים לא יעשה דבר כזה. אבל בני אדם עושים דברים כאלה משחר ההיסטוריה. הרי המין שלנו הוא לא מין אדם היחיד שהתהלך פה. כמו שיש מיני קופים, כך היו מיני אדם כמו הניאנדרטלים וכד'. המין שלנו נקרא הומו ספיאנס - מילולית האדם הנבון או החכם.
ככל הנראה המין החכם שלנו הכחיד את מיני האדם האחרים, או שהם הפסידו למין שלנו בתחרות ההישרדות.
מרקוס אורליוס היה אדם חכם. הוא לא סתם כותב לעצמו, "אם זה אפשרי אתה יכול לעשות את זה". הוא לא מדרבן את עצמו לעשיה. הוא מפעיל פה כמה תירגולים רוחניים במשפט אחד. הוא לומד מאחרים, אבל הוא כאמור חכם, הוא מוסיף, את החלק החשוב "ויאה כי יעשהו אדם" אם זה ראוי לעשות את המעשה. מה שיאה שבני אדם יעשו.
כי הסטואים בנו את כל התפיסה שלהם על 2 נקודות הנחה. האחת שכולנו יצורים תבוניים בעלי יכולות חשיבה רציונלית. והשניה שאנחנו יצורים חברתיים. התפקיד שלנו הוא לחיות יחד כמו שהוא כתב במקום אחר, כמו השיניים התחתונות והעליונות.
אז היאה והראוי, לא יכול לסתור את העיקרון החברתי הזה.
אם כן, השאלה שנשאלתי בכמה קורסים שהעברתי כבר כשאמרתי שהשאיפה הסטואית היא חיים על פי הטבע. מה הוא הסביר. מה המידה? מה הבנצ'מרק? למה אנחנו משווים?
אז מגיע אפיקטטוס לעזרתינו.
בספרי השיחות, יש פרק שנקרא : "באיזה דרך יכול אדם להישאר נאמן לטבעו בכל מצב". (השיחות 1.2).
כבר בשם של הפרק, עולה השאלה של הפרט מול הכלל. בכל מקרה, הפרק פותח דווקא בתשובה לשאלות שהעליתי עד כה.
הפרק מתחיל באמירה של אפיקטטוס: "לייצור השכלי, בלתי נסבל הוא רק דבר הנוגד את השכל, ואילו מה שתואם לשכל הוא נסבל." כלומר לאדם הרציונלי והחושב, הדבר הבלתי נסבל היחיד הוא חוסר סבירות. אבל כל דבר סביר הוא נסבל. אפיקטטוס נותן דוגמא "מכות אינן בלתי נסבלות על פי הטבע." ובכך הוא מתכוון שהמכות כשלעצמם אינם בלתי נסבלות. הרי הם אפשריים ואפילו נסבלים במידה שונה על ידי אנשים שונים.
אחד מתלמידיו שואל:
איך זה יכול להיות?
ואפיקטטוס עונה לו:
"הרי לך : אנשי ספרטה לוקים מלקות, לאחר שהכירו בסבירותה של ההלקאה".
בכך מתכוון אפיקטטוס שאנשי ספרטה היו מלקים נערים לפני מקדש האלה ארטמיס. בכך לכאורה הוכיחו הנערים את האומץ שלהם. סוג של מבחן אומץ והתחשלות.
אז התלמיד של אפיקטטוס מקשה:
"ולתלות את עצמו אינו מעשה בלתי נסבל לאדם?"
ואפיקטטוס עונה:
"אם בכל זאת בא אדם לכלל הכרה כי המעשה תואם את לשכל, הריהו הולך ותולה את עצמו".
זאת אומרת כשחושבים על זה, אנשים מוטרדים מדברים שלתפיסתם הם בלתי סבירים והם נמשכים אחר מה שנראה להם סביר.
ברור שלאנשים מסוימים משהו יהיה סביר ולאחרים לא. כמו שיש כאלה שיגידו על משהו שהוא סביר ואחרים לא או מועיל ולא מועיל.
על זה עונה אפיקטטוס שמעל לכל, זו הסיבה שאנו זקוקים לחינוך - כלומר השכלה, כדי שנלמד כיצד להתאים את התפיסות המוקדמות שלנו לגבי מה סביר ובלתי סביר עד שיתאימו למקרים מסוימים בצורה שתואמת את הטבע.
ההסבר הקטן הזה, בפני עצמו הוא אימון לכל החיים.
ראשית, נקודת ההנחה היא מבוססת על דברי סוקרטס שאותי משכנעת לחלוטין, והיא שאף אדם לא עושה משהו לא הגיוני בכוונה. לפחות אם הוא הוא אדם מיושב בדעתו. אנשים עושים מה שהם עושים כי הם חושבים שזה הגיוני לעשות. לא בהכרח הם צודקים, אבל הם בהכרח חושבים שהם צודקים. מה שמזכיר לי את שיר המחאה הנפלא For What It’s Worth של Buffalo Springfield.
השורה מהשיר הולכת כך: "And nobody's right if everybody's wrong".
אך אחד לא צודק אם כולם טועים. כי אם אני חושב שאני צודק, זה אומר שאני חושב שמישהו אחר טועה והוא חושב בדיוק אותו הדבר עלי רק הפוך. אז אף אחד לא צודק. בלבלתי אתכם?
בכל אופן, בעיני nobody's right if everybody's wrong זה אומר שאנחנו לא חייבים שתהיה לנו דעה על כל דבר. אבל גם זה מחזק את שאלת הסבירות שמדבר עליה אפיקטטוס. אנשים עושים מה שנראה להם הגיוני וצודק. אבל הם צריכים את ההשכלה שהוא מדבר עליה, על מנת שנתאים את התפיסות המוקדמות שלנו לכל מקרה ספציפי בצורה שתואמת את הטבע. והטבע, הוא הרי אובייקטיבי. הוא לא רק על פי תפיסה סובייקטיבית של כל מי שחווה את המציאות. לכן ההגיון - הרציונל, התבונה שדיברתי עליה שלכולנו יש יכולת חשיבה כזאת, היא ההתאמה לדברים האובייקטיביים בעולם. היא מונעת מאיתנו לחשוב ולהתנהג רק על פי הסובייקטיבי - התשוקות, תאוות, אמונות והנחות מוקדמות שלי. היא מה שעוזרת לי להתחבר למציאות החיצונית לתפיסה שלי. כמו שאפיקטטוס אומר, זה הכישרון היחיד שיש לנו שיכול לחשוב על עצמו. לחשוב על החשיבה שלנו והשיפוט שלנו. כישרון הנגינה שלנו, לא יכול לבחון את עצמו. כשרון השימוש שלנו בכלים. כשרון החישוב המתמטי שלנו לא יכול לחשוב על עצמו. כמו בדוגמא שפתחתי איתה. אני שוחה. אין לי שליטה על הגוף שלי, אם הוא מתעייף או לא, נחלש או לא, חולה או לא. יש לי שליטה על השכל שלי והשיפוט שלי. לכן אני יכול לבחור להמשיך לשחות ליעד שהצבתי לעצמי כי אני יודע שזה אפשרי אז אני מחשיב את זה כבהישג ידי. אני מכריח את גופי לפעול כי זה נראה לי סביר. רק התבונה שלנו - כישרון השיפוט שלנו יכולים לחשוב על עצמם. לבחון אם מה שאני חושב ועושה זה בהתאמה למציאות החיצונית.
זו נקודה חשובה. כי אפיקטטוס הוא לא רלטיביסט. אומנם הוא אומר שאנשים עושים מה שנראה להם סביר כמו שהספרטנים מקבלים מלקות כי הם חושבים שזה סביר ונכון ובתרבות אחרת לא יחשבו ככה. או לצורך העניין, בעינינו היהודים זה סביר לעשות ברית מילה, בעיני תרבויות אחרות זה לא. אבל הוא לא חושב שרלטיביזם מוסרי זה דבר נכון. הוא לא רלטיביסט שטוען שאסור לנו לשפוט היבטים תרבותיים שהם לא שלנו כי זה סביר בעיני אותם אנשים המעשים שהם עושים. בגלל זה הוא אומר שאנחנו צריכים השכלה כדי שנדע מה באמת סביר והגיוני. השכלה או חינוך, זה לא רק לימודי ליבה. אפיקטטוס מתכוון לפילוסופיה מעשית. פילוסופיית חיים. כזאת שעל תורתה מתאמנים בלהבחין בין מה שבשליטה שלי ומה שחיצוני ומה שבתפיסות והדעות המוקדמות שלי לבין הטבע האוניברסלי.
זה חלק חשוב. כל האימון - ההשכלה שהוא מדבר עליה פה, היא להבחין בין התפיסות המוקדמות שלנו לבין המציאות.
מתי בחנתם האם ההנחה המוקדמת שלכם על משהו, היא נכונה או שהיא מושלכת על המציאות? נראה לי שמעטים עושים את זה. זה מצריך שמשהו או מישהו יערער אותנו מהביטחון שיש לנו בדעות שלנו.
המטרה שלנו צריכה להיות, פיתוח השיפוט שלנו על המציאות וזה מה שמייחד אותנו כבני אדם ואפילו בני אדם חכמים. כלומר ההבחנה בין אדם ששופט את המציאות לבין אדם ששופט את המציאות נכון, רואה אותה כמו שהיא ולא על בסיס ההנחות המוקדמות, הוא האדם החכם.
אפיקטטוס גם מסביר:
"משום כך בעיקר זקוקים אנו להדרכה, כדי שנלמד להתאים את מושגינו המוקדמים על השכלי והבלתי שכלי למקרים השונים בהתאם לטבע.". כלומר להתאים את מושגינו המוקדמים על סביר ובלתי סביר - או הגיוני ובלתי הגיוני בעינינו למקרים שונים במציאות.
זה מה שעושה את ההבחנה. בין מה שסביר ללא סביר. האם השיפוט שלנו הוא על פי הטבע או לא. האם השיפוט שלנו הוא רציונלי ולוקח בחשבון שבני האדם הם יצורים חברתיים. שתי נקודות ההנחה הראשוניות של הפילוסופיה הסטואית.
אנחנו צריכים להתאים את השיפוט שלנו - את ההנחות המוקדמות שלנו לכך שיהיה רציונלי ויקח בחשבון את הזולת.
מה שאומר שהשיפוט שלנו חייב להיות פרו חברתי.
כל אחד מאיתנו מעריך דברים חיצוניים בהתאם לאופי שלו. הסטואים לא מעריכים דברים חיצוניים. הם יכולים להיות יעילים, שימושיים, מועדפים אפילו, אבל אין להם ערך בפני עצמם. רק לשיפוט ולבחירה החופשית שעושה אדם.
הדוגמא שנותן אפיקטטוס מסבירה את הנקודה הזאת יפה.
בעיניו של אדם אחד, זה סביר להגיש סיר לילה לאדם אחר. מה שעושה את המעשה לסביר בעיניו זה האיום שאם לא יעשה כן, הוא יקבל מכות וימנע ממנו מזון. (אני מזכיר לכם שאפיקטטוס היה עבד מילדות עד ששוחרר ולכן הדוגמה הזאת).
לעומת זאת, לאדם אחר לא נראה סביר להגיש סיר לילה למישהו ואפילו לא סביר בעיניו שמישהו אחר יעשה את זה.
עכשיו אם נשאל את אפיקטטוס מה דעתו, האם להגיש את הסיר לילה או לא. הוא עונה: שאם קנה המידה של אדם שקבלת מזון עדיפה על אי קבלת מזון ואי קבלת מכות עדיפה על קבלת מכות. שיגיש את סיר הלילה. אבל אם הדבר לא לכבודו, שלא יעשה את זה.
מה הקנה מידה המתאים לאדם, רק הוא יכול לקבוע. כל אחד יודע מה סדרי העדיפויות שלו ומה הברירות שלו. רק אדם יכול לקבוע לעצמו, תמורת מה הוא מוכן למכור את עצמו. מה המחיר שלו.
זה מה שקובע את מידת הסבירות. האישית כמובן. כי יש גם התרבותית בה אנחנו חיים. אבל אם מפעילים את התבונה אז אנחנו יכולים לבחון את ההנחות התרבויות בהן אנחנו חיים ולהתנגד להן אם הן לא סבירות. לכן יש כאלה שימנעו ממעשים מזוויעים גם אם הם סבירים על פי התרבות שלהם ויש כאלה שלא יפעילו את התבונה ויעשו מעשים מזוויעים כי הם בטעות ומתוך בורות, סבירים בעיניהם.
הסטואי היה עונה על שאלת סיר הלילה, שזה עניין חיצוני בלי ערך בפני עצמו ואם יקבל מכות או ימנע ממנו מזון, זה לא בשליטה שלו ולא ניתן לבחירתו. לבחירתו, מה שנראה לו סביר והגיוני באופן המבוסס על רציונל ופרו חברתיות.
ככה נקבע האופי של אדם. על פי השיפוט שלו והבחירות שהוא עושה. מכאן, שאדם שנוהג באופן רציונלי ופרו חברתי יכול להיות ספרטני ולקבל מלקות אם זה סביר בעיניו והוא מוצא שזה מחשל אותו והוא יכול שלא. הוא לא חייב שתהיה לו דעה. אבל הוא לא רלטיביסט ויגיד שלקרוא להשמדת היהודים זה הפרה של תקנון אוניברסיטת הארוורד רק בהקשר מסוים. זה מוסר רלטביסטי. הסטואי לא יקרה להשמדה של מישהו אחר
זה לא פרו חברתי.
יש אמת אחת, אנחנו צריכים לוודא שהשיפוט שלנו הולם אותה ולא הפוך. לא להכפיף את המציאות להנחות המוקדמות שלנו.
נחזור רגע להתחלה.
מרקוס אורליוס כתב לעצמו : "מה שאפשר ויאה כי יעשהו אדם, החשב את זה כבהישג ידך". הוא התכוון לכך במובן החיובי שיש בהישג ידו מה שאפשרי. אבל זה גם עובד הפוך. יש בהישג ידינו גם לעשות מעשים מזוויעים אם לא ננהל את השיפוט שלנו ואנחנו נחשיב את אותם מעשים כהגיוניים וסבירים.
אין לי ספר שמרקוס אורליוס לקח בחשבון את האפשרות ההפוכה. משתי סיבות אין לי ספק. הראשונה, הוא הסתייג וכתב "מה שאפשר ויאה כי יעשהו אדם, החשב את זה כבהישג ידך". הוא הוסיף את היאה כי יעשהו אדם. זאת אומרת שהוא חושב שנכון שהוא יבחר את מה שאפשרי רק אם הוא גם ראוי להיעשות. אם הוא רציונלי ופרו חברתי.
הסיבה השניה שאני חושב שמרקוס אורליוס לקח בחשבון את האפשרות שבהישג ידינו לעשות דברים שגויים, זה ציטוט אחר שלו שכבר הבאתי בעבר כי אני חושב שהוא אחד הטובים.
אני קורא לציטוט הזה, ציטוט בארט סימפסון של מרקוס אורליוס.
מכירים את הפתיח של הסדרה משפחת סימפסון, שם בארט עומד ליד הלוח וכותב כאקט של ענישה מספר פעמים על הלוח שהוא לא יעשה שטויות שוב? בכל פרק כתוב משהו אחר על הלוך.
אז מרקוס אורליוס כותב לעצמו ספר 6 (21): "אם יכול אדם להוכיחני ולבהיר לי, כי שגיתי במהלך מחשבתי או במעשַי, אשנה דרכי בשמחה".
זה כאילו הוא מכריח את עצמו לכתוב את זה כמה פעמים על הלוח כדי שיזכור. כדי שיפעל בענווה. הציטוט המלא אומר: "אם יכול אדם להוכיחני ולבהיר לי, כי שגיתי במהלך מחשבתי או במעשַי, אשנה דרכי בשמחה. הלא מחפש אני את האמת, ובגללה איש מעולם לא ניזוק, אמנם מי שדבק בטעותו ובבורותו שלו הוא הוא ניזוק.".
נסביר:
מרקוס מחפש שיפוט נכון של המציאות. שלא מבוסס רק על הנחות מוקדמות שלו. הוא לא רוצה שדברים יראו לו סבירים במנותק מהמציאות מתוך בורות. הוא כותב שהאמת לא הזיקה לאף אחד. זה מבוסס על ההנחה הסטואית שאף אחד לא יכול להזיק לאדם אחר ששומר על התבונה שלו ועל השיפוט שלו חופשי. כי הדברים החיצוניים, הם רק מועילים או לא מועילים. הם לא חופשיים מטבעם. זאת אומרת שרק מי שפועל בניגוד לאמת הוא נפגע. לא מי שפעלו כנגדו ועשו לו עוול.
כמו הדוגמא של אפיקטטוס מאותו פרק שציטטתי קודם:
"-לך והתגלח אפיקטטוס.
-אם פילוסוף אני, תשובתי היא 'לא אתגלח'.
-אם כן אכרות את ראשך.
-אם כה טוב הדבר בעיניך, כרות".
הקיסר דומיטיאנוס, ציווה על הפילוסופים ברומא לגלח את הזקן שאפיין אותם. חלק אכן עשו זאת כדי להסתיר את היותם פילוסופים, אפיקטטוס סרב.
דומיטיאנוס היה אח של טיטוס שמוכר לנו פה בישראל כמחריב המקדש. טיטוס, דומיטיאנוס היו בניו של אספסיאנוס. דומיטיאנוס גם הוציא להורג את האדון של אפיקטטוס והחליט לגרש את כל הפילוסופים מאיטליה. ככה מצא עצמו אפיקטטוס פותח בי"ס באפירוס, צפון מערב יוון. תלמידים מהאצולה הרומית הגיעו אליו לשם ללמוד בבית ספרו. לאחר שנרצח דומיטיאנוס החלה תקופת 5 הקיסרים הטובים ברומא שהאחרון שביניהם היה מרקוס אורליוס.
בכל אופן הדוגמא של אפיקטטוס ממחישה שהוא נאמן היה לטבעו ולאופיו הפילוסופי. הוא לא חשב שהגוף שלו נתון לשליטתו, אבל יכולת הסירוב כן. אם הקיסר ציווה עליו להתגלח, היתה לו בחירה לציית או לא. מה שיעשה הקיסר זו הבחירה שלו. כך גם התשובה שלו אומרת שאם טוב הדבר בעיניו של הקיסר לפגוע באפיקטטוס שיעשה כן. זו תשובה המבוססת על העיקרון שהסטואיות מלמדת שעל כל אחד לדאוג לאופיו שיהיה טוב ומוסרי.
האימון על השיפוט הוא הקשה ביותר מהאימונים הסטואים. הוא בא לאחר שמתאמנים על מה בשליטתנו ומה שלא. האופי שלנו ישתפר ככל שנבנה אותו בבחירות שנעשה שיהיו הולמות את האמת- את הטבע. שנעשה את מה שראוי ונקפיד שאם אנחנו מתפשרים על משהו, נדאג שזה לא היה במחיר זול מידי.
אז עד כאן להפעם. תודה שהאזנתם. נשתמע בפרק הבא אם ירצה הגורל. היו בטוב.
Comments