שלום וברוכים הבאים להסכת על אומנות החיים- הפודקאסט על הפילוסופיה הסטואית. שמי ברק קידר. אני יועץ פילוסופי, מלמד פילוסופיה סטואית. אתם מוזמנים לאתר שלי stoaisrael.com דרך האתר אפשר לפנות לשיחות ייעוץ או להירשם לקורס הבא. אפשר גם למצוא שם את הקישור לקבוצת המיטאפ שלנו להצטרפות לשיח סטואי בזום ופרונטלי.
היום אלווה אתכם לתוך ציטוט שאולי יסייע לכם ולו במעט בנבכי החיים.
בשיחה עם חבר, הוא הזכיר לי את הסרט "מלחמת העולם Z ". הוא אמר שהסרט הזה מזכיר לו אירועים שמתרחשים היום. מי שלא מכיר, הסרט בכיכובו של בראד פיט, מדבר על אירוע אפוקליפטי בו מגפת זומבים מתפשט בכל העולם ומאיימת להחריב את המין האנושי.
אני לא חסיד גדול של סרטי זומבים. זה עניין של טעם אישי. הסרט הספציפי הזה, גם נוגע לנו. ישראל מוזכרת בסרט (בכל זאת הוא מבוסס על ספר של סופר יהודי אמריקאי). כאשר בראד פיט חוקר של האו"ם מנסה למצוא את מקור המגיפה ואיך לעצור אותה, הוא מגיע לישראל. כי נאמר לו שבישראל סגרו מהר מאוד את הגבולות וחומות ירושלים כדי למנוע מהזומבים להיכנס. בראד פיט רוצה להבין איך ישראל ידעה לסגור את עצמה בזמן. הקצין הישראלי מספר לו שזה בעקבות מדיניות המודיעין הישראלי. כתוצאה מלקחי אסונות קודמים ובעיקר מלחמת יום כיפור, המודיעין הישראלי, בוחן גם דעות שונות שאינן של הרוב המחליט כדי לא להיות שבויים בקונספציה.
הסרט הוא מ 2013 ולצערי העניין הזה של לא להיות שבויים בקונספציה, לא עבד לנו ב 2023 .
אבל הסרט הזה מתאים לי היום לפרק לא רק בגלל עניין הקונספציה, אלא בגלל מה שתאר החבר שלי שהזכיר לו הסרט.
הוא טען, ש תנועת הפרוגרסיבים, תרבות ה WOKE מזכירים לו את הזומבים מהסרט. לצאת להפגין למען החמאס כמו זומבים, זה לא לחשוב כמו שהזומבים לא חושבים ואז לצאת להפגין למען מישהו שהוא נגד כל מה שאתה מאמין בו. ככה לצאת ולתמוך כטרנד, זה כמו זומבים שלא מונהגים על ידי היגיון. כמו הפוסט הזה שרץ ברשת chickens for KFC שמתאר יפה את העניין.
זה סוג של פרדוקס שהגה אותו הפילוסוף קרל פופר. לא נרחיב על העניין, רק אסביר שפרדוקס הסובלנות הוא גישה, לפיה אם חברה היא סובלנית ללא גבולות, יכולתה להיות סובלנית תיהרס בסופו של דבר על ידי חוסר סובלנות. קרל פופר תיאר זאת כרעיון פרדוקסלי: כדי לשמור על חברה סובלנית, החברה חייבת להיות חסרת סובלנות לחוסר סובלנות.
אבל נחזור רגע לזומבים ואח"כ לסנקה.
כי בכלל כל עניין הזומבים הוא עניין פילוסופי. תתפלאו כמה מחקרים יש עליו. הזומבי, המודרני לפחות, הוא בד"כ כתוצאה של איזושהי אפוקליפסה. אם מגיפה או המתים שיוצאים מהקברים כמו בקליפ האלמותי תרתי משמע של מייקל ג'קסון "ת'רילר". הם מתאפיינים כולם שהם נעים בעדריות רק במטרה לשבוע מבני אדם אחרים. אין להם מודעות עצמית, אין להם אינדיבידואליות, אין להם אישיות ובעיקר, אין להם חשיבה עצמאית. לזה התכוון חברי שאמר שהמפגינים נגדנו בחו"ל הם זומבים. אין חשיבה אמיתי. אם הטרנד אומר לצאת להגן על זכויות הפלסטינים, אין חשיבה מעמיקה, על המורכבות שבמציאות במזה"ת. כולם כמו זומבים צועקים את אותן סיסמאות. שאני חייב להודות ש from the river to sea Palestine will be free, זו סיסמא מאוד קליטה. הרי זה כל מה שצריך להניע זומבים. משהו קליט שמניע את העדר. אני בטוח שרובם המכריע לא מבין את המשמעות של לשחרר את פלסטין מהנהר עד הים. רובם לא יודעים איזה נהר, איזה ים ולשחרר ממה או ממי. או מה ההשלכות.
אבל זה לצד הנושא שלנו היום. כי הפרק היום יעסוק במאמר של סנקה שנקרא "על המרגוע". הוא בכלל עוסק האם לעסוק בענייני ציבור או לפרוש מהם ולעסוק בענייני רוח. אבל זה קשור. אני אסביר.
הספר של סנקה "על המרגוע" הוא מהקצרים שלו. יתכן והספר לא הגיעה לידינו בשלמותו. יחד עם זאת, אפשר להוציא ממנו רעיונות מעניינים, רלוונטיים לימינו.
השאלה האם אדם צריך לעסוק בענייני ציבור או לא, התחילה עוד ביוון העתיקה וסנקה נוגע בה כנראה גם בגלל שהיה לו עניין אישי בהקשר לנושא.
אז למה קוראים למאמר הזה "על המרגוע"? שאלה טובה. ניתן דווקא לידיד המערכת מורנו ורבנו הגאון מרקוס אורליוס זצ"ל לענות. בספר הרביעי של "מחשבות לעצמי", כותב מרקוס :
(24) " 'עשה מעט,' אומר דֵּמוֹקְרִיטוֹס, 'אם חפצת בשלוות נפש' כלום לא ייטב לעשות את ההכרחי, ככל אשר מורה הגיונו של יצור, שהִנו חברתי מטבעו, ובאופן אשר יורֶנּוּ? הן פעולה זו תניב שלווה לא רק בשל עשיית הטוב והנכון, אלא גם בשל עשיית דברים מעט. הלא רוב אמרינו ומעשינו אינם הכרחיים ואם ישליכם אדם מעליו, אזי ירבה לעצמו פנאי וחופש מטרדות. לפיכך על אדם להזכיר לעצמו בכל הזדמנות: "דבר זה אינו מן הדברים ההכרחיים, הלא כן?" אמת, יש להשליך לא רק את המעשים שאינם הכרחיים, אלא גם מחשבות שכאלה; הן כך לא יבואו בעקבותן מעשים מיותרים".
אנקדוטה מעניינת וקשורה לעניין, דמוקריטוס שאותו מצטט מרקוס, היה פילוסוף קדם סוקרטי. הוא הגה את תפיסת האטומים בטבע. הוא גם מהמשפיעים העיקריים על אפיקורוס ששאל מדמוקריטוס את תפיסת האטומים. בהקשר לנושא שלנו היום, נגיע אח"כ.
מרקוס אומר פה בציטוט שנכון להתמקד באיכות ולא בכמות לשם שלוות הנפש. צריך להפחית את העיסוק בדברים שאינם הכרחיים שמוסיפים טרדות. לכן מי שרוצה שלוות נפש, או "מרגוע", צריך להפחית בכמות הדברים הלא הכרחיים שהוא עוסק בהם. להתמקד בטוב ובנכון. נחזור לסנקה שיסביר את העניין טוב יותר ממני.
בפרק א
סנקה מתחיל בהמלצה הסטואית להתרחק מן ההמון. שעדיף לאדם השואף לחוכמה, דהיינו פילוסוף או פילוסופית, להתבודד או יותר נכון להתרחק מהשפעות ההמון - כבר משהו שמרמז לנו על הזומבים.
יש ספר בשם Einstein and the Poet: In Search of the Cosmic Man של וויליאם הרמנס. הרמנס ניהל שיחות עם איינשטיין והוא תיעד אותן. אחד מהציטוטים מאיינשטיין אומר בדיוק מה שאמר סנקה:
"תהיה מתבודד. זה נותן לך זמן לתהות, לחפש את האמת. שתהיה לך סקרנות קדושה. הפוך את חייך לראויים לחיות."
סנקה מרחיב מעבר.
הוא אומר שככה נוכל גם לכונן את החיים שלנו על פי אנשי מופת. ללמוד על אורח חייהם. זה משהו שאי אפשר לעשות בלי מרגוע מהעיסוקים. רק כאשר לאדם אין הסחות דעת הנובעות מדעות של המונים הוא יכול באמת לחפש את הדעות הנכונות ואת הדרך הנכונה. לפעמים אנחנו עוד לא מגובשים במחשבותינו ודעות ההמונים עלולה להסית אותנו בקלות.
המתרגם אהרן קמינקא עושה פה בחירת מילים יפה בעיני. הוא קורא לזה "עשתונות מסוכסכים". אדם שאיבד את העשתונות, הוא אחד שרוחו לא נשלטת על ידי תבונתו. אדם הסובל מעשתונות מסוכסכים, הוא כזה שרוחו משתבשת בגלל שהוא מוסח ע"י דעות של המונים ולא ע"י רעיונות נכונים. כי דעות המונים גם יכולות להיות שונות ולא יציבות.
"כי מן הדברים הרעים המסוגלים לשאיפות המגונות הוא, שהן בעצמן מתחלפות, עד שאי אפשר לנו אף להתרגל בהן ולדור עמהן בתמידות" כותב סנקה. תשוקה רודפת תשוקה אז רוחנו מתעצבת בדרכים רעות ואפילו מתחלפות ולא יציבות. "התשוקה והחרטה רודפות זו את זו". זה בגלל שאנחנו מושפעים מדעות של אחרים וחושבים שזה טוב ונכון - כי "כולם חושבים ככה", ולא בגלל שזה נכון.
אנשים לא חושבים שהדרך היא טובה או רעה בפני עצמה, אלא על פי הדרך שהרוב הולכים בה. "מבלי לראות את צעדי החוזרים". כותב סנקה ובזה הוא מרמז לאחד ממשלי איזופוס. המשל על האריה והשועל. זה גם מה שגרם להקשר אצלי בראש בין השיחה על הזומבים לבין הספר הזה של סנקה.
המשל מספר על אריה, אשר עקב גילו אינו יכול יותר לצוד. הוא מעמיד פני חולה, וטורף את החיות שבאות לבקר אותו במאורתו. רק השועל החכם שולח לאריה את ברכות ההחלמה שלו מחוץ למאורה. כאשר הוא נשאל על ידי האריה מדוע הוא אינו נכנס, הוא עונה: "האמן לי האריה, כי הייתי נכנס, אלא שאני רואה הרבה עקבות של חיות שבאו ונכנסו לתוך המערה, אך אינני רואה שום עקבות של חיות שהצליחו לצאת מן המערה...".
כולם הלכו באותה דרך כמו הזומבים ונטרפו ע"י האריה. השועל הפיקח נמנע מללכת בדרך רק כי אחרים הלכו בה. יש אנקדוטה מחשבתית ששואלת מה ההבדל בין חכם לפיקח. התשובה, היא שפיקח יוצא ממצבים שחכם לא היה נכנס אליהם בכלל. כלומר במשל השועל הוא דווקא חכם.
סנקה עונה למבקרים שטוענים כנגד האמירה שלו למעט בעיסוק ולהתרחק מההמון. אולי בעצם סנקה חצה את הגבול והפך לאפיקוראי? כי האפיקוראים התרחקו מעשייה ציבורית כי היא מביאה לכאב, לדאגות ועוד צרות. בעוד שהסטואים, טענו "כי עד סוף ימיו צריך האדם להתאמץ במפעליו ואינו רשאי לחדול מלעמול לטובת הכלל, מלעשות חסד אף ליחידים ומלעזור אף לשונאיו כפי כוחותיו הקלושים".
הסטואים מטיפים נגד הבטלה וכל זמן צריך להיות בעשיה וספציפית כזאת שאינה נגד אלא לטובת הכלל.
סנקה עונה למבקריו שהוא הולך בדרך הסטואים ואפילו רואה בהם כמופת לפעול על פי דרכם. בדרך בה הם פעלו.
פרק ב
כדי להוכיח שהוא לא שונה ממה שהדריכו מייסד האסכולה הסטואית, סנקה מביא 2 אמירות: הראשונה היא שאדם יכול לחקור וללמוד את האמת ולבקש חוכמה ופילוסופיית חיים מבלי להצהיר. לעשות זאת בסתר אפילו. לימים יגיד משהו דומה גם אפיקטטוס. לא לרוץ ולהצהיר על החוכמה. האמירה השניה היא כנראה אוטוביוגרפית, אומר סנקה שאדם מבוגר, לאחר שהשלים את עשייתו הציבורית, יכול לכוון את עשייתו לטובת הכלל - לצדק - לטובת אחרים.
סנקה נותן כדוגמא את הכוהנות הרומיות שנקראו "ווסטליות". הן היו מתלמדות 10 שנים, עוסקות בעבודת המקדש 10 שנים ואז מלמדות 10 שנים את הבאות אחריהן.
פרק ג
אחד הדברים שאני אוהב בסנקה, שהוא אמנם סטואי ומהגדולים שבהם, הוא גם מוכיח את הדרך ע"י מחשבה עצמאית. הוא לא חושש מדעות של אחרים. הוא מורה את דרך הסטואים אחרי שהוא חושב וגם בודק דעות של אסכולות אחרות. לכן הוא אומר שהוא הולך בדרך הסטואים לא כי זו אסכולה מטילה חוק על ההולכים בדרכה. הוא מבקש את האמת. הוא אומר "יחד עם רבותינו שהורו אותה", כלומר הוא לומד עם הקודמים לו. חוקר ולומד מהם.
סנקה עושה השוואה בין האסכולה האפיקוראית והסטואית. גם אם שתיהן יגיעו למסקנה שיש להימנע מעסקנות, הסיבות שונות.
אפיקורוס אמר: ”החכם לא יטפל לעניני הכלל, אם לא שהתרחש מאורע מכריחו לזה“ כלומר עפ"י אפיקורוס החכם לא יבחר להיכנס לעניינים ציבוריים אלא אם הגורל יביא אותו לשם בלית ברירה.
זינון מייסד הסטואה אמר: ”יעסוק בענייני הכלל, אם אין דבר מעכב עליו“.
אפיקורוס קובע את המרגוע כהימנעות מעסקנות ועסקי ציבור ככלל ואולי אפילו כחוק. בעוד שזנון מגדיר את המרגוע כשאיפה, כל עוד ניתן. על פי הצורך.
סנקה אומר שיש מקרים בהם ענייני הכלל כל כך מקולקלים, שאי אפשר לתקן אותם. אדם חכם יטרח לשווא להתעסק ולתקן אותם. אז הוא סתם יקריב את עצמו.
כלשונו: "כמו שלא יוציא איש ספינה שבורה מן החוף לתוך הים, ולא ירשום את שמו, בהיותו חולה, ברשימת חיל הצבא, כן לא יבקש להחזיק במדינה בדרך שאינו מוכשר לה." במקום זה, האדם החכם יעסוק בדברים אחרים. אבל באופן סטואי, כלומר שכל פעולה שלו תהיה נכונה גם לטובת הכלל. הוא יעסוק בצדקה וחסד. "הלא זה הוא מה שדורשים מן האדם, שיועיל אם אפשר לרבים, אם לא לרבים – אזי למעטים, ואם לא – אזי לקרובים, ואם לא – לכל הפחות לעצמו."
זה מתוך הנחה שאם אדם בונה את עצמו ואת אופיו שיהיה מועיל לאחרים, כך הוא יתקן גם את הכלל. זה עובד גם הפוך. מי שמשחית את דרכיו, פוגע גם באחרים ולו רק ע"י כך שהיה יכול להיות להם למועיל אבל הוא לא.
"מי שעושה טוב לעצמו, מועיל גם בזה שנעשה מוכשר להביא עזר לאחרים".
בפרק ד
סנקה מציע לנו לדמיין 2 מדינות שונות. הראשונה, היא אוטופית. רחבת ידיים שחולשת ללא גבולות מקצה גבול אחד בו זורחת השמש עד הקצה השני בה היא שוקעת. המדינה הזאת פתוחה לכל. פתוחה לכל רוח. היא מדינה של כל בני האלוהים ובני האדם.
המדינה השניה. היא זאת שבאופן אקראי, נולדנו לתוכה. הרי אף אחד מאיתנו לא בחר להיוולד היכן שנולד. זה אקראי. יכולתי להיוולד באתונה או קרתגו אומר סנקה.
יש אנשים הוא אומר, שמשקיעים את עמלם בו זמנית בשתי המדינות הללו. יש כאלה שרק למדינה הקטנה יותר. זו האקראית אליה נולדו. יש כאלה, רק למדינה הגדולה יותר. זו הקוסמופוליטית אליה שייכים כל בני האדם.
לטובת המדינה הגדולה יותר, אנחנו יכולים לעבוד גם בשעת מרגוע כשאנחנו לא עסוקים בענייני היום יום וענייני הציבור, הפוליטיקה, הפרנסה ועוד. מי שעושה את זה, אז גם עיסוקיו במדינה הקטנה, של המקצוע, המשפחה, החברים, הפוליטיקה החברה, אז גם עיסוקיו אלה יהיו טובים יותר אם בשעת המרגוע ובכלל יעסוק גם בענייני המדינה הגדולה יותר. כי אז, נדע טוב יותר מה הוא הצדק והיושר, האם יש להם דרך אחת או כמה דרכים. הוא אומר שגם העסקנות היומיומית שלנו תהיה טובה יותר אם נמצא את הפניות לחקור את המציאות שלנו. או כלשונו: "אם מדות בני־אדם טובות לפי טבעם או משתכללות על ידי לימודים; אם עולם אחד הוּא בים וביבשה ובכל אשר בהם, או עולמות רבים ברא אל; אם החומר הראשון, שממנו נוצר הכל, הוא מוצק ומלא, או מפורד בטבעו, והמלא והריק משמשים בו לסירוגין? אם יושב לו הבורא ומסתכל רק בפעלו או אם מנהיג הוא אותו? אם האלהות מחוץ לעולם או כלולה בו וממלאה את חללו? אם העולם נצחי או נובל וחולף ככל דבר שבזמן?"
השורה התחתונה שלו בהקשר הזה היא שמי שמתבונן ובוחן את המציאות שלו, משרת את האלוהים, או המציאות והטבע והחברה אם תרצו, על ידי מה שהוא גורם לו. על ידי הפעולות הנכונות שהוא מבצע. איך הן יהיו פעולות נכונות? ע"י חקירה והבנה של הטבע והמציאות.
פרק ה
זו המשמעות של האמירה או אפילו השאיפה הסטואית לחיות על פי הטבע. ועל פי הטבע שלנו, אנחנו בנויים גם להגיון וגם לפעולה.
ההוכחה הראשונה ליכולת ההגיון של האדם, היא בהתעוררות הסקרנות לדעת ולחקור. תשוקה להכיר את הנסתרות ולהתעורר לשמוע כל דבר נפלא.
שזה מאוד דומה למה שציטטתי קודם שאיינשטיין אמר: "תהיה מתבודד. זה נותן לך זמן לתהות, לחפש את האמת. שתהיה לך סקרנות קדושה. הפוך את חייך לראויים לחיות."
אנשים מטיילים כדי להכיר עולמות אחרים. קוראים לומדים על עמים אחרים. רוצים לראות מראות שלא הכירו. הטבע בנה אותנו עם סקרנות וייצר למידה. להתבונן בעולם וליהנות מיופיו.
הוא מרחיק לכת ואפילו אומר שהטבע רוצה שנגלה אותו. הוא עשה אותנו במרכז המציאות ונתן לנו יכולת להביט מסביב. אני לא בטוח שאני שותף לדעתו האתנוצנטרית של סנקה שאנחנו במרכז. אבל הוא צודק שיש לנו את היכולת להתבונן ולגלות את הטבע ואת מקומנו בו. אני לא שותף לאמירה שלו שאנחנו במרכז והטבע בנה אותנו עם הראש על הכתפיים כדי שנוכל לראות את מסלולי הכוכבים ולהתבונן בכל. אבל אני מסכים איתו, שכושר ההתבוננות שלנו מאפשר לנו לחקור להגיע אל האמת. בשל היכולת להבין את המציאות, סנקה רואה באדם כנוצר ברוח האלוהים.
"הגיגנו חודר בעד רקיע השמים ואינו מוצא סיפוקו במה שנראה לעין; הוא דורש לדעת מה שלמעלה מן העולם, אם מרחבי אין־סוף שם או נמצאים גבולות; מה עניינם של הדברים מחוץ לטבע, האם שם רק תהו ובהו או הכל מסודר במקומו ומשוכלל בתואר וצורה? היש איזה יחס בין הדברים מחוץ לטבע ובין עולמנו, או אין כל קשר והם מרחפים בסביבה ריקה? האם מגופים בלתי־מתחלקים יצאו כל הדברים שנבראו בעולם או מחומר מוצק ומשתנה?(כלומר ההבדל בין תאוריית האטומים של דמוקריטוס ואפיקורוס או הפיזיקה הסטואית שהכל הוא חומר שמשתנה). האם יסודות הטבע מתנגדים ונלחמים זה בזה או שואפים רק בדרכים שונות להתאחדות? אצל הסטואים הם שואפים להתאחד אצל האפיקוראים האטומים מתנגשים ונלחמים. לכן הם שואפים למצב סטטי ולא מעורב בציבור. כי זה גורם לכאב, פחד וסבל.
החיים קצרים אומר סנקה וגם אם היו ארוכים היות האדם בן תמותה, הוא לא יצליח להבין עד הסוף את הדברים הנצחיים.
"לפי זה הרי כפי הטבע אני חי, גם כשאני מוסר עצמי להשגתו ומרומם ומעריץ אותו, ואם הוא דורש כי שנים אעשה, שאפעול וגם אתבונן, – בשניהם אשתדל, בהיות שגם ההתבוננות איננה חסרת פעולה."
החלוקה בין התבוננות מהצד, למידה וחקירה של הטבע לבין פעולה היא טעות. ההתבוננות היא גם פעולה אומר סנקה. כי החקירה היא פעולה.
אז לכן הוא לא מקבל את התפיסה האפיקוראית של לשאוף להיות במצב של העדר כאב ופחד ואז לא להתערב בפעולות בחברה ובענייני ציבור.
פרק ו
ההתבוננות לשם ההתבוננות ולא כפעולה מטיבה, היא לא מועילה. אז גם בפעולות ציבוריות, אפשר להיות מוטרדים בעיסוקים רבים מבלי להיות בעיר האוטופית האלוהית אלא רק בעסקנות. זה כמו שלא נשבח עסקנים שפועלים באופן לא מוסרי. לא על פי מידות טובות והשכל.
"גם השאיפה למדות טובות מתוך בטלה, בלי פעולה כלפי חוץ, הוא דבר בלתי שלם וחסר כח־חיים."
צריך למזג את השניים. המידות הטובות צריכות לבוא לידי ביטוי במעשים טובים. צריך גם להגות במה שנכון לעשות וגם לפעול לעשייה המבוססת היגיון.
אבל האדם יכול להיות בעל מידות טובות, כוונות טובות ואפילו עשייה מבורכת אבל להיות מעוכב ע"י גורמים חיצוניים. אז עדיין האדם חייב להמשיך בפעילות ציבורית? אולי הוא יכול לבחור בדרכים אחרות. הדוגמא שנותן סנקה היא שראשי האסכולה הסטואית הראשונים, הועילו יותר לדורות הבאים מאשר אם היו גנרלים, שליטים או מחוקקים. החוקים שהם נתנו, הם לכלל האנושות ולא רק למדינה אחת. אלא למדינה הגדולה יותר.
זה נשמע כמו אפולוגטיקה של סנקה ואכן החוקרים מניחים שהמאמר הזה שלו נכתב בסמוך למועד בו הוא פרש מחיים ציבוריים בארמונו של הקיסר המטורף נירון והחל יותר לעסוק בכתיבה פילוסופית.
הוא אומר שראשי הפילוסופיה הסטואית פעלו על פי התורה אותה הם לימדו והטיפו לה. אולי לא עסקו בענייני הנהגת המדינה כי לא רצה כך הגורל, כי אולי לא התאימו, אבל הם לא התבטלו. הם פעלו מאוד להביא תועלת. אפילו אם רק בהתנהגות שלהם שהיוותה דוגמא לתלמידים שלהם ולדורות הבאים. כמו שאמר איינשטיין שהחקירה נועד להפוך את חייך לראויים לחיות. הם נקטו בפעולות. על פי דרכם.
פרק ז
"שלש דרכים ישנן בחיים, ועליהן רגילים לשאול איזו היא הישרה: דרך ההנאות, דרך המחקר, ודרך המעשים. נעזוב נא את הקטטה ואת השנאה הנצחת שמביטים בה על מי שדעתו שונה מדעתנו, ונחקורה נא אם אין בעלי הדרכים השונות למטרה אחת מתכוונים בשמות מתחלפים."
אפשר לבקש הנאות ועדיין להיות סקרנים, מתבוננים וחוקרים. החוקר, הוא לא בלי הנאה. וגם מי שעוסק בענייני ציבור יכול להיות מתבונן וחוקר.
השאלה היא מה עיקר הדברים ומה הוא תוצר נלווה וכדרך אגב.
התשובה של סנקה היא שהחוקר והמתבונן בטבע ולומד ממנו, צריך לפעול גם לחיוב. מי שפועל ועוסק בענייני ציבור או עניינים עסקיים, חייב להיות גם חוקר ומתבונן. אפילו מי ששואף להנאה, צריך לעשות זאת לאחר חשיבה. שההנאה לא תהיה הדוניסטית.
אפילו אפיקורוס שהטיף להנאות והתרחקות מענייני הציבור והכלל, אמר שאדם צריך לפעמים לבחור בכאב על פני הנאה אם בעקבות ההנאה תבוא חרטה. והכאב שכדאי לבחור בו, הוא זה שאם נבחר בו לא נסבול ייסורים קשים יותר.
"היוצא לנו מזה הוא, כי ההגיון לכל השיטות הוא מתאים. יש אשר המחקר להם למטרה; לנו הוא תחנות בדרך, ולא חוף להגיע אליו".
המסקנה של סנקה שאדם צריך להיות מעורב ופעיל, הוא צריך גם להנות אבל גם לשאול שאלות לחקור ולבדוק. זאת אומרת שצריכה להיות פילוסופיית חיים שמלווה אותנו בכל עת והיא צריכה להיות פעילה ולא פוגעת בכלל.
דור ה-Z או מלחמת העולמות Z, אסור לנו להיות זומבים. אנחנו חייבים להפעיל את השכל שלנו ולא ללכת בדרך רק כי הולכים בה אחרים. אחרת לא תראו עקבות של ההולכים בדרך חזרה. תמיד צריך להיות כמו השועל שנמנע ללכת למקום שכולם הלכו בו רק כי הם הלכו בו. העסקנות שמדבר עליה סנקה, יכולה להיות בענייני ציבור כמו שהוא כיוון בדבריו, אבל גם במקצוע שלכם. גם במערכות היחסים עם הסביבה.
הלא זה הוא מה שדורשים מן האדם, שיועיל אם אפשר לרבים, אם לא לרבים – אזי למעטים, ואם לא – אזי לקרובים, ואם לא – לכל הפחות לעצמו."
"מי שעושה טוב לעצמו, מועיל גם בזה שנעשה מוכשר להביא עזר לאחרים".
אז עד כאן להפעם. תודה שהאזנתם. נשתמע בפרק הבא אם ירצה הגורל. היו בטוב.
Comments