top of page

פרק 100 מונגש בטקסט- על הנתינה



שלום וברוכים הבאים להסכת על אומנות החיים- הפודקאסט על הפילוסופיה הסטואית. שמי ברק קידר. אני יועץ פילוסופי, מלמד פילוסופיה סטואית. אתם מוזמנים לאתר שלי stoaisrael.com דרך האתר אפשר לפנות לשיחות ייעוץ או להירשם לקורס הבא. אפשר גם למצוא שם את הקישור לקבוצת המיטאפ שלנו להצטרפות לשיח סטואי בזום ופרונטלי שיהיו בקרוב.

היום אלווה אתכם לתוך ציטוט שאולי יסייע לכם ולו במעט בנבכי החיים.


איכשהו רצה הגורל והגעתי לפרק 100. הגורל גם הביא עלינו תקופה מאתגרת מאז השבת השחורה ב-7 באוקטובר 2023.

התלבטתי מה נכון לדבר עליו בפרק ה-100. התפיסה הסטואית מרוכזת בעשיה ולא נכון בשל כך להגיד שהיא אופטימית או פסימית. היא ריאלית. הסטואית חווה את המציאות ואת הגורל ומתגברת. מתחשלת ומתמודדת. אבל יש בזה גם פאן אופטימי בכל זאת. לכן החלטתי שהפרק ה-100 ישלב את העניין של העשייה עם האופטימיות. ספציפית, למה אנחנו נצא כשידינו על העליונה. למרות שהנבואה ניתנה לשוטים. אני רוצה להצביע על מה יביא אותנו למקום טוב למרות הכל.

לשם כך, נעזר בסנקה.

מעטים חושבים על נתינה וקבלה של מתנות יש מימד מוסרי. לפחות, רובנו בימינו רגילים לחשוב על מוסר, או אתיקה, כבעלי תחום ספציפי וצר למדי: היא עוסקת בשאלה האם פעולה מסוימת היא נכונה או לא נכונה, ומתנות כמעט ואינן מקבלות תשומת לב רבה בהקשר הזה.

אבל היוונים-והרומאים העתיקים הבינו את תחום האתיקה כמקיף הרבה יותר, ואכן הוא עסק בכל מה שבן אדם עושה, בעיקר כשזה מגיע לאופן שבו אנו מתייחסים לבני אדם אחרים. כך שלנתינה וקבלה של מתנות, בהיותה מעשה נפוץ של יחסים חברתיים, יש ממד אתי, ולכן הפילוסוף הסטואי סנקה כתב על זה ספר שלם, בשם "על החסדים", לפחות לפי התרגום של אהרן קמינקא. באנגלית הוא נקרא On Benefits .

לפי סנקה, האנושות שורדת באמצעות שתי תכונות: התבונה ומה שהוא מכנה societas בלטינית חֶברָה, או חברותיות, כלומר התנהגות פרו-חברתית. הטבע תכנן אותנו להיות חברותיים, מה שמרמז שאנחנו צריכים לא לכעוס על אחינו בני האדם, ובאופן כללי שאנחנו צריכים להתנהג בצורה אתית. עבור סנקה והסטואים ככלל, המידות הטובות הסגולות, הם בעצם שם נרדף לגישה פרו-חברתית.

בשפה המודרנית, היינו אומרים שבני האדם התפתחו כחיות אינטליגנטיות וחברתיות ביותר, וכי התכונות הללו, המובנות בנו על ידי הברירה הטבעית, מהוות יסוד לעצם הישרדותנו. בני אדם בודדים אינם מצליחים במיוחד בטבע, הם זקוקים לתיאום עם בני אדם אחרים ולעזרה הדדית מבני אדם אחרים. והסיבה היא הנשק האבולוציוני העיקרי שלנו, שכן יכולת פתרון הבעיות שהיא מאפשרת היא המקבילה של המין שלנו לשרירים גדולים, ריצה, טיסה או שחייה מהירה במינים אחרים.

בחזרה ל "על החסדים", מילה שנשמעת קצת מוזרה לנו המודרניים או שלא בהקשר דתי, אבל למרות שהיא נשמעת ככה, היא מייצגת קשת רחבה של נתינה וקבלה של מתנות. סנקה מזהיר אותנו שאם אנחנו מצפים למשהו בתמורה כשאנחנו נותנים מתנה, אז אנחנו לא נותנים אלא אנחנו עוסקים בעסקה מסחרית, או מציעים שוחד, בהתאם לנסיבות. באופן דומה, כשזה מגיע לקבלה, עלינו לעשות זאת בחן, בהכרת תודה אמיתית, לא מתוך מניע נסתר של לעודד את האדם האחר לטובת הטבה בעתיד.

האינדיקציה לכמה סנקה העריך את הנושא שעל הפרק ש-"על החסדים" הוא הארוך ביותר מבין ספריו, ארוך אפילו מ-"על הכעס", ללא ספק הספר המפורסם ביותר שלו. יתר על כן, הוא גם כתב מכתב ללוסיליוס (מס' 81) באותו נושא. המכתב עשוי להיחשב כעדכון לספר, ולמילה האחרונה של סנקה בעניין, שכן הוא מת זמן קצר לאחר מכן. ציטטתי בעבר מהפרק הזה בעיקר את אחד המשפטים היפים שכתב סנקה: "טוב שלא לקבל תמורה מלא לתת נתינה. גם לאחר יבול רע צריך לזרוע. תכופות מה שאבד, בגלל עקרות קרקע ממושכת, פוריות של שנה אחת משיבה".

כמובן, לסנקה היה ניסיון רב בקבלת ומתנות, בהיותו אחד האנשים הבולטים בחצר של נירון. "על החסדים" עומד בפני עצמו, ואין סיבה לחשוב שזה לא משקף את ההרהורים האמיתיים והכנים של סנקה על האתיקה של נתינה וקבלה של מתנות. אני אומר את זה בהקשר ההיסטורי והסיפורים על האופן בו סנקה התעשר.

אלפיים שנה אחרי סנקה, אנחנו עדיין מייחסים חשיבות רבה להחלפת מתנות. אנחנו עושים את זה מדי שנה כדי לחגוג חגים, או לציין ימי הולדת של אנשים. אבל נראה שאנחנו לא עוצרים ומהרהרים בהיבט האתי של מה שאנחנו עושים. כפי שמסביר סנקה, הענקת מתנות יוצרת התחייבויות, אך ישנן שתי דרכים להבין התחייבויות כאלה: כעסקה או כמקור לקשר חברתי. מצער מאוד שהצרכנות המודרנית דוחפת אותנו לעבר ההשקפה הראשונה העסקית יותר ומתרחקת מהשנייה החברתית למרות שבישראל 2023, החברה מוכיחה שהיא יודעת בהחלט להתקרב להיבט החברתי שאינו רק צרכני. קריאה של מה שכתב על כך סנקה הסטואי יכול סוף סוף לדחוף אותנו בחזרה לכיוון הנכון.

ב "על החסדים" כותב סנקה:

"אנחנו לא יודעים לתת ולקבל. ... הסיבות לכך, כפי שאני רואה זאת, הן מרובות. ראשית, אנחנו לא בוחרים נמענים ראויים כשאנחנו נותנים. ... לא יכולתי לומר בקלות אם זה יותר גרוע לדחות את מה שקיבל או לדרוש בחזרה את מה שנתן. ... יש כפויי טובה רבים, אך אנו מייצרים יותר; לפעמים אנחנו תובעניים וביקורתיים בחומרה, לפעמים קלי דעת ומתחרטים על המתנה שלנו מיד אחרי שאנחנו נותנים אותה, לפעמים מתקוטטים ונוטים לריב על דברים זעירים". (1.1)

אנחנו לא יודעים לתת ולקבל, אומר סנקה, בין השאר בגלל שאנחנו לא עושים בחירות טובות לגבי למי אנחנו צריכים או לא צריכים לתת. מתנות זה לא משהו שצריך לעשות ללא הבחנה, בדיוק כמו כל פעולה אחרת שיש לה ממדים אתיים. שאל את עצמך: למה אני שוקל לתת מתנה לאדם הזה? האם זה מתוך נדיבות, או שזה בגלל שאני רוצה שהם ירגישו מחויבות כלפיי? האם הם מסוג האנשים שאני צריך לקשר את עצמי איתם, או להתרחק מהם?

זה פחות גרוע לדחות מתנה, סימן של חוסר תודה, כמו לדרוש מתנה בחזרה, סימן של חוסר נדיבות. כמו שסנקה אומר, יש הרבה כפויי טובה, אבל אנחנו תורמים ליצירת עוד כאלה על ידי ההתנהגות שלנו, למשל דרך הדרישות והביקורתיות שלנו.

"בואו ניתן, לא נלווה למטרות רווח. ... אם מישהו לא נותן כי הוא לא קיבל, אז הוא נתן רק כדי לקבל. ... הנה סימן של לבבות גדולים וטובים: לחפש מעשים טובים למען המעשים עצמם, לא למען הרווחים הנובעים מהם, ולחפש אנשים טובים גם לאחר שפגשנו רעים." (1.1.9)

אחד מנושאי המפתח של סנקה שהוא חוזר עליהם לא מעט, הוא הצורך לתרגל נדיבות, להיפטר מתפיסה עסקתית של החיים לכזו שבה אנחנו עושים דברים למען אחרים כי זה גם נכון וגם מתגמל בפני עצמו. שוב, זה מאוד נוגד את גרעין הצרכנות-קפיטליסטי המודרני, שבו הכל נוטה להיות ממוסגר בסחר חליפין. אני חושב שזו אחת הסיבות העיקריות לאמץ את הסטואיות, אז כמו עכשיו: היא מעזה לערער על השקפה מושרשת ומזיקה של העולם ושל יחסי אנוש, ומציגה אלטרנטיבה שהיא הרבה יותר ברת קיימא ומשמחת. סנקה כותב:

"עכשיו אני חייב להסביר את העיקרון הראשון של הדברים שעלינו ללמוד - כלומר, מה אנחנו חייבים כשמישהו נתן לנו. חלק חושבים שהם חייבים את הכסף שקיבלו; אחרים, המשרה הפוליטית; אחרים, הכהונה הדתית. אבל אלה הם רק סימני הנתינה, לא המתנות עצמן. מתנות ומעשים טובים לא נתפסים ביד ומה שאנו רואים ולוכדים בתשוקתנו, הוא דבר קלוש, הוא יכול להילקח מאיתנו על ידי מזל רע או על ידי שודד, אבל החסד ישאר ויעמוד גם כשיאבד הדבר אשר ניתן לנו; היושר שבמעשה ההוא, אותו לא יבטל שום כח בעולם. אם פדיתי ידיד, שהיה שבוי אצל שודדי הים, ובא אויב אחר ותפסו ונתנו בכלא – לא את חסדי העביר מן העולם, כי אם את תוצאותיו. או כי הצלתי לאיש את ילדיו מן הטביעה בים או מן השריפה והחזרתי לו אותם, ואחרי כן דבקה בהם מחלה או קרה להם אסון – מה שנתתי לו נשאר לעצמו בלעדי המתנה. בין תוצר הנתינה לבין המתנה עצמה מסתתר פער עצום. המתנה היא לא הזהב, או הכסף, או כל אחד מהדברים האלה שאנחנו חושבים הכי חשובים; זו עצם הכוונה של מי שנותן." (1.5)

זוהי תובנה מבריקה של סנקה, המוצגת בצורה מעולה בשפתו היפה. יש פער, כמו שהוא אומר, בין המתנה עצמה לבין התוצר האמיתי של הנתינה, ומה שחשוב הוא לא הראשון אלא האחרון. הנתינה. מיני הדברים המוחשיים שאנו נותנים או מקבלים מאחרים הם "סממנים", כלשונו, של הדבר האמיתי: שזה כוונת הנותן או המקבל.

בשפה העכשווית אנו מתכוונים לאותו דבר כשאנו אומרים "העיקר הכוונה", אלא שהאחרון הפך לביטוי סטנדרטי שאנשים משתמשים בו שהתוצאה לא קלעה למטרתה. סנקה, לעומת זאת, מזכיר לנו שהמחשבה-הכוונה היא בֶּאֱמֶת מה שנחשב, כי המתנות הספציפיות הן פשוט תוצר של המחשבה הזו, החיבה ההיא, הידידות ההיא, האהבה הזו שיש לנו לאנשים להם הענקנו את המתנה האמיתית. הוא כותב:

"לפעמים יש אפילו להונות את הנעזרים, כדי שלא יוכלו לדעת ממי הם הרוויחו. מסופר כי ארקסילאוס חשב שמוטב לתת סיוע בסתר לחברו, איש עני שהסתיר את עוניו, שיתרה מכך הוא היה חולה אך גם בזה לא הודה, חסר אמצעים לשלם עבור צרכיו. ארקסילאוס הכניס ארנק קטן מתחת לכרית של האיש ללא ידיעתו. כך האיש שלא הודה בצרותיו, יכול למצוא את מה שהוא צריך במקום לקבל אותו. בכלל, מה בכך שהוא אינו יודע ממי קיבל?’ כן, שלא יידע, אם אי הידיעה היא חלק מהמתנה שהוא מקבל. אחר כך אעשה עוד הרבה, אתן הרבה, כדי שמהמעשים האחרים הוא יבין מי עשה את הראשון. בסופו של דבר, הוא לא ידע שהוא קיבל משהו, אבל אני אדע שנתתי". (2.10)

ארקסילאוס המוזכר כאן (316-241 לפנה"ס) הוא מייסד האקדמיה הספקנית שאליה השתייך קיקרו.

חשוב לציין שזה שונה מ "פילנתרופיה" (מילה יוונית שפירושה "אהבת האנושות") של מיליארדרים מודרניים. אנשים אלה אוהבים לאפיין את עצמם כ"נדיבים", ובכל זאת הם נותנים את כספם רק אם הם יכולים להיות בטוחים ששמם מחובר היטב למעשה ומפורסם בשפע. זו לא נדיבות, זה פרסום עצמי מתוחכם. במכתב 81 לחברו לוקיליוס הוא כותב:

"עלינו לעשות הכל כדי שנהיה מכירי תודה ככל שנוכל. כי הסגולה הזו היא לגמרי בכוחנו, שלנו הטוב הזה שלא כמו הצדק, כפי שמאמינים לרוב, כי הצדק נוגע לאחרים. אין איש המועיל לאחר ואינו מועיל לעצמו. אינני מתכוון לומר באמירה הזאת שהנעזר ירצה לעזור, המוגן להגן, שדוגמה טובה סובבת ושבה להועיל לעושה, כמו שדוגמאות רעות שבות אל עושיהן ושום רחמים אינם מגיעים להם אם סבלו עוול, כי הם לימדו אחרים שאפשר לעשותו. אני אומר ששכר כל המידות הטובות הוא המידות הטובות. אין מקיימים מידות טובות כדי לקבל פרס. שכר מעשה ישר הוא עשייתו." (מכתב 81.19)

המכתב הזה ללוקיליוס הוא סוג של עדכון והמשך ל- "על החסדים", סנקה חוזר על הנושא הסטואי שמידה טובה היא בעלת ערך לשמה, לא בגלל שאנחנו מתוגמלים, חומרית או אחרת. זו נקודה חשובה המידות הטובות שלנו הן טוב בפני עצמו וצריך להתאמן עליהן כל הזמן בלי קשר לתוצאה או לכוונה או לסיבה ליישם אותן. הן הסיבה של עצמן. יתרה מכך, להיות נדיב בנתינה, או אסיר תודה בקבלה, תלוי בנו לחלוטין, בניגוד למשימות קשות יותר, כמו השגת צדק חברתי או אפילו התמודדות עם גורל קשה.

סנקה מצטט את פוסידוניוס שהיה אחד מגדולי הסטואים במכתב 113 לחברו לוקיליוס :

"ברצוני להביא בפניך עכשיו אמרה של פוסידוניוס שלנו: 'לעולם אל תחשוב שתהיה בטוח בזכות כלי הנשק של הגורל, בשלך הילחם. הגורל אינו מחמש למלחמה מול עצמו, על כן החמושים לקרב מול אויב חשופים מול הגורל'. (עד כאן הציטוט מפוסידוניוס וממשיך להסביר סנקה ) אלכסנדר הגדול החריב והניס את הפרסים, את ההירקנים, (עם ששכן ליד הים הכספי), את ההודים ואת כל העמים ממזרח ועד מערב, אבל הוא עצמו שכב במחשכים פעם לאחר שרצח ידיד, פעם לאחר אובדן ידיד, לעתים מבכה את פשעו, לעתים את געגועיו. מנצח מלכים ועמים כה רבים נענע לכעס ולעצב. הכל העדיף לכבוש מלבד את יצרו.

זו דוגמא מופלאה שמביא סנקה, שעדיף לכבוש את עצמך מאשר עמים וארצות כמו אלכסנדר. בציטוט מפוסידוניוס אומר לנו סנקה, שהחימוש מול המלחמה הוא לא בכלי המלחמה, אלא הם נשקים של הגורל. כלומר גורמים חיצוניים. צריך להלחם בנשק שלנו מבפנים וזה המידות הטובות שלנו. זו הכוונה בלכבוש את היצר, משימה שאלכסנדר כשל בה. סנקה ממשיך ואומר:

גדולה הטעות האוחזת בבני אדם המתאווים להרחיב את מחוזות שלטונם על מעבר לימים וחושבים שהם מאושרים שבמאושרים אם כבשו עם חייליהם פרובינקיות רבות וצירפו חדשות לישנות, ואינם יודעים כי המלכות הגדולה, שכמוה כמלכות אלים, השלטון העליון באמת פירושו לשלוט בעצמך. "

אחרי שהוא מסביר לנו למה לא יהיו מאושרים אלא שייצאו לכבוש הוא מסביר לנו מה כן נכון לעשות.

"שילמד אותי מה קדוש הוא הצדק הרואה את טובת האחר, שאינו מבקש דבר לעצמו מלבד הפעלתו, שדבר אין לו עם רדיפת הכבוד והתהילה, בעצמו יסתפק. שקודם לכל ישתכנע כל איש ואיש כי הוא צריך להיות צדיק בלי תמורה. אין זה מספיק. שישתכנע שנעים יהיה לו להתמסר מרצונו למידה הטובה הנעלה הזאת: שיפנו כל מחשבותיו עורף לתועלתו העצמית. אל לך לצפות לשכר למעשה הצדק - גדול שכר מעשה הצדק במעשה הצדק. זכור היטב מה שאמרתי לך זה עתה, שאין כלל חשיבות אם גדול מספר האנשים היודעים את יושרך. הרוצים לפרסם את מידותיהם הטובות, לא המידות הטובות תכליתם אלא תהילה. הלא תרצה להיות צדיק בלי תהילה? חי הרקולס, פעמים רבות תיאלץ להיות צדיק ולסבול שם רע ואז, אם חכם אתה, יהנה אותך השם הרע שרכשת במעשה טוב".

אותי משכנע סנקה שאלה שפולשים לבתי שכניהם בשל הבטחה או תאווה אם דתית, היסטורית, פוליטית וכל סיבה אחרת, הם לא כובשים את עצמם והם לא יזכו באושר המיוחל. אלה לעומתם העוסקים בנתינה לשם הנתינה, בצדק לשם הצדק גם אם נאלצים להיות צדיקים ולסבול שם רע, אז אלה הם שהיו מאושרים וישגשגו.

"על החסדים" היא אחת הדוגמאות הטובות ביותר לפילוסופיה מעשית. סנקה אומר לנו מה שאני אוהב לשמוע אנשים אומרים שתמיד תהיו בצד הנותן.

אז עד כאן להפעם. תודה שהאזנתם. נשתמע בפרק הבא אם ירצה הגורל. היו בטוב.



27 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

Commentaires


bottom of page