שלום וברוכים הבאים להסכת על אומנות החיים- הפודקאסט על הפילוסופיה הסטואית. שמי ברק קידר. אני יועץ פילוסופי, מלמד פילוסופיה סטואית. אתם מוזמנים לאתר שלי stoaisrael.com דרך האתר אפשר לפנות לשיחות ייעוץ או להירשם לקורס הבא. אפשר גם למצוא שם את הקישור לקבוצת המיטאפ שלנו להצטרפות לשיח סטואי בזום ופרונטלי שיהיו בקרוב.
היום אלווה אתכם לתוך ציטוט שאולי יסייע לכם ולו במעט בנבכי החיים.
כל ילד ישראלי, לומד בבוא העת את ההבדל בין סַבְלָנוּת (patience) ל סוֹבְלָנוּת (tolerance).
בעוד שהאחרון הוא הכרה בקיומן ובזכות קיומן של דעות אחרות ושל מוסכמות תרבותיות אחרות. סַבְלָנוּת (patience) – אורך רוח, היכולת להמתין לדבר או להתמיד בדבר. שתי המילים הללו הן מהשורש ס.ב.ל. במקור סבל פיזי. אבל העברית כנראה כמו הסטואים מניחה שהכל חומר. אז גם האורך רוח הוא עניין פיזיקלי. אני אסביר. הסטואים מניחים שהכל חומר. גם הרוח, הנפש, השכל שלנו, הכל. בעברית המילה 'סבלנות', היא מהשורש ס.ב.ל - דהיינו לסבול פיזית. אז היבט רוחני, נפשי כגון סבלנות, הוא גם פיזי. על כן, העברית בעניין הזה לפחות, מסכימה עם הסטואים לעניין החומר. יש הרבה ערך להסתכלות על העולם ועל עצמנו כחומר. נגיע לזה.
מבחינה נפשית ופילוסופית, סבלנות כלפי אירועים שאינם תלויים בנו, היא במידה שבה אנחנו מסוגלים לסבול, פיזית ונפשית. והיא יכולה להגיע עד פטליזם.
פטליזם זו השקפה לפיה האדם כבול לסדר טבעי וקבוע מראש של התרחשויות בעולם. כלומר אמונה בגורל מוחלט וידוע מראש המכתיב את חייו.
למרות שזו מילה לעיתים הקונוטציות שעולים ממנה, היא פאסיביות מוחלט לפגעי הגורל, זו למעשה סגולה של ממש. כישרון שמעניק שלוות נפש, עליו אפשר להתאמן. אבל הוא מתחיל בהשקפה. למעשה זו העמדה היחידה שניתן ליישם כלפי אירועים חיצוניים מבלי לרמות את עצמנו.
היה לי דיון לאחרונה על עניין "ההכרח". כשאמרתי שברגע שאירועים מסוימים שהתרחשו היו הכרחיים שיתרחשו, האמירה הזאת לא הייתה נוחה למי ששוחחתי איתה. המילה "הכרחי", גרמה לה להרגשה כאילו האדם בעל השקפה פטליסטית רוצה שאירועים מסוימים יקרו גם נוראיים וזה משהו שקשה לחיות איתו. אבל המילה "הכרחי", היא נטולת ערך אם לא ניתן לה ערך של טוב או רע. אפשר בבוא העת לאחר שמספיק אירועים יחלפו מאז האירוע שלא נוח לנו לכנות אותו הכרחי, אולי נמצא אפילו משהו חיובי. אבל זה כבר ההסתכלות שלנו. לא האירועים בפני עצמם שמחזיקים את הערך החיובי או השלילי.
הרעיון של "הכרחי", הוא משמעותי לפילוסוף או פילוסופית. כולנו עומדים בפני אותם אירועים שאנחנו לא יכולים לשנות.
היתרון תמיד יהיה בצידו של זה שידע לתת לעצמו שלווה נוכח אירועים כאלה.
הסטואיות מלאה בטקסטים על העניין הזה.
בספרון "המדריך" של אפיקטטוס, הוא טוען שאם רק נאמן את עצמנו לרצות שדברים יתרחשו כפי שהם באמת התרחשו, במקום לצפות מהם להתרחש כמו שאנחנו רוצים שהם יתרחשו, אז חיינו יתנהלו בשלווה.
"אל תבקש כי המציאות תהיה על פי רצונך, אלא קבל אותה כמות שהיא, וכך הכל יהיה לטובה." פרק 8.
בספרי השיחות של אפיקטטוס, הוא אומר: 1.12.15 "ובכן, כלום נאמר שדווקא בתחום זה, התחום הגדול והחשוב ביותר, כלומר בתחום החרות, מותר לי לרצות באקראי גרידא? בשום פנים לא! תכלית ההדרכה היא בדיוק שהאדם ילמד לרצות כל דבר כמות שהוא קורה. ואיך קוראים הדברים? כמו שקבע הקובע. הוא הוא קבע שיהיו קיץ וחורף, שפע ומחסור, מידות טובות ומידות רעות וכל ההפכים כיוצא בהם - הכל לשם ההרמוניה ביקום, ולכל אחד מאיתנו הוא נתן גוף ואברי הגוף, נכסים ורעים."
דרך אגב, כאנקדוטה קטנה, בעניין המילה "הרמוניה", אחד מתלמידיו של אריסטו, בחור בשם אריסטוקסנוס, למד גם את התורה של פיתגורס. הוא טען, שנפש האדם היא כיוונון מסוים של הגוף כמו ההרמוניה בנגינה. מתוך טבעו של הגוף עולות תנודות מגוונות כמו שבעת שירה עולים צלילים שונים. זו לא הרמוניה במובן המודרני שאנחנו מכירים היום, כמזיגה של צלילים שיוצרת נעימה טובה. אלא זו היתה כוונה לכיוון כלי מוזיקלי לפי סולם מסוים. ככה הנפש היא כיוונון של הגוף. הפיתגוראים ראו את הטבע כולו במספרים ומתמטיקה והם הראשונים שמצאו את הקשר בין מוזיקה למתמטיקה. אז אפיקטטוס מתכוון שהטבע מתנהל בהרמוניה כמו שמכוונים כלי נגינה והאירועים המתרחשים הם למעשה כיוונון של הטבע. ככה גם הנפש שלנו שעפ"י הסטואים היא חומר והיא מתכווננת בהתאם לאימון שאנחנו עושים עליה. כמו עניין פיזי של אימון גופני.
אפיקטטוס אמר שאדם שמסרב לקבל את הגורל שלו, הוא הדיוט באומנות החיים.
אין לי ספק שחלק ממי שקורא או שומע את מה שאני אומר עכשיו, מבין את עניין הפטליזם, כפסיביות. זה בסדר, זה נפוץ שאנשים מניחים שלקבל את הגורל זה אומר לא לעשות כלום. אבל זה לא המצב.
עניין הרצון החופשי שעולה מהסוגיה, חוצה תפיסות פילוסופיות לאורך השנים. אחת השאלות הגדולות בפילוסופיה: האם דטרמיניזם אומר שאין רצון חופשי.
רוב האנשים מניחים שבני אדם פועלים עם מידה מסוימת של רצון חופשי, עם כמובן מגבלות טבעיים של מכשולים מולדים או בסביבתם. אז אדם נחשב באופן עקרוני חופשי מכבלים חיצוניים או מגבלות ועל כן אחראי למעשיו, אלא אם כמובן יש בעיה כמו שטיפת מוח או או כשרון מנטלי או נפשי ירוד. אולי לזה התכוונה ג'ניס ג'ופלין שהיא שרה על בובי מקגי:
Freedom is just another word for nothin' left to lose
Nothin', don't mean nothin' hon' if it ain't free, no-no
And feelin' good was easy, Lord, when he sang the blues
You know feelin' good was good enough for me
Good enough for me and my Bobby McGee
"חופש היא רק עוד מילה לאין מה להפסיד
שום דבר, זה אומר כלום, אם זה לא בחינם, לא-לא
ולהרגיש טוב היה קל, אדוני, כשהוא שר את הבלוז
להרגיש טוב היה מספיק טוב בשבילי
מספיק טוב בשבילי ובובי מקגי שלי"
המחשבה על רצון חופשי כחף ממגבלות ומעצורים, עלול להביא אותנו לכדי בלבול בנוגע למונח חופש.
חופש מההשפעה של אירועים מקדימים ומשפיעים וחופש לפעול למען יעד מסוים ללא חסמים. אוטונומיה מוחלטת לקבל החלטה בלי כל השפעה מקדימה, לא קיימת. יש חופש לקבל החלטה לפעול והיא במידה מסוימת חופשית.
תחשבו רגע על ההיקש הלוגי הבא:
כל פעילות פיזיקלית במוח כולה מושפעת מגורמים מקדימים.
כל פעילות מנטלית נקבעת ע"י גורמים פיזיקליים במוח.
על כן, כל פעילות מנטלית, נקבעת ע"י גורמים מקדימים המשפיעים עלינו.
אם אנחנו מקבלים שכל הפעילות המוחית שלנו היא פיזיקלית ומושפעת מאירועים מקדימים, אנחנו נאלצים לזנוח את הרעיון המטפיזי של רצון חופשי מבוסס רוח בלתי תלויה.
חשוב להבין שזה לא אומר, שאנחנו צריכים או חייבים להיות אפתיים. הדטרמיניזם הוא גם פעולה מקדימה לכך שנגיב לאירועים בעולם. אפילו על פי אידיאלים וערכים.
כל פעולה שאדם נוקט, הוא השפעה על משהו אחר. והאדם יכול לבחור אם הפעולה הבאה שלו מושפעת מערכים או אוטומטיים. האדם המושפע מאירועים קודמים אינו מחויב לבחירות רעות. האדם יכול לבחור לעורר בתוכו בנפשו, מוטיבציות חיוביות, של חמלה של טוב של חיוביות ככלל המבוססת על חשיבה רציונלית ומוסרית. יש לאדם בחירה מבין אפשרויות קיימות. גם אם הושפעו מאירועים קודמים. עדיין יש בחירה. אפילו אם רק נסתכל על זה בהפשטה, כבחירה בין טוב לרע.
לעיתים רצון חופשי, הוא מושג כמעט דתי ובטח מושפע מדתות המניחות קיומה של נשמה בלתי תלויה בגוף. נפרדת מהגוף ובוודאי שיש דיונים פילוסופים ופסיכולוגיים על ההפרדה בין גוף ונפש.
אבל מי שמקבל את ההנחה הדטרמיניסטית, בקיצוניות שלה, חייב לקבל שאנשים פועלים מתוך הכרח מסוים ואי אפשר להאשים אותם בהתנהגות שלהם. לפחות במובן המטפיזי. כולנו במובן מסוים קורבנות של הנסיבות. של החינוך שלנו, של גנים של סביבה וחברה ועוד.
אם תחשבו על זה, זו ההתחלה של קבלה. להבין שאנשים הם מה שהם. הם לא יכולים להיות אחרת. זה מוביל לסלחנות והסתכלות על הווה והעתיד. מי שמצליח לראות ככה את המציאות, מוטרד פחות מאנשים אחרים וסובלני יותר כלפיהם. הוא סובל מהם פחות.
זה העומק שמקבל המונח שלווה סטואית.
ראשית אנחנו מופעלים ומתרגשים על פי הרגישות שלנו לאירועים חיצוניים. זה המניע הראשוני שגורם לנו להתרגש מאחרים. אבל יש לנו את היכולת לנהל את המחשבות שלנו כי כמו שאפיקטטוס אמר "לא המציאות מטרידה את בני האדם, כי אם מחשבותיהם ודעותיהם על המציאות."
זה לא אומר אדישות. זה אומר שאם אנחנו מודעים לגורמים שמפעילים אותנו, אנחנו יכולים לנהל את זה ולבחור בגורמים חיובים שיקבעו את הפעולות שלנו.
זה חשוב להבין, ההבנה של המכניקה הדטרמיניסטית הזאת והסתכלות על המציאות דרך המשקפיים האלה, מביאה ליותר קבלה ושלווה. כי אנחנו מבינים שרוב המשפיעים על פעולותיהם של אנשים הם בלתי מודעים להם.
תחשבו על כיוונון ההרמוני של הנפש שלכם. זו הסיבה שמרקוס אורליוס כותב לעצמו בספר 12 (16):
"אם התרשמתי כי פלוני חטא, כיצד יודע אני אל נכון כי זהו חטא? ואם בכל זאת עשה עוול, כיצד יודע אני אם הוא הוא לא דן עצמו בכך לכף חובה, והיה מעשהו כאילו הוא בעצמו השחית את פניו? כל החפץ כי הרשע לא יעוול הריהו כמי שחפץ, כי עץ התאנה לא יפיק את מיצו החלבי בתאניו, עוללים לא יבכו, סוסים לא יצהלו וכל יתר הדברים ההכרחיים יימוגו. הן אם זו נטייתו של הרשע, כיצד ינהג אחרת? על כן אם הִנך איש מעשה, השיבנו למוטב.".
אני אוסיף ואומר שמרקוס לא מדבר על החמאס. ראשית, אותם יש לעצור. הוא מדבר על מי שבר שיח. שאפשר לדבר איתו בהגיון משותף. אבל אם אנחנו נחצה את הגבול לנקמה ופגיעה, אנחנו נשחית את פנינו כמו שהוא אומר. נפגע בעצמנו.
הסטואים, הם דטרמיניסטים. מאמינים שכל פעולה נקבעה מראש ע"י שרשרת של סיבות ותוצאות מקדימה. באופן פרדוקסלי, הסטואים גם בעד הגברת האחריות האישית. לבני אדם יש יכולת קבלת החלטות עפ"י הגיון רציונלי. זו הסיבה שאפיקטטוס אומר שתמיד יש לנו בחירה. רק צריך לעשות את הנכונה. במדריך 9 :
"המחלה היא מכשול לגוף אך לא לאופי המוסרי, אלא אם כן תרצה בכך. הצליעה היא מכשול לרגליים, אך לא לאופי המוסרי. אמור כך בנוגע לכל אחת מן הרעות שקורות אותך. שהרי תמצא כי כל רעה מהווה מכשול לדבר מסוים אחר, אך לא לך עצמך."
אפיקטטוס ככל הנראה, היה צולע בעצמו. האדון שלו מי ששעבד אותו, כנראה באכזריותו גרם לו לפגיעה ברגל. זה צריך לגרום לנו להעריך יותר את הציטוט הזה הצליעה היא מכשול לרגליים, אך לא לאופי המוסרי. הוא נולד לעבדות, הוטל בו מום ועם זאת, הבחירות שלו הביאו אותו להיות אחד מהמורים המבוקשים בעודו בחייו ואחד הפילוסופים הגדולים בהיסטוריה.
אני בטוח שיש כאלה שמבולבלים, איך הסטואים מדגישים גם דטרמיניזם מוחלט וגם חופש בחירה? הסטואים מאמינים שדטרמיניזם ובחירה חופשית, הם אכן תואמים ולא סותרים. שני דברים המסוגלים להתקיים ולהתרחש יחד ללא קונפליקט.
הבחירה על פי הסטואים, בעיקר אצל אפיקטטוס שציטטתי, היא לא חופש מהגורל. זה לא אומר חופש לעתיד נתון לבחירתי המוחלטת. כן יש בחירה מוחלטת לקבל את האירועים שהתרחשו. אפיקטטוס לא עוסק בחופש מהאירועים שהובילו למציאות ואירועים שהתרחשו ולא לשחרור מגורל ויכולת בחירה לעתיד כתאוותו של אדם. הבחירה החופשית של אפיקטטוס היא לא להיות מוגבל בשל אירועים חיצוניים וגם על ידי טעויות שמקורן בתשוקות שלנו הגורמות לאמונה שאירועים חיצוניים צריכים להיות כמו שאנחנו רוצים שיהיו.
המונח רצון חופשי, גורם לבלבול זה כבר אמרנו. אבל חשוב להבין שזה בגלל התפיסה שלכאורה יש חופש מהשפעת אירועים מקדימים.
על כן, הדבר היחיד שאפיקטטוס מדגיש שהוא חופשי, הוא השיפוט שלנו. הוא תמיד בזמן אמת, בעל יכולת ניתוח רציונלית וחופשית מהשפעות חיצוניות. גם שפינוזה נתן דגש גדול לתבונה באותו אופן מאותן סיבות. שום דבר לא יכול לעכב את הבחירה שלי לעשות את המעשה הנכון.
השיחות 1.12.8: "אדם המעלה, לאחר שחקר את כל השאלות הללו, ייכוף את רצונו הוא לרצון המנהיג את העולם כולו, בדומה לדרך בה הכפופים האזרחים הנאמנים לחוקי עירם. והאדם המקבל הדרכה, צריך לגשת ללימודיו כשמטרה זו לנגד עיניו: 'איך יכול אני ללכת בדרכי האלים בכל דבר ולקבל ברצון את ההנהגה האלוהית, ואיך אוכל להיות בן חורין? ' כי בן חורין הוא האיש, שכל דבר הקורה לו תואם את רצונו החופשי, ואין שום איש יכול לעכבו".
אפיקטטוס אומר שחופש הבחירה הוא בין היתר לבחור באירועים שהתרחשו ולקבל אותם. לבחור לפעול על פי חוקי הטבע כמו שאדם יבחר לא לחצות באור אדום. הוא בחור לציית לחוק העיר ובוחר לציית לחוק המדינה ובוחר לציית לחוק הטבע.
בפרקים קודמים ציינתי את האנלוגיה של כריסיפוס שהיה ראש האסכולה השלישי של הסטואה ביוון העתיקה וזה שלמעשה בנה אותה כתפיסה מסודרת. הוא תאר את הרצון החופשי כמו גליל- צילינדר. אם נגלגל גליל, הדחף להתגלגל ניתן על ידי מי שהפעיל אנרגיה על הגליל. אבל הכיוון שבו הגליל ינוע בקו ישר, נקבע על ידי הצורה של הגליל. הדחיפה היא הגורם החיצוני, הגורל, בעוד שהצורה של הגליל היא הגורם הפנימי שמוביל את הדרך בה יבחר אדם. הרי קובייה לא תתגלגל באותו כיוון כמו הגליל גם אם נפעיל עליה בדיוק את אותה אנרגיה באותה עוצמה ובאותו כיוון.
אירועים חיצוניים משפיעים עלינו דרך החושים שלנו ועוד גורמים פיזיקליים. אבל האופי שלנו, נקבע על ידי הבחירות שנעשה.
זאת אומרת שהשכל שלנו אוטונומי במידה שהוא יכול לבחור את הכיוון של הפעולות שננקוט על פי האופי שלנו. אירועים חיצוניים פועלים עלינו ומהווים טריגרים לאופי שלנו לפעול. לעיתים במודע לעיתים לא. הפעולות שלנו הם כמו הגלגול של הגליל בשילוב של גורמים פנימיים וחיצוניים. הגליל ימשיך להתגלגל כל עוד גורם חיצוני אחר יעצור אותו.
כמו שמרקוס אורליוס כתב בספר 10 (5): "כל מה שקרה לך נגזר עליך מראשית הדורות, ובשלשלת הסבות נקשרה מאז ומקדם יצירת חייך עם המקרים שנועדו לך".
הסטואים חשבו שזה טיעון עצלן להניח שאם הכל נקבע מראש, אז אין לנו בחירה ואין מה לעשות. זו עצלות מחשבתית.
אירועים לא נקבעים רק ע"י גורמים חיצוניים. אנשים הם לא פאסיביים בלבד. האירועים נקבעים ע"י שילוב של גורמים חיצוניים ובחירות שלנו.
עם זאת, לקבל שדברים שהתרחשו היו הכרחיים ולא בשליטתי, מקדם את השלווה. זה גם לקבל שמה שאני אבחר יצליח או לא, כי יש גורמים חיצוניים שלא בשליטתי. זו חשיבה מאוד תרפיוטית. ובשביל זה אנחנו פה.
כל אדם עומד בפני בחירות בכל רגע בחייו. כמו בשיר של רוברט פרוסט “The Road Not Taken” יש כמה תרגומים בחרתי בזה של יעקב שקד:
"שׁתֵּי דּרָכִים הִתפַּצּלוּ בְּיַעַר צָהוֹב, חֲבָל, בִּשׁתֵיהֶן לֹא יָכוֹלתִּי לִבחוֹר, הָיִיתִי אֶחָד רַק. זְמַן רַב עַד מַכאוֹב, בָּחַנתִּי אַחַת בְּמַבַּט חַד וְטוֹב, עַד מְקוֹם הִתעַקּלָה בַּסּבַך אֶל הַשּׁחוֹר.
וְאָז הָלַכתִּי בַּשּׁנִיָּה, אַף הִיא נָאוָה וּמפַתָּה קצָת יוֹתֵר מִצִּידָהּ, כִּי גָּדלוּ בָהּ דּשָׁאִים, לִשׁחִיקָה מִתאַוָה, אַף כִּי כֹּל אֵלֶּה אֲשֶׁר הָלכוּ בָהּ שָׁחֲקוּ אוֹתָן בָּהּ בַּמִּידָּה.
וּשְׁתֵיהֶן דּוֹמוֹת שָׁכבוּ שָׁם בָּאוֹר בְּעָלִים שֶׁצּעָדִים לֹא הִשׁחִירוּ.
אֶל הָרִאשׁוֹנָה עוֹד חָשַׁבתִּי לַחֲזוֹר! אַךְ מִדֶּרֶך דְּרָכִים זוֹ אֶל זוֹ לַחֲבוֹר סָפֵק אִם אוֹתִי הֵן אֵלֶיהָ יַחזִירוּ.
אֲנִי אֲסַפֵּר נֶאֱנַח בְּצַעַר, אֵי פֹה בְּמֶרְחָק זְמַן גָּדֵל: שְׁתֵּי דְּרָכִים הִתְפַּצְּלוּ בַּיַּעַר, בָּחַרְתִּי בָּזֹאת שֶׁהָלְכוּ בָהּ פָּחוֹת, וְזֶה מַה שֶׁעָשָׂה אֶת כֹּל הַהֶבְדֵּל."
לשיר הזה יש סיפור מעניין.
רוברט פרוסט כתב את "הדרך שלא נבחרה" בתור בדיחה עבור חבר, המשורר אדוארד תומאס. כשהם הלכו יחד, תומס היה מתלבט באופן כרוני באיזו דרך הם צריכים ללכת, ובדיעבד התאונן לעתים קרובות שהם היו צריכים, למעשה, ללכת בדרך השנייה. זמן קצר לאחר כתיבת השיר ב-1915, פרוסט תאר לתומס שהוא הקריא את השיר לקהל של סטודנטים ושהוא "נלקח די ברצינות... למרות שעשיתי כמיטב יכולתי להבהיר על פי ההתנהגות שלי שאני מתלוצץ. … Mea culpa - דהיינו 'אשמתי' ." עם זאת, פרוסט אהב לצחוק, "אני אף פעם לא רציני יותר מאשר כשאני מתלוצץ". כשהבדיחה מתבהרת, פרוסט יוצר ריבוי של משמעויות, כאשר אף פעם לא מאפשר לאחת להתעלות על השנייה - אפילו בשיר "הדרך שלא נבחרה" מתאר כיצד בחירה היא בלתי נמנעת.
פרוסט השתעשע מכך שנבצר מחברו לחוש מרוצה ומסופק, ולכן הקניט אותו: “לא משנה באיזו דרך תבחר, תמיד תיאנח ותצטער שלא בחרת בדרך האחרת.”.
אני רואה בשיר הזה כהולם לנושא היום, תמיד יש דרך לבחור בה. למעשה בהכרח חייבים לבחור.
אֶל הָרִאשׁוֹנָה עוֹד חָשַׁבתִּי לַחֲזוֹר! אַךְ מִדֶּרֶך דְּרָכִים זוֹ אֶל זוֹ לַחֲבוֹר סָפֵק אִם אוֹתִי הֵן אֵלֶיהָ יַחזִירוּ…
מה שאומר שברגע שבחרת, אין דרך חזרה. זה מצריך אחריות על הבחירה.
שְׁתֵּי דְּרָכִים הִתְפַּצְּלוּ בַּיַּעַר, בָּחַרְתִּי בָּזֹאת שֶׁהָלְכוּ בָהּ פָּחוֹת, וְזֶה מַה שֶׁעָשָׂה אֶת כֹּל הַהֶבְדֵּל.
מן הסתם יש פרשנויות שונות לקטע הזה. אני בוחר להבין את זה שהבחירה בדרך שהלכו בה פחות, היא בגלל שברגע שבחרתי, היא בחירה שלי והיא רק שלי. אני אחראי ואני צריך לבחור נכון.
זה עושה את ההבדל אם בחרתי או הגורל לכאורה בוחר בשבילי. כי גם כשבוחרים בשבילי ונותנים לי 2 דרכים לבחור מהן ביער. אני עדיין צריך לבחור באחת ולהיות שלם איתה.
זה מביא אותי לעוד בחירה. עתיקה יותר. בחירה שסיפר עליה קסנופון.
קסנופון נולד באתונה ב 431 לפנה"ס. הוא היה תלמידו של סוקרטס. הוא נלחם יחד עם ספרטה והוגלה מאתונה. הספרטנים נתנו לו אדמה ורכוש. הוא נדד הלאה והתיישב בקורינתוס עד שמת בשנת 354 לפנה"ס.
הוא כתב את The Memorabilia או הזכרונות. לתעד את דבריו ומעשיו של סוקרטס. פרט לאפלטון, זה המקור הכי חשוב שיש לנו על סוקרטס.
סוקרטס מספר משהו שהוא שמע מהחכם פרודיקוס. פילוסוף מהסופיסטים שמוזכר בכמה דיאלוגים של אפלטון.
הסיפור מתאר בתרגום חופשי שלי מאנגלית:
"כאשר הרקלס הגיח מילדותו לפריחה של הנעורים, לאחר שהגיע לאותו שלב שבו הצעיר, שעומד כעת על סף עצמאות, מראה בבירור אם הוא יבחר בדרך של סגולה או של עוונות. לפני שהוא יצא לדרך, במקום שקט, ישב והתלבט עם עצמו באיזה משתי הדרכים הללו עליו ללכת; ובעודו ישב והרהר, נראו לו שתי נשים בעלות קומה גבוהה שהתקרבו אליו. האחת הייתה יפה למראה, גלויה וכנה, חופשיה מטבעה. איבריה מעוטרים בטוהר ועיניה בצנעה; היא לבושה בלבוש לבן. השניה היתה מסוג אחר; הרכות הבשרנית של איבריה הסגירה את טיפוחה, בעוד שגוון עורה היה מעוטר על מנת שהיא תראה לבנה ו-ורודה יותר ממה שהיא באמת, ודמותה שאולי נראית גבוהה יותר מאיך שהטבע עשה אותה; היא בהתה בעיניים פקוחות לרווחה, והלבוש שבו היא לבושה עוצב אך כדי לחשוף את בשלות פריחתה. במבטים תכופים היא סקרה את עצמה, או הביטה לראות אם אחרים הבחינו בה; בכל עת והלאה היא נתנה את מבטה בצל של עצמה בריכוז.
"כעת, כשהשניים הללו התקרבו להרקלס, היא שתוארה קודם, התקדמה בקצב שווה לעברו, אבל השנייה, בלהיטותה להקדים אותה, רצה קדימה אל הנער, וקראה, 'אני רואה אותך, הרקלס, בספק ובקושי באיזה דרך חיים לבחור; עשה אותי חברה שלך, ואני אוביל אותך לדרך הנעימה והקלה ביותר. זה אני מבטיחה לך: תטעם את כל ממתקי החיים ותחמוק מכל המרירות. ראשית, לא תטריד את מוחך במלחמה או בעסקים; נושאים אחרים יעסיקו את דעתך; ההתלבטות היחידה שלך, איזה בשר או משקה תמצא נאה לחיך; איזו תענוג לאוזן או לעין; איזה תענוג של ריח או מגע; יחסי מין עם איזה אהובים יקרים יסבו לך עונג יותר מכל; איך תרדים את איבריך בתרדמת הרכה ביותר; איך תבחר כל תענוג ללא כאב נלווה; ואם אי פעם יתגנב לליבך החשד שזרם ההנאות יגיע יום אחד לדלדול, תאמין לי שלא אוביל אותך לאן שתמלא את המאגר בעמל הגוף ובצרות נפש. לא! אחרים יעבדו, אבל אתה תקצר את פרי עמלם; תעוכב ידך מכלום אשר יביא לך רווח. כי לכל חסידי אני נותנת סמכות וכוח לעזור לעצמם בחופשיות מכל צד״.
הרקלס שמע את דבריה ושאלה:
"הו, גברתי מה שמך? על כך היא ענתה: "דע כי חברי קוראים לי אושר, אבל לשונאי יש כינויים אחרים עבורי, שובבות ועוון."
בדיוק אז ניגשה אליו השניה מבין הנשים היפות הללו ודיברה: "הרקלס, גם אני באתי אליך, בראותי שהוריך מוכרים לי היטב, והערכתי את טבעך בשל טיפוחך; לכן אני מחזיקה בתקווה שאם תבחר בדרך המובילה אליי, תביא את עצמך לפעול ולעשות לרוב למען מעשים של אימפריה אצילה; וגם אני עבורך אהיה מכובדת עוד יותר, מוארת בזוהר שנשפך על ידי מעשי חיל. לא ארמה אותך בהקדמת תענוג, אבל אספר לך את הדברים כפי שהם על פי מצוות האלים באמת ובתמים. דע לך אם כן שבין הדברים הנחמדים והטובים, לא העניקו האלים לבני תמותה מלבד עמל ומכאובים. אם תקבל את חסד האלים, אז עליך לשלם לאלים האלה; כדי שחבריך יאהבו אותך, עליך להועיל לחברים האלה; אם תרצה לקבל כבוד על ידי המדינה, אתה חייב לתת למדינה את עזרתך: אם תתבע הערצה על סגולותך מכל יוון, עליך לשאוף לעשות קצת טוב ליוון; האם אתה רוצה שהאדמה תניב לך פירותיה בשפע, לארץ אתה חייב לשלם; האם אתה מבקש לצבור עושר מצאן ומבקר, עליהם לעמול עמך; או שמא זו שאיפתך לחוסן כלוחם, מסוגל להציל את חבריך ולהכניע את אויביך, אז עליך ללמוד את אומנויות הלחימה מבעלי הידע, ולתרגל את יישומם בשטח כפי שהם למדו; או האם שואף אתה לגוף ואיברים חזקים, אז עליך להרגיל את הגפיים והגוף לציית לנפש, ולהתאמן בעמל ובזיעה.'
"בשלב זה, (כפי שמספר פרודיקוס) פרצה עוון וחטא בקריאה: 'נראה אותך, הרקלס, כמה קשה וארוכה הדרך שבה קודמתי תלווה אותך לשמחה ואושר שלה. אבל אני אדריך אותך בדרך קצרה וקלה אל האושר״.
ואז אמרה הסגולה: "לא, עלוב, איזה דבר טוב יש לך, או איזה דבר מתוק אתה מכיר שלא מצריך הנעה של יד או רגל כדי לזכות בו? אתה, שאולי אפילו לא ממתין לתשוקה של הנאה, אלא, אי פעם שהרצון הזה צץ, כבר שבע; אוכל לפני שאתה רעב ושותה לפני שאתה צמא; מי כדי לעורר תיאבון צריך להמציא צבא של טבחים וקונדיטורים; וכדי לעורר את צימאונך צריך להביא את היינות היקרים ביותר, ולרוץ למעלה ולמטה בחיפוש אחר קרח בעונת הקיץ; כדי לעזור לתרדמתך אין די בשמיכות רכות, אך יש להכין לך ספות ומיטות נוצות ונדנדות כדי לנענע אותך למנוחה; שכן התשוקה לשינה במקרה שלך אינה נובעת מעמל ומשום עשיה ופעולה. כך אתה מחנך את חבריך: בעלבון בעונת הלילה. נמנום בשעות היקרות של היום. בן אלמוות, אתה מודח מחבורת האלים, ועל ידי אנשים טובים מבוזה: הצליל המתוק מכולם, קול ההלל, מעולם לא ריגש את אוזניך; והחזיונות היפים ביותר נסתר מעיניך אשר מעולם לא ראו מעשה נדיב אחד שנעשה בידך. אם תפתח את שפתיך בדיבור, מי יאמין לדבריך? אם תזדקק למשהו, איש לא ישביע אותך. איזה אדם שפוי יצטרף לדרך האספסוף שלך?
חולים הם אלה החוגגים, צעירים בגוף חלוש וזקנים חסרי תבונה שבשיא חייהם הם עוסקים בבטלה וגוררים עצמם באומללות. מדוע? הם מסמיקים מבושה על מעשים שעשו בעבר ונאנחים מרוב עייפות ממה שנותר לעשות. בצעירותם הם התפרעו עבור דברים מתוקים והביאו על עצמם מרירות למשך חייהם.
אבל החברות שלי היא עם האלים. ושיחתי היא עם הטובים שבאדם. שום מעשה נדיב, אלוהי או אנושי, לא נעשה ללא עזרתי. לכן אני מכובדת בשמים בראש ובראשונה, ועל הארץ בקרב בני אדם שבצדק מכבדים אותי; כעמיתה אהובה על כל בעלי המלאכה. כשומרת נאמנה על בית וקרקעות שבעליהם מברכים. עוזרת חביבה על כל המשרתים. עוזרת אמיצה בעמל השלום. בעלת ברית לא נרתעת במלחמה. שותפה הכרחית בכל חברות.
לחברי ניתנת הנאה ממזונות ומשקאות, שהם מתוקים בפני עצמם ונטולי צרות, בכך שהם יכולים להחזיק מעמד עד בוא החשק, ושינה ערבה יותר מבקרת אותם יותר מאלה שלא עמלים. אולם קשה להם הפרידה ממנה; גם למען השינה הם לא מתחמקים ממחויבותיהם. בקרב חסידי מתענג הנוער בשבחי זקניו, והזקן מתפאר בכבוד הצעירים; בשמחה הם קוראים לזכרם את מעשיהם של פעם, ובטובת היום הם מרוצים. למעני הם יקרים בעיני האלים, אהובים על חבריהם ומכובדים בארץ הולדתם. כשהיעד המיועד הושג, הם אינם שוכבים בשכחה בחוסר כבוד, אלא פורחים מחדש - שבחיהם הדהדו על שפתי בני אדם לנצח.
עמל כזה, הו בן להורים אצילים, הרקלס, זה עבורך לפגוש, ולאחר שסבלת, להיכנס למורשת המבטיחה לך אושר נעלה.'
עד כאן דברי פרודיקוס כפי שתיאר אותם סוקרטס. על הרקלס ועל הבחירה שלו בין חטא ועוון ובין המידה הטובה והסגולה.
רוברט פרוסט תאר לנו שבהכרח אנחנו בוחרים ואי אפשר לחזור לבחור בדרך שלא בחרנו. סוקרטס אומר לבחור נכון. בדרך הנכונה. לא לבחור רק במה שקל ומהנה. אלא במה שנכון.
מה שאומר ש:
"חופש היא רק עוד מילה לאין מה להפסיד
Freedom is just another word for nothin' left to lose
זו לא פילוסופית חיים מוצלחת. החופש הוא בחירה נכונה מבין הבחירות האפשריות.
וכדי לשמור על שלוות הנפש, נכון לבחור לקבל את מה שקרה בסלחנות. זה לא אומר להיות פסיביים. כי כשצריך, בוחרים בדרך הקשה כמו שתארה הסגולה להרקלס. אבל הבחירה המוסרית.
אז עד כאן להפעם. תודה שהאזנתם. נשתמע בפרק הבא אם ירצה הגורל. היו בטוב.
Comments